מי הוא חסר לב? | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: רפואה שלמה למשה בן שרה זהרה, שזכות זיכוי הרבים תעמוד לו, ולא יזדקק כלל לניתוחים ויזכה לגאולה הקרובה בימנו אמן, אמן!

"וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּו"ֹ (שמות י, א) המדרש אומר: מהו הִכְבַּדְתִּי? שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת וארטיסיס נכנס בתוכה, הכוונה והיא מתקשה מלשון קישוי. מה זה הִכְבַּדְתִּי? כמו שכבד ככל שמבשלים אותו הוא מתקשה כך נעשה לבו של פרעה ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה, למדנו אתמול שזה סתימה, סתימה בלב? צריך צנתור!

רואים את דברי חכמים אלה זכרונם לברכה, הם נראים לנו כמליצות אולי כמשלים בעלמא, 'שהלב נהיה כמו כבד שהוא מתקשה', מה זה מליצה? חסר לנו בדברי חכמים הבנה פשוטה! ומה היא הסיבה העיקרית לזה? למה? בגלל שאנחנו מביטים על כל העניינים בהבטה חיצונית שטחית, כי כל דירתנו בחוץ, אנחנו לא בתוך תוכיות התורה, לא שקועים בתורה תמיד. אז כל מה שאנחנו קולטים ורואים, זה כיוון שדירתנו בחוץ אז אנחנו רואים בפשטות, כאילו רואים הכל רק מלמעלה.

אבל חכמים זכרונם לברכה לא כן, דירתם היתה בפנים, ובפנים בעומק של התורה יסודותיה היתה עמידתם. כל המציאות של חכמים זה שהם היו פנימיים, לכן היו מסתכלים בפנים, בפנימיות ובתוכיות עניינים כולם, ובתוכיות העניינים אצלם אז זה דבר פשוט מאוד. אצלנו זה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ (קהלת ז, כד), אצלהם להסתכל בעומק זה דברים פשוטים, אבל אנחנו מאוד מאוד שטחיים רואים הכל מבחוץ.

ברור לנו שרופא כשהוא מדבר בענייני הגוף וחלקין, אז אצלו זה ברור, הוא למד את זה טוב הוא יודע את הדברים, והוא יודע איך כל האיברים מכוונים בתכלית מדויקת, הכל תואם את השני, אבל אצלו אין משלים אין מליצות, כל שהוא חודר בתוכיות העניינים בגוף האדם - ככה הוא יותר רופא ממחה ודאי. זאת אומרת: הרופא צריך לדעת לא רק את האיברים, לא רק את תפקידם, גם את החלקיקים, גם את די אן אי, כל חלקיק ולו הזערורי ביותר הוא צריך לדעת איך זה פועל איך זה מתחבר איך זה מתרכב עם אחר, הכל הוא צריך לדעת! אחרת? אין לו יד ורגל שם.

אם היתה לנו גישה כזאת, היינו יכולים להבין את דברי התורה ודברי חכמים, בהגדה בהלכה ובכל דברי התורה, אבל אנחנו עדיין דירתנו חיצונית זה בעיה קשה לנו להבין.

בענייני גוף אנחנו מבינים בפשוט, שאם לדוגמא אדם לא יכול לראות בעין - אז לא נאמר 'שהעיניים שלו אינן פקחות, אינן חכמות, אינן יודעות לעשות את התפקיד...', 

אנחנו נבין שיש פה קלקול בעין, כשאדם פתאום לא רואה אז יש פה קלקול בעין, וצריכים לתקן, אם אדם רואה מטושטש אז מבינים שיש קטראקט וצריך להסיר את הקלקול, ומוכרחים ללכת לרופא שיסיר את הקלקול. 

וגם בכל איברי הגוף: אם אנחנו רואים שיש חסרון בעבודתם הם לא מתפקדים, פתאום אתה קשה לך ללכת, פתאום אתה כואב לך מתחת לצלעות כואב לך פה כואב לך שם, אתה מבין שיש פה איזשהו קלקול אתה ישר רץ לרופא, 

אתה אומר לו: "תשמע! אני מרגיש פה כאבים! ופה ושם וזה מוזר מה זה?..." 

אז הוא ודאי יגיד לך מה זה. 

אז אנחנו מודעים שכל דבר שאנחנו רואים כאב חיצוני אנחנו מבינים שזה בא מאבר פנימי, שמה אנחנו מבינים בגוף. 

אבל בענייני הנפש אנחנו משובשים לגמרי! עד שאנחנו מביטים על כל המצבים כדברים פורחים באוויר, כחוכמות בעלמא בלי כל מהלך וממשות. הרבה אנשים קוראים על פרעה על פרשת השבוע של שנה, יש להם איזה מסקנות מפרעה לגבי עצמם? 

