משניות שביעית - ט' | הרב יהודה דוד שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

והגרגר של עפר,

פטורים מן המעשרות

ונלקחים מכל אדם בשביעית,

שאין כיוצא בהם נשמר.

המיני ירקות שראינו פה כעת,

היות

והם

סוג ירקות

שאנשים בדרך כלל מפקירים אותם, הם הפקר,

לכן התירו

חזל

לקחת את זה מכל אדם בשביעית.

וכן, בשאר השנים זה פטור מן המעשרות.

אומר ברטנור, הדיבור המתחיל פטורים מן המעשר בכל השנים,

כדי מפרש טעמה,

שאין כיוצא בהם נשמר.

הסוג הירקות האלה, הפגם והירבוזין השוטים

והחלקולוגיות וכולו,

אין כיוצא בהם נשמר.

אנשים לא נוהגים לשמור את זה בביתם,

שאין נחשבים בעיני בעליהם

ומפקירים אותם.

והפקר פטור מן המעשר.

כדכתיב

ובא הלוי,

כי אין לו חלק ונחלה עמך בדבר.

כי אין לו חלק ונחלה עמך.

בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך, יטול מעשרותיו.

בדבר ש...

יש חלק ששייך... בדבר שהוא שייך לבעלים,

אז הוא יכול ליטול מעשרות.

יצא הפקר,

לקט, שרחה ופאה,

שיש לו חלק עמך.

אז לומדים מפה

שבכזה מצב זה פטור מן המעשרות.

אם יש לנו חלק שהוא הפקר,

הוא פטור מן המעשרות.

ממשיך הברטנורה, ונלקחים מכל אדם בשביעית,

לפי שאין דרך לשמרן.

דכל דבר שדרך לשמרו,

אסור לקנות אותו מעם ארץ בשביעית.

אם יש, כמו פירות רגילים,

עגבניות, מלאפונים, תפוחים, תפוזים,

שהדרך של אדם לשמור אותם,

אסור לקנות אותו מעם ארץ בשביעית.

למה?

שהוא חשוד לשמור הפירות,

ושלא להפקירן.

והלוקח מן המשומר,

אפילו כחצי איסר, אפילו משהו קטן, אסור.

וכל אנח דמתניתן, אומר בר תנורא,

שחזקתן,

שאין משמרים אותן,

מותר לקחת מהם מעם הארץ כדי מזון שלוש סעודות בלבד ולא יותר.

מוסיף פה הברטנורה שהשיעור שמותר לקחת אותם מעם הארץ

זה דווקא שיעור שלוש סעודות ולא יותר.

מדוע?

שאין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ,

אף על פי שהפירות הן מן ההפקר,

יותר ממזון שלוש סעודות.

למה?

מפני שהוא חשוד לאצור אדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית.

אז כל ההיתר זה דווקא מזון שלוש סעודות.

אומרת המשנה עליה, רבי יהודה אומר,

המשנה כעת מדברת על הלכות ספיחין.

מה זה ספיחין?

ספיחין זה אם נפל מהקצירה של השנה השישית,

נפל איזשהו גרגיר לאדמה

והוא גדל לבד מאליו,

הוא השריש וגדל,

זה נקרא ספיחין.

אומרת המשנה, ספיחי חרדל מותרים,

שלא נחשדו עליהם

עוברי עבירה.

זה לא כל כך חשוב,

ואם כך,

כנראה שהפקירו אותם.

בגלל זה מותר לקחת את זה בשביעית

גם מעם הארץ.

רבי שמעון אומר,

כל הספיחין מותרים.

חוץ מספיחי כרוב

שאין כיוצא בהם בירקות השדה.

רבי שמעון מתיר לקחת את כל הספיחין מכל אדם,

כי כנראה

הוא לא שמר את זה.

חוץ מספיחי כרוב

שחזקתן מן השמור

לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה.

אז היות ואין כיוצא בהם בירקות שדה,

אז לכן זה נהיה חשוב

והדין הוא שספיחים כאלו אסורים,

כי אנחנו חושדים שמא עם הארץ שמר אותם.

וחכמים אומרים,

כל הספיחין אסורים.

כן? חכמים אוסרים את כל הספיחין.

למה?

אסרו את זה משום רשעים שזורים בסתר ואומרים שהם ספיחין.

לכן אנחנו אוסרים את כל הספיחין.

אומרת המשנה, משנה ב',

שלוש ארצות לביאור.

