סוד התורה הוא היראה | הרב אמנון יצחק

נציב יום: רפואה שלמה במהרה למשה בן שרה זהרה שזכות הרבים תעמוד לו, ולא יזדקק לשום נתוחים, החלמה מהירה ויזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן. אמן!! 

(מאמר תרט) 

החומר שאני הולך להעביר קצת כבד, תשדלו לקלוט אותו, אבל מי שיקלוט אותו ויקים אותו - אשריו ואשרי חלקו לחיי העולם הבא! הוא יגיע למדרגת: 'עם ישראל בקבלת התורה!'

 "וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז). 

הסוד של דבר תורה - הוא יראה! הסוד של דבר תורה - הוא יראה. זאת אומרת דבר תורה שאנחנו שומעים - זה יראה!! מה זה אומר? נבין בציור, חז"ל אומרים: "תבוננהו" - כבינה הנותנת טעם באדם'. הקב"ה נטע בנו את הבינה, והבינה נותנת לנו טעם, 

- "אני לא מבין" אדם אומר: "אני לא מבין, זה לא מסתדר לי!" 

קשה לאדם לקיים דבר אם לא מבין. 

יש אחד לדוגמא: רוצה ללמוד תורה ומתקדם ולעלות, אבל הוא מחליט: 'שהוא צריך לעזור להורים שלו ביום חמישי ללכת הביתה לעזור להורים שלו'. 

אדם צריך לעלות בתורה וביראת שמים, פרושו של דבר: אם זה לא אונס אז לא חייבים בכיבוד אב ואם במקום שלומדים תורה, 'תלמוד תורה כנגד כולם' בשעה שלומד תורה פטור מכיבוד אב ואם, אם זה אונס - אז משהו אחר תשאר שם! אם זה לא אונס אין ברירה צריך להתקדם ללמוד תורה ולעלות במעלות התורה! אבל יש אנשים שאין להם בינה, גם את הטעם הם לא מבינים, גם כשאומרים להם את הטעם הם לא מבינים - וזה בעיה! 

אבל בינה נועדה ליתן טעם. הסוד של דבר תורה זה שחודרים אל תוך תוכיות של הדברים הנשמעים והנאמרים: "והיה בליבי כאש בוערת" ברגע שאתה שומע שהתורה דורשת, מצווה, פוקדת - זה צריך להכנס אצלך לא בגדר ידיעה, אלא בגדר אש בוערת! שאתה כבר רוצה לקיים! כבר זה נכנס, זה ברור, זה מלהט אותך! 'דבר תורה' - "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ" (ירמיה כג כט). 

כדי להבין זאת נראה דוגמא אפילו מהגשמיות; מצינו דברים שלא נכנסים בגדר הבנה וידיעה, אלא שהמציאות שלהם הוא יראה! אימה ופחד. 

מודיעים לאדם אודות קרוב משפחה, בא נגיד על אבא ואמא: 'שאבא ואמא שלו - היה תאונה עכשיו!' 

ברגע שהוא שומע את זה, זה לא 'ידיעה' זה אימה יראה ופחד! זה לא נכנס לו בגדר ידיעה, 

אם היו אומרים לו עכשיו: 'שהיתה תאונה בכבישי 'יהודה ושומרון' וקרה מקרה ששני חיילים רח"ל! נהרגו' כמו שהיה אתמול - אז הוא שמע ידיעה, יכול להיות שכואב לו קצת, 

יכול להיות שהוא אמר: 'מסכנים ההורים!' ומתחיל לחמול וכל מיני... אבל זה ידיעה. אבל כשהוא שומע: 'שההורים שלו בתאונה!' - זה כבר לא ידיעה זה כבר אימה יראה ופחד. כל זה המושג, הוא לא שומע את זה בגדר ידיעה, בגדר יראה! כל מילה - זה עוד יראה. אז זאת אומרת אין פה שם של 'חכמה' אין פה שם של הבנה, אין פה שם של ידיעה, רק אימה ופחד מכל מלה ומלה! 

- "נו, אז מה קרה? נו, נו, נו אז מה?!..." 

