"מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". זה מובן שזה נס ופלא. אבל איך יובן ההמשך: "וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים", וזה דין ביד עוסקי תורתך. שהרי אילו היו הכוחות שווים, שני הצדדים גיבורים ושניהם רבים, מדוע לא ימסרו טמאים ביד טהורים. ורשעים ביד צדיקים? מה רבותא בזה?

אומר הרב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא: שמעתי מהגאון רבי יחיאל מיכל פינשטיין, זצ"ל, שהגאון רבי אלחנן ורסמנר, זצ"ל, ה' ינקום דמו, שאל שאלה זו בזמן המאבק הקשה נגד מרשעי הברית שקמו על היהדות הנאמנה ולא בחלו בשום אמצעים. כולל הסתות, הלשנות, בזויות, עלילות, השמצות חסר יסוד, ואף הסגרה לרשויות. ואמר: זהו שאנו מודים בהודאת "על הניסים" שהטהורים הצדיקים ועוסקי התורה, גברו על הטמאים הרשעים והזדים. כי הלא להם אין מעצור במלחמתם.  ואינם בוחלים באמצעים פסולים ומגונים לקדם את מטרותם. ואילו אנו מוגבלים באמצעינו, כי אצלנו אין המטרה מקדשת את האמצעים.

והוסיף רבי מיכל ואמר: זהו שנאמר שעשו היה איש שדה ויעקב יושב אוהלים. דהיינו, שדה זה בלי מחיצות. זה ההבדל בין עשו ליעקב. לעשו אין גבולות וסייגים. אין מחיצות והגבלות. אבל יעקב, יושב אוהלים, מוקף מחיצות וסייגים. זה ההבדל בין אדום לישראל. אתם רואים הסכמים של אומבמבה הוא פורץ אותם ונוקם כדרך האדומים.

ואספר: בסערת מלחמת העולם הראשונה, התערערו סדרי הקהילות. מלחמה, הכל נהיה בלאגן. לאחר המלחמה שביקש הרב מבריסק, זצ"ל, להעמיד את גדרי הדת על תילם כבראשונה, קרא לפרנסי הקהילה לאסיפה על סדר היום, לאסור שחיטת חוץ. אחד הקצבים שחט בכפר סמוך בלי פיקוח על כשרות השחיטה ובדיקת פנים. ביקשו לחסום את הפרצה ולקבוע שאין לשחוט אלא בפיקוח אדוק של ועד הקהילה. אין יותר שוחט בלי השגחה. הפרנסים עלו לביתו של הרב,  והנה הגיע גם אותו קצב. אף אחד לא קרא לו. התיישב בין הקרואים. איך אפשר לדון במעלליו ולבקר אותו ולהחליט נגדו החלטות, בעוד הוא שומע, זועם ונוקם ונוטר. איש לא אמר דבר, מפני כבודו של הרב. הרב ישב ושתק. דקה או שתיים, עשר ועשרים, שעה ושעתיים. וקם. קמו כולם, האסיפה התפזרה. לא נאמרה מילה.

החלו לצאת כולל אותו קצב. והנשארים פנו אל הרב. ילמדנו רבנו מדוע לא הורהו בעדינות לצאת. והרב הסביר: עם ישראל נאנק בשעבוד מצרים. ושמה רבנו מצווה לגאלם. היה עליו לחפוז, לרוץ. אך לא. אחיו מתנבא במצרים. וכשיבוא יפעיל עליו ויפגע. ובגלל זה דוחים גאולת עם! אכן כן. אין המטרה מקדשת את האמצעים. אם האמצעים פסולים, לא ראויים, אין המטרה מקדשת את האמצעים. ואם אדם אחד יפגע, נמנע מהפעולה.  אף אנו התכנסו לאסיפה החשובה להעמיד את גדרי הדת על תילה, אבל אם זה כרוך בהלבנת פניו של אדם בביושו, שיתבקש לצאת, תתבטל האסיפה ואל יולבנו פניו של אדם.

זאת אומרת, כל זה עוד שלא הוכח שהוא עשה משהו שלא יעשה. כל זה כשרוצים לתקן תקנה מעתה והלאה, בגלל שהייתה מלחמה אז היה בלאגן, אי סדר, ועכשיו רוצים להעמיד את גדרי הדת, אז זה לא מוצדק להלבין את פניו. גם אם רוצים לטעון טענה, אבל לא על חשבונו.

