לימוד זכות לבירור האמת | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, שלומי בן יפה,

יזכה לתשובה שלמה אמיתית, זיווג הגון וכשר במהרה,

יזכה לראות בבניין אריאל וימשיך לזכות את הרבים, אמן.

רוב העבירות שאדם עובר עליהן

של טעות הנה.

טעות בידיעה

כשגגת מלאכה,

זאת אומרת, טעות בידיעה כשגיגת מלאכה. בשבת יש טעות, יש שגגה שנקראת

שגגת מלאכה.

מה הפירוש? הוא לא יודע שזה מלאכה אסורה בשבת.

אז זה טעות בידיעה.

הוא לא יודע.

אדם לא מכיר את כל המלאכות,

עשה מלאכה בשבת,

הוא שוגג. למה הוא שוגג?

הוא לא ידע שזה מלאכה בכלל.

אז זה נקרא שגגה.

אז יש טעות בידיעה, והיא

כמו שגיגת מלאכה.

אז אדם עושה עבירה בגלל טעות בידיעה, הוא לא ידע איזה עבירה.

יש טעות במציאות,

כשגיגת שבת.

יש עוד שגגה בשבת,

שבן אדם

לא יודע שהיום שבת.

לא יודע, התעלם ממנו.

אז זה טעות במציאות.

אם הוא היה יודע שיום שבת, לא היה עושה מלאכה.

אבל הוא לא ידע שהיום שבת.

זה נקרא שגיגת,

זה נקרא טעות במציאות.

אז זה יכול להיות גם טעות במציאות שאדם חושב שמצווה זה עבירה, ועבירה זה מצווה. זה גם טעות במציאות.

ככה הוא מבין,

ככה הוא למד, ככה אמרו לו.

ויש טעות

בהלכה

שאומר מותר בכאלה רבות.

זאת אומרת, טעות בהלכה,

הוא סובר

שעל פי ההלכה זה מותר.

לכן הוא עושה.

אמנם הוא עשה עבירה,

אבל הוא סבר,

באמת סבר, לא ממציא לעצמו כאילו היתרים.

הוא סבר שזה מותר.

מעטות הן העבירות שאדם עושה במזיד.

וגם באלה לא מזיד גמור הוא.

כמו שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה, על עמי ארצות,

שזדונות נעשו לו כשגגות.

זאת אומרת, עם הארץ,

זדונות

נעשו לו כשגגות.

כי ידיעתם אינה ידיעה של תורה.

מושגים אחרים יש להם

בכל ענייני המציאות,

כמו עניין מלאכה בשבת.

אפילו אם ידע העם הארץ ששבת היום

ואסור לעשות בו מלאכה,

הוא לא מבין שלהוציא דבר קל

זה נקרא גדר חילול שבת.

כמה אנשים מטלטלים.

תסביר לו, לא, כולם מטלטלים, כולם הולכים עם שעון, כולם הולכים עם זה, כולם עם זה, כולם עם זה.

אסור לטלטל מרשות היחיד לכרמלית,

אפילו אם אין רשות תרבית,

מדרבנן גם לכרמלית אסור לטלטל.

מה אנשים מקילים? לא, יש עירוב, יש זה פה, איזה עירוב? עירוב לשיטת מי? לשיטת מרן? לשיטת הרמה? לאיזה שיטה? לפי מה? לא, לא מעניין אותו. מותר, מותר, מותר.

אז מה, אני לא אקח את הילד? אז מה, לא נצא? אז מה, ניתקע? כל מיני קשקושים.

זה עמי ארצות שלא יודעים ששבת היום אסור לעשות מלאכה, ובעיניהם

להוציא דבר קל

זה כלום.

המושגים שלהם במלאכה,

במלאכה

הוא דבר שקשה לעשות.

מה זה מלאכה, הם מבינים?

שעושים מלאכה!

חוטבי עצים!

זה המלאכה!

אבל אם בן אדם, אתה מבין,

אם בן אדם הוציא מהסלט את הבצל שהוא לא רוצה אותו,

הוא לא מבין שזה מלאכה.

אבל זה בורר.

אסור לברור בשבת, להוציא פסולת מתוך אוכל, אסור.

הוא לא מבין.

לא מבין.

אז אדם כזה

איננו מזיד גמור בעשיית מלאכה, אף אם ידע את האיסור.

למה? כי אצלו, לפי השכל שלו,

ככה זה נראה לו.

