זיכוי הרבים | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, דף קו״י עמוד א',

שורה שנייה מהשורות הרחבות, כל האוכלים.

במשנה למדנו

שיכול אדם לאכול כל סוג אוכל, גם אם כוונתו לרפואה,

והוא העדין שיכול לשתות כל סוג משקה,

גם אם כוונתו לרפואה, בתנאי

שזה גם מאכל או משקה בריאים.

כלומר, לא ניכר שהוא אוכל ושותה לצורך רפואה.

באה הגמרא ושואלת, כל האוכלים, לתו ימי,

כשאתה אומר לשון כללי, כל האוכלים.

הרי במשנה כבר שנינו כמה וכמה דברים שיכול אדם לאכול או לשתות,

אם זה מאכל בריאים גם כן.

למה כלל פה לשון כללי לומר כל האוכלים?

ודאי כוונתו לרבות משהו, מה שלא נזכר במשנה.

אם כן, מה בא לרבות?

עונה הגמרא לאתוי את טחול השיניים

וקרשנים לבני מעיים.

זה בא לרבות שמותר לאכול בשבת טחול,

שטחול סגולתו מרפא את כאב השיניים שיש לו.

אפילו שלבני מעיו זה יכול להזיק.

והוא העדין שמותר לאכול קרשנים,

שמרפא את בני המעיים, אפילו שזה מזיק לשיניים.

כלומר, מדובר פה בדברים כאלה

שיש מהם גם לא רק תועלת, אלא גם נזק.

היה מקום לבוא ולומר שאין אוכלים אותם אלא לרפואה.

אין אוכלים אותם אלא לרפואה, ממילא יהיה אסור.

לכן בא המשנה לומר לי

שאף על פי כן יהיה מותר.

למה? כי זה עדיין מאכל בריאים.

לא נאמר שמאחר ויש בזה איזה, כשהוא קצת היזק,

אז לא אוכלים את זה אנשים בריאים, רק אכולים.

ומוסיפה הגמרא ואומרת, כל המשקין לעטויי מים.

מה בא לרבות הלשון הזה שאומר כל המשקין?

לעטויי מצלפין בחומץ.

כלומר, אם אדם לקח את מי הצלף

שכבשו אותו בחומץ,

ורוצה לשתות אותו לצורך רפואה,

מותר,

כיוון שהמשקה הזה,

גם בריאים שותים אותו.

ומילא לא מוכח שכוונתו לרפואה.

אמר לרבי נא להתם, לרבה, מה הוא לשתות מרגליים בשבת?

אמר ליה תנינא,

כל המשקין שותה,

ומרגליים לא שתו אינשה.

משקה שבריאים שותים,

אז רשאי לשתות,

אבל מרגליים אנשים לא רגילים לשתות.

ולכן אסור לשתותם בשבת,

כיוון שמוכח שכוונתו בזה לרפואה.

מוסיפה המשנה,

הוסיפה המשנה עוד קטע שאומר,

חוץ ממי דקלים.

מי דקלים אסור לשתות בשבת.

מבארת הגמרא, מביאה הגמרא קודם ברייתא,

תנא חוץ ממי דקרים.

לא גורסים ברייתא מי דקלים,

אלא מי דקרים.

מה זה מי דקרים? נראה את זה תכף, בהמשך.

מה זה מי דקרים, מי דקלים?

מאן דתנא מי דקרים שהם דוקרים את המראה,

ומאן דאמר מי דקלים שיוצאים מן שני דקלה.

כלומר, על שתי הראשונות נכונים,

זה מתייחס לדבר מסוים,

סוג צמח

שיוצא, גדל בין שני דקלים,

כן? יוצא משני דקלים, אבל

זה דוקר את המראה.

כלומר, כשבן אדם

לוקח ושותה את זה,

את אותם מים של אותו צמח,

אז זה גורם לו כאב

במקום המראה וגורם לשלשל את בני מי אב.

לכן,

שתי הלשונות נכונות, גם מי דקלים,

על שם שיוצאים מן שני דקלים,

וגם מי דקלים, בגלל שזה דוקר את המראה.

מה עם מי דקלים?

מה העניין הזה? מה זה המי דקלים שנזכר כאן במשנה?

אמרה בה ברברונה,

תרתי תלאי העיקה במערבה,

ונפקא עינה דמיה מביניו.

מראה מבארת שזה לא צמח, לא כמו שבהרתי מקודם,

אלא ממש מים.

אלא מה?

ישנן שתי נטיעות של דקלים,

דקלים זו עץ התמר.

יש בארץ ישראל, אומר אבא ברברונה,

ונפקא עינה דמיה מביניו.

וישנו איזשהו מעיין מים

שיוצא מבין שני הדקלים הללו.

סגולת המים האלה, המים של אותו מעיין,

קאסה קמא מרפא.

כשאדם שותה כוס ראשונה מן המים הללו,

זה מרפא את מעיו.

מרפא את מעיו,

שיוציא במקצת הזבל שבמעיים.

אם יש לו עצירות.

אידך,

משלשל.

אבל אם הוא שותה כוס שנייה, זה כבר גורם לו שלשוך.

ואידך, כשהוא שותה כבר כוס שלישית,

כי היכא דאיילא הכי נפקא.

כמו שנכנסו צלולים,

ככה מים יצאו ממנו כשהם צלולים.

כלומר, מדובר פה במצב שהמעיים התנקו לגמרי כבר

בשתי הפעמים הראשונות,

ולא נשאר לו כלום במעיו.

אמר עולה, לדידי שתה שיחרא דבבלה ומעל ימיניהו.

אומר עולה, אני הייתי שותה את השיכר שהיה בבבל,

ולדעתי זה מועיל יותר מהמד כלים שנזכר פה עכשיו.

שיכר מה, יין?

שיכר,

שיכר זה לא חייב להיות יין.

