משניות שביעית - פרק ז' | הרב יהודה דוד שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כל פעם שכתוב כלל גדול ולא כתוב כלל,

יש בזה סיבה.

הוא כותב פה

עד התנא הכי כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר.

דהי לקדושת שביעית,

דהיינו, דהיינו עושים בפירותי הסחורה,

ואין משנים דבר מדרך תשמישו.

זאת אומרת, אסור להשתמש בצורה אחרת מהצורה הרגילה של הפרי שמשתמשים איתו.

אם דבר שבדרך כלל לא עושים איתו ריבה, אסור לעשות ריבה.

וכן, שאר התשמישים שמשתמשים בפירות, אסור לשנות,

ולא להפסד, ולא למילוגמה.

בגדע כתוב כלל גדול.

טוב, אז כתוב במשנה, כלל גדול אמרו בשביעית.

כל שהוא מאכל אדם,

כל פרי שהוא מאכל אדם,

הוא מאכל בהמה,

או שהפרי הזה הוא מאכל בהמה,

הוא ממין הצובעים,

או שמשתמשים איתו לצבע,

לצבוע בזה.

ואינו מתקיים בארץ,

עוד דבר שהוא לא מתקיים בארץ,

אפילו שהוא כן מאכל אדם, לא, עוד דבר שאינו מתקיים בארץ.

זאת אומרת, יש דברים שמתקיימים בארץ.

יש לו שביעית

ולדמיו שביעית.

יש לו ביור ולדמיו ביור.

הדברים האלו,

יש להם שביעית, זאת אומרת, יש בפרי עצמו קדושה שביעית.

צריכים לנהוג בו קדושה,

לאוכלה,

ולא לסחורה, זאת אומרת, צריך לאכול ולא לעשות מסחר.

ושאר ההלכות שנאמרו בהלכות שביעית.

ולדמיו שביעית,

גם הדמים שלו קדושים בקדושת שביעית.

חל על זה, נתפס על זה קדושת שביעית. אם לקחתי פרי של שביעית

וקניתי,

מכרתי אותו וקיבלתי תמורת זה כסף,

אז לדמים האלו יש גם כן דין של שביעית, דמי שביעית.

ואז מה הדין שלו?

כבר נראה.

יש לו ביעור, לפרי יש ביעור.

כמו שאמרנו כבר בעבר,

שכתוב בפסוק, ולבמתך ולחיה אשר בשדה תתננה לאוכלה,

אז חז״ל דורשים,

כלה,

אם נגמר

לחיה בשדה,

אז כלה לבמתך בשוק.

אז צריך גם כן לבאר מה שנשאר לך בבית.

כלה לבמתך אשר בבית.

אם בשדה כבר אין

את הפרי הזה, זה כבר נגמר,

לחיות בשדה כבר אין את הפרי הזה,

אז גם בבית צריך לכלות

את הפרי הזה,

וצריך לבאר אותו.

אז זה הכוונה, יש לו ביעור. לפרי יש ביעור, יש לו זמן ביעור. כשהוא מתבאר בשדה,

צריך גם לבאר אותו גם כן בבית.

ולדמיו ביעור.

יש גם כן דין לדמים שלו ביעור, שצריך לבאר אותו מן העולם.

כשמגיע זמן הביעור של הפרי הזה,

יצטרכו לבאר את הדמים מן העולם.

ואיזה,

מה הם הפירות האלו?

זאת אומרת, המשנה זה עלי הלוף השוטה.

עלי הלוף ההלים של הלוף השוטה

ועליה דנדנה,

זה כתוב פה שזה ננה, ההולשין והקריישין

והרגילה,

ונצח חלב,

כל אלו הם מאכל אדם,

ויש להם קדושה שביעית,

ויש להם ביור, ולדמים שלהם קדושה שביעית, ולדמים ביור.

אלו הם הדוגמאות של מאכל אדם.

