כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד אינו יודע לשאל.

השאלה הידועה לפי הדרוג היה ראוי שאחר החכם יבוא התם, אחריו הבן שאינו יודע לשאל, שהרי הם אינם שליליים. הרשע ימנה בסוף, כי שללי ודחוי הוא. מדוע הוא נסמך לחכם?

תשובות רבות יש, אבל הרב יעקב גלינסקי זכרונו לחיי העולם הבא אומר שהוא מביא תשובה שדומה לו שהיא נכונה. מכולן. והיא תובן בסיפור:

העיר הוצפה בשטרות מזויפים באיכות מעולה, חלפני כספי מיומנים נפלו בפח, ובמקום דולרים החזיקו בניירות חסרי ערך. סוחרים וחנוונים מצאו עצמם עם שטרות מזויפים בסך 200 שקל. התסכול גאה, התמרמרות גברה, המשטרה נחלצה לפעולה, גייסו מודיעין, בדקו כל שביב של מידע, צירפו רסיס לרסיס ועלו על העקבות.

מצאו את שני הבתי דפוס המחתרתיים, את המכונות והגלופות, הצבעים והגיליונות המיוחדים. שניים הבואו לפני השופט. הראשון מזייף הדולרים, כלום הייתה בפניו ברירה? נפס בשעת מעשה. הודה ונשפט לשש שנים מאסר? נו, שש שנים בניקוי של שליש על התנהגות טובה בחברת פושעים בעלי ותק, יחדיו הם ינתחו את הכישלונות שהביאו לחשיפה ואח"כ הוא יצא לדרך חדשה. העתיד עוד לפניו. אולי יזכה לחלוק את האור עם הזייפן של השקלים ויפיקו במשותך את הלקחים.

הובא הזייפן השקלים וגם הוא הודה. והתקווה נכזבה. השופט הודיע כליאה בבית משוגעים. הלם. מילא בית הסוהר, בחברת פושעי צמרת, בילוי מרתק (תרתי משמע), אבל בית משוגעים למה? על מה בית משוגעים? השופט הסביר לו: "הייתה לך מכונת דפוס משוכללת, היו לך גלופות מדויקות, הנייר מתאים, הבנתי שאתה מקצוען אמיתי, הזיוף היה מושלם, התקשו מאוד לעלות על עקבותיך". "אמת, אמת", הוא מאשר הזייפן. מבסוט,שומע מחמאות מהשופט, במיוחד שהן מגיעות לו ביושר. שואל אותו השופט: "אז למה זייפת שקלים? למה לא דולרים? ישר לבית משוגעים!".

אכן זאת התשובה. התם, תם הוא. שאינו יודע לשאל, לא יודע. אבל הרשע הוא כשרוני כמו החכם. הוא בר דעת כמוהו. אז למה בחרת להיות רשע? יכלת להיות חכם! ולזכות לשני העולמות! לכן מציבים אותם אחד ליד השני. אחד חכם ואחד רשע. כי שניהם באותו רמה, בעלי יכולת זהה. וזה מעצים את התביעה לרשע. וזה מקומם עד הכהה השיניים שלו. הכהה את שיניו.

רבי יהושע בן חנניה, חכימיא דיהודיי נקרא, היה מתעמת עם המינים וסוחר את פיהם. שעמד להיפטר מן העולם, שאלו חכמים: "מה יהיה עלינו מהצקותיהם של המינים?". ענה להם פסוק בירמיה מט: "אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם". כיון שאבדה חוכמה מבנים נסרחה חוכמתם של אומות העולם. אל תדאגו, אם לא תהיה חוכמה בבנים, גם תסרח של האומות ולא ידעו אפילו מה להקשות.

ויש אומרים מכאן: "ויאמר", מי? עשו ליעקב, "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך". הכוונה בשווה. כלומר, אין ממציאן ניסיון שאין לעמוד בו. ואם אין חכמים שבידם התשובות המתאימות, לא תתעוררנה שאלות.