יהודה ועבר הירדן והגליל.

ארץ ישראל, אומרת המשנה, מחולקת לשלושה ארצות.

יהודה,

זה ארץ אחד,

ועבר הירדן והגליל.

ממשיכה המשנה, ושלוש שלוש ארצות

לכל אחת ואחת.

מתוך שלושת הארצות האלה, הן מחולקות כל אחת לעוד שלושה.

גליל העליון וגליל התחתון והעמק

הן שלושה ארצות בגליל.

מכפר חנניה ולמעלן,

כל שאינו מגדל שקמין, גליל העליון.

מתחמת המשנה אומרת, התחום של גליל העליון הוא מכפר חנניה ולמעלה,

כל המקומות שלא מגדל שקמין.

היות וזה אר, והאר לא מגדל שקמין,

הוא גודל רק בבקעה, במקומות שפלים,

ששם מגיע בעצם

ריבוי גשמים.

גליל העליון

זה מה שראינו כעת.

ממשיכה המשנה ומכפר חנניה ולמתן,

כל שהוא מגדל שקמין.

זה נקרא גליל התחתון.

היות והוא למטה,

אז הוא מגדל שקמין.

ותחום טבריה ואזור טבריה,

זה בעצם המקום השלישי בגליל. כבר נראה למה היא נפקא מינה.

ממשיכה המשנה הלאה

הוא תחום טבריה העמק.

זה העמק של הגליל. ממשיכה המשנה הלאה וביהודה,

זה הארץ השנייה שבארץ ישראל.

יש לזה ההר והשפילה והעמק.

הם שלושה חלקים

של ארץ יהודה שבארץ ישראל.

ממשיכה המשנה הלאה

ושפלת לוד

כשפילת הדרום

וההר שלה

כהר המלך מבית חרון ועד הים

מדינה אחת.

שפלת לוד זה כמו שפלת הדרום.

מה הפירוש?

זאת אומרת

שיש לנו הלכה וזה בעצם הסיבה

שיש לנו פה את השלוש הארצות האלו.

בואו נראה את הברטנור שמסביר את זה.

מבית חרון

ועד הים מדינה אחת,

וכל זמן

שלא כלה לחיה מאחד מן המקומות שביניהם,

יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד

שלא כלה בו לחיה מן השדה.

זאת אומרת

שכל ארץ וארץ כשלעצמה,

על אף שהיא מחולקת לשלושה חלקים,

אבל אנחנו מסתכלים על החלק

שהפירות שם נשארים הכי מאוחר.

זאת אומרת, אם יש לחיה בחלק מסוים עדיין את המין הזה,

על אף שבחלקים השניים כבר של אותו ארץ

נגמר המין הזה, כלה המין הזה לחיה בשדה,

עדיין מותר, כי זה עדיין אותו ארץ.

ואפילו שאותו ארץ מחולקת לשלושה חלקים.

ושפלת לוד כשפלת הדרום.

איפה שהכי מאוחר,

איפה שמתכלה הכי מאוחר על החיה מן השדה,

מותר עדיין בשני השפלות גם כן עדיין לגדל,

לשמור את הפירות.

וההר שלה, כהר המלך, מבית חון ועד הים, מדינה אחת.

אנחנו מסתכלים כל מדינה ומדינה כשלעצמה, כל ארץ וארץ כשלעצמה.

אבל אנחנו לא יכולים לקחת מארץ יהודה לארץ גליל או הפוך.

אנחנו צריכים כל מדינה לפי אותה מדינה, לבדוק

בכל חלקי המדינה, על אף שהיא מחולקת את זה לשלושה חלקים.

ממשיכה המשנה כעת ומסבירה יותר, ולמה אמרו שלוש ארצות?

שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת עד שיחלה האחרון שבה.

אנחנו מסתכלים עד שזה יחלה האחרון,

המקום הכי מאוחר שעדיין גודל

הירק הזה, מותר עדיין בכל המדינה ההיא.

רבי שמעון אומר,

לא אמרו שלוש ארצות, אלא ביהודה.

ושר הארצות כהר המלך.

מה אומר רבי שמעון?

לא אמרו שלוש ארצות,

אלא ביהודה.

השאלה כעת של המשנה היא, למה אמרו שלוש ארצות?

מסביר הרב ארטנורא,

הואיל ושלוש ארצות בכל אחת, הרי כאן תשע ארצות.

