כתב הרמב"ן בבראשית מ"ט, י': החשמונאים שמלכו בבית שני היו חסידי עליון. ואלמלא הם, נשתכחו התורה והמצוות מישראל. ואף על פי כן, נענשו עונש גדול. כי ארבעת בני החשמונאי הזקן, החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע עונש בסוף למה שאמרו בבבא בתרא ג': "שכל אומר שמוצאו מבני חשמונאי, עבד הוא". שכל זרע מתתיה החשמונאי הצדיק נכרת בעוון זה. שעברו על צוואת הזקן, יעקב אבינו, שאמר: "לא יסור שבט מיהודה". שמלכו בית חשמונאי מלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד. והיה עונשם מידה כנגד מידה, שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם והם הכריתום. עד כאן הרמב"ן.

ונפלא להתעורר שכתב רש"י במדבר ח',ב': למה נסמכה פרשה המנורה לפרשת הנשיאים? הקרבת הנשיאים. לפי כשראה אהרון חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו. שלא היה עמהם בחנוכה. לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: "שלך גדולה משלהם. שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. בעלותך את הנרות". וכתב שם הרמב"ן שהיה יכול לנחם אותו בקטורת. מה אתה רוצה? אתה יחידי שמקטיר קטורת. או בעבודת יום הכיפורים. מי נכנס לקודש הקודשים? רק אתה. אז מה אתה משווה את חנוכת המזח, הקרבת הקורבן של הנשיאים לעומת העבודות המוטלות עלייך ורק עלייך? למה אמר לו דווקא שאתה מדליק ומטיב את הנרות? הרי היה יכול להגיד לו כמו שאומר הרמב"ן לנחם אותו בקטורת ובעבודת יום הכיפורים.

אבל עניין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהייתה בבית שני. ע"י חשמונאי כהן גדול ובניו. והנה הנשיאים הביאו קורבנותיהם ונקראו על שמם, ואלו אהרון התנחם בהדלקת המנורה שכשרה בזר(כמו שכתוב ביומא כ"ד), ואף הדלקת נרות החנוכה לכל ישראל ניתנה. זאת אומרת, כל אחד יכול להדליק. לרמוז שאין לכהנים ליטול שררה. אלא נצטוו: תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ומבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם. ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'. כדברי הרמב"ן.

ויש כאן הוראה חשבה ונחוצה, ואילו היו מאמצים אותה, היו נחסכות צרות רבות כל כך. וזה אומר רבי יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי עולם הבא, מתוך ניסיון שנים רבות. הרבה צרות היו נחסכות אם היו מאמצים את הדבר הזה. ותכף נפרק את זה ונבין.

שנינו, באבות פרק ב', משנה ה': "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". ואמרו בברכות ס"ג: באתר דלת גבר תמן הביא גבר". זאת אומרת, במקום שאין איש, שם תהיה איש. אמר רביה: "שמע מני באתר דאית גבר", במקום שיש איש, "תמן לא תהא גבר". שם לא תהיה איש. במקום שיש איש, אל תהיה איש. אם אומרים לי במקום שאין איש שם תהיה איש, אז במקום שיש איש את תהיה איש. ושאלו פשיטא: למה צריך לחזור להסביר לנו את זה? זה דבר פשוט. וענו: לא נצרכה, אלא בשביל ששניהם שווין. מתי אומרים לך גם במקום שיש איש אל תהיה איש? אומרים כששניהם שווים בגדולה. יש שני אנשים, אתה והשני שווים בגדולה. מה לך ליטול עטרה לעצמך? הנח אותה לרעך.

ואמרו עוד בברכות שם: תניא, הלל הזקן אומר: בשעת המכנסין פזר. בשעת המפזרים, כנס. מה הכוונה? בשעת המכנסין פזר, אם אין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים, פזר אתה לשנות התלמידים. אתה רואה שחכמי הדור לא מפזרים תורה לציבור, עמוד אתה ותפזר. בשעת המפזרים.  אבל אם אתה רואה שהגדולים שבדור מרביצים תורה, כנס! כנס אתה. תתכנס בעצמך ולא תיטול שררה עליהם, שאף זו לכבוד שמים היא. לאחוז במידת הענווה.