נכנס הכל יראה. ככה על דרך החכמה כשהיא נכנסת בדרגה של יראה. יש חכמה אבל יש יראה, יש חכמה שמביאה את ביראה, יש חכמה שהיא נשארת בגדר חכמה ולא מביאה את היראה. באוניברסיטה לומדים כאילו חכמה, זה לא מביא יראה אפילו אם תלמד שם 'תלמוד' - זה לא מביא שום יראה. סטודנט שנכנס לשיעורי תלמוד יצא יקבל תעודה והוא ישאר אותו סטודנט עם אותם מידות עם הכל היא לא תשנה אותו התורה ושום דבר! שמה זה בגדר 'חכמה' אף אחד לא מתכוון למשהו אחר. אף אחד לא מעביר שיעורי תלמוד בשביל יראה, שמה לומדים בשביל ללמוד חכמה. 

התורה לא נתנה לנו בשביל שיהיה לנו 'חכמה' שנהיה חכמים באיזה מקצועות מיוחדים כמו בכל מקצועות הטבע והרוחניות לא, לא התורה לא נתנה כחכמה. על דרך החכמה זה שהיא נכנסת בגדר של יראה, אז יש לה תמונה אחרת לגמרי, ונאבד ממנה כל זכר מחכמה ויש פה רק אימה ופחד! ודאי שבלי החכמה לא ישיגו יראה. צריך לשמוע קודם מה החכמה אמרה ומזה נכנסים ליראה, וכשאדם יש לו יראת שמים אז כל דבר חכמה של התורה - אצלו זה בגדר יראה, זאת אומרת אי אפשר עכשיו לברוח ממה שהוא שמע, זה חייבים לעשות! וחייבים לקיים, חייבים בהתלהטות, חייבים לעשות - זה פשוט, זה לא צריך לשכנע, לא צריך כלום, חכמה נכנסת בגדר יראה. אבל בלי ידיעות וההבנות - לא תפול אימה ופחד, אבל לאחר השגת החכמה, כשהיא כבר באה לעולם היראה, כשאדם כבר ירא מהידיעה שהוא שמע בתורה מה היא אומרת, אין פה כבר חכמה יש פה רק יראה. 

ועכשיו תשמעו סוד גדול! הכלל הוא: שיותר מסוד של קרוב ורחוק - אין. קרוב או רחוק - מה אתה? מי אתה; אתה קרוב או רחוק? סוד של קרוב - זה רואים שיש בו יראה, זה קרוב. זה קרוב לה': "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמה יח) זה קָרוֹב נקרא, מי שיש לו יראה רואים עליו מיד שיש לו יראה, ברגע ששמע דבר תורה - זה נחקק בליבו וזה כאש בעצמותיו. 

המלאך מט"ט - אנחנו מבינים בודאי: כשהוא שומע את דבר ה' - לא שייך לומר: 'שהוא צריך להבין אותו' כמו שאמרנו "תבוננהו" בשביל שיהיה לנו טעם, שנבין: 'למה אנחנו עושים?' הוא לא צריך את ה:"תבוננהו" הוא לא צריך להבין את הטעם, הוא שמע את דבר ה' - אין שמה חכמה, רק יראה! רק יראה מה זה חכמה? הוא כאילו שמע את דבר ה', כאילו שמע איזה דבר של חכמה ואז הוא 'מתרצה לעשות?! מסכים לעשות?! מעונין לעשות?!' - אין דבר כזה. 

אלא כמו שכתוב בפסוק: "מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (אסתר ח יד) דבר ה' חודר אל תוך תוכיותו של המלאך! ויותר מענין של 'אדון ועבד' אין שם כלל. 

כמו שעבד לא שואל שאלות את האדון: 'למה אני צריך לעשות? מה פתאום אני? למה דוקא עכשיו? תן לי רגע לנוח...!' 

אין דברים כאלה! יש אדון - יש עבד. זהו, מהות של עבד: זה לציית לקולו של האדון. עם הבנה, בלי הבנה... ומה שייך שמה ענין של 'חכמה והבנה?' אין אצל מלאכים דבר כזה - רק אימה ופחד! לכן כתוב: הם עומדים לפני ה' באימה ביראה ברטט ובזיע. אין משהו אחר, אין משהו אחר! למה? בגלל שהם פחדנים?! – לא! זה נכנס אליהם לעצמיותם, לתוך תוכיותם בגדר יראה, אין דבר כזה בתור חכמה, שמעו איזה דבר... 

עכשיו נשמע את הסוד הגדול של עם ישראל! 