למה הלכתם אמרו שלוש ארצות לביור ותו לא?

שנגיד לכאורה שיש תשע ארצות.

כי הרי אמרנו שיש שלוש ארצות ובכל ארץ יש שלוש, אז זה תשע.

מסבירה המשנה,

שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת עד שכלה האחרון שבה.

מסבירה ברטנורא, מה שראינו כעת,

אוכלים ביהודה עד שכלה האחרון שבשלוש ארצותיה,

וכן בגליל וכן בעבר הירדן.

כשמתכלה בארץ האחרונה שבארץ המרכזית,

כגון בגליל, הארץ האחרונה שבגליל,

כשמתכלה הירק הזה, אז צריך גם לחלות מהבית.

אבל, ממשיך אברתנורה, אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל,

ולא בגליל על ידי אותן שביהודה.

דגמירי שאין חיה ביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל,

ומגליל ליהודה.

אבל היא יוצאה עם מגליל לגליל ומיהודה ליהודה.

ממש מדהים.

החיה בשדה יודעת

את כל שלוש הארצות של הגליל.

היא תלך מהגליל הזה לגליל הזה בשביל לחפש את הירק הספציפי שהיא כעת מתאווה לה.

אבל היא לא תלך מגליל ליהודה, אפילו שזה יהיה סמוך.

היא גליל, אז היא באותו גליל, היא נמצאת.

אם היא רגילה לאכול ירקות מיהודה, היא תאכל רק מיהודה.

היא לא תלך מיהודה לגליל.

לכן אנחנו מתייחסים תמיד לחלק ארץ

שמוציאה

את הירק הכי מאוחר.

ואם עדיין לא כלה לחיה בשדה שבארץ הזו, אפילו שהיא בצד השני של הארץ,

אם כל זה הדין הוא שעדיין לא צריך לבאר

מהבית

את אותו הירק.

כל עוד שלא כלה בכל הארץ את הירק הזה.

הוא שר כל הארצות כהר המלך.

מסביר הברטנורא,

שר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך.

הר המלך, והוא היה רב הפירות

ואחרון מכל שאר הארצות שבארץ ישראל. הר המלך זה היה מקום שיש שם פירות רבים,

וגם כן היה נשאר שם בשדה פירות עד הזמן המאוחר ביותר.

לכן אנחנו מתייחסים בעיקר אל הר המלך, שהיא בעצם

ההר הכי מאוחר.

עוד חידוש אומרת המשנה,

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים.

זיתים ותמרים,

אנחנו לא מחלקים את ארץ ישראל לשלושה ארצות,

גליל, יהודה,

אלא אנחנו אומרים שגליל ויהודה,

וגם כן עבר הירדן, שלושתם נחשבים כאחת.

ואם יש זיתים או תמרים במקום אחד,

אז בכל ארץ ישראל מותר עדיין לאכול זיתים ותמרים.

מדוע?

מעניין.

אפילו שהחיה בשדה,

של הגליל,

לא תצא ליהודה בשביל לקחת, לחפש את הירק שהיא רוצה,

אבל על זיתים ותמרים היא כן תלך.

לגבי זיתים ותמרים, אם איזושהי חיה מתהווה לזיתים או לתמרים,

היא תלך גם לקצה ארץ ישראל. היא תלך מגליל ליהודה לעבר הירדן, לכל המקומות,

לחפש את הזיתים.

היא יודעת איפה יש הזיתים והיא תלך, או תמרים.

לכן,

ביור של הזיתים והתמרים בארץ ישראל,

זה מתחשבים לפי המקום האחרון ביותר בארץ ישראל שיש זיתים,

וכל עוד יש באיזשהו מקום בארץ ישראל זיתים לחיה בשדה,

הדין הוא שעדיין לא הגיע זמן הביור שלו עד שגם שם יתכלה,

וכן הוא הדין תמרים.

אומרת המשנה, משנה ד', אוכלים על המופקר,

אבל לא על השמור.

כל מה שאמרנו,

שכל עוד לא כלה לחיה בשדה עדיין לא הגיע זמן הביור,

זה דווקא מופקר,

שומרי שביעית,

אבל לא על השמור.

אם יש במקומות שמורים,

אז הדין הוא שלא מתייחסים לזה לגבי זמן הביור,

וצריך לבאר.

היחין מסביר,

שונה ממה שאמרתי, הוא כותב פה,

בקלב המופקר,

אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצויה שם.