הדברים ידועים ונוסיף עליהם. מדובר בשני מצבים: במקום שאין אנשים, היה האיש. כשיש איש, אל תיטול עטרה לעצמך. אבל לאמתו של דבר, ייתכנו שני שלבים: לא היה איש ונאלצת ליטול שררה, כי אין איש. והנה הגיע האיש, מה עכשיו? הנח את כתרך. זה קשה! וזה כלול בדברי הרמב"ם הנודעים בהלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה ד': היו לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להיעשות ע"י אחרים, לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. את מקומך על תנח. זה המקום שלך. אז זה נכון גם לא רק לזה, לעניין מצוה. היו לפניו עשיית מצוה, והנישאות וההנהגה בכללה זה בכלל זה ותלמוד תורה.  אז אם אפשר למצוה להיעשות ע"י אחרים או הנישאות או ההנהגה, לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצוה או ההנהגה והנשיאות ויחזור לתלמודו.

בו וראה את הנהגת משה רבנו. וידוע שהתפשטותא דמשה בכל דור ודור ובכל צדיק וצדיק. וכך אמרו במדרש: בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה, היה מסתיר פניו ממנו. ואמר: "שלח נא ביד תשלח". ואמר לו הקב"ה: "אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם". אז מה זה אומר?  "במקום שאין אשי, היה איש". אומר לו הקב"ה: אין משיהו אחר! אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם! זה המצב הכי ברור, שבמקום שאין איש, היה איש. מה עשה משה? גאלם. ועמד מן הצד. עשיתי את הפעולה, די!

הגיעו לים, ואמר לו הקב"ה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו". לומר שאם אין אתה בוקעו, אין אחר בוקעו. זאת אומרת, משה רבנו כל פעם השתמט. סיימתי את מה שהקב"ה ביקש. די. חוזר למצב בקודם. בקעו. בקע את הים ועמד מן הצד. בסיני: "ואל משה אמר: עלה את ה'", לומר: שאם אין אתה עולה, אין אחר עולה. עלה ונחיל תורה לישראל. ומה קרה אח"כ? ועמד מן הצד. נצטווה להקים את המשכן וכליו ועמד מן הצד. אמר לו הקב"ה: "עד מתי אתה משפיל עצמך. אין השעה מצפה אלא לך". ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר". אז רואים שכל דבר משה רבנו, אם יש משיהו אחר, "שלח נא ביד תשלח". כל אחד יותר טוב ממני. סיימתי את הדבר, חוזר למצב הקודם. ואל יהי דבר קל בעינינו. כיון שהורגל אדם למעמדו, קשה כל כך לשוב למצב הקודם.

הפתגם העממי אומר: עובר שנולד אי אפשר להחזיר אותו יותר לרחם. הלא נראה, אין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם ימים שהיה במעיי אמו. מלמדים אותו את כל התורה כולה. כמו שכתוב בנידה ל'. ועל כרחך אתה נולד. זאת אומרת הוא לא רוצה לצאת בכלל. כמו שכתוב באבות פרק ד', משנה כ"ב. וכתוב על העולם הזה, שהעולם הזה הוא נווה התלאות. כמו שכתוב בספר הישר בשער ו' או צ'. ואם כל זאת כתוב: "על כרחך אתה מת". כמו שכתוב באבות. זאת אומרת, אדם לא רוצה למות. לא הבנתי! שהוא היה בבטן, היה מלאך מלמד אותו את כל התורה. אין מצב יותר אידיאלי. לצאת הוא לא רוצה, אז צריך בעל כרחך את הנולד. אח"כ כל החיים,ז ה נווה התלאות. כאילו מה יש לך לחפש פה. תחזור למעלה! אל העונג הנצחי, קרוב להקב"ה. ומה כתוב לנו? "על כרחך אתה מת. לא רוצה למות. למה? התרגל. התרגל גם לצרות, גם למחלות, גם לייסורים. התרגל! לא רוצה לצאת.

אפילו משה רבנו שבכל שלב אמרנו עמד מן הצד, שהגיע העת פטירתו, אמר "רבנו של עולם, יטול יהושע שררתי ואחיה". הקב"ה אמר לו:  עכשיו הגיע הזמן של יהושע. ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה. מה זה "כמלוא נימה"? כמלוא שערה. זאת אומרת, אי אפשר! אז מה אמר לו ריבונו של עולם, אין בעיה,אין בעיה, "יטול יהושע שררתי ואחיה". בסדר. מה עשה הקב"ה, נגלה ליהושע וחצץ עמוד הענן בינו למשה. באותה שעה צעק משה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת". וקיבל עליו למות. כמו שכתוב במדרש דברים רבא ט', ט'.