ממשיכה המשנה ומאכל בהמה,

זה הכוחים והדרדרים,

גם כן להם יש קדושה שביעית.

וממין הצובעים?

זה ספיחי אסטיס וקוצה,

זה נקרא ממין הצובעים.

לכל זה, כמו שאמרנו,

יש להם שביעית

ולדמיהן שביעית,

יש להם ביור ולדמיהן ביור.

כשמגיע זמן הביור, צריך לבאר אותם מן העולם.

משנה ב' ממשיכה המשנה, ועוד כלל אחר אמרו,

כל שאינו מאכל אדם,

אם יש לנו פרי שהוא לא מאכל אדם,

הוא מאכל באימה,

או שהוא גם כן לא מאכל באימה, הוא ממין הצובעים,

זה לא ממין הצובעים,

או הוא מתקיים בארץ, יש פה כמה פירושים, אבל פירוש שמסבירים פה,

הוא מתקיים בארץ, פירושו שזה כן מאכל אדם,

אבל זה מתקיים בארץ, או שזה כן מאכל, זה מתקיים בארץ,

הדברים האלו, יש לו שביעית

ולדמיו שביעית,

אבל אין לו ביור ואין לדמיו ביור.

יש להם שביעית ולדמיו שביעית.

על מה מדובר פה כעת?

על הדבר שמתקיים בארץ, דוגמה,

יש לו שביעית

ולדמיו שביעית.

הוא קדוש בקדושת שביעית.

אם הוא גדל בשביעית,

יש עליו קדושת שביעית.

אבל אין לו ביור ואין לדמיו ביור.

לגבי ביור מן העולם,

אין לו דין של ביור מן העולם.

מדוע?

כי תמיד יש אותו, כי הוא מתקיים בארץ.

בואו נראה דוגמה. איזה עיקר אלוף השוטה,

לא כמו שראינו קודם על העלים,

אלא העיקר של אלוף השוטה, השורשים,

ועיקר הדנדנה.

והעקרווין והחלביצין

והבוחריה.

כל הדברים האלו הם דברים שמתקיימים בארץ,

והיות והם מתקיימים בארץ,

אז זה לא מתכלה לחיה בשדה.

יש לחיה בשדה תמיד

את הדבר הזה, כי הוא מתקיים בארץ. יש לו את עיקר האלוף השוטה,

יש לו את עיקר הדנדנה, יש לו את הדבר הזה.

והיות ויש אותו,

אז אין עליו דין ביור בבית.

אז מותר להשאיר אותו בבית.

בשביל זה כתוב פה, יש לו שבית

ולדמיו שבית,

אבל אין לו ביור ואין לדמיו ביור.

אין צורך לבער אותו מן העולם

ואין לדמים שלו ביור גם כן,

כי זה עדיין נשאר בשדה.

טוב,

ממשיכה המשנה הלאה, וממין הצובים,

הפועה

והרחפה.

מה זה ממין? כן.

ממין הצובים זה פועה ויש רחפה, זה סוגי צבע.

פועה, ראינו שזה צבע אדום.

יש להם שבית,

אבל לדמיהם שבית,

אין להם ביור ולא לדמיהם ביור.

הדבר הזה הוא גם כן כמו שראינו,

שהוא כותב פה קודם כל הברטנורא, מה עושים עם הרחפה?

השורשים שתחת הקרקע,

ושולקים אותם,

ושולקים מהם,

ומי ששלוטו עליהם בביתנו ימיתם.

טוב, זה מה שעושים עם הדבר הזה.

אז אין להם ביור, הוא כותב הברטנורא, לפי שהם מתקיימים בארץ,

ולא כלה לחיה מן השדה.

זה לא מתכלה, תמיד יש לחיה מן השדה

את הפרי הזה.

לפיכך, אין צריך לבערו מן הבית.

אין להם ביור ולא לדמיהם ביור.

זו הסיבה, כמו שראינו כעת, בעברת הנורא.