משקה חריף. כן, משקה חריף,

אבל לא חייב להיות יין.

והוא דלא רגיל בארבעין יומים,

זה בתנאי

מתי זה יכול להועיל לו השיכר,

דווקא אם הוא לא שתה שיכר במשך ארבעים יום.

אז כשהוא מרגיש איזושהי עצירות במועב,

היה לוקח מהשיכר הזה הבבלי,

ובזה היה מתרפא.

רבי יוסף אמר, זה תום המצרי.

רבי יוסף טוען שהמי דקלים או מי דקרים, מה שקראו לזה בברייתא,

זה לא כמו שאמרנו קודם, שיוצא מעיין מים מבין שני דקלים,

אלא זה תום המצרי.

זה סוג

של

משקה, וכולל כל מיני דברים שהם מנחים בתוכו,

והוא שנקרא בלשונם, בזמנם, זה תום המצרי.

איך הם היו עושים אותו?

טילתא סערי וטילתא קורטמה וטילתא מלחה.

שליש מזה היה סעורים מהכמות.

היו מנחים שליש מהכמות של סעורים,

שליש כרכום

ושליש מלח.

שורים את זה ביחד,

כולאים אותם וטוחנים אותם.

זה היה זתום המצרי.

רב פאפה אמר,

טילתא חיטה וטילתא קורטמה וטילתא מלחה.

רב פאפה אומר לו, לא היו מנחים שליש סעורים,

אלא שליש חיטים ושליש כרכום ושליש מלח.

ושימנח,

שי סענה,

כדי שתזכור מיהו שאמר שזה מורכב מחיתים וכרכום ומלח.

ומיהו שאמר שזה מורכב מסעורים וכרכום ומלח?

סיסאנה. זה כלי שנותנים בו תמרים, קראו לו סיסאנה.

עכשיו יש בו, אם תשים לב, נשים לב, יש פה פעמיים סמך.

סמך, סמך.

זה בא לרמז

שמיהו שאמר שזה מורכב מסעורים ולא מחיתים?

רבי יוסף,

שהוא בסמך,

יוסף זה עוד סמך בתוכו,

וגם סעורים, זה גם כן נשמע כמו סמך.

אז כדי שתזכור את זה,

שרבי יוסף הוא שאמר שזיתום המצרי הוא מסעורים ולא מחיטים.

ושדתי להוא בן דיבך לעצרתא.

הוא לוקח ושותה את הזיתום המצרי הזה בין פסח לעצרת,

דקאמית מרפלת.

מי שמרגיש עצירות,

זה גורם לו לרפוז את בני מאהב, לשלשל.

הוא דרעפה קאמית לילה, לעומת זאת מי שמשלשל זה גורם לו עצירות. כלומר זה עושה תמיד

פעולה הפוכה

ממה שהוא מרגיש במאהב.

יפה.

הוסיפה המשנה גם כוס עיקרין.

כוס עיקרין אסור לשתות בשבת.

מהי כוס עיקרין?

מה זה הכוס הזה?

אמר רבי יוחנן לייטה מיטקל זוזה קומה אלכסנדריה,

ומיטקל זוזה גבי אגילה,

ומיטקל זוזה קורקמא רישקה,

ולשחקין הוא בעדי הדדי.

כלומר הכוס עיקרין זה מביאים

שרף של אילנות שהיה באלכסנדריה

במשקל של זוז,

וכן יביאו צריף.

מה זה הצריף הזה?

זה סוג

איזה מחצב מסוים,

כן? חלק מהמחצבים

יש בתוך הקרקע שצובעים בו בגדים ומשי.

זה נקרא גבי אגילה.

גם שם לוקחים מאותו מחצב שנקרא צריף

משקל של זוז,

וכן מוסיפים משקל של זוז של כרכום

שגדל בגינה,

וקודשים את זה ביחד.

את שלושת הדברים הללו, כן? נחזור שוב,

שרף אילנות

במשקל זוז,

והצריף הזה שהוא במשקל זוז,

והכרכום שגדל בגינה במשקל זוז.

כל זה ביחד, שוחקים אותם,

ולזבה תלתה בחמרה ולמכרה.

אם נותנים את זה לזבה בשביל לרפות אותה מזה,

אז מערבים את השלושה מילים הללו ביין,

והיא לא נעקרת מלהוליד.

כלומר,

זה מועיל

שעל ידי היין

זה יפיג את החוזק של הסממנים הללו,

כי הסממנים הללו, אם זה ישתו את זה בלא יין,

זה יכול לגרום לעקרות.

לכן מה עושים?

מערבים את זה עם יין, ואז זה מפיג קצת את חוזקם של אותם סממנים.

אולי ירקונה,

אבל אם זה רפואת חולי של ירקון,

שכבר ראינו אתמול שגוון הפניו של האדם נהיות ירוקות,

זה משהו בתורה,

טרן בשיחרה ומקעה.

אז לוקחים שניים מהסממנים הללו,

יחד עם שיכר,

אבל מה, בזה הוא יהיה עיקר מלהוליד.

למה? כי השיכר לא יכול להפיג את החוזק של הסממנים.

רק יין.

כן,

לזבה אטלתה בחמרה ולא מקרה.

הגמרה עכשיו הביאה את מה שנזכר מקודם,

דברי רבי יוחנן,

שכאשר הזבה תיקח

שלושה כוסות יין מעורבבות עם החומרים האלה שהזכרנו,

אז היא לא תעקר,

לא יגרום לעקרות, אלא יועיל לרפותה מן הזיבה שבה,

והיא לא, מה יהיה הדין אם אלה לא את הסממנים הללו?

או שלא, היא לא.

לייטט, לאטה,

כפי זה,

שם כפרסאי.

שיביא

כלים

שכל אחד מהם מחזיק שלושה לוגים,

זו כמות די גדולה,

וימלא אותם בבצלים פרסיים.