לא כמו שאמרתי.

אז הוא מסביר שאם יש מקום שמור, זה אומר שיש עדיין

בחצרות

ששמורים מחיות,

שחיה לא מצויה שם,

אז זה כבר לא, זה נקרא גם כן כלה

לחיה מן השדה,

והדין הוא שצריך

לבאר מהבית

את אותו פרי.

רבי יוסי מתיר אף על השמור.

הוא אומר שגם כן זה נקרא

שעדיין לא כולל החיה מן השדה. אם בחצר השמורה עדיין יש את המין הזה,

אז עדיין לא צריך לבאר מהבית.

ממשיכה המשנה, אוכלין על התפיחין

ועל הדופרה,

אבל לא על הסיתווניות.

מה זה אוכלין על התפיחין?

אומר הברטנורה, מסביר הברטנורה,

על מה שמסימים העופות בתפיחין,

שהן כלי חרס הבנויים בכותל,

אשר שם ציפורים יקננו,

ואוכלים משהו בבית כל זמן שמצוי מאותו המין בתפיחין.

זאת אומרת, לא צריך שיהיה דווקא לחיה בשדה באזור האילן,

אלא מספיק שהעופות שמרו בתפיחין,

שמרו להם במקומות שהם גודלים,

אז עדיין זה נקרא שיש לחיה בשדה ועדיין לא הגיע זמן הביור של אותו פרי עד שהוא לא יחלה גם כן מהתפיחין.

ועל הדופרה אומר הברטנורה, אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה.

אוכלים בראשון עד שכלה האחרון שבמינם. זה נוטריקון דו-פרי,

שתי פירות. הוא מביא שתי פירות בשנה.

אז גם כן מותר להשאיר את הפירות שגדלו בנגלה הראשונה בשנה הזו

עד סיום הפעם השנייה שיגדל

ויכלה לחיה מן השדה מהפעם השנייה.

מותר עדיין להשאיר את הפירות של הפעם הראשונה.

אבל לא על הסיתווניות.

מה זה לא על הסיתווניות?

כותב הברטנורה, מסביר הברטנורה.

אין אוכלים בענבים על ידי הענבים הגדלים בימות הסתיו.

אם זה עדיין,

הענבים שגודלים בסתיו זה כבר לא נחשב ענבים של השנה הזו,

ולכן זה נקרא שכלה לחיה מן השדה,

ולא יאכלו על זה ויצטרכו כבר לבער את הענבים.

רבי יהודה מתיר כל זמן שביקרו עד שלא יחלה הקיץ.

אם זה עדיין, אם הצליח לבקר, הענבים האלה ביקרו,

אז הדין הוא שכן אוכלים, וזה לא נקרא שכלה לחיה מן השדה.

גם הסיתווניות

יאכלו על זה את הענבים ולא יצטרכו לבער עדיין.

משנה A, הכובש שלושה כבשים

בחבית אחת.

אחד ששם בכבישה

שלושה מינים.

הוא שם חצילים,

מלפפונים וכרוב.

בתוך כבישה אחת.

והחצילים יש לו זמן שונה,

ולכרוב ולמלפפון.

למה אנחנו מתייחסים?

רבי אליעזר אומר,

אוכלין על הראשון.

וברגע שהגיע זמן הביאור של הראשון,

הדין הוא שצריך לבער את כל מה שיש פה בחבית הזו.

אומר אברטנורה, רבי אליעזר אומר על הראשון,

וכיוון דקלה מין אחד מן השדה,

הן כבר להשיג את המין הזה,

נאסרו כולם,

ואפילו אותם שלא כלו.

למה?

כמו שלמדנו לפני יומיים,

שאותו מין שכלה נתן טעם באותם שלא כלו ואסרן.

נתנן לאל בפרק ז', שביעית,

שביעית אוסרת במינה במשהו,

שלא במינה, בנותן טעם.

אז פה יש בנותן טעם.

כשכובשים שלושה כבשים יחד,

אז יוצא טעם מכל אחד ונותן גם כן טעם בשני הירקות השניים,

אז בכל ירק יש בעצם טעם של שלושה ירקות.

לכן אומר רבי אליעזר שכל הירקות בכבישה הזו צריכים ביעור לפי הביעור של הירק הראשון.

אבל רבי יהושע אומר לכיוון השני,

אף על האחרון.

זאת אומרת,

ניתן להמתין מלבאר עד שיגיע הזמן של הירק האחרון משלושת הכבשים שנמצאים יחד בכבישה.