רבי מאיר אומר,

דמיהם מתבערים עד ראש השנה.

לא כמו שראינו כעת,

שאין להם דמיהם ביור,

אלא לדמים יש כן ביור. להם עצמם אין ביור, אבל לדמים יש כן ביור.

איזה ראש השנה של השנה השמינית?

אמרו לו, להם אין ביור,

קל וחומר לדמיהם,

אם להם עצמם אין ביור, לפרי עצמו אין ביור,

קל וחומר שגם כן לדמים שלהם אין ביור.

לא כמו שאתה אומר, רבי מאיר, שלדמים יש כן ביור,

ולפרי עצמו אין ביור.

או כותב הברטנורה,

דיבור מתחיל קל וחומר לדמיהן,

כותב קל וחומר, ורבי מאיר סבר,

מחמיר אני בדמיהן

יותר מבען עצמן.

ופרי עצמו מין קר,

ולא יטיל להם עבד בסחורה.

לא צריך לבאר את הפרי מן העולם.

תשאיר אותו בבית,

כשתרצה לאכול, תאכל אותו.

ולא מפחדים שמעון הוא יעשה בזה סחורה,

הוא ינהג בזה קדושת שבית.

אבל דמים לא מנכרים,

ואל תלמיה בבית סחורה.

בשביל זה צריך לבאר אותה מן העולם,

כשמגיע הזמן, ונראה לך קריאה במאיר.

אומרת המשנה, משנה ג',

קליפי רימון והנץ שלו,

קליפי אגוזים והגלעינים,

יש להם שבית ולדמיהן שבית.

קליפה של רימון לכאורה זה כמו עץ,

נץ שלו. הנץ זה הכתר למעלה שם, הפרח שעל הפטמה כותבה ברתנורה.

קליפי אגוזים זה כמו עץ לכאורה.

גלעינים זה גרעיני פירות, הגרעינים שבזיתים,

גרעינים שבתמרים.

הדברים האלו יש להם שבית.

יש להם קדושת שבית.

ויש להם גם כאן הדמים שלהם שבית.

מדוע?

אז כמו שרואים, קליפי רימון והנץ שלו,

משתמשים איתם לצבע.

קליפי אגוזים, גם כן משתמשים איתם לצבע.

גלעיני פירות, גרעינים של זיתים ושל תמרים, רואים למאכל בהמה.

בגלל זה יש להם שבית

ולדמיהן שבית.

היחיד כותב פה שגם כן זה חזו להסקה.

טוב, בכל אופן, כמו שראינו בברתנורה, שמאכל בהמה זה הסיבה.

ממשיכה המשנה הלאה,

הצבע צובע לעצמו.

באותם דברים שלא צריכים ביור,

כמו שראינו מקודם, קליפי רימון והנץ שלו וקליפי אגוזים, זה צבע

שלא צריכים ביור, צובע לעצמו.

ולא יצבע בשכר

שאין עושים שכורה בפירות שבית.

מותר לו לצבוע לעצמו,

היות וזה לא מסחר.

אבל לעשות מסחר עם צבע של שביעית, על אף

שאינו צריך ביאור,

אם כל זה לא עושים סחורה עם זה,

ואסור לצבוע עם צבע של כלפי רימון וכלפי אגוזים.

ודרך אגב, המשיכה המשנה, כמו שראינו כעת,

שלא עושים סחורה בפירות שביעית,

המשיכה המשנה ולא בבכורות.

בחור של בהמה טהורה,

אז הדין הוא שהוא שייך לכהן

והוא צריך

לאכול את זה בבית המקדש, אקריב,

עד שזה מקבל מום. אם הוא קיבל מום, אז הוא יכול לאכול את זה גם איזה חולין.

אז אסור לעשות מסחר עם בחורות.

למה?

שמא,

כבר נראה למה,

ולא בתרומות.