בצלים פרסיים הם גדולים,

לכן נזכר כאן בצלים פרסיים בדווקא.

ונישלוק בחברה,

וילך ויבשל את כל הבצלים הפרסיים הללו, בכמות שכזו,

עם יין,

ונשקיה ונמלה, ואז ייתנו לה לשתות מזה,

ויאמרו לה, קום מזומך,

תחדילי מזיבתך,

בזה היא תתרפא.

והיא לא,

אבל אם לא הייתה אפשרות לזה,

או שזה לא הועיל לה,

לא טבע פרשת דרכים.

ולינקתא קסא דחמא רמידה,

ישיבוה על צומת

של דרכים,

ותחזיק כוס יין בידה,

ולייתא איליש מאחורה וליב עתה.

יבוא אדם מאחוריה, יפחיד אותה, בלי שהיא תדע.

ולמלה קום מזומך,

ויאמר לה גם כן את הלשון הזה,

חדלי מזיבתך,

ויהי לא,

ואם אין, אין, זה לא עילה,

לייתא בונה דקמונה,

ובונה דמוריקה ובונה דשבלילתא.

יביאו מלוא אגרוף,

כמות שנכנס באגרוף היד,

כמון,

וכן

אותו כמות שבכרכום,

ואותה כמות טלטן.

טלטן זה סוג של קטנית, יש שאומרים שזה החילבה.

ונישלוק בחמרה,

ואת כל אלה,

הכמון והכרכום והטלטן,

ישלקו את זה יחד עם יין,

ונא שקיע, וישקה אותה מזה,

ונמלה קום מזוביך,

ויהי לא,

ואם לא הועילה, לייתא שיטין שיעדת דנה.

יביאו שישים

כיסויי חביות העשויים מטיט,

ויאשרו אותם במים שיתרככו,

ולישפיה,

ואחר כך ישפשפו את הזבה באותם מים

שנתרככו בהם, אותם כיסויי חביות.

ולמלה קום מזוביך,

ויהי לא,

לייתא פשטינה ולישלוק בחמרה ולישפיה.

יביאו סוג עצב

שהוא לא גדל לגובה, אלא מתפשט על גבי הקלקה,

וישלקו את זה ביין,

וישפשפו את הזבה בהם, ונמלה קום מזוביך,

ויהי לא,

לייתא חרנוגא דהיגתא רומיתא.

יביאו סוג עצב שגדל בין הקוצים

שנקראים רומיתא וליקלר,

וישרפו את זה,

ולישבע בשחקד דה קיטנה בקייטא.

ייקחו אותו ההפר בבלי של בגדי פשטן

בקיץ.

ובשחקד אמר

גוף נא בסיטווה.

וכן, אפשר שייקחו בשחקים. כלומר, צמר גפן שנשחק כבר בחורף.

ויהי לא,

לכרו שבע בירה.

ואם זה לא הועיל, שיביאו שבע גומות.

שיעשו כהן שבע גומות,

וליקלי באושבישתא ילדה דא עורלה.

ישרפו באותן גומות

זמורות של גפן

שהיא עדיין עורלה, מתוך השלוש שנים הראשונות,

מאז שנטחו אותה.

ולינקתא קסא דחמרא בידה,

והזבה תאכס כוז של יין בידה,

ותשב על הגומה,

ולא קמא מאה ולא תבאה.

ולא קמא מאה ולא תבאה.

יקחו, יעמידו אותה מהגומה הזו, ויושב אותה על הגומה השנייה.

ושוב יקימו אותה מהקומה השנייה, ויושבו אותה בגומה השלישית.

והכל חדה וחדה למעלה, קום מזוביך. על כל עמידה ועמידה שהיא עומדת מהגומה,

יגידו לה,

תקומי,

תחדלי מזיבתך.

ויהי לא, לי תסמידה,

ולסקה מפרגלת עתאי.

יביאו סולת,

ויסוחו ממנו את הזבה, מחצי גופה ולמטה.

ולמה להקום מזוביך.

ויהי לא,

לי תבעטא דנעמיתה.

יביאו ביצה של בת היענה.

וליקלה, וישרפו את אותה ביצה.

וליסבה, בשחקי דחיתנה בקייתה.

יקחו את האפר בבלי בגדי פשתן בקיץ.

או בשחקי דעמר גופנה בסדווה.

בשחקים של צמר גפן בחורף.

וזה כנראה יועיל לה.

ויהי לא, ליפתח לה חביתה דחמרה לשמה.

אם זה לא מועיל, שיפתחו חבית יין בשבילה,

כלומר שתשתה הרבה יין.

ויהי לא,

לין כי צערתא דמשתקחת בכיפותא דקודנא חיברה.

תאחז ביד שלה סעורה שנמצאת

בין גללים של פרידה לבנה.

היא ענקת אחת יומה, אם היא תאחז אותה ביד יום אחד,

פסקא תריומה. אז היא תפסוק מזיבתה במשך יומיים.

והיא ענקת תריומה, פסקא תלתא יומה.

אם היא תאחז את זה יומיים,

היא תפסוק מזובה שלושה ימים.

והיא ענקת תלתא יומה,

פסקא לעולם. אם תחזיק את זה במשך שלושה ימים,

אז תפסוק מזובה לעולם.

כל הדברים הללו זה כל מיני ניסיונות של רפואה

למי שהיא כל הזמן,

יש לה את בעיית הזיבה.

לירקון האתרן משיך לעומקה.

למדנו למעלה,

שרבי יוחנן אמר,

שבשביל רפואת חולי של ירקון

יש שניים מתוך שלושה מינים נמשכה.

השלושה מינים, אני מזכיר שוב,

זה שרף אילנות מאלכסנדריה,

וכן הצריף, שזה סוג של מחצב

שמוציאים אותו ממעמקי האדמה,

וכן כרקום של גינה.