יש להם מסקנות לגבי פרעה: 'פרעה היה טמבל! פרעה היה רשע, פרעה היה זה..." 

מי זה היה פרעה? פרעה זה אתה, 'יצר הרע - נקרא פרעה!' הרמב"ם כותב לבנו: פרעה זה היצר הרע, זה בדיוק כמו שפרעה ככה אצלנו, רק שפרעה שלנו יצר הרע, רק איזה מסקנות יש לנו ובעצמנו? הגענו לידי מסקנות? כל מה שאנחנו על פרעה אנחנו אומרים על עצמנו? לא! אז מה זה היה אצלנו? זה כאילו חוכמות בעלמא, כאילו דברים פורחים באוויר, זה 'פרשת השבוע!'. 

איך אומרים השוטים אומרים? אומרים "מה אתה מביא איזה סיפור מההפטרה? אתה יודע איזה סיפור מההפטרה..." 

כאילו בהפטרה יש סיפורים, "סיפור מההפטרה" הכל פורח בעלמא הכל כך. 

כשאנחנו מוצאים חסרון בהנהגת אדם - אז אנחנו אומרים ש'הוא לא חכם!' למה? כי אנחנו חיצוניים, לכם אנחנו לא נותנים ממש בכל העניינים ותולים את זה ש'הוא לא חכם'. 

חכמים זכרונם לברכה הקדושים שהיו כולם פנימיים, והם הסתכלו בעיניים פנימיות, וכך הביטו למציאות כולה, הם ראו את הכל באמיתתם במהלך הנכון. בתכלית המכוונת המכוונת ומדויקת, הם ידעו שורש כל דבר.

כשהם מצאו חסרון באדם הם לא אמרו ש'הוא חסר חכמה!', אלא הביטו על זה בדרך קלקול, איפה הקלקול? מאיפה נובע הקלקול? ומה התיקון, ואין עצה אלא לתקן את האבר המקולקל. 

כבר דיברנו בעבר שהשם ברא את האדם תרי"ג איברים, רמ"ח איברים ושס"ה גידים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, וכל אבר שלוקה בגלל עבירה שהוא עשה או חסרון מצווה, כל זה משתקף בגופו של אדם. אז אם הוא עושה עבירה באיבר מסוים אז בזמן מסוים הקב"ה מפעיל את האיתות, ואז נלקה האבר, וזה בא להגיד לך, תבדוק באבר הזה איזה מצוות תלויות כדי לדעת מה חיסרת בעבודת השם. 

אז זאת אומרת: אל תחפש סיבה טבעית! תחפש את הסיבה השורשית הרוחנית שגרמה לכל זה. אבל אנשים שטחיים הולכים ולוקחים כדור ונגמר. 

הסברנו פעם זה כמו בן אדם שבמכונית יש לו הבהוב שחסר שמן, וזה מפריע לו ההבהוב אז הוא מכבה את ההבהוב, ושכח שצריך למלא שמן, ובא לתת ברקס בירידה מירושלים, וירד לתהום, למה? כי לא היה שמן. אין שמן? ברקס לא עוצר!

אז אם יש לך הבהוב מהגוף, ואתה הולך ולוקח כדורים, אז מה עשית? בטלת את ההבהוב, ובסוף מה יקרה? כשתרצה לעשות ברקס - אתה תחליק לתהום, כשתרצה כבר לשוב בתשובה יהיה מאוחר. למה? כי לא התעוררת בזמן כשאותתו לך לא הבנת על מה זה בא לך, חשבת 'זה טבעי', אדם מקבל מכה – טבעי, הוא לא נזהר. אדם סובל ממחלה כלשהי

 – 'אז מה לעשות? יש חיידקים מסתובבים באוויר...'

כן, למה הם באו אליך? למה עכשיו? ולמה לא לשני הוא היה לידך למה זה.... , 

כי אדם שטחי הוא רואה את הכל שטחי! אבל הם ישבו והתבוננו בכל דבר ודבר. 

בזמנם היו הולכים לנביא והיו אומרים לו: 'יש לי כאבים! פה ושם...' 

והוא אומר לו מה שורש הבעיה: 'אתה עברת עבירה כזו וכזו - תקן אותה וזהו!' 

היום אין נביא אז המחלות והייסורים הם הנביאים, הם באים להגיד לך: 'פה, פה הבעיה! באבר הזה - תקן!' 

