מקדש ישראל והזמנים | הרב אמנון יצחק

"מקדש ישראל והזמנים", הבא אומר: כשם שהכניס הקב"ה קדושה בישראל שניתן להתקרב אליו יתברך, כך נתן קדושה בזמנים שבם ניתן לזכות להתעלות יתרה. ומי שיוצא ידי חובתו בעשיית מעשים לא התבוננות פנימית, מאבד עשירות עצומה שיכול לזכות בה. חובה אפוא ללמוד אותם הלימודים שניתן ללמוד מקדושת זמן זה ולקלוט את ההרגשות הנובעות מכך.

אז כשתיקנו לנו חכמים לומר "מקש ישראל והזמנים" פירושו שהקב"ה מקדש גם את ישראל וגם את הזמן. אז כמו שהקב"ה הכניס קדושה בישראל שעל ידה אנחנו מתקרבים להקב"ה. כך הוא נתן קדושה במזמנים שאפשר להתעלות. כגון הזמן הזה של ימי הפסח.

אבל מי שיוצא ידי חובת המעשים בלי התבוננות פנימית הוא מאבד את העשירות העצומה שהוא יכול לזכות בה. אז לכן חובה עלינו ללמוד את הלימודים שניתן ללמוד מקדושת הזמן הזה של פסח, ולקלוט את ההרגשות שנובעות מכך.

כשבא בעל ההגדה לספר סיפור יציאת מצרים אז הוא מעמיד אותה בדרך של שאלה ותובה. בודאי שהדרך הזו של סיפור יציאת מצרים באופן שלכל שאלה יש תשובה אינה מוסיפה בעצם הסיפור. אם לוקחים את הסיפור ומפרקים אותו לשאלות ותשובות ז לא מוסיף בסיפור, אלא זה גורם להתעוררות שהמספר מתעורר ע"י הסיפור. ומכאן שיש במצות סיפור יציאת מצרים חובה להתבונן ולהתעורר ולהרגיש. לכן זה ניתן לנו בשאלות "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ושאלות ושאלות שהם מתעוררים לברר, להתבונן, להרגיש.

נוסיף להתבונן אז נמצא שתמצית השאלה והתשובה על השאלה "מה נשתנה הלילה הזה", התמצית של התשובה היא "עבדים הינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". לצאת מהעבדות מצרים ולהיכנס לעבדות תחת הקב"ה.  ככתוב: "עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. אז כל התכלית לצאת מהעבדות מצרים להיכנס תחת עבדות ה' יתברך.

מצאנו שהעניין הזה של העבד אשם הוא התואר החשוב ביותר. והוא ניתן למשה רבנו. עבדות זה עניין שכל אחד ואחד עומד בו. אין אחד שהוא לא עבד. כמו שאומר בעל חובת הלבבות בחשבון הנפש ג', י"א: "בעבודת אלוהיו או בעבודת יצרו". או שאתה עבד להקב"ה או שאתה עבד ליצר שלך. אין מצב שאתה לא תחת עבדות.

את הפעם הראשונה של מציאות עבד, אנחנו מוצאים בפרשת נוח: "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". ומאז הפך כנען עבד לדורי דורות.

וכדי למצוא את פשרה של קללה זו נעתיק את דברי המדרש, למה נח קילל את כנען שיהיה עבד עבדים שהוא הבן הרביעי של חם. חם כידוע סירס את אביו, הוא לא רצה שיביא בן רביעי. הם היו שלושה אחים שם, חם ויפת. והוא רצה להביא בן רביעי, תכף נשמע למה, והוא סירס אותו. הוא אמר שני אחים היו בעולם קין והבל ובגלל הירושה אחד הרג את השני. הם היו שניים והוא קם והרג את אחיו בגלל ירושת העולם. כל אחד יש לו רק חי. איך אפשר להסתפק רק בחצי? אז הוא הרג את אחיו. ואנחנו שלושה צריכים להתחלק, אז עוד נביא רביעי? אז הוא סירס את אביו. רחמנא ליצלן.

 אמר רבי ברכיה: הרבה צער נצטער נח בתיבה שלא היה לא בן קטן שישמשנו. הבנים שלו כל אחד היה בן 100 לערך, הוא רצה בן קטן שישמשנו. אמר: "לכשאצא אני מעמיד לי בן קטן שישמשני". כיוון שעשה לו חם את אותו מעשה, אמר: "אתה מנעת אותי מלהעמיד לי בן קטן שישמשני, לפי כך יהיה אותו האיש (הכוונה עליו) עבד לאחיו שאין עבדים לי". אז הוא יהיה עבד עבדים. עבד לעבדים שהם עובדים אותי.