לוקחים שניים מבין שלושת אלה יחד עם שיכר,

ונותנים כדי לרפות מי שיש לו חולי של ירקון.

ראינו שאין לו דם כנראה בפניו,

עד כדי כך הוא חיוור כל כך,

גוון ירוק יש לו בפנים,

זה מסוכן.

אז זה מועיל לו להתרפות מזה.

אבל מאידך צריך לדעת

שיכול להזיק לו, שהוא לא יוכל להוליד יותר.

יהיה עקר בגלל זה,

בגלל החומרים הללו.

והיא לא.

פעם ראשונה שהוא לוקח.

ככה משמע כאן, כן.

זה מינון מסוים, או שמינון כזה, לא משנה, אפילו מעט זה, זה, זה, זה הכול.

כן, כנראה שבאותה כמות שאמור לרפות,

באותה כמות יהיה שיהיה את הבעיה הזו שהוא יעקר מלהוליד.

ואם אין, והיא לא,

יש פה איזה שירפות נוספות לזה.

והיא לא, אם אין לו את המינים הללו,

או שעשיו אלוהי,

לייטר רשא דשיבוטא דמילחא.

יביאו ראש דג ששמו שיבוטא,

והוא מלוח,

כלומר צריכים למלוח אותו קודם,

ולשלוק בשיחרא ולהילחא.

ישלקו אותו עם שכר וישתה אותו

ויהי לו לייטמוניניה דאקמצא

אם לא הוראים לו אז יביאו ציר של חגבים

ויהי ליקא מוניניה דאקמצא, לייטמוניניה דן כירשה

אם אין ציר של חגבים

שיביאו ציר של מין עופות קטנים

שנקראים לכירה

ולאיילה לבאבנם ולישפיהם

ואז יכניסו את החולה לבית מרחץ

וישפשפו את אותו אדם עם הציר הזה

של חגבים או העופות הקטנים הללו.

ויילקה בבנה, ואם אין בית מרחץ,

לוקמה בין תנורא לגודה. יעמידו אותו בין תנור לקיר במקום חם,

כדי שיזיע והחול ייצא.

אמר רבי יוחנן, הרוצה שיקנחנו,

שיחממנו,

יקנחנו בזדינו.

מי שרוצה שהחולה יתחמם כדי שיצא ממנו החולי,

יעטוף אותו בסדין טוב-טוב,

או בסדין של אדם אחר שהוא חולה בחולי הזה.

וזה יועיל לו שההזעה

תוציא ממנו את החולי.

רבחה בר יוסף חשבה.

רבחה בר יוסף חלה בחולי הירקון,

עבד לרב כהנא והיטסה.

רב כהנא עשה לו את הרפואה הזו,

שלקח סדין מאדם חולה אחר, ועטף אותו היטב,

ועל ידי זה הזיע והתרפא.

ויהי לו,

רייטא תלתא כפיזה,

כן?

תמרה פרסייתא,

ותלתא כפיזה דקירא דניסטרופה,

ותלתא כפיזה אה לטולענה וזלוקינו בשגרה ולישתה.

כלומר, יש אפשרות נוספת,

שיביאו שלושה כלים,

שכל כלי מחזיק שלושת לוגים.

זו כמות

מסוימת וימלאו את כל הכלים הללו

בתמרים טובים ומבושלים.

ועוד שלושה כלים

כאלה

מלאים בשעווה,

שהיא נוטפת מהכוורת כאשר התמלאה על גדותיה.

ועוד שלושה כלים כאלו

במין של שורש חשב שקוראים לו אהל, אהל,

והוא אדום.

כל אלה,

לשלוקינו בשגרה,

שישלוק את זה, את הכול, יבשל את זה טוב-טוב בשיכר,

ולי ישתה.

החולה ישתה מזה.

ויהי לו,

ליתא עילא בר חמרה,

וליגלח מציעתא דרשא.

אם זה לא יועיל לו,

שיביא עייר,

כלומר חמור קטן בין אתונות,

וליגלח מציעתא דרשא.

והחולה יגלח את אמצעית ראשו,

שראשו יהיה ללא שיער,

אמצעית ראשו.

ולישביג לדמה מהפוטה.

ואז יקיז לאותו עייר דם במצחו

של העייר,

ולוט וארשא.

והאדם

שיוצא מאותו עייר ישפוך אותו על התגלחת,

על מקום התגלחת שיש בראשו של אותו חולה.

ולאי זר מענה דלא לסמלו.

אבל הוא צריך להיזהר שלא ייכרס מהאדם הזה בעיניים

כדי שלא יתעוור.

ויהי לו,

אם אין אפשרות כזו,

ליתא רשא דברחא דמאנח בקיבשא.

יביאו ראש של עיל שהוא כבוש בחומץ או בציר,

ולישקוק בשכרה ולישתה.

ישלקו אותו בשכר וישתה אותו.

ויהי לו,

ליתא דבר אחר חתרנה.

יביאו חזיר מנומר בחברבורות,

וליקרא ולא תביע ליבי.

ויקראו, יקראו אותו,

וייתן את זה על

ליבו של החולה.

ויהי לו,

ליתא קרתי מכבטותא דמי שרי.

יביאו קרישין,

זה סוג של ירק,

מאמצע הערוגה,

ששם הם חריפים יותר מאשר אלה שמקצוות הערוגה,

ויאכל את זה.

יפה.

האו תיאה דחשבה.

היה איזשהו סוחר ערבי

שחש בחולי הירקון.

אמר לגנאי

שקול גלימיי

ואהב לי מישר עד אקרתי.

אז הערבי אומר לבעל הגינה,

תטול בבקשה את הטלית שלי,

ותתן לי בעבור הגלימה, תמורת הגלימה,

ערוגה של קרתי.

יאהיב לב האכלה.