תתבונן, כי אם אתה לא יודע מה יש באבר ומה תלוי בו, אז תדע שזה לימוד תורה שחסר, "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד, כב) אם אתה לומד תורה, כיוון שהיא שקולה כנגד תרי"ג מצוות היא מתקנת תרי"ג איברים. אז ככל שתרבה בתורה אתה תתקן את כל האיברים. 

בקיצור, כשמצאו חכמים חסרון באדם – לא אמרו 'שהוא חסר חכמה', אלא הביטו על כל דבר בדרך קלקול לתיקון, ואין עצה כי אם לתקן את האבר המקולקל. והנה בואו ונראה איזה אבר אחראי על כל הבעיות ולכל הקלקולים ולכל התיקונים. 

שמעתם פעם על הלב? מרכז האדם, אז כתוב במדרש: "חמישים ושמונה (58) דברים שיש בלב; הלב רואה שנאמר (קהלת א, טז): "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" שלמה המלך אומר. הלב שומע - אומר שלמה המלך (מלכים-א ג, ט): "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע" אז הלב שומע. הלב מדבר – שנאמר (קהלת א, טז): "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר". הלב מתנחם מצטער מתחזק מתגאה מתאווה...." 

חמישים ושמונה (58) דברים שהלב מתפעל ומתהפך בהם. הנה העמידו לנו חכמים זכרונם לברכה לב בריא בשלמותו, זה כל החמישים ושמונה דברים שאנחנו רואים מה יש בו, כשהלב בריא ושלם - אז הכל בו! הכל כלול בו. הלב מצד מציאותו - שומע מבין וכדומה, אלה תכונות הלב. לא מדובר על הלב הגשמי, מדובר על הלב הרוחני, כי כנגד כל איברי הגוף שלנו התרי"ג שאמרנו יש תרי"ג איברים רוחניים כנגדם בדיוק, אז זה נקרא "הלב הרוחני".

הלב מצד מציאותו שומע ומבין כי זה תכונות הלב. אנחנו אומרים (נשמת כל חי) "וכל הלבבות יראוך" כל הלבבות צריכים לירוא את השם. אם זה יראת העונש שזה הדרגה הפחותה ביותר, עד רוממות הכבוד של הקב"ה "יראת הרוממות" שזה הדרגה הגבוהה ביותר. אבל "כל הלבבות יראוך". מי שהוא ירא - ירא אלוקים זה אומר שהלב שלו בריא. ואם אינו ירא - זה לא שהוא 'חסר יראה', אלא יש לו קלקול בעצם הלב ואין לו לב! "חֲסַר לֵב" (משלי ו, לב) 

בואו ניקח את זה פשוט, לאדם יש פחד איפה זה הפחד? בלב, וכשאתם רואים בן ומפתיעים אותו אז הוא נפחד. הוא שומע פתאום איזה פיצוץ - אופ! נפחד. זה מראה שהלב תקין. הוא מגיב, מגיב.

אבל אם הוא לא מגיב, נאמר הוא שומע יריות רואה מחבלים, הוא מתקדם לעברם ככה מחייך והכל, או שנגיד שהוא חרש אין לו אוזניים, או נגיד שהוא עיוור לא רואה שום דבר, או שנגיד מה? מה נגיד? שאין לו פחד בכלל? פחד שאין בו פחד בכלל משהו מקולקל מה מקולקל? אין לו לב, אין לו לב. 

אדם שיש לו יראת שמים - הלב שלו תקין, כי ממה צריך לירוא "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי"! (תהלים כג, ד) אדם שיש לידו אלוקים - הוא לא ירא משום אדם, הוא יודע שאין ביד אדם להצר לו, לפגוע בו, להזיק אותו בלי גזרת הבורא. ואין אדם יכול להושיע אותו להציל אותו לרפא אותו בלי גזרת הבורא. אז ממי צריך לירוא? רק מאחד. ממי שבידו הכל. שם אתה צריך להיות ירא, ירא שאתה לא תעשה טעות מול הבורא. זה נקרא שהלב תקין בריא. אז אין עצה אחרת צריך לתקן את הלב. 

איך מתקנים את הלב? אדם יש לו לב מקולקל איך מתקנים? "וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב" (משלי טו, לב) אתה רוצה עכשיו לקנות בחזרה את הלב שלך שהתקלקל? אתה צריך לשמוע תוכחת מוסר, את צריך ללמוד שיעורי מוסר ולשמוע את התוכחת, לא לשמוע באוזניים שומע בלב! לב שומע תוכחת מוסר. אז אם אתה שומע תוכחת מוסר - אתה קונה לב. ממש כפשוטו.

מתחילה לא שמעת תוכחת ולכן לא היית ירא והייתה חֲסַר לֵב כי הלב בתכונתו הוא שומע, ושחוזר ושומע - אז הוא קונה את הלב ממש מחדש. על דרך זה צריכה להיות כל עבודת האדם.