לפי כך שמעתי שארבעת הבנים מנויים בצמדים. שיש חכם שיענה, יש מולו רשע שיקנטר. ככה זה עובד. אבל שיש רק תם, אז יש מולו מי שאינו יודע לשאל.

נו, אומר רבי יענקלה: אני לא יודע, ייתכן שיש בדורנו חכמים מחוכמים, אבל מה שבטוח שאין מולנו אלא כאלו שאינם יודעים לשאל. דור תלוש ועקור.

החילוק בין החכם לרשע ברור. החכם רוצה לשפר ולהיטיב את עצמו. הרשע, לא זו בלבד שאינו רוצה לקיים בעצמו, הוא עוד מבקש לקרר, להשפיע וללעוג על אביו ועל אחיו. "מה העבודה הזאת לכם". השאלה מדוע שמים דגש על מילה אחת שהוא אומר "לכם", ולא "לו". אילו היה שם, לא היה נגאל. הלו גם הבן החכם אמר: "מה העדות", ואח"כ הוא מסיים: "אשר ציוה ה' אלוהינו אתכם". זה אמר "לכם", וזה אמר "אתכם".  זה אמר "לכם", וזה אמר "אתכם". למה לא תוקפים אותו על "אתכם"? לא אמר "אותי"? כמו שתוקפים את הרשע.

התשובה לכך השמיענו הגאון המלבי"ם, זצ"ל, במעשה שהיה: המלבי"ם כידוע היה  מדקדק נודע, הוא ערך ספר שנקרא "איילת השחר" ובו תרי"ג כללים בלשון הקודש, על כל התנ"ך. בהקדמת הביאור שלו לתורת כהנים:

פעם בא לפניו משכיל ופורק עול, ביקש הסכמה לחיבור שחיבר. משכיל. עיין המלבי"ם בחיסור ומצא בו שגיאות לשוניות. העיר לו עליהם, והודיעו שהשגיאות האלה מונעות ממנו מלהסכים על החיבור. קצף המשכיל והתפרץ: "וכי ספרי הרבנים שהרב מעניק להם הסכמות ברוחב יד אינם מלאים שגיאות לשוניות?".

חייך המלבי"ם ואמר: "ישר כחך שהשבת לי כעת קושיה על ההגדה. הבן החכם שואל 'מה העדות אשר ציוה ה' אלוהינו אתכם' ולא מדקדקים עמו לאמר "אתכם" ולא "אותי". ואילו הבן הרשע שואל: 'מה העבודה הזאת לכם', מיד מקהים את שיניו, "לכם" ולא לו. אבל ההבדל הוא יסודי: הבן החכם חוכמתו בתורה, בהבנת העדות והחוקים והמשפטים, השפה שלו אינה רהוטה. לא מדקדקים איתו בדקדוקי שפה. אבל הבן הרשע מזלזל בתורה ובמצוות. כל ההתיימרות שלו זה בצחות הלשון. "מי תורה? מצוות". צחות לשון. כמו המשכילים. להחיות את השפה הערית. בן יהודה. לפי כך, אמר לו המלבי"ם: "אין מבלגים על התקלה".

נוסיף: רבותינו הורו אותנו הוראה כללית, להתייחס לתקלות לשוניות בסלחנות, לא להיתפס למילה שנאמרה או לביטוי לא מוצלח ולא להבעיר אש בגינם. האדם הוא רק אדם ויש לו התבטאות שאינן ראויות. אבל לא לעשות מזה עסק. מדברים בשיחות שאנשים מדברים או בכתב שכותבים. לא בתפילה חס ושלום.

נתבונן במעשה המובא בגמרא בנדרים: אדם עלה מבבל, נשא אשה בארץ ישראל. הוא בבלי, היא מארץ ישראל. ויש מושגים שבארץ זו משמעותה כך ובארץ אחרת המשמעות אחרת. אותה מילה.

כבר היה מעשה: תייר אמריקאי הסתובב בארץ בלבוש צבעוני, כמו אמריקאי, והיה איזה נער שלעג לו. האמריקאי חרה לו מאוד ולפת אותו. אז הנער אמר לו: "די! די". הוא הבין שהוא אומר לו "תמות". "די" באנגלית זה תמות. אז בקושי הצליחו לחלץ אותו מידיו, כמעט גמר עליו. כל זה בגלל אי הבנה. פה אומרים די, מספיק והוא מבין די, מוות.