גם כן, אחד, אסור לפתוח חנות של תרומות. אני מוכר תרומות בזול.

ולא בנבלות,

ולא בטרפות,

ולא בשקצים,

ולא ברמסים.

אסור לפתוח מסחר של כל הדברים האלו, של נבלות, טרפות, שקצים, רמסים,

בחורות, תרומות,

ולא יהיה לוקח

ירקות,

שדה ומוכר בשוק.

תכף נראה. בכל אופן, בואו נבין מה הסיבה שאסור.

בואו נקרא את הברטנורה.

דיבור המתחיל ולא בנבלות ולא בטרפות.

אחד קודם, סליחה, לא בבכורות ולא בתרומות, כותבי הברטנורה.

דיל ממש אלוהו.

יכול להיות שהוא ישן את זה בביתו לגבי, ישן את זה אצלו בבית,

ואז תבואו לידי תקלה.

אם אדם יתעסק עם נבלות וטרפות,

תרומות,

ובכורות זה לאו דווקא בבית. כן, אני אמרתי שבדרך אגב,

שהמשנה מדברת פה על השביעית, היא מזכירה פה נושאים אחרים שאסור להסתחרר איתם.

כל הדברים האלו, בכורות, תרומות,

כל הדברים האלו, מדובר לא בשבית.

תרומות זה גם כן לא בשבית, נבלות וטרפות, יש קצינים מרומסים, אין להם דין שביעית.

מדובר פה שכל השנים אסור לעשות מסחר

עם דברים שאפשר להגיע לידי תקלה.

אם אדם מסתחרר עם בכורות ותרומות,

יכול להיות שהוא יישאר אצלו,

והוא יבוא לידי תקלה.

כותב אבא, תגידו לו, דווקא בכור חי,

אבל שכרות שער היא למכור אפילו מדרבנן,

ועד שאתם מכירים לו באיטליז.

למדנו בשניות אחרות שאסור למכור את זה בצורה כמו שמוכרים כל בשר.

מותר למכור את זה בצורה נפרדת,

בדרך כבוד.

טוב,

אז ראינו, הבנו למה אסור בחורות, תרומות,

חנב ולא טרפות, קצינים מרומסים.

ליהודי לעשות מסחר אסור,

שם הוא עצמו ייכשל בזה.

מותר לו לאכול?

לא, שחטתי בהמה, יצא לי... או, או, או, כבר יפה, יפה, אלחנן, כבר אתה שואל, כבר נראה את הדין שלך.

פה מדובר על לפתוח עסק של נבלות וטרפות.

אם אני פותח עסק כזה, אז אפשר להיכשל.

בוא נמשיך הלאה. ולא יהיה לוקח

ירקות, שדה

ומוכר בשוק.

אסור לקחת

פירות שדה, פה אנחנו חוזרים חזרה לשביעית.

אסור לקחת פירות, ירקות בשדה,

ולמכור אותם בשביעית.

אבל הוא לוקט, ובנו מוכר על ידו.

יש כאלה שאומרים שהלוקט פה זה...

הכוונה גם כן לוקח, גם כן בדמים,

יש כאלה שאומרים שזה דווקא לוקט.

אבל הוא לוקט, ובנו מוכר על ידו. מותר לי לקחת קצת ולמכור.

מי לוקט? מי לשולקת?

או ככה, או לוקט מדין שבשביעית, מותר ללקוט. מותר לקחת מהשדה.

זה הכל הפקר.

אז הדין הוא שמותר ללקוט, ובנו מוכר על ידו.

לקח לעצמו והותיר, מותר למכרן. זאת אומרת,

אני לא ראיתי בדיוק מה זה, אבל אמנם מותר לעשות, אסור סחורה,

אבל בצורה כזו שקצת קצת מותר.

כמובן אבל, כמו שכותב פה כבר, אתה רוצה שאומרים אותה בשם הרמב״ם,

שהמעות הן דמי שביעית.