אנחנו רואים בעצמנו כשאנחנו מתפעלים ומתהפכים, מרגע לרגע לכל רוח, ולפעמים אנחנו מדמים שזה בגלל הבנתנו, 

"אני החלטתי כך ועכשיו אני מחליט כך" - בתחילה הבנתי כך ואחר כך הבנתי ההיפך ולכן אני מתחרט... 

לא! לא, זה לא בגלל הבנה ולא בגלל חוכמה לא, לא, טעות גמורה, טעות גמורה. כשלומדים ויודעים שהסוד זה הלב, הכל תלוי בכוחות הלב. אז אם רואים שהלב התהפך - זה ראייה שיש קלקול בלב.

וכל ההבנות יוצאים מפני המצב שאתה נמצא בו עכשיו, ואין עצה אלא לעורר את כח הלב, ולהעמיד אותו על בוריו ומתכונתו. 

"מי רוצה לעשות הוראת קבע לקרן ההרצאות?" 

מרימים ידיים, 

פשששש. התפעלות הלב התפעל, עד שמגיעים אליו – 

אומר: 'טוב, תן לי את הטופס, אני אמלא בבית ואני אשלח..." 

והוא לא שולח! 

מה קרה? לא עבר שתי דקות כבר התהפך הלב, זה לב מקולקל. מה קרה לא הבנתי? אתה הבנת מה שאמרו, הבנת את הזכות החלטת לזכות מה קרה שהחלטת להפסיד את הזכות? מה קרה? הלב מקולקל! 

מנוע שואב אבק ידני, כבר הבטרייה חלשה, אז הוא מתחיל בהתחלה פוווווו,,,,,, עוצר, מקולקל, לא מוטען טוב, אין! אין לא הטעינו אותו מספיק, אין... 

אז גם הלב של אנשים עובד ככה. בהתחלה ברררררררר.... יורד, מראה שבהוא לא טעון, אין לו הרבה תוכחת מוסר! זה לא מחזיק! זה לא מחזיק רק כמה דקות והבטרייה נגמרה לו, זה לב שעובד על בטריות, אין לו הטענה קבועה, זה כל הזמן נחלש מקולקל, מקולקל.

מצינו זאת אצל קורח, שאמר לו משה (במדבר טז, ה-ו): "בֹּקֶר וְיֹדַע השם אֶת אֲשֶׁר לוֹ... זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת" ובואו נראה מי צודק. אתם 250 ראשי סנהדרין ואתה קורח תעשו מחתות, נראה את של מי יקבל הקב"ה, גם אתה אהרן תעשה, אבל בֹּקֶר אנחנו נדע השם יודיע מי אשר לו". 

למה בֹּקֶר למה לא עכשיו? על חם תפוס אותם על חם! 

אומר משה רבנו: "לא, עתה עת שכרות הוא, עכשיו הם שיכורים מההצלחה, הצליחו לגבש את כולם, כולם נגד משה, מאתים חמישים (250) ראשי סנהדראות, כל הרבנים הגדולים כולם ביחד נגד משה רבנו פששש. איזה שכרות!..." 

משה רבנו אומר: "לא עכשיו! עכשיו זמן שכרות, בבוקר...."

המדרש שם אומר: "אמר משה: "שמא מתוך מאכל ומשתה אמרו דבר זה, אולי הם אכלו שתו, כשאדם שבע ככה הוא חש את עצמו מלא גאווה, הוא יכול לדבר מה שהוא רוצה, לא עכשיו..." 

עכשיו אנחנו רוצים להבין: מה קרה פה? קורח ועדתו, באו עם טענות באו עם חשבונות, חישובים; 'למה משה רבנו לא צודק! ואהרן וכו''...' 

ורצו להפוך קערה על פיה! 

אבל משה רבנו שהיה חכם גדול! הוא הבין: שלא יועילו שום דיבורים ודברים ושום חוכמות כי הבין את המצב של קורח, המצב של קורח שהלב שלו היה מקולקל, הוא היה חסר לב, לא היה לו יראת שמים, במצב כזה אי אפשר לדבר בכלל אלא בֹּקֶר וְיֹדַע למה? בלילה ישן, יירגע, יתהפך על הצד השני ואז יראה ויידע כי מאת השם היתה זאת, השם אמר למשה מה שאמר והכל ישר ונכון.

אבל משה עם כל החכמה שיש לו שאי אפשר לנצח את קורח עכשיו כשהוא במצב של שיכרות, אתה יכול לדבר עם שיכור? מה תסביר לו? אין לו ראש כרגע! אין לו לב אין לו כלום עם מי אתה מדבר? אתה מדבר עם בקבוק. 