וכן, עבירה שאדם עבר ושנה בה

ונעשית לו כהיתר,

הרי ידוע שאם אדם עבר עבירה ואחר כך עזר על אותה עבירה עוד פעם, פעם שנייה, אז היא נעשית לו כהיתר. מאז זה כאילו מותר. כאילו, לא מותר.

אבל בעיניו זה כאילו היתר.

גם זה לא מזיד גמור.

כי אין ברצונו לעבור על דבר אסור,

אלא על דבר המותר בעיניו.

ובכן, אפשר לומר עכשיו כך,

שכל לימוד הזכות

שבבית דין חייבים בו,

מדין ושפטו העדה והצילו העדה,

זאת אומרת, כשהולכים לשפוט בן אדם צריך לחפש את כל צדדי הזכות

לפני שמרשיעים אם צריך להרשיע,

שנאמר, ושפטו העדה והצילו העדה,

לימוד זכות שחייבים בדין

מדין זה של ושפטו העדה והצילו העדה,

מה המטרה שלו?

המטרה שלו להבחין

את המזיד של בעל העבירה.

עד כמה היה פה מזיד

כמו התראה,

חייבים להתרות בבן אדם לפני שעונשים אותו,

שיהיה ברור שהוא יודע על מה מדובר.

התראה עצמה ניתנה להבחין

בין שוגג למזיד.

רואים בן אדם עושה מלאכה, נגיד הוא זורע,

ובא אליו ואומר לו בן אדם,

אתה יודע שאתה עובר עכשיו עבירה של זורע בשבת?

אם הוא אמר לו שם של מלאכה אחרת,

הוא לא מתחייב.

אבל אם הוא אמר לו את שם המלאכה נכון,

ואמר לו התראה, אני מתראה בך שאתה עובר על מלאכת זורע בשבת,

זאת אומרת, אם עד עכשיו הוא חשב שזה לא זורע,

אין בזה שום בעיה במה שהוא עושה,

ועכשיו יתרו בו

שני עדים ואמרו לו

שאתה עובר עכשיו

עבירה דאורייתא מלאכת זורע,

מה המטרה של ההתראה?

להבחין אם הוא שוגג או מזיד.

אם הוא יחליט להמשיך

ולעשות למרות ההתראה, אז עכשיו הוא כבר יודע שזה איסור גמור.

וזה,

אין הפירוש רק ידיעה של האיסור,

אלא הוא צריך גם קבלת התראה.

זאת אומרת, הוא צריך לשמוע ולקבל את ההתראה.

וזה צריך להיות תוך כדי דיבור.

זאת אומרת,

תוך כדי דיבור זה שלום עליך ריבי.

במשך הזמן הזה, אם לוקח

שלום עליך ריבי שתי שניות,

אז אם תוך כדי דיבור הוא המשיך לזרוע,

אז זה ודאי שהבן אדם הזה מזיד. הוא התיר את עצמו למיתה.

כי אמרו לו,

אתה עובר על מלאכת זורע בשבת, העונש עליה,

סקלה!

הוא שמע,

one, two, זרע!

מה הוא עשה?

התיר עצמו על המידה.

זה ברור שהוא מזיד גמור.

אין פה יותר שוגג, אין פה כלום. אי אפשר ללמד עליו זכות, כלום.

ברור, הוא ידע, עטרו בו, ותוך כדי דיבור הוא עשה חייו, מיתה.

וכל אלה הם בחינות שבוחנים במזיד שלו עד כמה הוא מזיד.

האם הוא מזיד גמור

או לא?

אחרי שביררנו את כל מה שאמרנו, עכשיו הוא מזיד גמור.

כמו כן, כל צדדי הזכות

שחייבה התורה לחפש אותם

הם לא ויתור של רחמנות על הדין,

אלא בירור באמת של הדין.

כל מה שהתורה מחייבת אותנו,

לימוד זכות,

זה לא ויתור של רחמנות שאנחנו מרחמים עליו ומוותרים על הדין.

לא.

אלא זה בירור באמת של הדין.

אולי היה ככה, אולי ככה, אולי ככה. צריך לברר.

מאיפה אתה יודע?

אולי ככה,

אולי ככה.

רק אחרי בירור אנחנו יודעים.

ואז יודעים את האמת של המזיד שלו. האם היה זה מזיד או לא?

אז זאת אומרת, קשה מאוד להיות מזיד ממש.