כשקיבלתי דמים תמואת הירקות האלה שלקחתי מהשדה,

אז הדין הוא שבאמת הדמים הם דמי שביעית,

וכשמגיע לדבר הנביאות צריך לבאר אותו מן העולם.

שזה לא ייראה כסחורה, כן, שאני לקחתי ומכרתי, ואז נותנים לזה מישהו קטן, תמכור קצת.

משנה ד',

לקח בכור למשתה בנו.

אם הוא לקח בכור

למשתה בנו,

בכור

בהמה טהורה,

כשהוא קיבל מום,

אז זה שייך לכהן, אבל זה יצא לחולין.

אז הדין הוא שמותר לקחת אותו למשתה בנו,

החתונה של הבן שלו,

או לרגל,

ולא צריך לו, נשאר לו,

ולא צריך את הכול,

מותר למכרו.

הדין הוא שמותר למכור את זה במחיר שזה עלה לו, לא יותר.

הוא אומר, הברטנור מותר למכרו, וליד שלא ימכרנו לו בדמים שקנה אותו, שלא יסתכר בו, שלא יעשה איתו מסחר.

שדה חיה,

עופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותרים למכרן.

זו הייתה המנחה שלו, לצוד חיות, עופות, דגים,

ונזדמנו לו מינים טמאים.

כל רשת יוצא רשת, אם יתנו דגים ש... או,

או,

או, או, אז מה הדין? מותר לו מאוחר כזה ציור.

זאת אומרת, כי הוא לא פתח מסחר מיוחד

לדברים טמאים.

ככה הדרך.

רבי יהודה אומר,

אף מי שנתמנה לו לפי דרכו, לוקח ומוכר.

אחד שלך בדרך,

ומצא בדרך,

איזושהי חיה, העוף טמא,

מותר לו גם כן.

אף פי שנתמנה לו לפי דרכו, לוקח ומוכר.

ובלבד

שלא תהיה אומנותו בכך.

שלא תהיה לו אומנות מיוחדת

למכירת חיות ועופות טמאים.

שואל פה הברטנורה,

איך מותר למכור סוס חמור?

זה לא לאכילה.

או, זה מסתבר לא מתרץ. מה שזה לא לאכילה.

זה צייג, זה אחר כך זה לאכילה.

כן. זה לא צייג, זה בעל מכירת בהמות. לא, אבל פה ראינו, רבי יהודה אומר, אף מי שנתמנה לו לפי דרכו, אחד שמצא,

אז מה כתיב,

לוקח ומוכר, הוא בלבד שלא תהיה אומנותו בכך. עכשיו אחד, יש פה אחד שמכור את תוכים.

איך מותר לו?

התשובה היא, כמו שאמרתם, שזה לא לאכילה.

מה שנאסר עליו זה בהמות, דברים שמיועד לאכילה,

שהם היו כשל באכילה.

גם, לפי רבי יהודה מותר, כי זה על הדרך.

על הדרך. לא, לא, לא. על הדרך מותר, כי זה לא אומנותו. חכמים אוסרים. חכמים אוסרים, למה חכמים אוסרים?

אני יודע, אבל לא להתעסק בכלל עם צייתא.

אה, אז תראה, תראה את הברטנור, אה.

חכמים אוסרים למי שאינו צייד.

אפילו אין אומנותו בכך.

חכמים, או כזה תנא קמא.

שבאמת מותר למי שצייד

ונזדמן לו. מדוע?

אז הוא לא מביא פה את הטעם, וטעמה יהודה רבנן,

לפי שהציידים שצריכים לתת מס למלך,

ואומנותם

התירו להם למכור חיה ועופות ודגים טמאים, כדי שיוכלו לפרוע למלך, המס שלם.

אבל סער כל אדם לא.

אומרים חכמים,

הרי יש לו לשלם מיסים למלך, איך הוא ישלם?