מה אומר פה המדרש? 

הצער של נח טעון ביאור וכי בניו הגדולים לא יכולים לשמש אותו? רק בן קטן? ומה שכתוב שם במפרש שאין דרך להשתמש בגדולים זה לא טעם מספיק. שהרי היו לו גם בני בנים. ועוד, מצערו של נח אנחנו מבינים כי רצון זה שיש בבני אדם שישמשו אותם, הוא רצון טוב.

ולכאורה הרי זה בסתירה לעניין של "שונא מתנות יחיה". שונא מתנות יחיה זה שאדם לא רוצה להנות מאנשים חינם. אז איך זה מסתדר עם זה שהוא רוצה שישמשו אותו וזה רצון טוב?

אין ספק שנח איש צדיק היה שונא מתנות. ומאחר שעל אף כל זאת הוא נצטער שלא היה לו בן שישמש אותו, ודאי שרצון זה יש לו מקום בעבודת ה'.

מה הוא הרצון הזה? הרצון הקיים באדם שישמשהו זוהי תוצאה מכח ההשפעה המונח באדם. השפעה על אחר ממה שיש בו. אדם רוצה תמיד להשפיע על אחרים. הצינור המקשר בין המשפיע לבין המושפע זה השימוש. שהמושפע משמש למשפיע זה הדבק שמחבר בינהם ומקשר בינהם. ע"י שימוש שבו עושה את רצונו מתדבק המשמש אל המשתמש.

הגמרא אומרת שהתקשרות בדרך זו היא עדיפה מהתקשרות ע"י קבלת תורה מרב. אדם שלומד מפי רב ומקבל תורה ממנו באופן שוטף זה לא דומה למי שמשמש. שעל זה אמרו חכמים "גדול שימושה מלימודה". אדם שמשמש את הרב, זה יותר גדול ממה שהוא לומד ממנו.

למה? כפי שהמשמש רואה חשיבות לעצמו בזה שהוא משמש את רבו, באותה מדיה הוא יוכל לקבל השפעה מרבו. זאת אומרת הקרה הזו והשימוש הזה וההתבטלות וההכנעה של המשמש, גורמת שהוא יספוג יותר, יקבל יותר, הוא יושפע יותר מרבו מאשר רק אם ילמד ממנו.

מוציאים אנו כי אנשים חשוכי בנים, חשים עצמם אומללים, כי העדר בנים הוא מעצור בעד כח השעה קיים באדם. כי אדם רוצה להשפיע, רוצה לתת. ונצטווינו להשתמש במידה זו כדי לנצל אותה לרוחניות. ההשפעה על הבן צריכה שתהיה בעניין של "ושננתם לבניך ודיברת בם".

למען יצווה את בניו ואת בתו אחריו "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". כל זה, זה דרך השפעה. שאתה משפיע על הבנים. על בני הבית. המידה הזו של השפעה שקשורה בשימוש המושפע, נוהגת גם בנוגע לאב, לבן, גם רב לתלמיד וגם דור לדור. שדור משפיע לדור גם כן. אלא התוקף של המדיה נוהגת בנוגע לאב ובן קטן. למה דווקא קטן? קטן משמש את אביו ומקבל מה שאביו מצוה עליו באופן של התבטלות מוחלטת. ללא סייג, ללא תמורה.

כאשר גדל משמש את אביו , הוא עושה זאת לשתי מטרות: מטרה אחת זה מילוי רצון האב. מטרה שנייה זה לקיים מצות כיבוד אב ואם. המטרה השנייה היא כבר לא למעניו כי אם למען הבן. כי הבן רוצה לזכות במצות כיבוד אב ואם.

אחת זה מילוי רצון האב, שתיים זה לקיים מצוה של כיבוד אב. אז יש לך צד שלך שאתה רוצה להרוויח מהמצוה שתה עושה, שאתה משמש את אביך. אבל הקטן אין לו שום מטרה אחרת חוץ ממילוי רצון האב.

נו, מה היא נפקא מינה בזה? תכף נראה.

 לאחר שעמדנו על כח ההשפעה שעל ידי שימוש כמדרגה הגדולה ביותר לקרבה שבין אב לבן, כל זה כדי שילמד מזה האדם את אופן הקרבה שלו בעבודת ה'. איך אנחנו נשמש את הקב"ה אז אנחנו צריכים לשמש אותו כקטן שאין לו אלא דבר אחד מילוי רצון אביו שבשמים. המדרגה העליונה ביותר בעבודת ה' היא עבודה של בן קטן.