הבבלי אמר לאשתו, זה שמבבל שנשא את האשה מארץ ישראל, אמר לאשתו תביאי לי שני בוצינא". שני אבטיחים.  הלכה, הביאה לו שני נרות. כי בוצינא בשפה שלה זה נרות. כעס. אמר לה: "לכי ושברי אותם על ראש הבבא!". הכוונה תשברי אותם בשער. בבא זה שער. אבל היא מכירה בבא אחד, זה היה גדול הדור. רבי בבא בן בוטא. הלכה, מצאה אותו יושב בדין ושברה לו על הראש את שתי הנרות. אם זה היה בימינו, איזה סערה הייתה מתחוללת! ביזיון התורה, חילול השם... אבל רבי בבא בן בוטא מתעניין, "למה עשית כך?". סיפרה לו. הבין. אמר לה: "את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא". כנגד שני הנרות.

כך צריכים להתייחס לתקלה מילולית. יש ממי ללמוד. לא מהאמריקאים. מכל מקום, יש הבדל בין החכם לבין הרשע: חכם רוצה ללמוד, הרשע מוצא רק דופי באחרים. אז בואו נראה:

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. שאלות יודעות. הבן החכם שואל: "מה העדות, החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוהינו אתכם". מה הן המצוות מדאורייתא? מה עונים לו? "תקנה מדרבנן, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. זאת אומרת, אחרי שגומרים את ההגדה, אז אחרי אכילת הפסל, לא אומרים "אפיקומן", תוציאו דברי מתיקה, אפיקו-מן. וזה תקנה מדרבנן. הוא שואל "מה העדות החוקים והמשפטים" ומה עונים לו? הוא שואל על מצוות דאורייתא, מה עונים לו? על תקנה מדרבנן. מה התשובה הגלומה בה? כיצד הוא יוכל להבין ממנה את כל דיני הפסח? ומה זה שאומרים לו : "אמרו לו כהלכות הפסח. אין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן".

משמע, אמור לו כהלכות הפסח- כאין, כהלכות הפסח. כאין. הלכותיו בלבד. דהיינו, בקיצור. מה נאמר כאן? אבל כדי להשיב נקדים מאמר מן הגמרא בחולין קה: אמר מר עוקבא: אני לעניין זה כחומץ בן יין לגבי אבי. שאבי שהיה אוכל בשר ביום לא היה אוכל גבינה עד למחרת באותה שעה. ואילו אני, באותה סעודה איני אוכל, לסעודה הבאה אוכל אני. נשאלת השאלה: האם הוא כל כך להוט אחרי גבינה? מדוע לא נהג בכך כאביו? והאם בשביל הנהגה פעוטה זו, החשיב עצמו כחומץ בין יין? שאיבד את רוב ערכו, הרי יין זה דבר טוב. חומץ זה יין שהחמיץ, שהתקלקל. אז מה הוא קרא לעצמו מקולקל ביחס לאביו בגלל זה?

אלא, משל למה הדבר דומה? בעל חנות נעליים נסע ליריד כדי לרכוש כמות רבה במחיר זול ולמכור בחנותו, עשרות חנויות והמוני דוכנים הציגו את הסחורות, אך לא בהן סחר. לא עניינהו תבואה וסדקית, הוא מחפש יצרן נעליים. לפתע אורו עיניו, בחלון הראווה של אחת החנויות הוצב זג נעליים. זוג אחד. אבל מושלם. האופנה האחרונה. והוא מבין בדברים כאלה, נכנס והופתע- חנות ריקה! המדפים מעלה אבק, המוכר ישיש, נמנם מאחורי הדלפק. אין זה אומר כלום, ייתכן שמפעל במקום אחר, וכאן רק מקבלים הזמנות. "שלום, יש לי הזמנה, כמה יעלו לי 100 זוגות מהדוגמה שבחלון?. כמובן במספרים שונים. וגם האם יש לכם דגמים אחרים?". המוכר התנער מדמדומיו: "שלום וברכה! לי זה עלה חצי רובל". הזוג נעליים. "בחנות בסוף הרחוב. זו לא חנות נעליים, זו חנות להשכרה".

