"וקבעו שמונת ימי החנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

ידוע קושית מרן הבית יוסף באורח חיים סימן עת"ר: באיכה למדה. למה קבעו שמונה ימים. שכיוון שהשמן שבפח היה בו כדי להחזיק לילה אחד. ונמצא שלא נעשה נס, אלא בשבעה לילות. כי ביום הראשון היה מספיק לאותו יום ולא היה שום נס. אז היה צריך לקבוע שבעה לילות שבעה ימים נס חנוכה ולא שמונה.

האמת שזו קושית רבותינו הראשונים. האור זרוע ותוספות הרא"ש, האשכול והמאירי. הם שאלו ותירוצו. אלה שזכה בית יוסף וקוריה קושיה זו על שמו. והוא תירץ שלושה תירוצים ונאמרו עליה מאות תירוצים. אחד מגדולי אדמו"רים בדור שלפנינו היה משמיע בכל אחד מלילות החנוכה תירוץ חדש על הקושיה. ובמשך עשרות שנים, לא חזר על תירוץ פעמים. הנה דוגמה לשערי תירוצים לא ננעלו.

"אענה גם אני חלקי", אומר הרב יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא. וכדרכו בסיפור:

שהייתי בארה"ב לביסוס מוסדות התורה, עליתי למעונו של עשיר מוקיר תורה. אמר לי: "מוקבל בידנו שחנוכה זה זמן מסוגל לחלוקת צדקה. תבוא בחנוכה, בשבוע הבא ותקבל ביד נדיבה".

ובכן הגמרא בסוכה נ"ו אומרת: כי "בוצינא טבא מקרא". רש"י מפרש: משל להדיוט אומר: האומר לחברו: דלעת קטנה אני נותן לך במחובר. אם  תרצה לתולשה עכשיו, תלוש. ואם תרצה להניחה עד שתגדל ועד שתעשה דלעת גדולה, הניחה ותגדל. טוב לו לתילה מיד, שמא לאחר זמן יתחרט בו זה.

רש"י אומר שיש משל הדיוט שאומר שעדיף לקחת מה שמצוי לקחת כרגע ואפילו קטן ממה שלהמתין עד שיגדל והנותן יתחרט. התוספות מסבירים שבוצינא זה לאו דווקא דלעת קטנה אלא זה קישוט. קישואים שהם מתבשלים מהר, יותר מהדלעת.

"נו, אבל מי כמוני בעל ניסיון", אומר רבי יעקב גלינסקי, אבל איך אומר לו בלי לפגוע בו. שאני רוצה עכשיו את הצדקה ולא להמתין עוד שבוע בחנוכה? עם כל הסגולות. אמרתי לו: "מחנוכה עצמה מוכח שעלייך לתת לי מיד". תמה: "כיצד?" עניתי לו מקושיתו של הבית יוסף. והסברתי: היוונים טימאו את כל השמנים ומצאו פח שמן טהור ובו שמן ליום אחד. ומראש ידעו שלא יהיה להם שמן טהור בשמונת הימים הבאים, מלבד הפח הזה, כי הוא מספיק רק ליום אחד. כיוון שהיו טמאי אמת והוצרכו להיטהר שבעה ימים, ויום אחד לכתישת הזיתים והפקת השמן, והרי מזה עשרות שנים שבתה עבודה בבית המקדש. אז מה בהילות? להדליק היום ברוב ששון ושמחה ואח"כ להמתין שבוע עד שיטהרו. ימתינו עוד שבוע, כבר המתינו עשרות שנים. ימתינו עוד שבוע ואז ידליקו מפח זה ויובא שמן הטהור וימשיכו ברציפות כל יום את ההדלקה כסדרה. למה לעשות הדלקה יום אחד ולהמשיך שבוע ימים. מה הבהילות, מה החיפזון?

אבל מצווה באה לידך על תחמצנה. אלא בהגיעה זמנה של מצווה או בהזדמנה אליו, מזדמנת אליך מצוה או בהעלותה במחשבתו, עלה לו רעיון לעושת מצווה, ימהר, יחיש מעשהו לאחוז בה ולעושת אותה מיד. ולא יניח לזמן שיתרבה בינתיים. כי אין סכנה כסכנתו. אשר הנה כל רגע שיתחדש, יוכל להתחדש איזה עיקוב למעשה הטוב הזה שהגיע זמנו, הזדמן לפניו או עלה במחשבתו. על אמיתות זה הדבר שכך צריך להתנהג, האירונו רבותינו.