אז הוא הביא לו,

והוא אכל את הקרתי הזה.

אותו סוחר ערבי.

אמר לאוש דן גלימך.

אז הוא אמר לו, עכשיו תשאילי את הטלית

ויגנבא קאלי, ואני רוצה לישון עם זה קצת.

איקרח,

ואכן כך עשה,

עטף את עצמו עם גלימתו וישר,

שכב קצת לישון.

גנא באה,

הלך לי ישר עם זה.

כדיחמם, כאשר הוא הרגיש

שהוא מתחמם וקם,

נפל פורתא, פורתא מיניה.

הגליבה הזו, מרוב החום,

והחולי שיצא מאותו אדם,

הלך

והרס את הגלימה.

נפלו מהטלית הזו חתיכות-חתיכות,

יחד עם הזיעה שיצאה מאותו אדם.

כן, נראה את רשי.

הגענו, כן, לנקודותיים.

שמתם לב, כן?

נראה עכשיו ברשי.

אבל צריך להתחיל מדף ק.י. עמוד א',

לעטוי את חול לשיניים

ואף על-פי שקשה לבני מעין.

קרשיני לבני מעין

ואף על-פי שקשה לשיניים.

כדאמרי עליהם בברכות,

סלכה דעתך אמנה כיוון שקשים לאדם,

לאו אורחל אם הכלינו,

היא לאו לרפואה שיש בהם,

ומאוחמינתא וניצא.

כמה אשמע לן.

כלומר, החידוש הוא שאף על-פי שהטחול

הוא טוב לשיניים אבל קשה לבני מעיים, וכן הקרשינים טובים לבני מעיים

אבל קשים לשיניים,

היה מקום לבוא ולומר שבני אדם בריאים לא שותים ולא אוכלים מזה.

וממילא יהיה אסור,

כמה אשמע לן לא,

שזה כן נקרא שמה בריאים אוכלים,

ולכן

לא ניכר, מי שלוקח את זה בשבת לא ניכר שזה לצורך רפואה.

צלפים פרי של צלף.

תלאי הדקלים נטיעות מן תמרים שנקרא בלשון ארמי תלאי.

קסה קמא דשתו מהנאומיה מרפה זבל שבמעיים במקצת.

אידך קושנים משלשל מאוד.

היכי דעי לצלולים אך עיניו כאשר מנקין המעיים

מנהרי מראשונים

והוא דלא רגין למשתה שכרה.

כלומר כבר עברו

ארבעים יום

מאז שהפעם האחרונה שהוא שתה שכה.

רבי יוסף אמר זה תומא מצרי ומד יקרים

ועל שם שדוקרים את החולי.

טילת הכורטמה כרכום.

שיסני כלי שנותנים בו תמרים מדבריה בעלמא

והגמילין ובסיסני כנענו ובסימניך

זה לא תחליף שמה אתה.

שם כלי זה יהיה לך סימן שיש בו שני סמכין.

רבי יוסף אמר סהרי.

כן.

בין דיווחה לעצרתא בין פסח לעצרת

וקמית עצור קומה אלכסנדריה

שרף אילנות של אלכסנדריה.

גב יגילה

כור כמר אישקה כרכום של גן

הגדל בגנים.

לזבה הנח תלת המין אל השקיעה בחמרה

ולא מעקרה. אינה נעקרת מלילד לפי שהיין מפיג

חוזקן של סימנים

ומתרפאה מן החולי.

ירקו נתרי מיניהו לישתה בשכרה וזהו רפואתו,

אבל עמי עקר מלא הוליד.

לזבה הטלתה בחמרה הדר נקט למישהו מנח רפואות ונקט ואזיל

ואילו כולו לא מעלה אלא לזבה.

כפי זה כלי מחזיק

שלושה הלוגים

שמח בצלין

פרסאי גדולים הם

כה מזוביך חדלימי זוביך כמו מיעמוד השמן.

ולבעתה אבעתנה בלי ידיעתה פתאום

בונה מלא אגרוף מוריקה כרכום

שבליל טלטלטן

שיעדדנה מגופות חבית.

ולשייפה לכשישור הוא במים

פשתינה עשב שאינו גדל בקומה אלא הולך

ופושט על גבי קרקע.

חרנגה מן עשב הוא שגדל אצל האגים.

היגתא רומיתא המנהגהו הוא שנקרא רומית.

ולשייפה ושחקיה דקיטנא ייקחו אותו האפר במלאי בגדי פשתל בקיץ.

דעמר גופנא ליך לשבבר שבע גומות

שבישתא דאורז מורות של כרם ילדה.

ולינקתא קסא דחמרא יאחוז כושל ייל בידה

ותישב על הגומה ולוקמא מאה מעל גומה זו ויושביה על זו.

ועל כל עמידה נמלה קומי זוביך.

קמחא דסמידא קמח סולת

ולסך יסוכו אותה ממנו.

דנעמיתא בתא יענא אליפתא דחמיתא תחמרא לשמה.

כלומר יין הרבה תשתה תמיד.

שערת דמיש תקח בקפותא דקודנא חברת סעורה הנמצאת בגללי פרידה לבנה.

הנקת לה בידה אחת יומה פסקה מזומת ריומה.

אידי גרס נקתא חדנמה נכד הנימה גרעין אחד.

כן, אם הוא ימצא סעורה שנמצאת בתוך גללים של...

פרידה לבנה.

למה אתה עוזר?

מה?

לא הבנתי.

זה עוזר ל?

למי שאיזווה.

אותו כללים?

הסעורה, הוא לוקח את הסעורה ואוחז אותה ביד.

למה צריך לחכות לגללים שם?

למה צריך לקחת סעורה בלי הגבל?

לא, לא.

כנראה שיש איזשהו תהליך

כלשהו שזה עובר כשזה נמצא שם.

זה הכל, זה העניין.