פני הכרובים הם פני ילד. רביה, נער. כי ההתקרבות הגדולה ביותר היא זו, "כי נער ישראל ואוהבהו". כשם שילד אינו שואל שאלות כי הוא מבוטל לחלוטין לרצון אביו, כך על ישראל להתדבק ולהתבטל כליל כלפי הקב"ה, בלי לשאול שאלות, בלי לדאוג, כשם שבן קטן חש חשיבות שהוא ממלא את רצון אביו כך על כל ישראל לחוש חשיבות שממלאים את רצונו של הקב"ה.   

כל זה הצטער נח, שיהיה לו בן לשמש אותו. שהרי מבן גדול לא היה יכול לקרב את הלימוד בנוגע לעבדות ה' כמו שניתן לקבל מבן קטן. כי כשאתה רואה איך הבן הקטן ומתבטל ועשה הכל ויש לך נחת רוח גדולה מזה, ככה אתה תלמד איך לשמש את אביך שבשמים.

אבל אם בן גדול יש לו אינטרסים שלו. אז לא תוכל להעתיק בדיוק את אותה עבודה שהיא טהורה. לכן הוא הצטער שהוא רוצה דווקא בן קטן שישמש אותו. שיהיה לו לימוד חושי.

ומפני שחם נטל ממנו את העניין הזה, של ההתקרבות הגדולה ביותר אל הקב"ה, בזה שהוא סירס אותו הוא מנע ממנו את האפשרות להתקרב אל האלוקים בדרגה הגבוהה ביותר, נתקלל במידה כנגד מידה שיהיה בשפל המדרגה- עבד לעבדים, שיהיה כולו נתון תחת השפעת בשר ודם, ושיהיה מקושר לעבדים ולא קשר בעלמא, אלא קשר של עבד לעבדים. שזוהי המדרגה הרחוקה ביותר מעבדות אל ה'. כי מי שהוא עבד לעבדים הוא רחוק מאוד מלעבוד את ה'. כי אם הוא מוכן להתמסר במסירות גופנית ורוחנית וביטול העצמאיות שלו בפני אדון שהוא עבד גם כן, זה התרחקות הכי גדולה שיכולה להיות מה' יתברך.

למדנו כי שורשה של העבדות היא התבטלות מוחלטת והושרש הזה מצמיח שני קצוות:

הקצה אחד זה עבד ה' והקצה השני זה עבד לעבדים. ומתוך כך התגלה לנו פירוש של פרשה בתורה: ששאל אברהם אבינו: "במה אדע כי ארשנה", באיזה כח יוכלו לזכות בא"י? הבנים שלו.

הקב"ה ענה לו: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". אתה יודע בזכות מה הם ירשו את הארץ? בכח האבדות. ע"י שהם יאבדו את כל העצמאיות שבהם. עד שהם יתבטלו כליל כלפי מצרים, עד כדי כך שעל יציאת מצרים נאמר לקחת לו גוי מקרב גוי.

מה זה "גוי מקרב גוי"? קרב זה הקרביים, כמו עובד שנמצא במעיי אמו שהוא חלק בלתי נפרד ממנה, ככה הייתה התבטלות של ישראל במצרים בעבדות שלהם למצרים הם היו כמו חתיכה אחת. ולהוציא גוי מקרב גוי זה דר גדול מאוד מה שעשה הקב"ה.

אבל למה הוא עשה את זה? למה הוא רצה שהם יהיו עבדים משועבדים בבית עבדים?   אחרי שעברו ישראל גלות מצרים והתבטלו לעבודת מצרים עד כדי כך שכאשר בא משה לגאלם לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, זאת אומרת היו בטלים ומבוטלים לגמרי ורק העבודה הייתה התפוסה בראשם למלא את כל המכסה היומית, רק אז היה סיפק בידם לעבור מאותה עבדות מצרים אל עבדות ה'.

וכתוב שאחרי כן הם יצאו ברכוש גדול. אתם יודעים מה הרכוש הכי גדול שהם יצאו? הרכוש הכי גדול זו הייתה עבדות.  שהייתה מוטבעת בהם והיה להם טבע של עבד. הכנעה והנהגה של עבד. אלמלא כח העבדות לא היו ישראל עומדים על עומק החיוב שבקיום ציווי ה' שחייב להיעשות מתוך הכנעה וענווה. כי עבדות וענווה הם עניין אחד. 