-"אז מדוע הצבת את הנעליים בחלון ראווה?".

-"אה, חלצתי אותן, אני מתהלך פה בנעלי בית".

-"לא לכך נועד חלון ראווה, זה מצג שוא, זו הטעייה".

לכך התכוון גם מר עוקבא. אביו החמיר בכל. ברח משבעים שערי היתר לא לגלוש לשער אחד של איסור. עד שהחמיר אפילו בהרחקה יתרה בדבר בעיקרו מנהג. והמתין יממה שלמה בין בשר לחלב. אבל הייתה זו רק דוגמה. תצוגה בודדת בחלון הראווה של אביו שרומזת לחנות מלאה וגדושה בסחורה. זה היה אחד הדוגמאות של החומרות שאבא שלו היה מחמיר. לכן הוא קרא לעצמו שהוא חומץ בן יין. לא בגלל דבר אחד, פרט אחד.

וכך עונים גם לבן החכם: מלמדים ומלמדים ומלמדים עד להלכה האחרונה שעיקרה תקנה מדרבנן. והיא דוגמה להלכות הפסח כולן. פסח כיודע צריך להחמיר בכל דבר שרק אפשר. וזה כך מסתיימת הגמרא, באמרה הזאת.

הבן החכם רוצה להבין, ואז עונים לו : כעת שאתה מתחיל את המסכת, יש לך שאלות רבות, יש לך קושיות, יש לך תמהיות. חכה עד שתגיע לסוף המסכת. "ואין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן" היא הלכה אחרונה, ואז תראה שהכל יתיישב לך. אז תראה שהכל יתיישב.

על הדרך הזה פירושו את הכתוב בעמוס הנביא פרק ט: "הנה ימים באים ונגש חורש וקוצר. איפה חורש ואיפה קוצר?! לוקח חודשים. אבל בימים ההם מה יהיה כתוב? "המה ימים באים ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים ומושך הזרע". כלומר, בזמן הזה אדם רואה את העיקר, חורש את השדה, תמהה: מה ראה לעמול בפילוח התלמים? עמל לריק, סתם עושה חריצים בתוך האדמה. למחרת, רואה אותו שהוא זורק לתוך המענה גרגירי מאכל טובים, ומאבד אותם במו ידיו בתוך האדמה. רק לאחר זמן, שינבטו השיבולים ויקצרהם, יבין למפרע את הפעולות שחשב שהם השחתת זמן ויבול.

כך לעתיד לבוא הכל יובן, כאילו אתה פוגש את החורש והקוצר ביחד, וכאילו אתה פוגש את דורך הענבים ומפיק היין עם נושא הזרע לשתילת הגפן. שרואים את סוף המשה נעוץ במחשבה תחילה, אז אין שאלות. לכן, תמתין עד הסוף, כהלכות הפסל, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.  תמתין עד הסוף מותק, להלכה אחרונה, ואז תבין את הכל.  

אחד מעשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו היה ניסיון הרעב. המחסור היה כל כך גדול עד שהוא שהה באכסניות בהקפה. ירד למצרים וחזר כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב. ובחזרתו פרע הקפותיו. כל מה הוא לקח בהקפה, שילם.

אבל יש פה עומק נוסף. אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל, החל לקרוא בשם ה', מכנס את האנשים ומלמד אותם דעת, יש אלוקים בעולם. אנשים נאספו, אנשים השתכנעו, זנחו את האללים, דפקו באמונתו, ואז בא הרעה.

מה אמרו? "האלילים כועסים ונוקמים על שנטשנו אותם". והוא עצמו, אברהם הצדיק, נעזב ומבקש לחם, גם הוא אין לו מה לאכול. והוא חייב ללוות מהם ולרדת למצרים. מה היה יכול להשיב להם. שגם הוא לא מבין בחשבונות שמיים. אבל הוא לא מהרהר ומקבל הכל באהבה.