אצל עשו המטרה מקדשת את האמצעים. המטרה העליונה בעיניו זה מצוות כיבוד אב. בבגדי מלכות שימש את אביו. שנשלח להביא ציד להביא, הלך במחשבה שאם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל. כי המטרה מקדשת את האמצעים.ובסוף שלא מצא, הביא כלב! כמו שאומר התרגום רבי יונתן בן עוזיאל וגם בתרגום ירושלמי.

וכך חינך גם את אליפז בנו, ששלח אותו להרוג את יעקב אבינו. והבין שמעשה נורא הוא. אליפז הבין, אבל מה ישעה לציוויו של אבא. אבא ציווה אותי להרוג. אז מה אני אעשה? כי אצלהם המטרה מקדשת את האמצעים. "

"לא כאלה חלק יעקב". תראו את ההבדל בין כל הגויים, הרמאים, השקרנים והנוכלים. אצלהם המטרה מקדשת את האמצעים. שאנחנו הפצצנו בעזה כהתגוננות, "לא להרוג משפחות", "לא לגעת בילדים", "אזרחים חפים משפע". והם , הרוסים והאמריקאים משטחים ערים שלומות עם כולם. וגם נשק לא קונבנציונלי ונגד האמנות והכל. ואצלנו דופקים בגג, ואומרים: "הלו, תתכוננו, תפנו, ביי, להתראות בעוד דקות". "לא כאלה חלק יעקב", אנחנו לא כמו אדום.

זאת הורנו הקב"ה שלא ויתר למשה רבנו על התמהמהות של שעה במילת בנו. ששלח מלאך להמיתו ואלמלא הזדרזה ציפורה ומלה את בנה, היינו מאבדים את משה רבנו וגאולת ישראל. אבל אין המטרה מקדשת את האמצעים. אם בדרך אפילו, שהגואל הולך לגאול את עם ישראל, אבל באמצע הוא לא עושה כראוי, אז חס ושלום, גם אם צריך שהוא יאבד, יאבד. כי אין המטרה מקדשת את האמצעים. לכן יעקב פחד גם שמא החטא יגרום.

ונספר מלכתחילה ביקש רבי ישראל סלנטר, זצ"ל, להיות צדיק נסתר. ואף היכן עצמו לכך. למד להתפלל במהירות עצומה, תוך כוונת כל הכוונות. התמחה במלאכת הנגרות וסיגל את היכולת לשנן תלמודו ולעיין בו במהלך עבודות. בגדר "יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך". יגע כפיך ולא יגיע המוח.

לבסוף החליט מה יותר חשוב גילוי אליהו או זיכוי הרבים?החליט שלא לשם כך נטעו בו כישרונותיו והחליט לזכות את עם ישראל בתנועת המוסר, להשתפרות ולהתעלות. אבל כדי שיאמצהו, מצא לנכון לגלות גאונותו העצומה. הוא ידע שאם הוא יבוא בתור דרשן, נו, אז דרשן אומר דרשות, זה לא.. אבל אם בא גאון בתורה, מלומד, מפולפל, והוא יגיד דרשה של מוסר, אז "הגאון" אמר דרשה, אז יקבלו. ככה זה. למרות שהרמב"ם אמר לנו: "קבל את האמת ממי שאמרה, אפילו תינוק, אפילו גוי, מכל אחד", אבל ככה עם ישראל. אם אתה לא "גאון", אז קשה מאוד לקבל.

והגאון רבי חיים מבריסק, זצ"ל, מינהו ראשד וראשון לגאוני דורות. אתם שומעים מי אומר שהוא גאון הגאונים? רב חיים מבריסק. והוא אומר שהוא היה לפני השרף מבריסק ולפני בית הלוי ושאר גדולי דור דעה. והיה מסבב בקהילות ישראל ומשמיע שיעורי תורה, פלפולים ארוכים כשש שעות, ובהם בלל חצי ש"ס, שהדהימו שומעיהם, ובגינם התקבלו דבריו.