על משה רבנו שהיה הענו מכל אדם נאמר "עבד ה'". הכח שהיה לישראל לעבור את כל האלפים שנות גלות הללו עם קיום המצוות, זה רק כח העבדות שהוטבע בנו. זאת אומרת, עם שיראל היה צריך הכשרה של שנים רבים להיות עבדים בטלים ומבוטלים בלי שום כח בחירה ורצון, משועבדים בשעבוד גמור לפרעה ולמצרים, כל זה כהכנה לקבלת עול מלכות שמים ששמה אתה צריך להיות עבד לה'. כי לבני ישראל עבדים עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. את ההכנה והכשרה הם עשו שם ואח"כ יותר קל לקיים את עול מלכותו יתברך.

זאת אומרת אנחנו לומדים מהזמן הזה, "מקדש ישראל והזמנים", אנחנו לומדים בזמן הזה, מתקדשים ע"י זה שאנחנו מבינים מה הזמן הזה, מה הקדושה שיש בו, מה מקדש אותנו, קדושה זה לשון פרשות, מה אנחנו מתקדשים? בזה שאנחנו מתבוננים שכל עיקר העבודה שלנו לפני ה' זה להיות עבד בטל ומבוטל לגמרי.

לצערנו הרב, הרבה אנשים הם מתבטלים לאנשים וחוששים מאנשים ונשמעים לאנשים ופוחדים להמר, להפר, לא לשמוע בקולם, כי הם תלויים בהם כאילו, חלילה. אם אני אאחר לעבודה יפטרו אותי, אם אני לא זה, יעשו לי, ואם זה ככה וגם.. רואים שאנשים משועבדים לאנשים, פוחדים מאנשים, ומקב"ה לא מתייראים. הוא הנותן, הוא המשפיע, אתה רוצה להיות הכי קרוב אליו? תשמש אותו. אבל רק אותו! אם תשמש אותו כמו בן קטן שמשמש את אביו בהתבטלות והכנעה גמורה, אתה תזכה להיות עבד ה'. ועבד ה' יש לו אדון, לא יחסר לו שום דבר, הכל הא ישפיע לו. וזאת הקרבה הכי גדולה. נח מבקש בן קטן, לא גדול. בן קטן שישמש אותו. למה? כדי ללמוד ממנו כמה צריך להתבטל ולהיכנע לעשות את רצון ה'. צריך ציור כזה בחוש בחיים בשביל לדעת.

אז הנה למדנו דבר גדול ועל זה תמיד שרנו "אנא, אנא עבדא דקדשא בריך הוא" .

נאמר עוד דבר: "הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נוה".

"השמיעני את הקול" אין כתיב כאן, אלא "השמיעני את קולך". איזה קול? הקול שכבר שמעתי במצרים, שצעקו בני ישראל לפני הקב"ה מיד "ויושע ה' ביום ההוא".

ערב הוא הקול הצלול היוצא מתוך לבותיהם של המדוכאים. כל שנוצר ונתבשל מתוך סבלות העבודה וחרפת הרעב. קול הבוקע מעומק הלב של נפשות נעלבות ומשועבדות, של נעלבי רוח ומשוללי חופש וחירות. קולם של מוכים וסחופים. הקול הזה הוא מזוכך ומתקבל בעולם העליון. לכל הבוכים בצעקה יורדת יד אלוהים משמים ומקבלת באהבה את הכל, מרוממתו ומביאתו עד לכיסא הכבוד ומכתרתו בכתרים.

בשעה שביקשו עשרה צדיקים לומר ספק תהילים, אמר להם הקב"ה: "כלכם משובחים לומר המנון לפני, אלא דוד יאמר על ידי כלכם שקולו ערב". ברור שהמושג "קולו ערב" אינו לפי מושגי בני אדם. קולו של דבר היה ערב ומקובל ונשוא חן מלפני הקב"ה מטעם שכל שירותיו ותהילותיו נוצרו אחר הרדיפות והעלבונות שהיו לו כל ימי חייו מבית ומחוץ, משונאיו ומאוהביו, ומאוכלי שולחנו ולחמנו. ואין לך נרדף כפי שהיה דוד.

אז הקול שלו ערב אצל הקב"ה. כי מאיפה הקול הזה דיבר, שר לפני הקב"ה? מתוך כל הרדיפות והעלבונות שהיו לו, כל ימי חייו. מבית, מחוץ, משונאיו ומאוהביו ומאוכלי שולחנו ולחמו. כי אין לך נרדף יותר מכפי שהיה דוד המלך.