במצרים פרעה לוקח את אשתו הצדקת. מכה אחר מכה, כאב לב אחר כאב לב. ואז מוכה פרעה בנגעים גדולים, מחזיר את שרה בבהלה, מעשיר אותו בעושר עצום ורב והוא פורע את כל ההקפות, ואז הוא עונה על כל השאלות.

אתם רואים? הייתה חסרה להם קצת סבלנות. צריך סבלנות. מידת החכמים סבלנות. בסוף רואים שהכל מסתדר. אבל במבט לאחור. אז לכן אומרים לו לחכם: תמתין לסוף, יש הלכה אחרונה. שמה עד אז שנגיע אתה כבר תדע הכל. כל העדות והחוקים והמשפטים, הכל תדע.

 נזכיר את מה שאמרנו עוד פעם: לאה ילדה שישה בנים, הרתה את השביעי ונכמרו רחמיה על אחותה רחל שהיא עדיין עקרה ואם היא תלד בן שביעי, אז יהיה לרחל פחות מהשפחות שלכל אחת היה שני בנים. צריך להיות 12, 6 ועוד 4= 10, אם היא תלד את השביעי, רחל תוכל להביא רק בן אחד. והיא תגרע. אז היא התפללה שהעובר יתהפך לבת. והיא ילדה את דינה.

מיד לאחר מכן ילדה רחל את יוסף, בזכותה. והתנחמה דינה. לא רק מבן, גם מחתן אפשר לרוות נחת. גם מחתן. יש לה בת, אז אם יש לה בת, יבוא חתן. גם חתן. אבל איזה חתן? יא בא ביי! דינה יצאה ושכם בן חמור חמד אותה. לחתן כזה היא לא פללה. והסוף שהוא נהרג ודינה חזרה מעונה ומבוישת. אז זה שכרה של לאה על ההקרבה בלידת דינה? היה לה מקום להתמרמר, לתמוה.

אבל הסוף גם הוא ידוע. אמרו במדרש בפרקי דרבי אליעזר לז: דינה הרתה משכם בן חמור וילדה בת. והשבטים הרחיקו אותה. ושלח הקב"ה מלאך והוריד אותה למצרים לבית פוטיפרה. ואשת פוטיפרה שהייתה עקרה, גידלה אותה כבת, ויוסף לקח אותה לאשה. הנה כי כן בסופו של דבר קיבלה לאה חתן- יוסף הצדיק! שהוא נולד מהוויתור שלה. ולא עוד, אלא שהיא ילדה לו שני שבטים: מנשה ואפרים. וויתרה על שבט, קיבלה שניים. וחתן יוסף. אז זה הכלל: אין להבין, אלא בסוף התהליך. ואז נראה שהכל לטובה.

כתוב שצריך להכהות את שיניו של הרשע. למה צריך להכות את שיני הבן הרשע? למה לא עונים לו? כי כשאין שפה משותפת אין עם מי לדבר. אם עבורנו אלו עדות, חוקים ומשפטים שאנחנו רוצים לברר עליהם, בעיניו זו עבודה. מה תסביר לו?  "מה העבודה הזאת לכם".

פעם ידעו שאדם נמדד לפי המידות שלו, לפי יראת שמים, לפי המעשים הטובים, לפי הידיעות. אבל היום המדדים נשתנו.

אומר רבי יענקלה: פעם נסעתי במכונית, לפתע עקפה אותנו מכונית דוהרת והמשיכה בדרכה. הנהג לפת את ההגה וסינן בזעם: "חוצפה כזו! מודל 78 עוקף מודל 82!". לא הבנתי מה הוא מדבר, מה כאן החוצפה. והוא מיהר ועקף. אז מה?! אז מה?! כן, אבל איך הוא העיז? דרך ארץ! מודל 82 לפניו, הבו גודל למודל. זה מושגים מעולם אחר.