מסביר אברטנורה, אף על האחרון,

על סמך מן הכלה האחרון יאכל משלושתן.

אף על פי שכבר כלו השניים לחיה שבשדה,

עדיין מותר.

מה הטעם?

ותמה דרבי יהושע,

אויל ואלו שכלו בלויים מטעם אותו שלא כלה.

יש שני המינים,

המלפפון והחציל כבר כלה זמנם, כלה לחיה בשדה,

רק הכרוב עדיין לא.

אם כל זה מותר, מדוע?

דאמר קרא מן השדה תאכלו את תבואתה.

כל זמן שאתה אוכל מן השדה,

אתה אוכל מן הבית.

מסביר אברטנורה, והיה יקרא יתראו,

דרשינא למין ולעמתך ולחיה אשר בארצך. אותו לימוד אנחנו כבר יודעים שכל זמן שחיה אוכלת בשדה,

האחר לבימתך מן הבית.

כלה לחיה מן השדה, אז תבהר מה שיש לבית.

אז מדוע כתוב פעמיים את הפסוק הזה?

אלא,

מביא אברטנורה,

קרא לכבושים ודעתה.

ואחיקה אמר,

הפסוק הזה, היות ומיותר,

הוא נלקח ללכות כבושים. דעת. ואחיקה אמר,

מן השדה תאכלו את תבואתה.

אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית,

שהטעם הבא לא בדבר הנכבש שיש במינו עדיין בשדה,

הרי יש לי פה בחציל גם כן טעם של כרוב.

ולכרוב עדיין לא הגיע זמן הביור.

יש אותו עדיין בשדה.

אף על פי שעיקר הפרי,

החציל הזה כבר בעצם הגיע זמנו, רק הכרוב שבו,

הטעם הכרוב שבו עדיין לא כלה,

אף על פי כן תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבאר.

טוב, כמו שראינו פה כעת בבית נורא,

שזה נלמד מפסוק.

לכן הדין הוא שאומר רבי יהושע,

שאף על האחרון.

רבן גמליאל אומר,

כל שכלה מינו מן השדה

יבאר מינו מן החבית והלכה כדבריו.

אומרת המשנה, רבן גמליאל אומר,

שמתייחסים כל ירק לפי אותו ירק.

לא מתייחסים לטעם שבו.

אומר אברטנור, לא נתנו חכמים...

סליחה, לא, אברטנור הולך על משהו אחר.

בכל אופת, זה מה שרבן גמליאל אומר,

שמתייחסים כל ירק וירק

לטעם שלו, לזמן ביור שלו.

מסביר היחיד מה הסיבה וטעמו,

שבלוע בחברו כי מבואר הוא.

הטעם שבלוע, יש עכשיו חציל,

ובלוע באותה מלפפון,

אז על אף שהמלפפון, הזמן הביור שלו היה שבוע שעבר,

אבל הטעם המלפפון שבלוע בחציל הוא כבר מבואר, אין אותו בעולם. אי אפשר לטום את המלפפון פה.

אז כשמגיע הזמן למלפפון, נצטרך לבאר את המלפפון.

אבל החציל, לא נצטרך לבאר אותו על אף שיש בו טעם מלפפון,

כי הוא כבר התבאר מן העולם.

איך הוא התבאר?

שהוא נבלע בתוך החציב.

והלכה כדבריו.

רבי שמעון אומר,

כל ירק

אחד לביעור.

זאת אומרת,

מסביר הברטנורא,

לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו,

אלא,

אף על פי ששלושתם כלו מן השדה,

הואיל ואיכה שאר ירקות שלא כלו,

אוכל על ידי שאר הירקות,

ולא יברם מן החבית עד שיקלו כל הירקות כולן מן השדה.

והלכה כרבן גמליאל,

נכון שקלה מינו מן השדה, והרם מינו מן החבית ואוכל את השער.

כותב פה רבי שמעון

שאין מושג שיש לכל פרי זמן ביעור בפני עצמו.

רבי שמעון חולק על המושג הזה ואומר שכל הירקות,

יש להם זמן ביעור אחד.

ומה זה זמן הביעור?

הזמן של הירק האחרון ביותר בשוק שיש עדיין לחיה בשדה,

אז עדיין לא צריך לבער אותו.

בהגיע היום שכבר לא יהיה שום ירק בשדה מהשנה השביעית,

נצטרך לבער את כל הפירות והירקות.