הוא שאמר הכתוב (שמות י, ב): "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" רש"י אומר: "שיחקתי!", באמת שחוק גדול, באמת שחקתי בו כי הדבר מבהיל באמת, איך יתכן שפרעה היה כזה הפכפך? 

בתחילה אמר פרעה (שמות ה, ב): "מִי השם אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" אחר כך הוא אומר (שמות ח, ד): "הַעְתִּירוּ אֶל השם" 

אה.... מאיפה הוא בא? אמרת מי זה בכלל, לא מכיר אותו לא יודע שהוא קיים, פתאום "הַעְתִּירוּ אֶל השם וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי"? אז רואים שהוא הכיר את השם כבר. ואחר כך אם אתה כבר את משה רבנו ואתה יודע שמשה רבנו הוא השליח שלו, איך אתה שוב לא שומע אל משה ואל אהרן שהם השליחים של השם?

ואחרי זה מה? עוד פעם חוזר בו ומתהפך! (שמות ט, כז) "חָטָאתִי הַפָּעַם השם הַצַּדִּיק" אה אה אה... כבר נותן שבחים ומעלות "וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" איזה הכרה נפלאה - כל הכבוד! 

אחר כך מתהפך! "אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי"!! (שמות י, כח) לא הבנתי! אבל זה שליח של השם! אתה מגרש את השם כאילו, זה שאמרת שהוא הצדיק ואתה הרשע? זה שאמרת שיעתירו אליו? אתה הכרת אותו כבר! מה קרה שכחת? חוזר להיות כמו קודם!...

בקרבו של פרעה מה היה? אין לו ספק שזה לא בעיה של לב בכלל! 

'ככה אני חושב! אתמול חשבתי ככה היום אני חושב ככה!...' 

מתהפך! ולמה הוא מתהפך? 

'כי עכשיו אני מבין אחרת.... טעיתי, חשבתי כך!...' 

כמו מארי עסקא (הרב יצחק רצאבי): "היית קודם זה, היית גלגול של אמנון בן דוד, היית ככה היית ככה עכשיו? זהו נגמר! למה? ככה החלטתי..." 

הפכפך!..... 

האם יש משחק יותר גדול מזה ששחק הקב"ה בפרעה, שהפך אותו הפכפך כזה? זה נקרא אדם לא יציב, איך קוראים לזה היום "אדם לא יציב" אומר פעם ככה ופעם ככה, 

(הרב יצחק רצאבי) "לא עזרו לי" ואחר כך הוא: "הם כן יעזרו, ואני עשיתי איתם עסקה..." 

ואיפה העסקה? לא יצא שום דבר! 

הוא לא יודע שהוא איננו ברשותו כלל, לא הוא החושב ולא הוא המשכיל אלא הוא נתון תחת פעולת הלב, והלב מתפעל ממצבים, איך שהלב נפעל במצב של אונס והכרע, אז הוא השכיל ואמר לפי פעולת המצב אז! 

'בודאי! אני אשלח!...' 

אבל כשהלב נפעל אחר כך ממצב של רווחה - התהפך! וחשב אחרת ממה שחשב קודם רגע.

צריך לדעת: שלא הוא המתחכם בזה, אלא הלב הוא שפועל, זה שכתוב: כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה, נעשה הלב שלו כמו כבד, נסתם! על כן היה מקבל דבריו של הקב"ה כי הלב הוא המקבל וכשלבו נתקלקל ונעשה ככבד - אין פלא מה שאינו מקבל, שלא היו יכולים לדבר אתו בשום אופן כי אבד לבו. הכל תלוי בלב.

עכשיו אתם רוצים לדעת מה זה לב ועד כמה גודל הלב, איך אומדים בני אדם עם לב? למי שיש לב. 

שמענו פה ממורנו ורבנו, רבי? רבי? רבי? נו, ממי שמענו? ממורנו ורבנו, מי נתן את השיעור? איתן אזולאי! 

שרבי אלעזר בן ערך אמר - מה אמר?! לב טוב! "איזה דרך שידבק בה האדם? - לב טוב"! איזה לו? לב רע! הכל תלוי בלב. "ואם ישימו את כל חכמי ישראל בכף אחת ואת רבי אלעזר בן ערוך בכף שניה - מכריע את כולם!" מה הוא אמר? לב טוב. הכל תלוי בלב! 