סיפרתי לכם בעבר על ההתנהגות לתנועת המוסר ואיך ניסו לסכל לו דרשות והחליפו לו את מראי מקומות. פעם הופיע בוילנא, ודרש בפני גדולי תלמידי החכמים בעיר, הציע את הסוגיה, ושטח סדרת תמיהות, הציב את יסודו וביקש לישב על ידו את כל השאלות. לפתע קם אחד הלומדים והקשה על היסוד המחודש מגמרא מפורשת. זאת אומרת, כל הבניין שהוא בנה, על פי היסוד שהוא העמיד, הכל התמוטט מקושיה, מגמרא מפורשת. חכך רגע קט ואמר לעיני כולם: "הצדק אתכם, היסוד נסתר". ירד מן הבימה. כיתרו אותו הלומדים וניסו כוחם לדחות את הסתירה של הבחור. זה אומר בכה, וזה אומר בכה. נענה רבי ישראל ואמר: "באותו הרגע שהוא הזכיר את הגמרא, עלו במוחי 12 דחיות לקושייתו. "וידועני בברור שכל אחת מהן הייתה מתקבלת על דעת כל הלומדים, אבל אני ידעתי שהם דחויות סרק. והקושיה שלו איתנה. אמרתי לעצמי: אבל הלא אינך דורש כדי לחדש חידושים בעלמא. כל מטרתך לבצר את סמכותך התורנית, כדי שדברך יהיו נשמעים לביסוס תנועת המוסר".

את כל הפלפולים שהוא עשה בכל המקומות זה היה שיקבלו שהוא גאון, מתוך זה ישמעו לדברי המוסר, ואז תצמח תנועת המוסר. זאת המטרה. ועכשיו שישמעו שלומד אלמוני סתר את השיעור ועוד מגמרא מפורשת שנשכחה ממך, אז תזולזל בעיני הלומדים. ויזלזלו בתנועת המוסר. אז לא למענך, אלא למען המטרה הנעלה דחה את קושייתו בקש.

"ואז אמרתי לעצמי: ישראל, הלא אתה לומד מוסר, תודה על האמת. וירדתי מן הבמה". ששמע זאת הגאון רבי יעקב יוסף, זצ"ל, היה בזמנם מגדולי לומדי וילנא, הצטרף לחבורת תלמידים של רבי ישראל מסלנטר. הפך להיות תלמיד שלו. אתם שומעים? זה גאונות במוסר!  

אז אין המטרה מקדשת את האמצעים.

טוב, עכשיו עוד קטן חשוב מאוד: בהודאת "על הניסים" בחנוכה, אמרנו שאנחנו אומרים: "מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים מיד מטעים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, זדים ביד עוסקי תורתך. ותמוה: בשלמא למה גיבורים ביד חלשים זה נס. בים ביד מטעים זה נס. אבל מה ראותה של מסירת טמאים, רשעים וזדים ביד טהורים, צדיקים ועוסקי תורה. הרי אם הכוחות יהיו שווים למה שלא ינצחו הטובים?

אבל ידועים דברי הרא"ש, רבנו אשרו ריש בבא מציעא, בעניין" כל דאלים גבר". כל דאלים גבר. כביכול כל מה שחזר, הוא מתגבר. יש דין כזה. כל דאלים גבר. למה? הוא מסביר: משום שמי שהדין עמו,הוא ימסור נשפו בשביל להצדיק את דינו, והגזלן לא ימסור את הנפש כל כך. לא יגזול פה, יגזול מקום אחר. לא הלך פה פעם, לא נורא, פעם אחרת מקום אחר. אבל מי שזה שלו, הוא יגבר. לכן כל דאלים, מי זה "דאלים"? מי שהדין עמו. מוסר נפשו  להעמיד את שלו בידו, יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול.

והדברים צריכים ביאור: אמרו בסוכה נ"ב שהיצר הרע מניח אומות העולם ומתגרה בישראל. יש לו שמונה מיליארד, מטפל בהם, אומר: "לא, אלה עזוב. טפל בישראל". וישראל את מי הוא מחפש? את תלמידי חכמים יותר מכולם. כי גדולה שנאת הרעל הטוב. וככל שהטוב גדול, כך גדולה שנאת הרע אליו.  כאין זה אמרו בפסחים מ"ט: שגדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים, יותר משנאה ששונאים עובדי כוכבים את ישראל. ואומרים: "מי יתן לתלמיד חכם ואנשכהו כחמור הנשוך ושובר עצם".

שאלו את הגאון רבי עקיבא איגר, זצ"ל: הלא הכתוב אומר: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כפי שהמים משקפים בבואת האדם הנשקף בהם, כן לב האדם לאדם. ככה מרגיש אדם בליבו את לב חברו. אם כן, לפי זה, היינו צריכים לשנוא את הגוים כפי שהוגים שונאים אותנו. ועיננו רואות שהגוים מוכנים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים והיהודים אינם שונאים אותם כך.

