סימן ברכה, לא להתיאש | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

עבודת אוהל מועד

כתב רשי

ובמקום אחר אומר

מבין שלושים שנה ומעלה

הכיצד

מבין עשרים וחמש

בא ללמוד עלקות עבודה ולומד חמש שנים

ובגיל שלושים עובד

מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים

ששוב אינו רואה.

זאת אומרת, זאת אשר ללוויים

מבין חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבות צבא בעבודת אוהל מועד.

הוא בא ללמוד את ההלכות של העבודה,

עבודת הלוויים.

כמה זמן הוא לומד?

הוא לומד חמש שנים

ובגיל שלושים

הוא עובד.

מכאן

לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים

ששוב אינו רואה.

זאת אומרת, חמש שנים יש את הזמן להתכונן, ללמוד והכול, ואז נכנסים לעבודה.

אבל אם בחמש שנים הוא לא ראה סימן יפה,

אז שוב אינו רואה.

אומר רבי ינקליה גלינסקי,

זיכרונו לחיי העולם הבא, אספר לכם בזה,

כבר נתנו דרשה זו,

חוזרים עליה עוד פעם, כיוון שיש מי שצריכים לשמוע.

אומר, הייתי בלונדון ושוחחתי עם הרב פרידמן, ראש הישיבה בעיר,

והוא סיפר לי סיפור הבא.

‫בין התלמידים היה בחור קשה קליטה.

‫קשה לשמוע ומהיר לאבד, זה חלק רע.

‫כך אומרת המשנה באבות.

‫ישב,

כלום.

אם זה היה תלמיד אחר, ‫הוא היה משלח אותו מכבר.

אבל אביו היה מחשובי תומכי הקהילה.

‫גם אם היה דורש אביו להושיב בובה ‫ליד סטנדר, היו מצייתים.

‫אדם עשיר, מהחשובים, תומך, תורם.

‫מכל מקום חייו היה להיות שלם עם עצמו.

‫וקרא לאבא וראה לו את דברי הגמרא,

‫שתלמיד שאינו רואה ברכה ‫בלימודו חמש שנים, ‫שוב אינו רואה.

‫אז שידע שיש כזאת תופעה, ‫והבן שלו זה דוגמה לתופעה הזאת.

‫שיחליט האבא מה הוא רוצה לעשות עם הבן.

‫אז האבא אמר, אני לא איש חינוך, ‫תחליטו אתם. ‫מה שתחליטו, אני מקבל.

‫ראש הישיבה אמר לו, אתה יודע מה?

‫אני מוכן לטוס עם הבחור לארץ ישראל, ‫לשאול את הסטייפלר.

‫בשאלה כבדת משקל,

‫להוציא בחור,

‫נער,

מהישיבה לרחוב,

‫שילך לעבוד וזה, לא כל כך פשוט.

‫אמר לו, אבל no problem, no problem,

‫אני מממן את כרטיסי הטיסה.

‫נו,

ברוך אומר ועושה, ‫נחתו בארץ, התפללו

‫אצל הכותל המערבי,

‫נסעו לבני ברק, ‫נכנסו לסטייפלר.

‫והרב פרידמן כתב,

‫סטייפלר לא היה שומע באוזניו,

‫אז הוא כתב לו,

‫שמאז שהחלה בחול ללמוד גמרא ‫כבר עברו יותר מחמש שנים, ‫ואינו רואה סימן ברכה בלימודו.

‫הוא לא משתתף בשיעורים, ‫הוא לא לומד עם החברים,

‫אז אולי ראוי שהוא יצא לשוק החיים.

‫טוב, אז סטייפלר קורא את הפתק ‫פעם ופעמיים,

‫והם עוקבים אחריו בלב הולם ‫מה יהיה פסק דין.

‫הניח סטייפלר את הפתקה,

‫האיר פניו לתלמיד,

‫ושאל אותו, אתה לומד בישיבה?

‫אומר לו, כן.

מה אתה לומד?

גמרא.

‫לא.