זה סגול התואר, אנחנו לא מבינים. הרבה דברים שזה טמון בכל מיני

צמחים

או אילנות

או בעלי חיים,

כל מיני תכונות מסוימות או כוחות מסוימים.

בדיוק, כל אחד יש לו איזשהו משהו מסוים.

כן,

לירקון אדא אמרה לעיל קומא וגב יגיל אביקור כמאתר אתרי בשכרה ומאכה.

ואילו דלית לינם יחביד ולא אהנה.

רשא דשיבוטה ראש דג ששמו שיבוטה.

דמיל חשום על לוח מונינה דקמצא ציר חגבים.

דניקירה מין עובות קטנים. מה זה השיבוטה? אמרו שזה, איך קוראים לו זה היום?

דג שקוראים לו שיבוטה.

כן, זה שקראנו לזה משהו אחר.

מה, היום קוראים לזה שם אחר?

כן, אתה אמרת מה הקראת שם,

נתת מהאחרונים בארצות הביתה.

בשיעורים הקודמים,

מהאחרונים שם, שנתנו לזה שם של דג איזה שהוא.

אני לא זוכר.

דמיל חשום על לוח.

מונינה דקמצא ציר חגבים.

דניקירה מין עופות קטנים. אלה שיפה ישפשפו בו.

בין תנור לגודה, בין תנור לכותל. במקום חם שיזיע ויצא החולי.

הרוצה שיחממנו לזה יקרנכנו מזדינו יעטפנו מזדינו יפה.

או בסדין של חולה אחר של חולי זה.

עבד דה רב כהן על רפואה זו של סדין.

קרע דה נשטרופה שעבה אצפה ונוטפת

מכוורת שנתמלאה ועודפת.

עושים משהו דומה לכל הדברים? תולענה אדום, אה? היום משתמשים משהו דומה לזה?

לא, לא נראה לי. אין אמת. אילא ברחמה רא עייר בין אתונות.

נלגה לך החולה ומציעתא דרשת.

אמצעית ראשו ולישבוק לדם המעפות יקיז לעייר במצחו.

ולוד והרשת ישפוך אדמה לדגלחת.

ולהזדהר מעייני שלא ייכנס מדם זה בעיניו.

רשא דה ברחה של איל דה ברחה וקיפשה כבוש בחומץ ובציר.

דבר אחר חוטרנא חזיר תלו בחברבורות מנומר.

וכבדותא דה משרא מאמצע הערוגה שהם חריפים.

אושלן גלימי חשאילני הטלית ואיגנה בה ואישן בה.

קאלי מעט איכריך גנא נכרח בה וישן בה.

ונפל פורטה-פורטה, קטחה טלית

מחום שרפת החולי שיצאה עם הזיעה ונפלה חתיכות דקו.

כן,

יש לנו

המשך לגמרא.

נזדרז ללמוד לכל הפחות עד המשנה.

לירקו נטרן בשכרה ומעיקה.

רגע, אנחנו עכשיו בכל כבוד.

בכבוד עמוד ב' למטה,

בנקודתיים האחרונות שבעמוד.

ארבע, חמש שורות קודם סוף העמוד.

אמרנו שמי שיש לו את חולי הירקון,

אז לוקח

שניים מהמינים שהזכרנו קודם.

הבאנו שיש שלושה מינים.

שרף אילנות מאלכסנדריה,

וכן הצריף, זה אותו סוג מחצב

שנקרא בשם צריף,

וכן כרכום של גינה.

השניים מתוך אלה,

יחד עם שכר,

אבל צריך לדעת, זה ירפא אותו מהחולי הזה,

אבל מאידך,

להיעקר. בדיוק.

שואלת הגמרא, ומישארי,

אם מותר לשתות כוס עיקרין ולהיעקר מלהוליד?

ועתניא,

מיניי לסירוש באדם שהוא אסור,

תלמוד לומר ובארציכם לא תעשו.

מיניי לסירוש באדם שהוא אסור, תלמוד לומר ובארציכם לא תעשו.

רייטה אומרת

מפורשות שאסור לאדם לגרום לעצמו סירוס.

מאיפה לומדים את זה? מהפסוק בביקרא כב,

שנאמר שם,

ומעוך וחתות ונתוק וחרות לא תקריבו להשם.

אסור להקריב בהמה שהיא מסורסת.

ובארציכם לא תעשו.

חוץ

ממה שאסור להקריבה למזבח, צריך לדעת שיש איסור

לעשות כך

לסרס בהמה וחיה.

ודורשים חז״ל,

בכם לא תעשו.

לא רק מבהמה וחיה, בעצמנו. אלא גם האדם עצמו,

אסור לו לעשות דברים כאלה של סירוס.

איך הוא יוצא לאדם רפואה שאולפה לגרום לו להיות עקר? זה השקופה שלה.

זה השאלה של הגמרא.

איך אפשר?

הלא יש איסור לעשות,

לגרום לאדם שיהיה עקר.

דברי רבי חנינא,

עונה הגמרא, נמילא חדיקא מכוון,

אבל אחא מעצמו.

כל מה שאמרנו שאסור לאדם לסרס עצמו,

זה הכל אם הוא מתכוון לזה.

אבל אם זה מעצמו,

כאן שהוא מתכוון לרפואה רק אגב כך,

הוא מסתרס.

פה לא תהיה, לא יהיה בעיה.

זה אמר רבי יוחנן.

אני עוד מעט בא.

אני יודע, אני עוד מעט בא. אני אתכוון.

דאמר רבי יוחנן,

הרוצה שיסרס תרנגול, ייטול קרובלתו ומסתרס מאליו.

אז אתה רואה שכאשר אין כוונה לזה,

אלא

פה הוא נוטל את קרובלת התרנגול,

וממילא מסתרס.

אם הוא פועל בעבר ההולדה עצמו לסרס אותו,

זה אסור.