והשיב: שבכל יהודי יש איזו נקודת השלמה עם גוי.  אם זה מטעם שרוצה להיות בשלום איתו, בין שמשלים עם מציאותו, למרות שהוא רע כזה ושונא גדול. ובאותה נקודה הרי הוא מזדהה עמו, עם הגוי, ואינו שונאו. אבל בגוי אין אפילו "פינטלאיד". אפילו נקודה קטנה של יהודי אין. אין לו אפילו משהו שישאר מציאות של יהודי. והוא שונא אותנו באופן מוחלט ומשולם.

וכך אמר גם החפץ חיים, זצ"ל: שבכל מקום בו יהיו יחסי הכוחות בין הדתיים והחילונים שווים, ינצחו החילונים. כי בין הדתיים יש פשרנים, יש סבלנים, למחצה, לשליש ולרבעיה. ואילו החילונים הם יוקדים במסתמתם. ופעם התבטא ואמר: אנו נלחמים עבור האמת ברפיון. והם נלחמים עבור השקר בלהט.

יש מי שאמר, וייתכן שזה גם הוא: אנו נלחמים על האמת בשקר, והם נלחמים על השקר באמת". לכן, בכל עימות בין החילונים לדתיים, הם מנצחים. כי אין אנשי אמת שנלחמים באמת. לכן אתם רואים איך נראה היום היהדות והחרדיות והכל. כולם מחוברים עם כולם, מחייכים, חבל על הזמן. אפילו אחמד טיבי אוכל צ'ואנט בש"ס.

אז ראינו את התשובה של רבי עקיבא איגר, שרבי עקיבא איגר אומר: "אם כמים הפנים לפנים כלב האדם", אז איך זה לא? אז מה הוא ענה? הוא אמר... הרי הגוים שונאים אותנו עד מוות, ואנחנו לא שונאים אותם כך, איך זה מסתדר עם מה שכתוב? אז הוא אמר שליהודי יש נקודת השלמה עם הגוי ובזה הוא מזהה עצמו ולא שונאו. אבל לגוי אין אפילו נקודת יהדות קטנה. והוא שונא אותנו באופן מוחלט. איך זה תירוץ ל"כמים הפנים לפנים כלב האדם לאדם"? הרי אם יש לנו נקודת השלמה ואנחנו לא שונאים לגמרי וזה הלב שלנו, אז זה היה צריך להשפיע על הלב שלהם שגם הוא יהיה כך. או הפוך. או הלב שלהם שונא אותנו לגמרי עד מוות, זה היה צריך לשדר אלינו שגם אנחנו נשנא אותם עד מוות. שהרי כתוב: "כמים הפנים לפנים". כשם שהבבואה שלך משתקפת במים, ואתה רואה מה שאתה רואה, ככה הלב כנגד הלב. כמו שאתה רואה, גם לב רואה לב.

נו, אבל זה לא מסתדר כל כך. אז ישבנו את הדבר הזה באופן הזה: שאדם מסתכל בבואה שלו במים, אכן הוא רואה את הבבואה שלו. הוא רואה את עצמו. אבל הוא לא רואה את עצמו כמו במראה. במראה הא רואה אחד לאחד. במראה טובה, לא מעוות. אבל במים, זה לא יוצא בחדות בדיוק כמו במראה. רואים השתקפות, אבל לא באותה חדות. אז זה לא מעביר את המאה אחוז של מה שנראה. אותו דבר כמים, כמו שהמים זה לא מאה אחוז, הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם. לכן גם אנחנו לא מסוגלים לשקף להם את המאה אחוז שלנו, והטשטוש הקל הזה לא גורם שהם יהיו כמותנו, וגם הם עם כל השנאה שלהם לא מצליחים להעביר לנו בדיוק את המאה אחוז של השנאה ולכן אנחנו יכולים עדיין לחיות בהשלמה. וזה בגלל שהרקע שלנו, רקע יותר אמיתי, אנחנו מכבדים צלם אלוקים, הם לא מכבדים צלם אלוקים. והם נבראו בצלם. ואנחנו חומלים על הצלם. אבל הם לא. הם לא מעניין אותם. רק הם ורק הם ורק הם.

וכן דכי אדמון. בצל צלמון ועקם לנו רואים שבעה". ככה אומרים בפיוט של "מעוז צור". זכי אדמון זה אדום, שהם בצל צלמון, שהם הולכים צלמוות או בצל צלמון שהם בצל הצלב. של הצלם. ועקם לנו רואים שבעה בעגלא ובזמן קריב", אמן!