ודאי שזה לא קנאה כפשוטה. שהרי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. אז הוא לא מקנא בתלמיד שלו. צריך להיות מאושר שיש לו תלמיד כזה שממשיך אותו. אבל כה קשה לשאת ירידה ממדרגתו ולראות את הזולת בגדולתו. וזה הענו מכל האדם אשר על פני האדמה. אהרון התנבא במצרים שמשה רבנו היה גולה במדיין ולכן לא רצה משה להישלח להיות מושיען של ישראל שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול ממנו נביא היה. עד שהבטיח לו הקב"ה: "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו".

פירש רש"י: לא כשאתה סבור, שיהיה מקפיד עלייך שאתה עולה לגדולה. אל תחשוד את אחיך. ומשם זכה אהרון לעדי החושן הנתון על הלב. והמקור של הדברים הוא בגמרא ובמדרש, בשבת קל"ט, ובתנחומא שמות כ"ז.

אמר רבי שמעון בר יוחאי: הלב ששמח בגדולת אחיו ויבוא וישמח וילבש אורים ותומים. וכתב הסבא מקלם, זצ"ל, הנה כלל נקוט בידנו כי לפום צערא אגרא. אז אם נתנו שכר עצום ורב, חושן המשפט על לבו וחדורי שדורות, לקבל מושג כמה קשה היה הדבר, אפילו לאהרון קדוש ה', אוהב הבריות. כי איך משלמים? כפום צערא אגרא.

אז מה, אם הוא קיבל שכר עצום, משמע שהיה קושי עצום. כי לפי הקושי, לפי הצער, ככה מקבלים שכר. ואם קיבל שכר כזה של אורים ותומים על הלב, שכולם שואלים באורים ותומים, ונענים, הוא וכל הדורות, שכר כזה עצום, זה מראה איזה קושי היה קודם.

והלא אהרון ידע מה שהתנבאה אחותו, לפי הולדת משה, שעתיד אחיו להיות מושיען של ישראל. כמוש כתוב בסוטה י"ג. ומה הוא הפסד מעמדו מול גאולתן של ישראל. הוא באמת שמח. ובכמה מאמץ עלה לו הדבר. אם כל מה שהוא שמח.

בוא וראה בתלמוד ירושלמי בכלאיים פרק ט', הלכה ג': רבי היה ענו גדול. כדתנן בסוף סוטה, משמת רבי, בטלה ענוה. והיה אומר: "כל מה שיאמר לי אדם אני עושה, חוץ ממה שעשו זקני בתירא לזקני". הכוונה להלל הזקן. שהסירו עצמם מנשיאותם ומינהו. זקני בתירא, שם מקום, ראו שהלל גדול מהם, פינו את מקומם, הסירו עצמם מן הנשיאות ומינו אותו תחתיהם. כל מה שיבקש ויאמר לי אדם, אני עושה", אומר רבי. שהיה ענו גדול. הוא היה כמו משה רבנו. אבל מה שעשו זקני בתירא זה אני לא יכול. "אבל אם יעלה מבבל רב הונא, ראש הגולה, אני מושיבו מעליי. מפני שיחוסו רם משלי". אמרו לו: "הגיע הרב הונא". נתכרכמו פניו. עד שהסבירו לו:  "ארונו בא". שנפטר והעלוהו לקבורה. רואים כמה זה קשה הדבר. להגיד אין בעיה. אבל שאומרים לו הוא כבר הגיע, נתכרכמו פניו. אבל אמרו לו: "לא, לא, זה הארון הגיע". וזה הענו! כמה קשה הדבר!

שנינו במנוחות ט', תניא, אמר רבי יהושע בן פרחיה: בתחילה אומר התוספות (הוא היה שונא את הרבנות): "כל האומר לי עלה עלה, אני כופתו ומניחו לפני הארי". אם מישהו יבוא ויגיד לי תיטול שררה, רבנות, תהיה מעל הציבור, כל מי שיאמר לי כזה דבר, אמר רבי יהושע בן פרחיה: "כל האומר לי עלה לה, אני כופת אותו ומניח אותו לפי הארי". אומר: "עתה, שעליתי לגדולה...", והוא היה נשיא, "עתה, כל האומר לי לרד ממנה, קומקום של חמין על מטיל עליו". שופך עליו מים רותחים.