עכשיו אם נפשנו לדעת גודל במידת הלב אז הנה מה שכתוב בגמרא בעירובין נג': 

"אמר רבי יוחנן: "ליבן של ראשונים כפתחו של אולם", 

הלב שלנו איזה גודל? טפח, ככה זה בגודל של הלב, וליבם של ראשונים כפתחו של אולם, עשרים (20) אמה, האולם של בית המקדש. 

"ושל אחרונים {לא ראשונים} כפתחו של היכל"

עשר (10) אמה, כזה גודל של לב היה להם? אז איזה גופה היתה להם? לא! יכול להיות לב כזה שמכיל כפתחו של אולם או כפתחו של היכל. 

ואומר רבי יוחנן: "ואנו לעומתם - כמלוא מלוא מחט סדקית", 

אנחנו הלב שלנו כמו מלוא מחט סדקית. תיקח מחט דקה שתופרת סדקים בבגד, תתקע אותה במשהו, תתבונן מה השאירה חור, זה גודל הלב שלנו ביחס להם. זה אומר רבי יוחנן, מחבר "הירושלמי" זה הלב שלנו ביחס לראשונים ולאחרונים, אתם שומעים? 

מי זה הראשונים? רבי עקיבא. מי זה האחרונים? רבי אלעזר בן שמוע. איייייי רבי עקיבא, רבי עקיבא הוא ידע את כל הסוד, הוא זכה לשער החמישים (50), מה שמשה רבנו לא זכה, הוא ידע את כל התורה בהיקפה. האחרונים רבי אלעזר בן שמוע - ידעו את כל הגמרא ואת כל החלק של הפשט הנגלה כו' וכו' על הצד הטוב ביותר. 

אבל לא הגיעו לדרגות של רבי עקיבא וחבריו שהם זכו גם לדעת את הסוד, שהם היו אומרים 'שם' והיו עולים לשמים וכו' וכו'. ורבי יוחנן אומר על עצמו שהם כמלוא מחט סידקית. 

ומה אומר אביי? "ואנן" אנחנו "ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא", 

אנחנו כמו יתד שנועצים אותו בכותל, בכותל בנקב צר הוא נכנס בדוחק בקושי בקושי נכנס. אומר אביי ככה: אנחנו לא יכולים להבין מה שאנחנו שומעים כי אם מעט ובקושי. זה אביי אומר.

"ואמר רבא: "ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא". 

אנחנו, אנחנו אומר רבא - אנחנו כמו אצבע שדוחקים אותה לתוך שעווה קשה. ראיתם נר של שעווה? קשה אי אפשר עם האצבע לדחוף, אתה יכול להזיז אותו אבל אתה לא יכול לדחוק, לדחוק קשה! שאין האצבע יכול להיכנס בתוכה אלא מדבק קצת, אתה יכול רק קצת ככה. 

יש מי שאומר שגם אם השעווה רקה - אז גם אם אתה דוחף קצת מצליח לדחוף קצת - אז זה גם חוזר בחזרה. ככה אנחנו לסברא! הסברא שלנו כל כך חלשה, כל כך חלשה וסברא, אתם יודעים 'למה לי קרא? סברא היא!" אם אתה אומר סברא והסברא היא טובה - לא צריך פסוק. זאת אומרת: סברא טובה וישרה היא שקולה לפסוק לא צריך פסוק, אם הסברא מחייבת - אז לא צריך פסוק, פסוק - אי אפשר להתווכח אתו, פסוק אם הוא אומר אפילו אם השכל שלך אומר הפוך - זהו, הפסוק אמר זהו. השכל שלך עקום... אבל אם יש לך סברא ישרה – סברא? זה מספיק! לא צריך פסוק. 

אז הוא אומר: 'הסברא אצלנו היא... חלשה מאוד... כמו לדחוק אצבע בתוך שעווה!' שזה לא מזיז כלום לשעווה בקושי רק מנבה קצת משהו קטן ככה, אתם שומעים. ככה הם העריכו את עצמם ביחס לראשונים. אז זה ראשונים רבי עקיבא, מה נגיד לנביאים, מה נגיד על נמשה רבנו, מה נגיד על האבות הקדושים? שהשיגו את כל התורה כולה בלי תורה! 

זה מבהיל הרעיון! אם כל רבנו יוחנן שאין לנו מושג בו, שכל רז לא אניס לה, אין דבר שהוא לא היה יודע, כל מידת הלב שלו שהוא אומר: אנן כל זה רק כמחט סידקית - מי יכול להבין את הענקות של הראשונים, שליבם פתוח כפתחו של היכל או פתחו של אולם. 

ורבי עקיבא אמר: 'שהוא כמלקק בתורה רבו אליעזר, ככלב שמלקק בים!'. 