לא מבין גמורה.

‫משנה?

לא.

גם משנה הוא לא מבין.

‫אז סטייפלר לא מפסיק לחייך לו בנועם,

‫שואל אותו, אז מה אתה כן לומד?

‫אומר לו, הלוכה.

קיצור שולחן ערוך, חיי אודום,

‫ואת זה אתה מבין?

‫או, כן.

‫לא הכול.

‫נו, אז שואל וחוזר הרבה כדי לזכור,

‫מסרטט טבלאות.

‫חבל שלא הבאתי איתי, ‫הייתי מראה לרב.

‫ואז סטייפלר, חיוכו מתרחב,

‫והוא פונה לרב פרידמן ואומר לו, ‫אתם ראש הישיבה?

‫אז הוא אומר לו, כן.

‫נו, שתצליחו.

‫אם אני הייתי ראש הישיבה ‫ואתה היית מגיד שיעור, ‫הייתי מפטר אותך.

‫איך אתה מתייאש מתלמיד ‫שמתעלה בהתמדה מיום ליום?

‫בכל יום לומד הלכה חדשה ממש.

‫הרי זה מה שכתוב, כל השוי נא הלוכס. ‫בכל יום

מובטח לו שהוא בן העולם הבא,

‫שנאמר הליכות עולם לא.

‫האם זה נקרא שאינו רואה סימן ברכה בלימודו?

‫לא להתייאש.

‫וזה לא מדובר רק לגבי בחור מוגבל זה,

‫הדברים אמורים לגבי כל אחד ואחד.

‫פעם אמר לי הסטייפלר, אומר, רב ינקל'ה,

‫רבי יעקב, אתה מדבר בפני בני תוירה.

‫רבים סבורים שהצלחה בלימוד נמדדת ‫לפי הערכה שהם זוכים לה בישיבה,

‫או לפי הקרבה שמראה להם המגיד שיעור,

‫או לפי השאלות המבריקות,

‫או התשובות החריפות,

‫לפי עיון מעמיק או לפי בקיאות נרחבת.

‫תאמר להם בשמי שזה טעות.

‫טעות בידם.

‫כל דף גמרא שהם יודעים,

‫כל רש״י שהם מבינים,

‫כל תוספות שהם משננים,

‫זו הצלחה.

זו הצלחה.

‫אילו היו יודעים זאת,

‫היו נחסכות מועקות כה רבות,

‫ובני תורה היו ששים ושמחים ומאושרים.

‫אדם לא מרגיש שהוא מתקדם, ‫שהוא מבין כמו כולם, ‫חושב שהוא מפגר אחרי כולם.

מה פתאום?

‫סטייפלר אומר, מה פתאום?

‫אול מעיסה?

‫כל מה שאמר הסטייפלר ‫זה גמרא ערוכה.

‫דברים מבוארים.

‫כולם יודעים אותה,

‫ואנחנו חוזרים עליה בשמחה.

‫כי זו דרשה שאנחנו אומרים אותה ‫רק פעם שנייה.

‫וממה שנלמד עכשיו, נראה שזה ‫עוד לא אמרנו כלום.

‫שנינו בעירובין נ״ד,

‫שהיה לרבי פרדה תלמיד,

‫שהיה מלמדו

400 פעמים.

‫דהיינו, אומר רשי, כל דבר לפני שידע אותו,

‫היה צריך ללמד אותו 400 פעמים.

‫ואחרי 400 פעמים הוא ידע.

‫399? לא יודע.

‫יום אחד נדרש רבי פרדה לדבר מצווה,

‫מלימד אותו 400 פעם ולא ידע.

‫שאל אותו, מה אירע?

‫אמר לו, מאז שהודעתני שייתכן ‫ואתה תיאלץ ללכת,

‫הוסחה דעתי,

‫כי הוא יודיע לתלמיד ‫שייתכן ויקראו לו באמצע הלימוד,

‫אבל לא קראו לו.

‫אז ברגע שאמרת לי שאתה תיאלץ ללכת, ‫הסחתי את דעתי.