הגאון רבי אהרון קוטלר, זצ"ל, קרא לכנס רבנים בענייני השעה לחיזוק ולהתראה מפני פרצות שהחלו לפרוץ. הוא היה גדול הדור באמריקה. היה שם נשיא, פרנס קהילה, שהתעניין בלחש על כמה הוא יושב. בהגה אמריקאית זה המשכורת שלו. על כמה הוא יושב?

- "אני יודע...", אומר לו חברו, "אולי אלף, אלפיים דולר לחודש".

- "אז איך הוא מעיז לדבר? האם הוא יודע שיש פה רבנים שמקבלים 30 אלף לשנה?  דרך ארץ מפניהם! "

זה דברי הנביא מלאכי בהפטרה של שבת הגדול: "אמרתם שוא עבוד אלוהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו". מה בצע, מה משכרות, כמה מרווחים. בשביל לשמור משמרתו כמה משלמים? תלוי. זה מה שאומר הנביא.

ועכשיו זה משהו מאוד מיוחד וזה מתאים לדור הזה מאוד! מה ההבדל בין החכם לרשע? אפשר לתמצת בנקודה אחת: החכם מבין שעליו להתאים את עצמו לתורה, אז הוא שואל מה הדרישות של התורה. מודיעים לו: מתחילה ועד סוף. הרשע דורש שהתורה תתאים עצמה אליו. הוא אומר: הזמנים השתנו, התנאים השתנו, התורה השתנתה, רפורמה, נצרות פרוטסטנטית, שוויון, צריך להתקדם אנחנו לא בימי הבנים...

משל למה הדבר דומה: אדם הגיע לחנות כובעים ואומר :"אמש קניתי כאן כובע ואני לא מסתדר עמו, הוא צר מדי. מה עושים?".

המוכר אומר לו: "זה לא הכתובת, אתה צריך ללכת לקופת חולים".

שואל אותו: "מה? קניתי כובע, מה קשור קופת חולים?".

אומר: "אתה צריך לחפש רופא שיצר לך את הראש".  

כולם מבינים שצריך להתאים את הכובע לראש ולא את הראש לכובע. זה סלע המחלוקת בין החכם לרשע. מה כאן הראש ומה כאן הכובע. החכם מבין: התורה היא העיקר ועלינו להתאים את עצמנו אליה. הרשע סובר שהוא העיקר והתורה צריכה להתאים את עצמה אליו.

יותר מכך: שאנחנו יודעים שהבורא יתברך הסתכל בתורה וברא את העולם, הרי שבאמת הכובע מותאם לראש. ואם אין התאמה, זה כנראה הראש שלך התנפח יותר מידי. ויש לרפאות את הראש. בעיה. אדם נהיה בעל גאוה, מתנפח לו הראש. אז צריך להצר לו.

שאנחנו יודעים שהבורא יתברך הוא קורא הדרות מראש, הרי הוא צפה את כל ההתפתחותיות ואת כל השינויים, הוא נתן תורה נצחית, תקפה לכל הזמנים. מי שאינו מבין זאת, הוא דומה לאותו עגלון שזומן לדין תורה. על מה היה הדין תורה שהוא זומן? מישהו התנה איתו שיביא סחורה למכור ליריד. אבל הוא התחייב להביא את הסחורה ליריד, העגלון, אבל הדרכים שובשו בשלגים. והוא לא הביא אותה במועד. נתקע. הסוחר מאן לשלם לו את שכרו. אמר לו: "לחינם הגעת ליריד, אחרי שהוא נסגר, מה אני אעשה עם הסחורה". העגלון טען: "אני עשיתי את שלי, מה אני אשם שהיה שלגים", והחזיק את הסחורה אצלו כמשכון. הסוחר תבע: "תחזיר לי את הסחורה!". לא רוצה.

הזמין אותו לדן תורה. הרב עיין בטענות של שני הצדדים, וקבע: הסוחר צודק. הוא התנה תנאי שאתה תגיע עם הסחורה ליריד, התנאי לא התממש. גם אם שלא באשמתו, כך דין תורה.

-"רבי", חקר העגלון, "מה זה פסק על פי התורה?".

אומר לו: "כן".

-"מתי ניתנה התורה הזו?".