אבל אם בן אדם אומרים לו, וחוזרים ואומרים לו,

והבן אדם מבין, לא שהוא סתום.

לא מדובר באדם שלא מבין, מדובר באדם שמבין.

הוא אומר, ואף על פי כן, ועל מנת כן,

ולא מעניין אותי מה שאתה אומר, וכו' וכו', כי ככה אני רוצה.

אז אתה ביררת בעצם, ניסית להגיד לו, ניסית להסביר לו, ניסית.

אתה רואה שהבן אדם,

אז אנחנו יודעים שהוא מזיד באמנו.

עכשיו,

אבל בכל אופן, אותן העבירות שהתורה מספרת עליהן,

עבירות של אבות העולם,

אברהם יצחק ויעקב, דוד ושלמה, וכל מי ש...

עבירות של אבות העולם ודור דעה,

דור המדבר,

כל העבירות האלה הן של טעות,

של טעות,

לא מזיד

של טעות,

שגיאה דקה בהבנה של תורה בדבר אחד או באיזה דברים.

כי אברהם אבינו שלמד את התורה וקיים אותה עד שהיא לא ניתנה,

מישהו חייב אותו?

אף אחד לא חייב אותה.

ניתנה תורה שהוא חייב בה?

לא ניתנה.

ואף על פי כן הוא, מהכרתו והבנתו, את הבריאה ואת הבורא,

הגיע לזה שהוא יודע את כל התורה כולה ומקיים אותה.

איך אפשר שהוא ירצה לחטוא?

הוא ירצה לחטוא באיזשהו חטא, חס ושלום, במזין.

איך יעלה על הדעת שאדם שמעצמו,

מרצונו, מקיים את כל התורה כולה?

ואפילו מצוות רבנן,

את כל זה הוא עושה כי הוא רוצה לעבוד את השם.

אפשר שאחד כזה יעשה איזו עבירה במזיד?

וכן יצחק

ויעקב אבינו,

ושנים עשר השבטים.

העבירות שלהם הן רק טעות

בעניין עמוק.

שלפי דעתם הגדולה,

אז זה נחשב לעבירה.

אם זה היה בסתם אנשים אחרים, זה בכלל לא עבירה.

אבל בגלל שהם כל כך גדולים,

הדרישה מהם

לדקדק בדקות של הדקות, כי אתה לא אדם פשוט,

אתה צריך להבחין יותר ממה שאדם גס.

וזה עניין הבחירה בכלל.

כל נושא הבחירה שאנחנו אומרים שיש לנו בחירה,

כל העניין הזה,

למה צריך בכלל ובחרת בחיים?

אם צד אחד זה חיים וטוב,

בצד השני זה מוות ורע,

איך אפשר לבחור אחרת?

אם אומרים לכם, רבותיי, זה השער, נכנסים ממנו עכשיו לגן עדן,

כל הצדיקים שם.

זה השער שם, נכנסים לגיהינום, לאש, למשרפות,

שם כל הרשעים נצלים.

אומרים לך, נו, תתקדם משם ותלך או לכאן או לכאן.

אני מציע לך, ובחרת בחיים.

אתה צריך להציע לי למה יש ספק

שאני אלך לגיהינום, שאני אחפש להיכנס לשם מידיעה, מרצון,

שאני אלך לגיהינום, בחיית, נו.

איך יעלה על הדעת?

אדם נורמלי ילך

להיסרף באש?

ודאי, אומרים לו, הנה, נכנסים לפה, לגן עדן, ודאי שהוא ילך לשם. אז למה צריך צבועת, ובחרת?

אם יש חיים וטוב,

אם יש מוות ורע,

למה צריך להגיד לי, ובחרת בחיים?

תגיד לי מה הטוב,

תגיד לי מה הרע,

בלי שתגיד לי, ובחרת בחיים. פשוט שאני אבחר בטוב.

מה פתאום שאני אבחר לעצמי רע?

אז מה זה, ובחרת בחיים?

אז למה צריך מצווה כזאת, ובחרת בחיים?

כי זה לא זאת הכוונה.

אלא

מפני ששכל אדם עלול לטעות.

לחשוב על הרע שהוא טוב,

ולחשוב על המוות שהוא חיים.

עד כדי כך יכול אדם לטעות.

ולכן נצרך האדם לציווי

שיבחר בחיים ובטוב.

אתם רואים אצל הרבה אנשים את הפך הרע והטוב.

התהפך.

התורה אומרת לא לדבר לשון הרע.