‫חשבתי שהנה אתה קם והולך ‫ונוטש אותי באמצע.

‫אמר לו, נא יחא.

‫לא כעס, לא גער,

‫נא יחא.

‫עכשיו תתחיל להתרכז מחדש ‫ואני אלמד אותך.

‫ולימד אותו עוד 400 פעמים.

‫אחרי 400 הוא תופס.

‫יצאה בת קול ואמרה לו לרבי פרדא,

‫רצונך שיוסיפו לך על ימיך 400 שנה?

‫או אתה רוצה לזכות את כל הדור שלך ‫לעולם הבא?

‫העדיף לזכות את הדור שלו ‫לעולם הבא?

‫והקדוש ברוך הוא אמר, ‫תנו לו זו וזו.

‫אז הוסיפו לו 400 שנה,

‫וגם כל הדור שלו זכה לעולם הבא.

‫ידועים דברי הרב חיים שמולביץ, ‫זכר צדיק ברכה.

‫כולם מתפעלים מריבי פרדא.

‫מי לא אני אומר מתפעל מהתלמיד?

‫איזה כוח רצון,

‫איזה דבקות במשימה.

‫ללמוד כל דבר ודבר 400 פעם.

‫אתה יודע מה זה שאתה הולך היום ואתה אומר,

‫עכשיו אני הולך ללמוד 400 פעם כל דבר,

‫ומחר עוד פעם,

‫ולא מתייאש, והולך ולומד 400. ‫מאחרי 400 שהוא כמעט הגיע ל-400 ‫ולא תפס עוד 400, יאבו ביי.

‫כיוון שכך,

‫שאלו את מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי, ‫שליטא, זה הבן של הסטייפלר,

‫שאלו אותו, מדוע לא זכה תלמיד

‫לשכר הזה?

‫למה נתנו את ה-400 שנה

‫ואת ההצעה

לזכות הדור לרב,

לרבי פרדא?

‫למה לא הציעו את השכר הזה לתלמיד?

‫אם רבי חיים שמולביץ ‫כל כך מתפעל מהתלמיד,

‫אז למה לא נתנו לו?

‫ענה רב חיים שמצד התלמיד ‫אין זו רבותא,

‫הלא חייבו ללמוד תוירה.

‫מה פירוש?

‫למה יש לו איזה יתרון בזה ‫שהוא לומד 400 פעם? ‫הוא חייב ללמוד עד שהוא יבין.

‫יש לו חמש שנים.

‫חמש שנים יש לו זמן.

‫ואם הוא לא מבין ב-400 פעם,

‫אז חובתו להמשיך וללמוד ‫עד שהוא יבין.

‫משל, למה הדבר דומה?

‫אדם, נשרו לו השיניים.

‫אין שיניים.

‫האם אנחנו נתפעל

‫שהוא מרכך את הלחם

‫כדי שיוכל

לבלוע?

‫האם אנחנו נתפעל ממנו ‫שהוא טוחן את המצה ‫כי הוא לא יכול לנגוס, ‫כי אין לו שיניים?

‫האם אנחנו נתפעל ממנו ‫שהוא אמן לעשות לו דייסות?

‫אין לו ברירה,

אין שיניים, זה מה שצריך לעשות.

‫להתפעל צריך מריבי פרדה,

‫שהוא הקדיש לו זמן רב כל כך.

‫מישהו אחר היה אומר, ‫אני תורם כסף, ‫קח את התלמיד הזה,

‫שים לו איזה אברך, שיתפרנס,

‫ושילמד אותו. ‫מה פתאום שילמד אותו?

‫יבזבז את החיים שלו ‫בשביל תלמיד כזה,

‫וישב במקום שהוא יתעלה ויעלה, ‫וכו' וכו'.

‫ומי פרדה צריך להתפעל ממנו.

‫טוב, יש לנו עוד שאין האומר.

‫למה רק אז הוא קיבל את השכר?