הרב תמה לשאלה, אמר לו: "בשישי בסיון, בחג השבועות".

-"אה, אז אין שלגים והדרכים חלקות, אז הייתי מגיע בזמן, אבל ודאי שאם התורה הייתה יודעת שמדובר בתאריך כזה שאני הייתי בזמן השלגים, היא לא הייתה אומרת דבר כזה".

אבל מה לעשות התורה הזאת לא תהיה מוחלפת והיא כבר התחשבה בכל החשבונות. אבל ככה זה, בן רשע, מה לעשות.

ואם תמצא לומר הרעיון הזה גלום בדברי חכמים זכרונם לברכה: משה רבנו הרכיב את בני ביתו על החמור, בלכתו לגאול את עם ישראל ממצרים. החמור (בה"א הידיעה) הוא החמור שעליו רכב אברהם אבינו לעקדה, והוא החמור שעליו יבוא המלך המשיח במהרה בימנו, שנאמר: "הנה מלכך יבוא לך עני ורוכב על חמור". מה רצו לומר לנו? שחמור זה חי 400 שנה עד לימי משה ואח"כ האריך ימים 3,700 שנה עד הגאולה הקרובה? מה הרעיון שאמרו חכמים את הדבר הזה?

אבל יש פה רעיון עמוק: פעם רכבו על חמורים, החליפו לסוסים ולמרכבות. המירו למכוניות והללו משנות דגמים בקצב מסחרר, הללו מתיישנות ואחרות תופסות מקומן.

אבל אנחנו? איננו מחליפים וממרים. החמור שעליו רכב אברהם לעקידה, והחמור שעליו רכב משה רבנו, ולדעת המדרש הטעין עליו גם את מטה האלוקים שמשקלו 40 סאה, כמו מקווה, משקל של מקווה. ובו חולל את אותות הגאולה, הוא החמור שיבוא עליו מלך המשיח במהרה! למה? כי איננו להוטי שינויים ורודפי אופנות!  אותו חמור, לא משתנה.

אולי זה מסביר את מה שאומר לפעמים הרב קנייבסקי,שואלים אותו: "כבוד הרב, האם לקנות אוטו כזה?". הוא אומר: "מה רע בחמור?".

לא להוטים לשינויים ורודפי אופנות.

נבין את עומק דברי הגמרא בסנהדרין צט: "מיהו אפיקורוס? כגון אותם שאומרים מה הואילו לנו חכמים? מעולם לא התירו לנו עורב ולא אסרו לנו יונה". זה אפיקורוס. סנהדרין צט.

תמוה. וכי זו טענה שיש להם לטעון? על כך הם מתמרמרים, האפיקורסים? נו, נניח שהיו מתירים להם חכמים את העורב ואוסרים להם את היונה, מה הרוויחו? סוף סוף נשאר דבר אחד אסור ודבר אחד מותר. מה אכפת לך איזה?!

זאת ועוד, אפילו הגויים לא אוכלים בשר של עורבים, ואוכלים בשר של יונים. בשר עורב הוא נוקשה וטפל, לא ראוי למאכל. אז אם היו אוסרים אכילת יונה ומתירים בשר עורב, היה להם מקום להתמרמר?

התשובה היא: לא ביונה הם בוחלים ולא בעורב הם חפצים. הם רוצים שינויים. נצרות פרוטסטנטית. זה מה הם רוצים, שינויים. לא ללכת עם המסורת. הכלל הראשון: לעקור את המסורת. על כך הם מתמרמרים, שאנו דבקים בתורה מסיני בלי שינויים.

אומר רבי ינקלה: נכנסתי פעם לחזון איש, זצ"ל, זה היה בשנת תש"י, בזמן העלייה הגדולה מתימן. מצאתי את החזון איש בריכוז רב, מעיין בספר תורה עתיק ישן נושן, פתוח על שולחנו. הוא לא הבחין בבואי, כל כולו שקוע בעיונו. כעבור שעה ארוכה, נשא את ראשו ושמחה רבה השתקפה בפניו ואור זרח בעיניו.