אבל אם זה בדרך אחרת,

מותר.

מובן?

ואמר רב אשי, רמות רוחה עוד זה ניקיטה לה.

אומרת גמלה, לא, זה לא ראייה.

מה שהקרבולת, אם לוקחים את הקרבולת מהתרנגול זה לא סירוס,

מה שאין בעיה בזה,

לא בגלל שהוא מסתרס, אלא לא אכפת לנו. לא.

הוא בכלל לא מסתרס.

תבוא ותגיד לי, אז למה בכל זאת הוא מפסיק מלהזדבק על התרנגולת?

הוא פשוט אף אחד.

הוא כבר לא מרגיש ש... רמות רוחה עוד זה ניקיטה לה.

הוא, כשיש לו את הקרבולת,

יש לו גסות הרוח, הוא מרגיש טוב.

כשאורידים לו את הקרבולת, הוא כמו מתאבל ומרגיש לא טוב.

בקיצור, הוא נכנס לדיכאון.

אלא עונה הגמרא, אלא בסריס.

אלא צריך לומר שההיתר כאן,

לשתות כוס של איכרים,

זה מדובר במי שהוא כבר סריס ממילא.

ממילא, אז אחד כזה, אפשר שישתה

את הרפואה הזו. שהוא גם ירקת, גם סריס, ירקות. כן, ירקות.

שואלת הגמרא, ואמר בחייב רבא, אמר רבי יוחנן,

הכל מודים,

וחמץ אחר מחמץ שהוא חייב,

שנאמר לו תעשה חמץ, לו תעשה חמץ.

כלומר, גם אלה שסוברים,

שמותר לעשות מום בבכור שהוא כבר בעל מום.

כגון?

אם כבר יש לו,

אם יש לו כבר מום,

אפשר לעשות בו מום נוסף.

אז ככה יש, ככה יש, יש מי שסובר.

אז בא רבי יוחנן,

כן,

רבי יוחנן אומר,

שגם אם מצאנו לגבי בחור, שאם כבר קיים הדבר הזה,

אז אין בעיה אם מוסיפים,

אבל צריך לדעת שישנם דברים שזה לא פועל כך.

למשל,

יש איסור לחמץ את המנחה.

שתהיה חמץ.

כתוב בתורה, לא תיעפה חמץ,

לא תעשה חמץ.

זה בא ללמד

שגם אם כבר היא נחמצה,

אסור לאדם

ללכת ולהתעסק עם חימוץ של אותה מנחה, אגם שהיא כבר חמץ.

יכול להיות שהחמץ הראשוני שלה זה מתאים למזפרים,

והחמץ... לא, לא, לא, לא, אסור, לא. המנחה הזו היא מנחה שהיא מצאה.

אסור שתהיה חמץ.

כתוב בתורה,

לא תעשה חמץ, לא תיעפה חמץ.

אגם של...

כלומר, למה נכתב לא תיעפה חמץ?

בא ללמד

שאגם שכבר נעשתה חמץ מקודם,

אבל אל תוסיף לעסוק בה ולחמצה עוד יותר.

כלומר, אין היתר לבוא ולומר, אם כבר יהיה חמץ,

יהיה מותר לחמצה עוד יותר.

וכן, מסרס אחד מסרס שהוא חייב.

אותו דבר, אם יש איזה משהו שהוא כבר מסורס,

אין היתר לבוא לעשות פעולה נוספת

שתגרום לו יותר להסתרס.

אבל כשכתוב פה מעוך, כתות זה יותר וכרות זה יותר. שנאמר,

הוא מעוך,

הוא מעוך וחתות,

ונתוק וחרות.

אם על כרות חייב,

כלומר, כרות זה היינו

שחותך את הביצים לגמרי,

אלא מה? משאיר אותם תלויים.

על זה הוא חייב, על נתוק? לא כל שקל.

אז אם הוא מנתק אותם לגמרי,

אז ודאי שיהיה חייב, אז מה החידוש בזה?

אלא להבין עותק אחר כורת שהוא חייב.

גם אם הוא בתחילה רק קרעת ועדיין זה תלוי.

הוא בא וניתק את זה לגמרי, גם אז הוא חייב.

הגם שפעולת הסירוס כבר רצתה

על ידי הכריתה הקודמת, בכל זאת יש איסור.

זה בא, מפה באים להקשות על מה שאמרנו, שכל מה שהתרנו כאן לאותו אדם

לשתות כוס עיקרין, הגם שהוא נעקר,

מדובר באדם שהוא כבר בסריס ממילא.

שואלת גמרי, אבל כתוב במפורש שיש איסור לעשות, לסריס, גם אם הוא סריס,

לסרס אותו בפעולה נוספת.

לא קשור, אולי השתייה שהוא שותה לא תגרום לסירוסי היתר, היא פשוט תקלקל, תסדר את הירקון אם כבר הוא מסורף. אין הבדל, אין הבדל. לא, אם הוא, לא, יש דרגה של סירוס, שהוא נגמר. אין הבדל, אז זה משנה.

אם הוא כבר מסתרס מקודם, נגמר.

זה כבר לא ראוי להוליד.

אז מה זה אכפת לך אם אתה... אולי זה יגרום למי, מכתות למעוך, לכרוך. אמרתי, זה לא משנה. זהו, זה, מבחינת האפשרות ההולדה, נגמר, אין אפשרות כזאת.

זה גוף הכתוב פה.

זה גוף הכתוב, שכל פעולה שהיא

שהיא למעשה עושה סירוס,

גם אם זה כבר נעשה סירוס מקודם, מאיזה סיבה שהיא,

אין יותר לעשות את הפעולה הזו.

למה התורה אוסרת?

שלא ייגע בכלל לעשות פעולות כאלה.