שהרי שאול ברח ממנה, מהמלכות, שאול היה נחבא אל הכלים, וכשעלה למלוך, ביקש להרוג את דוד . כי הוא חשד בדוד שהוא מבקש ליטול ממנו את המלוכה. קודם נחבא אל הכלים ועכשיו מבקש להרוג את דוד, משיח ה'. וגם כאן פירש הסבא מקלם, זצ"ל, שלא בכדי נכתבה בנביא רדיפת שאול אחר דוד. אלא, זו נובאה שנצרכה לדורות היא. כדי שילמדו ויפיקו את לקחה ולא יעשו כמעשהו של שאול. 

רבי יהושע בן פרחיה היה אחרי שאול. האם הועיל הדבר לרבי יהושע בן פריחה? האם הוא למד את המוסר השכל משאול המלך או לא? ועוד איך הוא למד! הוא למד קצת. שאול רדף אחרי דוד להורגו והוא רק עם קומקום של חמין. אז הוא נרגע. הוא נרגע בכל אופן. אבל קשה לעקור את הדבר הזה! קשה לעקור! מדובר בגדולי עולם! לא בכדי ציינו לשבח את הרבי ירוחם ממיר, זצ"ל.

רבי ירוחם ממיר קיבל מברק מהסבא מסלובודקה, זצ"ל, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, שיועיל לפתוח את ישיבת סלובודקה שגלתה בימי המלחמה בקרמנצ'וג, שבאוקראינה. ומתעתדת לשוב למקומה. אז תפתח את ישיבת סלובודקה. רבי ירוחם עשה כן. סיפרנו את זה, איך  הוא עבר ברחוב ונתאספו איתו ובאו 300 איש וחידש את הלימודים בהיכל הישיבה. תלמידים רבים נהרו ובאו וארגן את לימודיהם והעלה אותם לפסגות בהשפעתו האדירה. בינתיים נתגלה החזרה של בני הישיבה בקשיים,ש כן, קרמנצ'וג השתייכה לרוסיה, ואילו סלובודקה למדינת ליטא. רק כעבור שנה וחצי שבו התלמידים ברשות הסבא מסלובודקה ומצאו ישיבה מגובשת ופורחת. רבי ירוחם פנה אל הסבא ואמר: "הרני מוסר למר את הישיבה על תלמידיה המבוגרים, הבינוניים והצעירים", ועזב מיד את הישיבה. איזה כח צריך! הוא פתח עכשיו את הישיבה, שנה וחצי הוא מלמד את כולם, משפיע על כולם, זיכוי הרבים. וברגע שהגיע הסבא מסלובודקה על המקום הוא קם ופינה את מקומו. היה זה בשנת תר"פ. ורק בשנת תרפ"ג הוא שב למיר, אבל בסלובודקה לא נשאר ולו ליום אחד. הלך וישב לו מן הצד. איזה תעצומות נפש צריך בשביל דבר כזה.

ואספר, בלי שמות, המדובר באנשים גדולים, ומי שיודע יודע. בפולמוס המוסר (אתם יודעים מה זה היה פולמוס בזמן רבי ישראל מסלנט, היו מתנגדים לתנועת המוסר וכו'), נאלץ אחד מגדולי ראשי ישיבות הנודעות, בעצמו חניך קלם, לעזוב את הישיבה עד שיירגעו הרוחות. קיבל משרת רבנות באחת העיירות ופתח שם ישיבה עבור קבוצת תלמידם שדבקה בו. ישיבה שהלכה וגדלה. בינתיים, התקבל בישיבה הראשונה משגיח בעל שיעור קומה, חניך סלובודקה. משנרגעו הרוחות, פעל אותו משגיח להחזיר את ראש הישיבה לישיבתו. נעתר ראש הישיבה, חזר והודיע למשגיח על סיום כהונתו. המשגיח החזיר אותו לשייבה וראש הישיבה אמר לו "תודה, סיימת את כהונתך". למה? הוא מבקש לחנך את הישיבה כדרכו. ושיטת המשגיח מתנגשת בה. אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. תהו באוזניו. איפה הכרת הטוב למשגיח? הוא פעל להחזיר אותך לישיבה. והוא תבע את האמרה הנודעת: בגין הכרת הטוב אין מתבקשים להשיב את הטובה עצמה". כלומר, אם השיבו אותי לראשות הישיבה, אז לא יכולים למנוע ממני לנהל אותה כהשקפתי. ונוכחותו מפריעה לכך. כי הוא יש לו שיטה אחרת. ולאמרו, אם כל הקושי והמטען הרגשי, אותו משגיח מילא את ייעודו בהיעדרות ראש הישבה. כל זמן שראש הישיבה לא היה בתפקיד, הוא מילא את ההיעדרות הזאת. וחזר והשיב אותו. את ראש הישיבה נחלתו. ועתה ראוי היה שיקיים בעצמו: "הלך וישב לו מן הצד".