אזרתי עוז ושאלתי: "רבי, לשמחה זו מה עושה?". אמר לי: "מסורת ביד יהודי תימן, שכאשר הזהירו הנביאים מפני חורבן הבית הראשון והתראו על הגלות המשמשת ובאה, קמו אבותיהם וגלו לתימן בטרם תבוא הרעה. מזה 2,500 מתקיימת קהילתם, והביאו עימם ספר תורה ישן נושן מרשאית התיישבותם. ספר תורה בן 2,500 שנה! ביקשתי לראותו, והביאוהו. הראה, אות באות בלא שינוי, אשרי העם שככה לו. שרשרת אחת הנטוות והולכת ממעמד הר סיני. אילו היה לי כח הייתי קם ורוקד עם ספר התורה".

זה אמר החזון איש, זצ"ל. ונזכרתי בדברי הגמרא בסנהדרין צט: "מיהו אפיקורס? האומר מה הואילו לנו חכמים בתלמודם? מעולם לא התירו לנו עורב ולא אסרו לנו בן יונה". והלא זו גאוותנו? ועל כל אושרו? זאת תורה לא תהיה מוחלפת. וממעמד הר סיני ועד סוף כל הדורות, העורב אסור ובין היונה מותר. והחפץ חיים, זצ"ל, היה אומר: "כמה יש להתרגש שזוכרים שמשה רבנו הניח אותן תפילין שאנו מניחים, ושמר אותה שבת שאנו שומרים, ומאז ועד היום יוקדת השלהבת ועובר הלפיד בטהרתו מדור לדור".

הבן הרשע שואל: "מה העבודה הזאת לכם". לכם ולא לו. איפה שיש עבודה הוא תופס מרחק. תעבוד לבד, כשיהיה אוכל אני אצטרף. "אם כן, ואף אתה הכהה את שינוי.

בעניין הזה ידוע המשנה בגיטין, פרק ט', משנה י', בית שמאי אומרים שאסור לאדם שיגרש את אשתו אלא אם מא בה ערות דבר, שנהגה שלא בצניעות. בית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו.

וזה תמוה. אברך חוזר מהכולל, המטבח מלא עשן, האוכל נשרף, "לרבנות! כבר גט. אבל מזבח מוריד דמעות. התשובה: יש לדיין, מדוע אמרו שהקדיחה תבשילו? למה לא כתוב שהקדיחה תבשילה? זה בדיוק העניין. היא הניחה את הסיר על הלהבה, הטלפון צלצל, חברה על הקו, מזמן לא דיברו, בעצם זה לא שמנה, דיברה, דיברה, דיברה, דיברה, עד שעקצץ באף, בטח יש שריפה באיזה מקום, קשה לנשום, צריך לסגור את החלונות שהעשן לא יכנס, העיניים התחילו לדמוע, אוי! אני צריכה לסיים, אוי! זה הסיר שלי! זה הסיר שלי! ואז הוא נכנס הביתה. מה זה? למה החלון סגור? אה, אוי! טוב, טוב, אני פותחת. יושב לשלוחן, פותחת את הסיר, פוך! עשן מתפוגג, הכל פחמים, הכל אבוד, הכל מסיב פחם, במרכז עוד אפשר להציל משהו. ועכשיו. אם היא אשת חיל, הרי אומר לה כל יום שישי אשת חיל, אז היא עורמת על הצלחת שלו את המעט הטוב וגורסת את הפחמים. אם היא דוגלת בשוויוניות, נוצרייה פרוטסטנטית, אז היא תקח לעצמה חצי מזה ותתן לו חצי מזה, וכך יוכלו בשוויון. היא שרפה, ויאכלו בשוויון. אבל אם היא אנוכית, אגואיסטית, היא תיטול לעצמה את המעט הטוב ותגיש לו את הפחם.  זה נקרא " הקדיחה תבשילו". אזה כזו ראוי לגרשה.

וזה הבן הרשע, מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת לכם". העבודה זה לכם, אבל האוכל בשותף. לכן הכהה את שינו. שבור לו את השיניים, אל תתן לו לאכול! שיאכל פחמים.

ויש עוד, נגיד מחר.