על זה בא הציווי (דברים י, טז): "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" צריך להעמיד את הלב על מתכונתו ובריאותו מה פירוש? מה גורם שהלב כל כך מקולקל? יש עליו עורלה, עורלה. מידות! צריך לתקן את המידות. 

הרי תלמידי רבי עקיבא היו תנאים קדושים והם מתו בגלל שהיה להם מידה אחת, שהם לא כיבדו זה את זה, מתו כולם, מידה אחת של קלקול בלב של מידה אחת, הרג את כולם עשרים וארבע (24,000). הלב מקולקל במשהו זה לא משנה, הלב מקולקל פה בחדר הימני בחדר השמאלי, פה בעורק הזה בעורק סתימה נגמר. 

צריך למול את ערלת הלב, עורלת הלב זה מהמידות, מתאוות מכל מיני דברים, צריך למול את עורלת הלב. ואז: "וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" וחכמים אמרו: "עבירה מטמטמת לבו של אדם!", הוא נעשה מטוטם ממש, סתום לגמרי, צריך ניתוח לב או צינתור, הלב ממש משתנה וכבר יש לו לב אחר, לב מקולקל זה משהו אחר, זה כבר משפיע על כל הגוף אחרת, לחצים בחזה, יד שמאל, פה שם וזה... ובן אדם 'הולך'. 

אז חייבים למול את ערלת הלב, לטפל בלב, שהלב יהיה שומע, שהלב יהיה מבין, שהלב יהיה חושב, שהלב יהיה.... צריך לטפל. ללמוד את ה-58 דברים של הלב לראות איך לתקן מה אצלנו לא בסדר.

וזאת התכלית שיהיה בסוף, איך נראה את השם בגילוי כמו שאומרים באחרית הימים, איך נזכה לראות שכינה? כל התכלית של אחרית הימים כתוב (דברים ל, ו): "וּמָל השם אֱלֹהֶיךָ ְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" בלי זה? לא נזכה! אז יהיה הלב בבריאותו כי השם ימול את הלב שלנו, אפילו אם לא הספקנו אנחנו למול את עורלת הלב הוא ימול לנו את הלב. 

הרמב"ן אומר: "כי החמדה והתאווה הן העורלה ללב!". 

אתם יודעים כתוב ש'משה רבנו הוא היה רואה בנבואה באספקלריה המאירה ושאר הנביאים באספקלריה שאינה מאירה!'. 

אז הסברנו בעבר: באספקלריה זה מראה, שמשה רבנו ראה באספקלריה המאירה. ניקח עכשיו זכוכית נקיה לחלוטין, את היא מאירה כל האור עובר דרכה, ואתה רואה מה שמעבר לזכוכית, אתה רואה את זה כמו שהוא. אבל אם יש קצת אבק? נכון שאתה רואה דרך האבק , אתה רואה אחת מטושטש ודבר שני אתה גם רואה השתקפות שלך. למה? אם יש אבק אז רואים גם את עצמך, אתה רואה את עצמך, אז זהו באספקלריה לא מאירה זאת אומרת הזכוכית לא נקיה. 

מה אמרו לנו חכמים? שהמידות של משה רבנו היו מתוקנות לחלוטין, כי הוא היה (במדבר יב, ג) "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" שום מידה שלו לא היתה חריגה, כל המידות מפולסות בדיוק, ממילא הם לא הפריעו, לא היה לו אגו, לא היה לו "אני" לא היה לו השתקפות של "אני" במראה בראייה שלו, לא היה השתקפות של אני בכלל למה? כי המראה שלו היתה מצוחצחת, אז הוא ראה את הנבואה כמו שהיא, "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת... פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח), פָּנִים אֶל פָּנִים (שמות לג, יא, דברים לד, י), למה? כאילו רואה את הנבואה במהותה! 

אצל שאר הנביאים זה היה 'חזיונות' חֲזוֹן עֹבַדְיָה (עובדיה א, א) - היו רואים "הָרֹאֶה" (שמואל-א ט, ט), אבל זה היה בדרך משל! "מָה אַתָּה רֹאֶה, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה" (ירמיה א, יא) וזה אתה צריך להבין "כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי" (ירמיה א, יב) אבל לא רואה את ממשות הדבר במהותו, וזה בגלל שהמידות של הנביאים במשהו משהו דק מן הדק - לא היו כמו של משה רבנו, לכן הם ראו באספקלריה שאינה מאירה. ומה יוצא אם כן? שהלב הוא הגורם, תלוי איזה לב יש. 