אבל הצרות והעלבונות יצרו אצלו עליונות נעלות. נפתחו בפניו שערי שירה של מעלה,שירותיו ורגשותיו נתגלו לו בתוך המערה בהיותו במערה או בהיותו גולה ממקום למקום, ממערה צערה, ממדבר למדבר, מיער ליער, ביום ובלילה. רגשותיו נזדכחו ונתעלו ונתלבנו 31:02 של ניסיונות קשים, יסורים וצרות רבות וכך נטהרו ועלו למעלה והשתיקו אפילו את שירת המלאכים וחיות הקודש.

השירות האלה לא באו מתוך שלווה ומנוחה ופינוקי הטבע. שירות שכאלה הן רופפות, קלושות, אחיזתן מאוד חלשה. קולו של דוד נבע ובקע ממיתרי לבו הטהור. היא הייתה ספוגה בדם ובים של צרות. כל חאשי 31:48 שבוקע חלוני רקיע. קול שכולו כניעה לגזירת הבורא. קול שספג בו חרפות ועלבונות. כל צליל נוצר מצרה ויגון. על כל צליל כל תקופה ותקופה. וכן מורעות שונים ומיוחדים וחשובים. כל דמעה ודמעה יצרה קול ערב, שאפשר למצוא בו נוסחאות שונות של צרות שתחילת מר וסופן מתוק. אנחות כפולות ועליות מכופלות. מתוק היה קולו של דוד לפני הקב"ה. דוד עשה אותו ממר למתוק. הוא שר את שירותיו והרים כוסו בכל התקופות והמצבים. "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". בין היתר בשיא הצלחתו, בשיא מצוקתו, כאשר כוסו היה מלא מרירות כלענה, גם אז בשם ה' אקרא. "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא".

כמו שאומר הזוהר הקדוש: דוד אף על גב דכעא רדפא עבתרא 33:33 והוא בצראה להובי שביג שירים ותשובחין בפוני לשבחא למראע על קולה".

דוד המלך, עליו השלום, אפילו שרדפו אותו והוא היה בצער, לא עזב אף פעם את השירים והתשבחות, מפיו לשבח להקב"ה על הכל. לכן, נתקבלו תפילותיו בשמים ברוב פאר והדר, והן עומדות ברומו של עולם וכל פמליה של מעלה, שרפים ומלאכים שומעים את שירתו כבנגעים ואהולות 34:13.

ודוד מצהיר ומכריז, מנבא ואומר: "מה אני לא אמרתי שירה עד שנתחרפתי כך ישראל אין אומרים שירה עד שיתחרפו. וכך שיבוא משיח אין אומרים שירה  עד שיתחרף משיח. המבוא והמעבר לשירה עליונה טהורה וזכה, היא העלון, הרדיפות והנגיסות.

רבי שילה ורבי יוחנן אמרה: מפני מה נתעקרו האמהות? בשביל שהיה הקב"ה מתאווה לשמוע שיחתן. מפני מה היו אבותינו עקורים לפני הקב"ה? כיון שהקב"ה מתאווה לתפילתן של הצדיקים. שיחתן ותפילתם של האבות והאמהות מתוקות וערבות לפני הקב"ה.        

שיח שפתותיהם הצנוע מקובל עליו. והמתאוה לראותם בשופכם ליבם המלא מרירות צער ובושה, קולם ספוג בדמעות על הכלימה שיש להם בתוך סביבתם. וקול נעלב זה נהפך להיות מתוק , מתוק וצלול בפני הקב"ה והא מצלצל כנבל וככינור. זוהי שירה טהורה וזכה. שירה שמצטיינת בהוד ובאור עליון ונאה המראה שלה שכן השכינה שורה על שירה כזו.

כך יהיה באחרית הימים. שישראל ומשיח יתחרפו וישירו שירה הצרופה, הערבה לפני ה' יתברך. מתוך כל החרפות שיתחרפו ישראל לעת האחרונה ומשיח, הם ישירו לפני הקב"ה והשירה הזאת תהיה צרופה וערבה לפני ה' יתברך. אז אם אדם עובר צרות, יסורים וכו', ה' מבקש ממנו "בבקה, תשיר לפניי מתוך בכי, אוהה! זה יהיה ערב לי ואני אושיע אותך".

אנחנו מכאן יוצאים לכותל המערבי בעזרת ה' ושמה אפשר את כל התפילות עם בכי, בלי בכי, בשמחה, איך שתרצו, שיהיה הקול ערב ומקובל לפני ה' שיגאל אותנו הקב"ה ושכבר הגיע הזמן שפוטין וטראמפ יעשו מה שצריך לעשות כדי שנגיע לסיום טוב ומוצלח.