כל הירקות נאמר להם זמן אחד.

ולפי זה הוא אומר שאפילו אם כבר נגמר הזמן הביעור, הגיע הזמן הביעור של החציל, המלפפון והכרוב עדיין, היות ונשאר עדיין פלפל בשדה, אז הדין הוא שבאמת לא צריך עדיין לבער.

ממשיכה המשנה,

אוכלים ברגילה עד שיאכלו סיגריות.

מה זה אוכלים ברגילה?

רגילה זה סוג של ירק מסוים,

והוא חלגלוגות.

ועומדים ימים רבים בשביל הלכות שבה, סוג ירק,

עד שיאכלו סיגריות.

מה זה סיגריות?

אז הוא כותב פה,

הרגילה, זאת אומרת, הגדלה מסוגר תחת הארץ.

עד שלא יאכלו הסוג, המין הזה לגמרי, גם הסיגריות שבהן,

אז עדיין מותר לאכול ברגילה.

מאיפה עד שיאכלו הסיגריות? מבקעת בית נטופה. משם המקום הזה,

ששם זה המקום המאוחר ביותר שעדיין זה גודל, הסוג ירק הזה.

ממשיכה המשנה, משנה ו',

המלקט

עשבים לחים.

אחד שמלקט עשבים לחים

עד שיבש המתוק.

מסביר הברטנור, האוכלן בלא ביעור עד שיבש לחלוכית הארץ

הממתקת הפירות,

אבל משם ואילך חייב לבערן.

והמגבב ביבש.

אחד שמלקט עשבים יבשים,

אז אוכלן בלי ביעור, עד מתי?

עד שתרד רביעייה שנייה, שזה עיקר הזמן של הגשמים.

מסביר הברטנור, שהיא בשנה בינונית בכ״ג חשוון.

משם ואילך חייב לבער. זה הזמן הביעור של העשבים היבשים.

עלי קנים ועלי גפנים,

עד שיישרו מאביהן,

עד שזה יישור מהענף שלו,

שזה אבא שלהם.

והמגבב ביבש,

הכוונה בעלי גפנים יבשים, ועלי קנים וגפנים יבשים,

אז עד שזה,

אז הזמן הוא עד שתרד רביעייה שנייה.

זה הזמן ביעור של העלים,

של הקנים והגפנים היבשים.

רבי עקיבא אומר,

בחולן עד שתרד רביעייה שנייה.

בין בעשבים,

בין בקנים וגפנים,

בין לחים, בין יבשים, הזמן של כולם זה רביעייה שנייה.

משנה ז', אומרת המשנה כי יוצא בו המזכיר בית לחברו.

והוא סיכם איתו עד הגשמים.

הוא לא אמר לו תאריך.

עד הגשמים אני מזכיר לך את הבית וכך וכך כסף.

אז מה זה עד הגשמים?

הכוונה היא עד שתרד רבייה שנייה.

זה הזמן של הגשמים.

המודר הנאה מחברו עד הגשמים.

אחד שאמר לחברו עד הגשמים אני לא נהנה ממך.

הוא נדר ממנו הנאה.

גם כן הדינו עד שתרד רבייה שנייה.

עד מתי עניים נכנסים לפרדסות?

אומר הברטנור, בשער שני שבוע,

לא בשנת השמיטה,

ליטול לקט, שכחה ופאה.

וכן נכנסים לגינות במוצאי שביעית.

עד מתי הם יכולים להיכנס?

ואנחנו לא חוששים שמא הם יזיקו

את הצמחים בדריסת הרגל.

אומרת המשנה עד שתרד רבייה שנייה.

ממתי נהנים ושורפים בתבן ובקש

של שביעית?

ממתי מותר?

אומר הברטנור, עד הסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה,

ויש בו גלישת שביעית.

ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של עיבוד.

משום שנדרשין עליה לאוכלה ולא להפסד, אסור לנו להפסיד אותה.

אבל כשנתבטל מה שבשדה, ממאכל חיה,

פקע קדושת שביעית ממה שבבית.

אז ממתי מתבטל הקש והתבן?

ממתי מתבטל בהם שם מאכל חיה?

משתרד רבייה שנייה.

אז זה כבר לא ראוי לחיה בשדה.

כן. אז הדין הוא בכזה מצב שמותר לאדם לזכות בזה,

ליהנות מזה ולשרוף את זה.