היא אומרת גדרים, על מי מותר ועל מי אסור.

אבל כשהיא אומרת שאסור,

הוא מחליט שזה טוב.

טוב להגיד, טוב לפרסם, טוב שידעו, טוב ש...

אבל התורה אמרה,

בציור הזה מותר או בציור הזה אסור? לא כל מה שאתה חושב.

אז אתה יכול להלביש על כל מי שאתה רוצה.

אתה צריך לדעת.

בגלל שאנשים לא יודעים.

הם לא בוחרים בטוב.

הם גם לא הולכים לברר.

כי אם הוא יברר יכול להיות שהוא יצטרך להימנע מלדבר והוא רוצה לדבר.

אז למה לי לברר?

מונח אצלי שמותר.

לא בחרת בטוב. אם היית בוחר בטוב, לפני שהיית מדבר, הייתי הולך לבדוק.

אם היית בודק והיית יודע ברור,

מן הכתובים ומן החכמים הגדולים שזה מותר, מצוין, אז אתה מקיים מצוון.

אתה נתלה באילן גדול, אתה נתלה בתורה הקדושה, כתוב במפורש, ואתה מבין אותה. לא מדובר באחד שמבין הפוך.

יש הרבה שמבינים הפוך גם ממה שכתוב.

לכן אמרתי, צריך גם וגם

לראות את הכתוב וגם לשאול את החכמים האמיתיים,

בשביל לדעת שבאמת זה הכתוב וזה הציור וזו המציאות,

וזה לגבי האדם הפלוני הזה.

אז לכן, מה שכתוב, בחרת בחיים, כי האדם יכול להפך הכול.

ובכן,

לאור מה שאמרנו עד עכשיו,

רובה דרובה של עבירות

על ידי טעות הן.

איך ידע האדם אם הוא טועה או לא?

הוא נצרך לנבואה.

גם טעות של יחיד וגם טעות של ציבור.

יש טעויות בהיסטוריה שציבורים שלמים טעו.

אם החכמים טעו.

אם החכמים טעו.

אז איך ניצלים מטעות?

על ידי נבואה.

למה?

כי יש חלקי טעות

שאי אפשר לברר אותם מתוך התורה.

כי הן טעות במציאות, לא בידיעה.

דבר שהוא בידיעה,

התורה תגיד לך, מותר או אסור.

אבל אם אתה טועה במציאות,

אתה אומר, זה האיש!

הוא רשע!

יכול להיות שאתה טועה במציאות.

בעיניך הוא כזה.

בגלל שאתה לא אוהב אותו, שונא אותו, לא משנה, אז בעיניך הוא רשע.

אתה טועה במציאות.

כי התורה מגדירה אותו בדיוק הפוך ממה שאתה מגדיר אותו.

התורה לא יכולה לברר לך את זה, כי אתה רואה את זה איך שאתה רואה.

אתה חושב שהיום יום חמישי, אבל היום שבת.

איך התורה תברר לך איזה יום היום?

התורה יכולה להגיד מה מותר ביום חמישי,

מה אסור בשבת.

אבל התורה לא אומרת לך כל יום איזה יום זה.

התורה אומרת לך ידיעות.

מציאות?

אתה חי במציאות.

ואתה לכאורה מחליט מה המציאות.

מי אמר שמה שאתה מחליט זה המציאות?

פה יכול להיות טעות.

טעות במציאות יכולה להיות,

אבל לא בידיעה.

את זה יכול לברר לך הנביא בנבואתו.

אז הנביא אומר לך, הלו,

אתה טועה, זו לא המציאות.

אתה בא אליו,

את הידיעה אפילו אם אתה יודע,

ודאי שגם הוא יודע,

אז על הידיעה אין מחלוקת.

מותר או אסור, נכון או לא נכון,

זה לא בעיה.

רק השאלה, מה המציאות?

אתה טועה במציאות?

מי יכול להגיד לך?

הנביא יכול להגיד לך.

לדוגמה, האחים,

12 השבטים, הם ידעו מה הדין,

שהדין הוא דין רודף.

הם יודעים שדין רודף חייב מיתה.

והם חשבו שיוסף

הוא רודף אותם להפסידם את העולם הבא.

אז מה הדין של רודף? הם ידעו את הדין,

והם דנו לפי הדין, חייב מיתה.

אבל הם טעו במציאות.

הוא בכלל לא רודף.

הוא לא רדף אחריכם בכלל.