'אמר רבי אלעזר: 'בשעה שהקדימו ישראל: "נַעֲשֶׂה" ל"נִשְׁמָע" 

- יצתה בת קול ואמרה להן: "מי גילה לבני רז זה?" מי גילה לבני את הסוד הזה: שמלאכי השרת משתמשים בו? ככתוב: "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים קג כ) 

כתוב בהתחלת הפסוק: עֹשֵׂי דְבָרוֹ ואח"כ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. מה עושים קודם? קודם שומעים ואח"כ עושים, במלאכים מה כתוב? עֹשֵׂי דְבָרוֹ ואח"כ לִשְׁמֹעַ - זה סוד של עם ישראל שאמרו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" איך תעשה אם עוד לא שמעת? קודם תשמע, תבין ואח"כ תעשה, - לא! אמרו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" - זה סוד של מלאכי השרת. "מי גילה להם רז זה?" 

'אמר ר' חמא ברבי חנינא: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר" (שיר השירים ב ג) עם ישראל נמשלו לתפוח; מה תפוח פריו קודם לעליו - אף ישראל הקדימו "נַעֲשֶׂה" ל"נִשְׁמָע" (גמרא בשבת פח). 

נפלא מאד! דרך הגידול בכל העצים שמהעלין מתגדל הפרי, איך פריו קודם לעליו? התפוח היחידי שקודם הפרי לעלים, איך אומרים "נַעֲשֶׂה" ואח"כ "נִשְׁמָע"? זה להקדים את הפרי לפני העלים, וזה באמת סוד גדול! סוד גדול. וזה הסוד של הכלל ישראל: המצב שלהם שהם דילגו על הכל, מה שבדרך כלל אנשים שומעים, מעכלים, מבינים, מתרצים... ואח"כ עושים – הם דלגו על הכל! וכמו במלאכים שלא שייך בהם כל ענין חכמה 'להבין'; רק אם הם מבינים הם עושים, - לא! מצב הקרבה שלהם - הם כל כך קרובים לה', מצב הקרבה שלהם הוא של אימה ופחד! אין פה חכמה בכלל יש פה אימה ופחד. מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ ואח"כ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. קודם כל עושים! 

- 'תמסור את זה' 

לוקח את זה טרררן טס! ישר הכל בשניות הכל מתוקתק. 

ככה היה המצב של הכלל ישראל בקבלת התורה נַעֲשֶׂה קודם ל: נִשְׁמָע דילגו על הכל, הגידול שלהם של עם ישראל היה שהפרי קודם לעליו! ובודאי שלא חסר שם כלום. התכל'ס, התכלית: זה הפרי, בסוף צריך את הפרי למה יש עץ? בשביל שיביא פירות, ואם הגעת לפרי ישר בהתחלה? מצוין! זה התכלית, זה התכלית. 

זה סודה של תורה! מה זה תורה? איפה מתחילה תורה? ההתחלה של תורה: זה תכף ומיד: יראה! מעמד הר סיני. איך נתנה התורה? "קֹלֹת וּבְרָקִים" (שמות יט טז) עשן! "אֵשׁ מִתְלַקַּחַת" (יחזקאל א ד) אימה! יראה! רטט! זיע! - ככה נתנה התורה. זה התורה. מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ! זה המציאות ועצמותה של תורה. 

עכשיו מבואר, מה ששואלים: איך נכנס: "לֹא תִרְצָח... לֹא תִּֿגְנֹב" (שמות כ יב) בכלל התורה? הרי זה ענין של שכל; לֹא תִּֿגְנֹב - אם אתה תגנוב והוא יגנוב, ואתה תגנוב והוא יגנוב, בסוף יהיה גם לא תר לֹא תִרְצָח והוא ירצח והוא ירצח וזה יגן על הרכוש וזה יגן על הרכוש... - זה דברים פשוטים! לא צריך בשביל זה תורה, צריך 'עשרת הדיברות' בשביל להגיד דבר כזה?! 

כאילו, אם כבר יש מעמד כזה גדול אז תגיד נגיד: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ" (דברים כב יב) אף אחד לא מבין: למה זה? למה צריך את זה? 'שעטנז' תגיד: דברים שהם חוקים! שאף אחד לא יכול להבין: מה מסתתר מאחורי זה? תגיד דברים גבוהים! מה אתה אומר? במעמד הר סיני - שכל העולם מבין: "לֹא תִרְצָח... לֹא תִּֿגְנֹב" זה דברים שאנשים יכלו לחיות ביחד, בשביל זה התורה מבזבזת דיברות מעשרת הדיברות?! למה התורה צריכה להגיד את זה? 