החמדה והתאווה הם עורלה ללב, ומילת הלב - איך מלים את הלב? מסירים את החמדה מסירים את התאווה, זה למול את עורלת הלב, כי אלה הם עורלה ללב. ואז שב האדם לזמן ההוא למה שהיה קודם, לאדם הראשון. ברגע שהשם ימול את לבבינו באחרית הימים - אנחנו נחזור לדרגת האדם הראשון לפני החטא, כי אצל האדם הראשון כבר בחטא הראשון - הוא נתכסה בעורלה. כי היה שמה תאווה "וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ" (בראשית ג, ו) היה שמה תאווה.

ואז אנחנו נעשה את כל הדברים בטבע, כמו שהיה ראוי לעשות, והוא אז היה היצר הרע חיצוני לו, והוא עשה מה שנכון ומה שאמת, בלי השוואה מה טוב ומה רע, ומהרע יודעים מה טוב, לא. 

הוא הביט על דבר להבדיל על בעל חי, לא מלמדים אותו מזה אש ומזה לא אש, הוא יודע אש לא מתקרבים, מי לימד אותו? הוא היה בכיתה? לא, איך הוא יודע ישר 'לא להתקרב!' ? איך הוא יודע להיזהר שאם שפה לחומה לא ליפול איך הוא יודע את זה? זאת אומרת: הוא בנוי אם אינסטינקטים טבעיים מראש! ככה אנחנו נהיה, שאנחנו נהיה רק בכיוון הטוב לא נמשך לרע, לא יהיה רע בעולם אלא נחזור להיות כפי שראוי וזה התולדות של לב בריא במתכונתו. 

אז מה למדנו? למדנו שפרעה היה הפכפך, בגלל שהלב שלו היה מקולקל, היה עורלה בלב, השם שחק עליו, מה עשה? גילה השם מה זה הלב שלו, הראה לו כל הזמן - הלחיץ אותו ושחרר, הלחיץ אותו ושחרר, והראה לו שהלב שלו מקולקל, שנלמד אנחנו מי זה הפרעה שלנו, כי גם לנו יש לב פרעה. פעם אומרים – וחוזרים בנו, זה לא בגלל 'שהיום הבנתי כך ומחר הבנתי אחרת...' לא! זה בגלל שהלב מקולקל, הבטרייה חלשה, אתה לא טעון בהרבה תוכחת מוסר אם היה לך תוכחת מוסר אז הייתה מבין. 

יש אנשים שמתרים בהם פעם פעמיים ושלוש ואומרים להם: 'לבוא בזמן ולבוא בכלל...' 

- "היום לא קמתי היה שעון, היום לא קמתי היה ככה..." וכל פעם סיפור חדש... 

אז עד שאומרים להם: 'בסדר, אז עכשיו אתה תלך לנוח חודש ימים 'הרחקה', תעבוד על עצמך וכו' וכו' ואחרי זה תבוא!' 

ויותר אין איחורים וזה... לא עוברים יומיים! הוא לא בא בכלל!! 

- 'מה קרה?' 

- 'השעון השעון.... השעון'. 

לא הבנתי! אז מה עשית חודש? לא תרגלת, לא התאמנת, לא תיקנת את הלב, לא למדת מוסר? לא נפחדת מזה שהורחקת? לב מקולקל! הלב עדיין מקולקל, צריך תיקון, צריך תוכחת.

עוד תוכחת ועוד תוכחת! לא מאנשים אחרים, עצמך, תסתכל במראה 

ותגיד: "טמבל! מה, אתה לא מבין? הסבירו לך שמעת נכון למה אתה לא עושה?" 

תדבר איתו זה שממול במראה, תדבר אתו 

תגיד לו: "טמבל! מה אתה עושה? למה אתה מפסיד לעצמך בשביל חמש (5) דקות בשביל זה, אתה לא יכול אתה לא מתעורר?..." 

תעשה כל תצדקי, תדאג שיעירו אותך ידפקו לך בדלת אל תישן, תשים לך איזה משהו שישפוך לך על הראש, תעשה כל הפטנטים שאתה רוצה, אבל תגיע בזמן! מה קרה לך? לטיסה היתה מאחר? לא הייתה מאחר לטיסה, אווה איך אתה מתרגש לקראת הטיסה, מה זה אתה לא יכול לישון אפילו אם אתה רוצה לישון, אתה לא יכול לישון מרוב המטח שאתה תגיע בזמן ולא תפספס ולא תעלה למטוס... 

אנחנו כל יום פה בטיסה, טסים! באים לפה ובנץ טסים למעלה לקב"ה, מדברים לפני כיסא כבודו, אומרים מה אנחנו רוצים, טיססססס. נוחתים מיד אחרי זה וכו' וכו'. יש פה טיסות כל יום בדיוק בנץ! 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר (ישעיה מב, כא: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".