בעניין המלכת שלמה המלך למלך, שאמר דוד לבניהו בן יהוידע: "והורדתם אותו אל גיחון", ממלכים ליד הנהר שיהיה שפע ברכה. "והורדתם אותו אל גיחון", זה מהלך מאות מטרים. ואמר בניהו: "אמן כה יאמר ה'". מה צריך להגיד "אמן כה יאמר ה'"? אומר לך המלך דוד תוריד את הבן שלי, תמליך אותו שמה בגיחון, כמה זה? כמה דקות. והוא אומר: אמן כה יאמר ה'. זאת אומרת, שזה יתקיים. כי הרבה מקטרגים יעמידו מכאן ועד גיחון. בפרק זמן קצר כזה עוד יכולים לעמוד הרבה מקטרגים. זאת אומרת, אין להמתין רגע. וצריך להתפלל על כל רגע שאפשר לקיים מצווה. לא לדחות. "אל תאמר שאפנה אשנה שמא לא תפנה".

עד כמה? שהרי משה נועד להיות גואלם של ישראל. והקב"ה הודיעו שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. ונשלח לגאלם. "ויהיה בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". על מה? על שהיה לו מות את בנו והוא נתעסק במלון תחילה, כמו שכתוב בנדרים ל"ב. הוא פורק את המזוודות לפני המילה.

אז רואים לא לדחות! תראו איזו תביעה גדולה. חלילה תתבטל הגאולה. אם אין אתה גאלם אין מי גאלם. יכולה להתבטל. ומה עתיד ישראל ומה עתיד העולם כולו? לא להתמהמה! מצווה שבה לידך על תחמצנה.

עד כמה? מה שיעור? כמה זה הזמן? רבי יהושע בן לוי פגש באליהו הנביא ושאל אותו: "מתי יבוא משיח?". אמר לו: "לך תשאל אותו". יושב הוא בין העניים בשער העיר, מוכה וחבוש. ככתוב: "איש מכאובות ויודע החולי, אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם... והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו ובחבורתו נרפא לנו... וה' הפגיע בנו את עוון כולנו" (ישעיה נ"ג).

ואיך תדע מי הוא? איך הוא יזהה אותו. אומר לו אליהו הנביא: כולם יורדם אל הנהר, מסירים את כל תחבושותיהם, רוחצים ומתחטאים ומלפפים מחדש. ואילו הוא מסיר תחבושת אחת, רוחץ מקומה, מכבסה ומלפפה. ואז מסיר תחבושת שנייה ומטפל בפצעה. ומדוע? למה הוא עושה בשונה מאחרים? משום שהוא מצפה בכל רגע אולי יקרא לגאול את ישראל, ואינו רוצה להתעכב כדי ליפוף שתי תחבושות. היום לעשותם נצטווינו ולא למחר לעשותם.

הנשיאים לדוגמה החליטו להמתין בנדבת המשכן, אמרו יתנדבו הציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרין אנו משלימים אתו. ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם וכתוב: "הנשאם". חסר יו"ד. וזה בושה גדולה וחקוק בתורה. על מה. שנשתהו והמתינו.  אפילו שהיה משתלם לכאורה לשיראל, כי אם היו ישראל כולם מביאים חצי ממה שנדרש, הם היו משלימים כנגד כל ישראל את החצי. כי הם אמרו שיביאו ישראל מה שמתנדבים, מה שחסר נשלים. אבל ישראל הביאו דים.

וכבר היה מעשה באדם שנחבש בבית האסורים  ונבצר ממנו להתפלל ולקיים המצוות. לאחר מאמצעים רבים והשתדלות רבה, נאות השר לשחרר אותו ליום אחד בשנה. אמר לו תבחר לך איזה יום, אני אשתחרר אותך יום אחד בשנה. שאל אחד מחכמי דורו והתלבט האם כדאי להשתחרר ליום הכיפורים, להתפלל במניין. ולבסוף נטה לומר שישתחרר לפורים לקריאת המגילה. ברוב עם הדרת המלך. הפנו את השאלה לרדב"ז, וענה בחלק ד', זימן י"ג: שאין מעבירים על המצוות.  ולכן המצווה הראשונה שהיא תבוא לידו ואי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים היא הקודמת. ואין משגיחים בה אם היא קלה או חמורה. שאי אתה יודע מתן שכרן של המצוות. וזה פשוט מאוד אצלי! אומר הרדב"ז, במשנה ברורה, סימן צ', סוף סימן כ"ח, הביא אותו.

אומנם החכם צבי בסימן ק"ו ערער על כך, והביא ראייה שמצווה קלה היום נידחת מפני מצווה חמורה שלאחר זמן. אך בקצות החושן, בסימן ק"ד, סימן קטן, ג', הסיק שהמצווה הראשונה קרויה מקודשת לפי שזמנה עכשיו ושווה למצווה חמורה שתבוא אחר כך.