אם 30, 40, 50 אחוז זה טמא מה שהוא תופס,

הוא יצטרך לשחרר את הכול,

אחרי שהציימבה שלו הולכת לפח.

בשביל זה חכמים אמרו שכל מה שאסור זה דווקא למי שלא צייד.

אבל לצייד מותר

אם יזדמן לו בדרך.

אומרת המשנה, משנה ה'

לולבי זרדים

וחרובים

זה דברים שרויים למאכל אדם.

יש להם שביעית

ולדמיין שביעית,

יש להם ביעור ולדמיין ביעור. כמו שראינו כבר מקודם,

גם הם וגם הדמים שלהם קדושים מקדושת שביעית,

וכשמגיע זמן הביעור צריך לבאר אותו מן העולם,

כי זה גם כן באיזשהו שלב מתכלה בשדה לחיה,

וצריך לכלות אותו גם כן

בבית לאדם.

ממשיכה המשנה לולבי ההלה והבוטנה והעטדין.

יש להם שביעית ולדמיין שביעית,

אבל אין להם ביעור ולא לדמיין ביעור,

כי זה לא מתכלה בשדה.

יש אותו תמיד בשדה לחיה,

והיות ויש לו שדה בחיה תמיד,

אין לנו דין לבאר אותו בבית.

אבל להלין,

להלין של כל הלולבים האלה שראינו פה,

יש ביעור מפני שנושרים מאביהם,

והם מתכלים בשדה, הם נושרים מה...

זה הענף.

אז היות וזה נושר מהענף

וזה מתכלה בשדה,

וחוזרת ההלכה, כמו שאמרנו,

כלה לחיה בשדה,

כלה לבנתך מן הבית.

אבל לולבים לא מכיר.

אבל לולב עצמו, לא, גם.

לולב עצמו מראינו שיש לו ביעור, יש להם ביעור.

איזה לולבים? איזה לולבים?

יש שני לולבים שראינו במשנה.

אתה מדבר על לולבים השניים, לולבי העלה והבוטנה והעתדין. מה שמדבר על תוספות יום טוב. כן, במשנה הזו שראינו, ראינו שני לולבים. התחילה המשנה בלולבי זרדים,

אז על זה יש ביעור ולדמיהם ביעור, כי זה כן מתכלה.

מה שאתה אומר שם, תוספות יום טוב, זה הלולבים השניים.

זה לולבי העלה והבוטנה. יפה שאלה הם לא קלים.

והיות שהם לא קלים, אין להם ביעור.

משנה ו',

הוורד,

אני חושב שזה הוורד שאנחנו מכירים עכשיו, השושן,

והכופר,

אז כותב פה, לא יודע, זה גם איזה סוג בושם מסוים,

והכתף,

אילן האפרסמון,

והלוטם,

גם כן איזשהו פרח, יש להם שביעית ולדמיהם שביעית.

יש להם שביעית,

כותבו ברטנור, עבור הדין, יש להם ביור ולדמיהם ביור.

רבי שמעון אומר,

אין לה כתף שביעית,

מפני שאינו פרי, הוא חולק על הכתף,

הוא אומר שהכתף...

אין לו דין שביעית,

מפני שאינו פרי.

כותב אברטנורא,

ודינן כעצים,

דאין להם קדושת שביעית,

משום דא הנאתה נחר ביורן.

עצים אין להם קדושת שביעית, מדוע?

כי מתי נהנים מהעץ?

העץ הרי משמש להסקה,

וההשתמשות שלהם, ההנאה שלהם, זה אחרי שזה מתכלה.

משום דא הנאתה נחר ביורם,

והתורה אמרה, לאוכלה דומיה דאכילה,

שהנאתן וביורן שווה.

באוכל,

בשיחה, כשאני רוצה להסוך את זה על היד,

ההנאה והביור זה שווה.

מה שאין כן, כשאנחנו מסיקים ענאי אחרי הביור.

לכן אין לזה דין שביעית.