הוא לא התכוון להזיק לכם. הוא בדיוק הפוך, התכוון להיטיב לכם,

לתקן אתכם, לעורר אתכם.

לכן הוא הלך לאבא,

שיסייע לכם,

שיהיה לכם תיקון ולא תטעו ולא תיכשלו בפעם שהוא חשד שאתם לא בסדר, הוא לא היה רודף.

מטאו!

ולכן הם נענשו.

אז הנה, אנחנו רואים.

ידיעה, הם ידעו.

מה הדין שרודף? הם ידעו.

הם דנו לפי הדין.

אבל הם טעו במציאות.

זה לא האיש שאתם מדברים עליו. זה לא הוא.

הוא לא רודף אתכם,

להרוג אתכם ולחסל אתכם מן העולם הבא. מה פתאום? מה פתאום?

יוסף הצדיק!

אז מי יכול רק, אם היה בא נביא,

היה אומר להם, טעיתם.

נביא, בנבואה, יכול לדעת.

אז זאת אומרת, רואים שטעות יכולה ליפול. אתם רואים בדקות של הדקות

מה הם עשו במזיד? אם הם היו יודעים שהוא חף מפשע,

הם היו עושים? עובדה שהם הצטערו וכו'.

אז

איך יכול להיות?

איך יכול להיות?

זו הבחירה.

הבחירה,

ודאי שאף אחד לא רוצה לעשות עבירות שייכנס לגיהינום,

אבל הוא, יש לו צדדי היתר.

או שהוא עם הארץ, או שהוא טועה במציאות,

או שזה...

אז לכן הבחירה צריכה להיות שלא לטעות במציאות.

זה היה בדורות שהיה נביאים.

מה עושים בדור שלנו שאין נביא חוץ מהוא שסוגר עיניים ככה בכיכר השבאב?

מה עושים?

בדור שאין נבואה,

הייסורים באים במקומה.

הייסורים זה במקום הנביאים.

הם באים לברר ולגלות את הדבר

שהוא תלוי במצפון של הלב.

ויש לייסורים יתרון על הנבואה,

בשלושה דברים.

הייסורים עדיפים על נביא, בשלושה דברים.

ראשית,

הערכה של חומר העבירה, כמה חמורה העבירה.

הייסורים קובעים.

אם אתה מקבל ייסורים גדולים,

אתה יודע שהעבירה חמורה.

אם אתה מקבל ייסורים קלים,

אתה יודע שהעבירה יחסית קלה.

אם אתה רואה שהם נמשכים,

אתה מבין שאתה עדיין לא התפטרת מהעבירה?

וכן הלאה. תלוי במי. ברשעים הם בכלל לא מתייסרים.

והם מכסים להם את העיניים שימשיכו להשלות את עצמם שהם בסדר עד האחרית.

אבל צדיקים,

מקפידים עליהם כחוט השערה לנקות אותם כל פעם שיש איזה

פישול קטן,

ישר.

למה לעורר אותם שלא יישארו עם כתם קטן

לזמן מה?

אז דבר ראשון בייסורים, מה מעלה?

הערכה של חומר עבירה, עד כמה יחמור.

הנבואה באה רק לגלות על דבר שנראה למצווה,

שהוא עבירה.

הנביא יגיד לך, אתה טועה, אדוני. מה שאתה חושב שזה מצווה, זה עבירה.

או,

שאיך שאתה עושה את זה, מקצתה

זה עבירה ולא מצווה.

או שכולה עבירה.

כן?

יש אדם

רוצה להתקרב לרבה,

נגיד שזה מצווה, הוא רוצה להתקרב לרבה,

אבל על הדרך הוא שם מרפק לאחד בשביל להיכנס לבפנים.

והוא חושב שהוא מחיוס הקוידש.

הוא מחיות הקודש.

הוא נכנס.

אז הנביא יגיד לו, תשמע, חביבי,

אתה עושה עבירה,

לא מצווה, מצווה באה בעבירה, עבירה.

אבל הוא מרגשי קודש, רוצה להתקרב לרבה,

אבל לא על חשבון השני.

אבל מה, הנביא,

אתה לא למד אם העבירה שאתה עושה היא גרועה מעבירה אחרת או שווה לה.

הוא לא מתחיל לפרק לך את כל הזה. הוא אומר לך, אתה עשית עבירה, זה לא מצווה,

או עשית קצת

עבירה

ולא מצווה.