‫למה רק אחרי שהוא הוסיף עוד 400 ‫הוא קיבל את השכר? ‫למה רק אז הודיעו לו? ‫למה רק אז התפעלו בשמיים?

‫ואמרו לו, אתה רוצה שיוסיפו לך 400 שנה ‫או שבני דורך יזכו?

‫למה רק אז?

‫ביום שהוא לימד אותו 800 פעם,

‫אז יצא הכרוז.

וגם,

אם כל כך התפעלו מזה ‫שהוא לימד אותו 800 פעם, ‫למה לא אמרו לו,

‫תרוצה שיוסיפו לך 800 שנה?

‫למה רק 400?

‫אלא מוכח מכאן

‫שעל 400 פעמים ראשונות ‫לא מקבלים שכר.

למה לא מקבלים שכר?

‫כי כתוב, ושיננתם לבניך.

‫ובניך זה תלמידיך.

‫אז ושיננתם לבניך. ‫זו מצווה, אתה צריך לשנן להם ‫עד שהם יבינו.

ושכר

בא יהיה על מליקה.

‫הרי ידוע שלא משלמים שכר בעולם הזה.

‫לא משלמים שכר בעולם הזה. ‫אז מה שאתה חייב לעשות, ‫לא משלמים שכר.

אבל על מה שעושה יותר מחיובו,

‫מקבל שכר גם בעולם הזה, ‫כמו שכתוב בבא קמא טייט.

‫מה שעושה יותר מחיובו,

על זה מקבלים שכר גם בעולם הזה.

‫ותעיינו גם בברכות כ' עמוד ב' ‫ומהרשע בסוטה י' ד' ובשבת כ' ג' עמוד ב'.

‫וזה מתאים למה שאמר רבנו בחייה,

‫שאם אדם מקיים אפילו את כל תרייג המצוות ‫ולא עובר שום עבירה,

‫אז לא מגיע לו שום דבר, שום דבר. ‫לא מגיע לו עולם הבא גם.

‫אם הוא עושה את מה שהוא חייב, ‫אתה עושה טובה?

‫אתה תגיד, אני אכלתי, אני שתיתי, אני ישנתי, אני...

‫מגיע לך על זה שכר? ‫אתהעושה טובה?

אתה חייב.

‫מי זוכה לעולם הבא? ‫מי שמחזיר בתשובה. למה?

‫כי הוא עושה יותר מחיובו.

‫הוא צריך להחזיר את עצמו בתשובה ‫כל הזמן.

זה החיוב שלו.

‫אבל אם הוא עושה יותר מחיובו,

‫מקבלים שכר גם לעולם הזה ‫וגם לעולם הבא.

‫זאת אומרת, כל שעושה משהו חייב,

‫לא מגיע לך שום שכר, ‫בעיה על מלא כהגרה.

‫אבל אם תעשה מעל החיובים שלך,

‫תקבל שכר גם בעולם הזה ‫וגם לעולם הבא.

‫וארבעה מאות פעמים נוספות,

‫שהוא לימד אותו עקב פיזור דעתו ‫של התלמיד,

‫זה כבר היה יותר מחיובו,

‫ולכן קיבל עליהן שכר.

טוב, הכול ידוע,

‫אבל יש לרבי ינקל'ה שאלה.

‫איך ידעו שהתלמיד זקוק ‫ל-400 פעמים

לשנן את התלמוד שלו?

‫אין ספק

שככה היו פני הדברים. ‫ככה מתאר רבי ינקל'ה, ‫שככה היו הדברים.

‫יהודי דפק על דלתו של רבי פרדה,

‫שאלה הלכה ולמעשה.

‫יש לו בן בתלמוד תורה, ‫והוא לא קולט כלום.

‫כל הילדים לומדים משנה,

‫עוד מעט מתחילים גמרא,

‫והוא עוד לא יודע חומש.

‫בין חמש למקרא, בין שמונה למשנה,

‫והוא לא יודע כלום.

‫אפילו חומש הוא לא יודע.

כל הילדים לומדים משנה, ‫עוד מעט מתחילים ללמוד גמרא, ‫והוא לא יודע חומש.