משנה אחרת,

מי שהיו לו פירות שביעית והגיעה שעת הביור.

אם הגיע זמן הביור של פירות השביעית,

מה הדין? איך מבארים את זה?

מה הוא עושה כדי שלא יצטרך לבאר?

מחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד.

זאת אומרת שמותר להשאיר בזמן הביור

מזון שלוש סעודות.

אני לוקח לי, לאשתי, לכל ילד וילד, לשכן, לחברוסה וכולו.

ועניים אוכלים אחר הביור,

אבל לא עשירים.

דברי רבי יהודה.

אומר רבי יהודה שההיתר לאכול אחר הביור

זה דווקא לעניים.

מה הפירוש?

מסביר פה תפארת ישראל מה זה עשירים.

קודם כל נראה את הברטנורא שהוא מביא, דכתיב, ואכלו אביוני עמך ואיתרם תאכל חיה את השדה.

אביוני עמך ולא עמך.

תפארת ישראל מסביר,

אבל לא עשירים.

רצונו לומר עניים ועשירים לאו דווקא.

רק רצונו לומר מי שאין הפירות משדה שלו,

זהו עני ואוכל אחר הביור.

אבל בעל השדה,

שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו,

זהו עשיר ואסור לו לאכול אחר הביור.

מיהו בביור? כולנו חייבים.

רק דל רבי יהודה, רק אדם אחר רשאי לחזור לזכות עם מה שביער והפקיר בעל השדה.

כך נראה לי. אחרי השאלות הוספתא.

בכל אופן, התפארת ישראל כותב שעשירים הכוונה בעל השדה עצמו, שהוא נחשב כעשיר לגבי הדבר הזה, אז אסור לו לאכול אחר הביור.

אבל עניים ראינו פה, אוכלים אחר הביור, ומותר להם לקחת שלוש תעודות לעצמם.

רבי יוסי אומר,

אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביור.

הוא מתיר לשניהם לאכול אחר הביור שלוש תעודות.

אומרת המשנה, משנה ט', משנה אחרונה,

מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושם או שניתנו לו במתנה.

אחד שקיבל

פירות שביעית במתנה או בירושה,

רבי אליעזר אומר, יינתנו לאוכליהן.

בשביל להבין את זה, אנחנו צריכים להיזכר במחלוקת

שלמדנו בפרקים הקודמים,

אבל האותנורא מביא את זה, בואו נראה את זה בתוכו.

אומר באותנורא,

אף על פי שפירות הללו ביתר נלקטו,

לא אוכלם בקדושה שביעית.

עם כל זה, מכל מקום סבר רבי אליעזר,

דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאוכלן לבדו.

אומר רבי אליעזר שאסור לו לאכול את זה לבד,

אלא יינתנו לו שיוכלם הוא עם אחרים.

ההיתר לאכול את הפירות האלו זה דווקא

אם הוא אוכל את זה עם עוד אנשים אחרים.

למה?

דארבי אליעזר לטעמי דסבר כבית שמאי,

דאמרי אסור לאכול פירות שביעית בטובה.

ככה כתוב, למדנו בפרק ד' משנה ב',

שמה כתוב? שאסור לאכול בטובה. מה הפירוש שאסור לאכול פירות שביעית בטובה? כלומר,

להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית.

אסור לי להגיד לו תודה רבה, יישר כוח.

זה לא שלו בכלל.

אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר, להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית.

ורחמנה אבקירינו, איל קח.

זה שנתנו לו פירות שהוא איבד במתנה,

או נפל לו בירושה,

אסור שיאכלם לבדו.

למה?

למה?

שלא יחזיק טובה

למי שהורישם לו, או שנתן לו במתנה.

אם הוא יאכל את זה לבד,

אז הוא יצטרך בסוף איכשהו להכיר טובה.

אלא, יאכל אותם עם אחרים,

כדי שלא יאכל פירות שביעית בטובה,

אם הוא אוכל איתם עם אחרים,

אז הוא כבר לא מרגיש צורך

להכיר טובה לשני. אה, כי לא אני אכלתי, בעיקר הם אכלו את הכל. מה אני אכלתי? קצת, צריך להגיד לו תודה רבה.

ככה אומר רבי אליעזר.

והחכמים אומרים,

אין אחותו נשכר.

חכמים מדברים לפי רבי אליעזר. הם עצמם חלקו על זה.