אז אם כן חוזרת השאלה, אז למה אם כן מותר לאדם שחולה בחולי הירקון לשתות

כוס של רפואה כזו שתבוא לגרום לו להיעקר ולהוליד? מה זאת אומרת? הוא חייב אם הוא רוצה להתחתן.

הוא לא יכול לעשות ילדים, אבל הוא יכול לאמץ ילדים. עונה הגמרא. הוא לא יכול לחיות.

ואלא בזקן,

מדברים פה על סירוס מדווקא.

סירוס,

יש פה בעיה לעשות פעולה שתסתרס מכוחה.

אז איך מותר פה, נו? זו השאלה.

הגמרא אומרת, מדובר בזקן,

שהוא בין כך לא מוליד יותר.

אין איסור כזה אצלו, כלפיו.

ולכן

ולכן מותר לו לשתות.

אם יש לו את החולי הזה, מותר לו לשתות.

אם זה צעיר שהוא לא מותר. אבל צעיר אסור לו.

שואל את גמרא ואמר רבי יוחנן.

כן, כן, כן.

על זה מדובר פה בסוגיה.

שאם הוא לא זקן, אז אסור.

שואל את גמרא ואמר רבי יוחנן, הנה נחזירוני לנערותי.

איך אתה בא ואומר שמזקן מותר?

יש מצב שהזקן חוזר להיות עם כוח כמו נער.

כן?

גם לגבי העניין של שימוש בתשמיש למיטה.

עונה הגמרא, אלא באישה, אלא מדובר פה באישה שהיא לא בצומת פרייה ורבייה,

ואין איסור שתעקר.

על זה אמרו שאם יש לה חולי הירקון,

שתשתה מזה.

שואל את גמרא ואמר רבי יוחנן בן מרוקה,

ואמר על שניהם הוא אומר.

ויברך אותם אלוקים ויאמר להם פרו ורבו.

מה היכלם אמר?

אבל מה תגיד שיטת רבי יוחנן בן מרוקה?

שסובר שגם האישה מסובבת בפרייה ורבייה,

אם כן גם לה יש איסור להסתרס.

עונה הגמרא בזקנה,

אינם היא בעקרה.

מדובר פה באחת כזו שהיא זקנה או עקרה,

ואז באלה אין איסור סירוס.

כי היא כבר לא ראויות להוליד בין כך.

לא חוששים שאולי היא תהיה כמו שרה אימנו,

שבגיל 90 תוכל ללדת.

לא,

לא חיישין עלה אחר.

זה היה נדיר.

נדיר, ודאי.

אומר רשי,

אני קורא את רשי,

כן, תהיו איתי.

ומי שרה לשתות כוס עיכרים?

לא תעשו קריבי, לא תעשו.

ומסתרס מאליו, אף על גל די סירוס אסור בידיים. זה רשי אמר את זה.

כן, ואמר רב אשי דהו לסירוסו

אלא רמות רוחה נקיטה ללתרנגול,

ומשניטל הודו הוא מתאבל ואינו משמש.

אין לה הוד.

אבל בסירוס, אפילו ממילא אסור.

אלא בסריס, אך דשאר אלה משתה

כוסן עיכרים,

ומי שהוא סריס כבר עסקינם.

הכל מודים,

אף על פי שנחלקו

בבחור שאחזו דם, אם מקיזין או אין מקיזין,

דאיו הם מטיל מום בבעל מום,

ויהי כאילו מאן דשאר אלה כזו ולעשות בו מום,

מודים הם במחמץ,

מנחה אחר מחמץ,

שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ.

נכתיב לא תיאפה חמץ,

לא תעשה חמץ.

אפייה בכלל הייתה, אבל למה היא יצתה?

למה התורה אומרת לא תיאפה?

כי אתה אומר לא תעשה, זה כולל את האפייה,

כן?

להקיש אליה,

אלא ודאי זה בא ללמד מה האפייה המיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה.

אז כל פעולה שהיא כלולה בכלל עשיית הפת,

שזה מהלישה עד האפייה,

כל זה אסור בעשייתה,

כל מעשה ומעשה מזה אסור אם זה חמץ.

והכול מודים שהיא מלישה הראשון בחימוץ,

ומה של היווערכה בחימוץ, הוא עשה את פעולת העריכה.

הלישה כבר נעשתה מקודם על ידי חמץ.

והשלישי הפעה, כולם חייבים.

כל הפעולות הללו

אם זה היה בחימוץ, זה מחייב למי שעשה.

קורת שאינו נותקן לגמרי אלא חותכן ותלווין בכיס,

אלא בזקן שפסק מלידה.

ואמר רבי יוחנן בפרק משעה חזור במסכת גיטיל,

הנה נחזירו לנערותי הרפואות האמורות שם למי שאינו בריא בתשמיש.

ואמר רבי יוחנן לאחר שזקנתי,

נחזירו לי יותר רפואות לנערותי בתשמיש, על מה זקן מוליד?

אלא באישה שאינה מצובה בפריה ורביה.

נאמרה על ביממות פרו ורבו, מילאו את הארץ וכבשוה,

איש דרכו של לכבוש,

ואין דרכה של אישה לכבוש.

כלומר,

לדעת החכמים אין ציווי של פרו ורבו, אלא לאיש שהוא ישייך בו את העניין

שדרכו לכבוש.

אבל לאישה שאינה דרכה לכבוש,

לא מצובה בפריה ורביה. זה הכול בחכמים.

אבל רבי יוחנן בן מרוקה לומד מהפסוק

שמאחר שנאמר בלשון,

ויאמר להם פרו,

אז הביא רבי יוחנן בן מרוקה שהכוונה לצוות גם את האישה במצווה זו.

אולי להם זה לגבר ולספרים של הבעלי חיים הזה? בסדר, ככה מביא רבי יוחנן בן מרוקה. לא, אבל ההלכה לא נכנסת. טוב,

זהו, עד כאן.

רונן, קיבלת?