אַה! לפי דברנו נמצא: ששכליות לא נמצא בתורה בכלל, זה לא מחמת השכל שהשכל מחייב או דברים כאלה... – לא! ה:"לֹא תִרְצָח... לֹא תִּֿגְנֹב" פה זה לא ענינים של שכל, "לֹא תִּֿגְנֹב" בתורה זה האש של: "לֹא תִּֿגְנֹב"! 

סתם ככה בשביל שנשמע ונבין, זה כמו אחד שקורא בתורה ואומר: "לֹא תִּֿגְנֹב" (בניגון סבבה) זה כאילו, לא טוב, לא נכון, אסור, "לֹא תִּֿגְנֹב"... 

אבל יש: "לֹא תִּֿגְנֹב"!!! (באש מתלקחת) – אוֹי! יראה! מה זה "לֹא תִּֿגְנֹב"? זה האש של "לֹא תִּֿגְנֹב"! 

פעם סיפרו, אמרתי לכם, לגדול: 'שמישהו גנב...!' 

אמר: 'לא יכול להיות!' 

אמרו: 'למה?' 

אמר: 'כתוב בתורה: "לֹא תִּֿגְנֹב" - איך יכול להיות שהוא גנב?! 

תורה - זה מציאות כזאת ששוללת! שוללת-שוללת את האפשרות של תִּֿגְנֹב - שוללת, זה יראה, כשהתורה אומרת: "לֹא תִּֿגְנֹב" - זה על כל זה, זה לחדור לאיזה מקום ככה וככה-וככה, ובחשאי ובלילה וככה, "לֹא תִּֿגְנֹב" זה אפילו הקל ביותר ואפילו שהכי והכי אפילו לא שווה כלום כאילו! "לֹא תִּֿגְנֹב" נפשות, "לֹא תִּֿגְנֹב" דעת הבריות, "לֹא תִּֿגְנֹב" חפצים, "לֹא תִּֿגְנֹב" ...! יש לזה הרבה-הרבה! וכל זה: "לֹא תִּֿגְנֹב", "לֹא תִּֿגְנֹב" – אש! אש-אש... 

האימה והפחד והרתת והזיע, "לֹא תִּֿגְנֹב" של תורה - תכף בהתחלה שלו זה היראה! זאת אומרת איך אדם צריך לפחד מכל מצב של גנבה. 

יש הרבה גנבים; לא גונבים חפצים, לא! לזה חינכו אותם: 'לא לגנוב חפצים!' אבל הם גונבים דעת הבריות! זהו, גנב אבא של הגנבים. יש ע"ז שיעורים שלמים...!

כמו שהמצוה של: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ" כולה יראה ולא חכמה, איזה חכמה יש פה? איזה חכמה יש פה?? ה' מצווה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ" איזה חכמה יש פה? מה זה? יראה! ה' אמר - אתה צריך לעשות! אתה צריך לירא מה' שהוא אמר ואתה צריך לעשות: "מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ!". 

גם ה: "לֹא תִּֿגְנֹב" של תורה - כולו יראה ולא חכמה כלל. לא ענין שכלי, ענין של יראה. 

אמנם יש אופן שלצערנו הרב יש אצל רוב האנשים! שיכול להתהוות אצל האדם מכל התורה ענינים של חכמה ושכל. 

אומרים לך: 'זה למדן! זה מלומד, זה...; יש "בר אוריין ויש דחיל חטאין"; יש אחד "בר אוריין" - בן תורה. לומד תורה והכל "בר אוריין" תשאל אותו בתורה - הכל הוא יודע. ויש "דחיל חטאין" - ירא שמים ירא חטא. מה יותר גדול? "דחיל חטאין". 

אבל יש כאלה למדנים, הם בכל מקום שתשאל אותם - הם יודעים, לא רק שהם למדנים הם גם אוהבים ללמוד! לא יכולים בלי ללמוד, רק ללמוד, לא מענין אותם שום דבר בעולם. 

יש אופן שיכול להתהוות אצל האדם מכל התורה: ענינים של חכמה ושכל, אבל זה נקרא מצב של: 'ביטול תורה כליל!!'. 

 "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז כג) וואי! איזה פרוש עכשיו על הפסוק הזה: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה" אם אתה אומר רק להחכים מן התורה - אז היא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי בכלל! זה לא תורה, זה כאילו אתה לומד באוניברסיטה 'חכמה'! היא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי!! ואתה רחוק מה'!!!

('דעת חכמה ומוסר' חלק ב מאמר נג).