והחברים לועגים.

העם ל' לא מתייחס אליו, הוא בשולי החברה,

ואין טעם להשאיר אותו.

הוא כבר שוחח, האבא, עם הסנדלר,

והוא מוכן לקבל אותו כשוליה.

אבל המנהל אמר שכדאי לקבל ברכה מהרב,

אז הוא בא רק להודיע.

מה אמר לו רבי פרידא? אמר לו, תביא, תביא את הבן שלך מחר, תביא אותו.

נו, אבא, הביא את הבחור, זה כבר לא ילד, זה כבר...

והוא עם מבט כבוי,

אומר, תשאיר אותו פה.

תבוא בצהריים לקחת אותו.

אבא הלך, הרב התחיל ללטף את הילד על הלחיים,

שאל אותו, אתה יודע לקרוא?

אמר לו, כן, ברוך השם.

למדת חומש?

כן.

בשעתו, הוא אומר, התחילו ללמוד ויקרוא, ויקרוא.

אבל הוא לא הבין.

ודמעה נשרה לו מעיניו.

עוד לטיפה.

בוא, בוא נראה, שב, שב.

אני אספר לך.

יהודי

עבר עבירה חמורה בשוגג.

קם באמצע הלילה,

שכח שזה ליל שבת,

בטעות הדליק אור כדי לשתות,

ובשבת אסור להדליק אור. נכון?

נכון.

אז מה הוא צריך להביא?

קורבן חטאת.

יופי.

תחזר עכשיו על מה שאמרתי.

אפרים, אתה יכול לחזור על מה שאמרתי?

כן.

חומש.

יפה מאוד.

אתה יודע, הכול מצוין.

השתבח הבורא.

איתך אי אפשר לזכות 400 שנה.

בקיצור, אמר לו, תחזור על מה שאמרתי.

אמר, אני לא זוכר.

טוב, אז אני אחזור עוד פעם.

וככה חוזר לו פעמיים, ושלוש, וארבע, וחמש.

אתה יכול לחזור?

לא זוכר.

עכשיו, רבי פרידא מתחיל להבין את המלמד, ואת המנהל, ואת האבא.

אבל לא מתייאש, רבי פרידא, שבע,

שמונה,

הפסקה, תרד לשחק קצת,

תשע, עשר, קח סוכריה.

תחזור?

לא זוכר.

טוב, בוא נתחיל מההתחלה.

בצהריים מגיע אבא,

הרב מקדם אותו בחיוך רחב,

והילד

תלה עיניים שואלות, הוא לא יודע מה דינו, מה נגזר.

איזה בן נפלא יש לך,

איזה התמדה, איזה שקידה.

אה, כמה נפלא ללמד אותו.

תאכיל אותו, תן לו לנוע מעט, ויבוא שוב.

בשלוש הוא מגיע,

שלושים פעם, ארבעים פעם,

תחזור.

כלום.

חמישים, שישים, אין תזוזה.

שבעים, שמונים,

שום זיק של הבנה.

מאה,

עדיין לא.

טוב, נערוך הפסקה קצרה וננסה שוב.

מאתיים, שלוש מאות, קיר אטום.

שלוש מאות וחמישים,

שבעים, תשעים,

ארבע מאות,

תנועת ניצחון.

איזה יופי, איך אתה מבין מהר.

אז אתה יכול,

אז אתה יכול, אתה מסוגל.

עכשיו אני אתן לך פתק לאבא,

ותבוא מחר.

וככה יום אחרי יום,

ידיעה אחרי ידיעה,

רסיס אחרי רסיס.

מלרבי ינקלה יש שאלה.

אם גם לאחר ארבע מאות פעם לא היה יודע,

אין ספק.

רבי פרד היה מנסה וממשיך,

משיננתם לבניך.

אולי בפעם החמש מאות,

שש מאות,

שבע מאות,

שמונה מאות.