וכתב הרא"ש באורחות חיים ד', נ"ג: אל תתרשל במצווה אם באה לידך. ותעשנה לשם שמים בלי איחור. ובספר חסידים סימן תתע"ח כתב: בתהילים קי"ט,ס כתוב: חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך. זה אומר דוד המלך עליו השלום. לא יעקב אדם המצווה בעבור זה שאמרה התורה: "זה אלי ואנוהו".

התנאה לפניו במצוות, אומרת התורה. כמו שכתוב בשבת קל"ג. כגון טלית נאה, ספר תורה נאה. כמו שהיום יהיה בהכנסת ספר תורה. ספר תורה נאה עם כתר עגילים. סוף סוף. תפס מקום. כמו שכתבו בבבא קמא ט' וברש"י: שלא יאמר אדם אמתין עד שתבוא לידי טלית יפה מאוד. או סופר שכתבו נאה יותר. לא להמתין אפילו להידור מצווה. זה שכתוב "זה אלי ואנוהו", זה יפה מאוד. אבל אדם לא ישתהה לקיים מצווה בשביל ההידור. להמתין עד שתזדמן לידו מהודרת יותר.

ויעוין בתרומת הדשן סימן ל"ה, בשו"ת יעקב, חלק א' ל"ד, שאלת יעבץ חלק א' י"ח, וברכי יוסף, אורח חיים צ"ג, ונשמת אדם כלל ס"ח ועוד.

זאת אומרת, רואים אין להשתהות בקיום מצווה. אפילו קלה ואח"כ תהיה חמורה. ואפילו הידור אין להמתין על זה. אלא מה שיש בידך לעשות, עשה מיד.

ולכן, לא ישתהו. לכן לא ישתהו בבית המקדש והדליקו ביום הראשון. הם לא ידעו שיהיה להם נס. הדליקו ביום הראשון על דעת שאחר כך לא יהיה להם עד עוד שבעה ימים. בכל אופן לא השתהו. אלא "זריזים מקדימים למצוות". כמו שכתוב בפסחים ד': "ולעולם יקדים אדם לדבר מצווה". כמו שכתוב בנזיר כ"ג. והתשבץ, במגן אבות, באבות פרק ה', משנה ד', הביא בשם מדרש משלי: אל תאמר לרעך, זה הקב"ה, זה דודי וזה רעי, "לך ושוב ומחר אתן ויש איתך". את הפסוק הזה מסבירים שבן אדם בא אליך ומבקש ממך צדקה או עזרה או הלוואה או משהו ויש בידך לתת לו, אל תגיד לו לך ושוב ואתן למחר. אם יש לך היום, תן לו היום. אז אותו דבר אומרת תשבץ בשם מדרש משלי שזה גם נאמר כלפי הקב"ה: אל תאמר לרעך, כוונה להקב"ה שנאמר: "זה דודי וזה רעי", אל תאמר לו לך ואשוב ומחר אתן. ויש איתך. ולכן, הדליקו מיד את הנר הראשון, את הפח הראשון. מבלי ידיעה שיהיה נס למחר.

זה מורה שצריך ליתן מיד מה שיש בידך. להורות את היסוד הזה קבעו את ההדלקה ביום הראשון. אז לא רק שהדליקו, גם קבעו לנו את היסוד הזה שאין משתהים ואין ממתינים וכדאי שזה יהיה ברצף, לא כדאי לעשות היום ולהמתין שבוע ולהתחיל מחדש, אין דבר כזה! יש בידך עכשיו לעשות, מה שיש בידך לעשות עתה, עשה. והסכימו עימם מן השמים ונעשה נס ודלק עוד שבעה ימים עד שהובא שמן הטהור.

וזה היה תירוץ של רבי יעקב גלינסקי לקבל את הצדקה מיד ולא לבוא בעוד שבוע לחנוכה. והוכיח במסמרות את הדברים לאותו גביר, מוקיר ונותן צדקה. אבל לימד אותו כלל. עכשיו! מה שאפשר לקחת עכשיו, עכשיו.

וכמו משל להדיוט שלמדנו ש"בוצינא טבא מקרא". יותר טוב לקחת דלעת קטנה או קישוא קטן, עכשיו, תלוש, מאשר להשאיר את הדלעת הגדולה עד שהיא תתנפח ותהיה "בומבילה" בשדה, ותבוא בעוד זמן תיקח אותה. כי עד אז אפשר שיתחרט. עד אז יעברו הרבה מים בירדן. כך היום אומרים. וזה על סמך זה שהרבה מים עוד יעבור בגיחון. עד המלכה של שלמה המלך יעמדו הרבה מקטרגים.

אז אין לסמוך ואין להמתין, תמיד להזדרז ולעשות מצוות. אם הזמינו לך או שיש מצווה שהגיעה זמנה או שעלה בשעתך לעשות מצווה, חוש ומהר ואל תתמהמה, כמאמר דוד מלכנו :"חשתי ולא התמהמהתי". כך צריך לעשות.