יצאו עצים דא הנאתן אחר ביורם.

ותנא כמה סבר,

דקטפו זהו פריו,

שהכתף

הוא הפרי,

השרף הזה שיוצא מהכתף הוא הפרי,

ולכן יש להם שביעית ולדמיין שביעית,

ויש להם ביור ולדמיין ביור.

אומרת המשנה, משנה אחרונה,

ורד חדש שכבשו בשמן ישן.

פה המשנה הזו מדברת בהלכות תערובת.

אם יש לנו תערובת של שביעית,

או בשישית, או בשמינית,

אז בואו נראה. ורד חדש שכבשו בשמן ישן,

הוורד הוא חדש.

מה זה אומר חדש?

של השביעית, של השנה השביעית. אנחנו רוצים עכשיו,

והשמן הוא שישית משנה השישית.

מה הדין?

עכשיו הגיע זמן הביאור, אנחנו לפני זמן הביאור,

והוא רוצה עכשיו לדעת מה לעשות. לוורד יש זמן ביאור.

אז מה הדין?

יהיה להקט את הוורד.

הוא יוציא את הוורד מבתוך השמן,

והוא יבער את זה מן העולם.

ישתמש איתו, ישרוף אותו, מה שצריך, הצורה של הביאור שמבערים אותו מן העולם.

והשמן לא נפסל.

כבר נראה את הכלל.

וישן מחדש.

מה יהיה הדין?

שהוורד הוא שנה שישית, והשמן הוא שביעית. או השמן הוא שמינית, בוא נגיד.

לא, עוד פעם, עוד פעם.

הפוך מהקודם. הפוך מהקודם אתה אומר? שנייה, תן לי רגע לבדוק.

שהפרח הוא שישית, והשמן הוא שביעית.

זהו, הוורד.

יש שני דוגמאות. או שהוורד...

בוא תראה עכשיו שני...

שמינית.

יש פה שני דוגמאות ביכין. יש לך יכין?

תפארת ישראל.

אה, הכל בעל פה. ורד, אז כותב פה, תפארת ישראל כותב,

הוורד הוא השביעית והשמן הוא שמיעית, כמו שהוא אמר.

או הוורד שישית והשמן שביעית.

ככה הוא מביא פה שני דוגמאות. בכל אופן, זה הכוונה וישן מחדש.

חייב בביאור.

מסביר פה בתנורא, מסבירים פה מפרשים שמדובר פה,

כשכבר הגיע זמן הביאור.

הגיע זמן הביאור.

כעת לא יעזור לך מה שתלקט.

הוא כבר אסר את כל השמן.

אותו דוגמא גם בין חרובים חדשים שכבשן ביין ישן.

אם הוא כבש חרוב בתוך יין,

וישנים בחדש,

אם הגיע זמן הביור, חייבים בביור.

גם כן אותו דבר, חייב בביור.

זה הכלל.

הוא מסיים את המשנה.

כן, המשנה חזרה על עצמה.

אותו דבר.

זה באמת, הוא לא חידש פה יותר את הברטנורה.

אחי, מה יריבה בא לשתות היין אחר זמן הביור?

בכל עניין, חייב לבאר.

מה, אני מדבר על דוגמאות של הברם והשמן?

כן. לא, עכשיו המשנה הביאה עוד דוגמא.

חרובים חדשים וישנים.

שמן זה שונה מחרובים חדשים. אני לא רואה שאתה סיום מביא את השאלה שלך, אני חושב. שמן זה שונה.

שמן ופרח, הייתי אומר לך, תצמד בשירות.

אולי יש תערובת ממידה, חרובים וכל אחד ונצמד. זה דבר שקרה. אבל חרובים בתוך יין, כתוב.

חרובים שהוא שם אותם בתוך יין. אותו דבר, כבישה של חרוב ביין.

זה שונה משמן.