ואם זה היה ככה, והתלמיד היה מבין אחרי השמונה מאות, אז הוא לא היה מקבל שכר על לימוד של שמונה מאות פעמים.

הוא לא היה מקבל שכר.

וגם זה כתוב בפסוק.

איפה למדנו את הכלל הזה?

שתלמיד שלא ראה סימן ברכה בתלמודו חמש שנים שוב אינו רואה.

מעבודת הלווים אמרנו, נכון?

ומה הייתה עבודת הלווים?

ללמוד ללקות העבודה.

עכשיו בואו נראה מה כתוב. בערכין יא,

תניא

מעשה ברבי יהושע בר חנניא,

שהלך לסייע בהגפת

דלתות בבית המקדש של הדלתות. צריך להגיף אותם.

סגור.

אצל מי הוא הלך?

אצל רבי יוחנן בן גודגדה

אמר לו,

רבי יוחנן בן גודגדה אמר לרבי יהושע בר חנניא,

בני!

חזור לאחוריך,

אתה לא יכול לעזור לי.

הוא בא לעזור, לסייע בהגפת דלתו, הוא אומר, אתה לא יכול.

שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים.

יש תפקידים.

יש לוי שהוא משורר,

עומד על חמש עשרה המעלות שהיו שם,

ואומר שם את המזמור של יום.

כשהיו מכירים את הקורבנות, הלווים היו משוררים.

אמר לו, ואני מן השוערים שמגיפים את הדלתות.

תפקיד של לוי.

אמר לו, בני, חזור לאחוריך,

שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים

ומשורר

ששיער במיתה.

העונש

של מי שעושה

את העבודה שהיא לא שלו,

אתה משורר, אתה לא משער.

לא פותח שערים, סוגר מגיף.

אז משורר ששיער במיתה.

לכן, בני, חזור לאחוריך.

שואל רבי ינקלב, אני שואל,

מה יש ללמוד חמש שנים

כדי להגיף את הדלת?

כדי להגיף את הדלת צריך ללמוד את העבודה חמש שנים.

מלמדים חודש,

חודשיים,

שנה,

שנתיים,

לא מדובר בילד,

מדובר מגיל 25,

26,

27,

28,

חמש שנים ללמד אותו לשער.

אז התלמיד של רבי פרדה הוא עילוי!

לעומת לוי! שצריך ללמוד חמש שנים

איך להגיף.

אז איך אפשר להתייאש?

איך אפשר להתייאש מתלמיד כזה?

כמו תלמיד של רבי הפרדה, אפשר להתייאש מאחד כזה?

חמש שנים ללמוד להגיף את השער?

נו, אז תלמיד כזה כמו רבי פרדה,

כמה יש להתאמץ לפתוח לפניו את השער?

והוא תפס מהר תוך ארבע מאות פעם.

תפס.

נו,

אז יש לנו מקורות מפסוקים, מגמרא,

הכל כתוב.

בקיצור, לא להתייאש.

הייאוש זה מהסטרא אחרא.

כשאתה לא בנוי לזה, אתה לא יכול, אין לך סבלנות,

אתה לא יכול לשבת, אתה לא קולט,

לוקח לך הרבה זמן, וגם אתה שוכח,

הכל שטויות,

שקר והבל.

ארבע מאות פעם אתה יכול לחזור, אם אתה לא כל כך

מהיר קליטה, שמונה מאות פעם, אלף מאתיים פעם, אין בעיה. חמש שנים יש לך,

חמש שנים.

אבל אם אתה קולט, ואתה אפילו לומד הלכה אחת ביום, ואתה מבין,

אליהו הנביא מעיד עליך,

כל השונה הלכות, בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

מה אתה צריך יותר מזה?

ההבטחה של אליהו הנביא,

שאתה בן העולם הבא.

אז מה יש לתייאש?

רבי חנניה ברגש, הוא אומר,

משוא הקודש ברוך הוא זה קודש ישראל,

לפי כוח אל בועלם תורה ומצוות,

שנעמור ה' בסלמתו יגדיל תורה ויאדיל.