את זה אנחנו צריכים ללמוד מהחשמונאים חסידים וקדושי עליון. שעליהם נאמר: אלמלא הם, נשתכחו התורה והמצוות מישראל. קמו ומסרו נפשם וזכו לניסים מופלאים. ומשנצחו היה עליהם לקיים "הלך וישב לו מן הצד". ליטול כתר כהונה גדולה, להניח כתר מלכות לזרעו דל דוד. ולא קרה זה אלת זה. ומשלא עשו כן, נענשו בכזו חומרה שנכרת זרעם.

אומר הרב גלינסקי, לסיום: אלו היינו מאמצים את ההשקפה והנהגה זו, היו נחסכות צרות רבות כל כך! וזה בהרבה תחומים, אבל הוא נוגע לתחום אחד באמת כואב. באמת כואב! הורים כה רבים, אבות ואמהות, דואגים לבניהם ולבנותיהם, מקטנותם נושאים אותם כאשר ישא האומן את היונק. שמחים בהצלחתם, מכוונים אורחותיהם, מרעיפים עליהם רוב טובה, ונכנסים בעול כה כבד להשיאם. רוצים בטובתם ובאושרם. ומוצאים לראוי והגון ונכון, להמשיך להשיא להם עצות ולהשפיע ביקורת, ולחוות דעה במקום בו אינה מתבקשת, ואף עלולה להפריע אם לא להזיק. מתערבים בחיי הנישואין של הילדים. וכל כך הרבה שלום בית הופר, ובתים נהרסו, ולבבות נשברו, וים של דמעות נשפך. בגלל הורים שלא קיימו "הלך וישב לו מן הצד".

אז העניין של חנוכת המזבח כמו שלמדנו, יהיה לנו איתות ואזהרה שלא נגיע חלילה למזבח המוריד עליו דמעות. זוג שצריך להיפרד, כתוב שהמזבח מוריד עליו דמעות.  אז מחנוכת המזבח נראה שאהרון קיבל דווקא להיטיב את הנרות, "בעלתך אל מול פני המנורה", כי המנורה היא בזר וכל ישראל מדליקים חנוכה. דווקא ת זה הקב"ה ניחם אותו. שזה הבחינה של "הלך וישב לו מן הצד". כי הנשיאים נקראו הקורבנות על שמותם. אבל פה לא. כל אחד יכול. "במקום שיש איש, אל תהיה איש. הלך וישב לו מן הצד". יש מי שיכול לעשות? אדרבא! וגם אם שווים במעלה, תניח.

אז רואים מפה שהדברים האלה הם הוראה לדורות. וזה מה שיש ללמוד כאן. זה קשה! קשה מאוד! הורים שחינכו וגידלו והשקיעו, ופתאום רואים כלה או חתן שלא בדיוק כמו שהם חושבים, אז הם רוצים לתקן, להשפיע, לעשות, ונמצא שבהרבה מקרים הם מקלקלים והורסים לבנים ולבנות יותר גרוע. יש  מצב שצריכים לזכור: "הלך וישב לו מן הצד". אל תתערב, תניח את הדברים, תן לדברים, עשית את שלך, זהו! תוריד פרופיל, תודה רבה! קשה, אבל אני השקעתי, אני עשיתי, אני בניתי, אני זה.. כן. קשה! אבל הלך וישב לו מן הצד. וזה ההוראה שהחכמים הורו: במקום שאין אנשים, היה איש. אבל במקום שיש איש, אל תהיה איש.