שמן יכול להגיד שאפשר לטמא או לא נצמד בתוך ה... לא, לא מדובר על טומאה, מדובר על שבית ולא... נצמד, נצמד. אה, מתחבר, כן. אולי הוא נחבר, אז אתה כבר יהיה גם... נו, וחרוב בשמן.

וחרוב ביין, אותו דבר. יכול להיות שלא.

גם היין... חרוב לא מקבל, אולי דווקא בשמן לא מקבל וביין כן.

לא סתם הביאה דוגמה של יין ושמן, כל דבר שלו תכונה שונה.

טוב, יכול להיות.

לפעמים שמץ שהוא נטמע בדבר של קדושה והשמן הוא קדוש, אז זה דבר גם מהקדוש בשמירות.

הוא כותב פה,

בתוספות יום הוא כותב, ופירוש המשנה כמו שכתב הרמב״ם, דחרובין ביין... זה הכלל.

אה?

זה הכלל. כן.

התוספות יום טוב מביא...

התוספות יום טוב מביא את השאלה שלך, אתה שומע?

גם כל שיעור בנותן תא היה עוד אדוני.

על זה יין, על זה יין. דבר על הסייפר של המשנה.

מה אומר אדוני?

גם כל שיעור בנותן תא היה עוד אדוני.

שאלו בנותן תאמין זה שאינו מינו.

אתה שומע? באמת התוספות יום טוב מביא את השאלה שלך, הוא כותב,

הוא חולק על הברטנורה,

והוא כותב,

הוא פירוש המשנה כמו שכתב הרמב״ם,

דחרובין ביין

יקנוס בו הטעם החרובין מיד.

ומפני זה, על שני הדרכים חייב לבאר עד כאן.

הוא כותב, חרובים חדשים, שגם שם יין נשן נשנים מחדש, חייבים בביאור,

הכוונה תמיד, בכל צורה.

זה לא כמו שהסברנו במשנה ששניהם מדוברים אחר זמן הביאור.

הברטנורה אומר, וחרובים חדשים, מאחר מהר בא לעשות את היין אחר זמן הביאור.

הוא בכל עניין חייב לבאר.

אתה חולק עליו בתוספות יום טוב מכוח השאלה שלך,

מדוע צריך לכתוב פעמיים אותה דוגמה.

והוא כותב ששונה ורד ושמן מחרוב ויין,

שבזה, הסיבה שהוא מביא בשם הרמב״ם,

שנכנס בו ישר תם החרובין, שזה הדין שלא משנה,

תמיד הדין הוא שצריך ישר לבאר את זה מן העולם. שמן לא נכנס לתם, כן. בוורד. כן. זה נכנס אחרי יותר... הפרח הזה לא בטוח שאוכלים אותו, כמובן אוכלים אותו, זה כבר גם שונה,

שעוד שינו אותו.

כן. פרח זה ליופי, להנאה, אבל פה זה לטעם. לריח.

לריח.

זה הכלל, מסיימת המשנה.

כל שהוא בנותן טעם חייב לבאר מין בשאינו מינו.

דבר שהוא נותן טעם,

אז מין שאינו במינו, ברגע שהוא כבר התערבב בכמות כזו שזה נותן טעם,

אז אפילו אם זה מין בשאינו מינו,

חייב לבאר ישר.

ומין במינו,

אם זה מין במינו, יין ביין, שמן בשמן,

זאת אומרת, יין של שבית, אפילו טיפה אחת,

בתוך יין של שישית,

ומין במינו כלשהו כבר התערובת אוסרת.

שביעית אוסרת כלשהו במינה ושלא במינה בנותן טעם. גם בשביעית אותו דין שאוסרת כלשהו במינה

ושלא במינה בנותן טעם.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן, הרבי חניהם לקשם, הרצאה הקדוש ברוך הוא זכות ישראל.

מזכיר רבה למטומחות של אמר אדוני חפץ מג'טס, תזכיר תורה ויהיה אדיר.