הם אמרו שאין בעיה לאכול את זה. הם סומכים כבית הלל שפירות שביעית נאכלת בין בטובה ובין שלא בטובה.

אבל אתה, לפי רבי אליעזר, שאומר,

הן נתנו לאוכליהן,

כי אתה סובר, כמו בית שמאי שאומר,

שהיה אסור לאכול פירות שביעית בטובה,

אז החותן נשכר פה, והריקה היא מאלה, שאין החותן נשכר.

כבר נראה את הביור.

אלא הם מכרו לאוכליהן, ודמיהם יתחלקו לכל אדם.

מסביר אברטנורה,

חכמים,

לדבריו דרבי אליעזר, כאמרי לי,

לדידן,

מותר לאכול פירות שביעית,

בין בטובה,

בין שלא בטובה.

אין בעיה, מצידנו אין שום בעיה, שיאכל את זה לבד.

אלא לדידך,

דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה.

איך היא, כאמרתי, נתנו לאוכליהן?

איך אתה מתיר לתת את זה לאוכליהן?

ושרית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה, לא אכלני מאחרים.

הרי אתה נותן גם כן

לאדם הזה שקיבל את המתנה, שקיבל את המתנה פירות שביעית, אתה מרשה לו לאכול את זה גם. איך אתה מתיר לו?

ולא מצינו, הוא חוטא נשכר,

שאוכלו אותם עם כל בני אדם.

והדין נותן לפי דבריך,

שימכרו לאוכליהן.

אז הוא אומר, לפי דבריך, מה צריך להיות הדין?

שימכרו לאוכליהן.

שימכרו את זה לשכנים, לידידים, לקרובים.

שישלמו על זה.

שלא יצטרכו להגיד לי תודה רבה בכלל, כי הם שילמו על זה.

שיפרע אותם מה שאין שווין.

מה שזה שווה, שישלמו.

אה?

כדי שלא יחוטא נשכר. והדמים,

יתחלקו לכל אדם.

בין דרך חקירה בלי עזר.

זאת אומרת, זה לא סחורה בשביל סחורה, זה כמו קנס שלא יהיה פה מצב של בטובה.

אם אני נתתי לך פירות,

אז בעצם אתה צריך להגיד לי תודה רבה.

וגם אם אני נותן לך ואתה לא אוכל לעשות את זה למישהו אחר לאכול,

גם כן, בכל אופן, מודים לך, ואז אתה מודה לי,

שבזכותי זכית ליהנות אחרים.

גם את זה אסור, אומרים חכמים, לשיטתך.

ושידעתי שמותר בטובה ושלא בטובה, אין בעיה.

אבל יש לך שאסור דווקא שלא בטובה מותר,

אז צריך שיהיה שלא בטובה בכלל.

שום מנה שלא יהיה מזה.

הכסף הזה יחולק לצדקה למי שייצא.

אומרת המשנה, מסיימת המשנה,

הלכה אחרונה,

האוכל מעיסת שביעית,

אחד שאוכל מקמח

של שביעית,

עד שלא הורמה חלתה, חייב מיתה.

אין היתר לאכול עיסה של שביעית בלי הפרשת חלה.

תרומות ומסות לא צריך,

אבל חלה כן צריך.

כותב הברטנורא,

ולא תאמה אין חלה בשביעית משום דכתיב לא אוכלה ולא לשריפה.

הרי לכאורה כתוב בהלכות שביעית שצריך לאכול,

ואסור לשרוף, אסור לבנר מן העולם.

אז לכאורה לא נפריש גם חלה, כי מה עושים עם חלה? שורפים.

לא תמיד שורפים, כן? וחלה אם נטמת תאונה שריפה. היום שורפים, אבל בזמנם,

אם היה כהן היו נוטים לו כהן, אבל אם הייתה נטמת, היו שורפים אותה.

אז אני גורם לשביעית

שיש סיכוי שהיא תישרף כמשמע לן,

דראשית אריסתו לכם אמרת תורה,

מאיזו עיסה שתהיה חלה תרימו.

גם מעיסת שביעית צריך להפריש חלה,

וכל מי שאוכל עיסת שביעית

בלא חלה חייב מיתה.

נסיים בדבר טוב.

שביעית משמטת את המלווה בשטר ושלא בשטר.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. רבי חנין, מה קשר עומב,

יצא הקדוש ברוך הוא זכות ישראל וגרמתו המצוות שנאמרת לנו לחפץ מען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.