אבל הוא לא אומר לך מה השווי ש...

של העבירה הזאת ביחס לעבירות אחרות.

את זה שומעים רק מייסורים.

מייסורים.

הייסורים מרגישים לאדם

מה גודל העבירה.

כי גם הנביא הוצטרך להזהיר על עבירות

על ידי גילוי עונשיהן

במקומות רבים.

זאת אומרת, הנביא לא רק אומר מה העבירות, הוא גם אומר מה העונשים עליהן.

כמו הנביאים

שהתנבאו על חורבן הבית.

הם אמרו שהבית יחרב, הבית יחרב.

זה לא בעיה של הבית, זה בעיה שלכם.

אין לכם מקום שיכפר עליכם.

כך היה קורבן תמיד של שחרית,

של בין הערביים, מכפר על עבירות שבינתיים

הייתם יכולים להביא קורבנות ולהתכפר מן השגגה.

הייתם יכולים קורבן אשם, קורבן חטאת, כל מיני קורבנות שאתם יכולים

על ידי זה להתכפר.

יחרב הבית, אין לכם יותר כפרה.

אז במקום כפרה אתם תקבלו ייסורים, תקבלו גלות, מיתה,

מחלות, צרות, רדיפות וכולי.

אז הודיעו להם, תשמעו, אתם הולכים לאבד את הבית.

הבית הולך להחרב בגלל העוונות שלכם.

אז לבד מה שגילו על עבירות

שלא נתגלו לחכמים

ולשאר הנביאים,

אז הם עוד אמרו את העונש שעליהם.

זאת אומרת, נביא שנשלח

להוכיח את ישראל,

אז הוא הוכיח אותם,

את החכמים שלהם ואת הנביאים שלהם.

כתוב שעל מה עבדה הארץ?

על עוזבם את תורתי, שאלו לתורה,

שאלו לנביאים, שאלו לחוכמה.

לא ידעו לענות.

לא ידעו לענות.

על עוזבם את תורתי.

מה היה? שלא בירכו בתורה תחילה.

זלזלו.

היו לומדים תורה, הכול, אבל לברך על התורה, להחשיב את התורה עד כדי כך שלברך עליה בתחילה?

יש בזה כמה פירושים.

זה לא הבינו.

שבגלל זה יחרב הבית?

בגלל זה יגלו? בגלל זה יהיה ככה?

מה, אני לא לומד תורה.

הוא לומד תורה כל היום.

מקיים מצוות, הכול.

אבל לא בירכו בתורה תחילה.

לא בירכו בתורה תחילה.

בא אליי יהודי קודם ואומר לי, כבוד הרב, אני קצת מודאג, יש כל מיני אנשים שלא מחזיקים מעמד ופה ושם,

ולא מצליחים לעמוד בכל מה שנדרש.

ואני פוחד שזה הולך ומתמעט.

אמרתי לו, למה אתה פוחד?

רבי עקיבא היה צדיק גדול.

גדול הדור.

היו סביבו למעלה מ-24,000 תלמידים.

מה הוא היה אומר להם כל הזמן?

ואהבת לרעך כמוך.

ואהבת לרעך כמוך.

ואהבת לרעך כמוך. זה כלל גדול בתורה.

ואהבת לרעך כמוך.

ועל מה הם מתו?

הם היו תנאים קדושים. קיימו את התורה, למדו כל הזמן, קיימו מצוות, לא עשו עבירות. הכל מצוין, אבל הם לא כיבדו זה את זה. זה הכול.

על מה הם עברו?

על מה שהרבה אמר. מה הרבה אמר?

ואהבת לרעך כמוך.

והם לא כיבדו זה את זה.

מתו.

לא אחד,

לא שתיים, לא סנקציות.

24,000 מתו.

כמה נשארו לו מכל התלמידים?

למאן דה אמר חמישה, למאן דה אמר שבעה.

אלה הסולת שנשארו.

אבל מהם יצאה תורה לכל ישראל.

זה הבירור.

תמיד בכל קבוצה יש בירור.

בירור, בירור, בירור, בירור, בירור, בירור. אני אמרתי שאם יישאר אחד

כמו דמשק אין העזר, עשיתי את העבודה.

ואני מסתפק בזה מאוד.

לאברהם אבינו היו 200, כמה? 318 בני בית.

ומכולם יצא לו רק דמשק אליעזר.

זה לא פשוט.

זה לא פשוט.

אם אדם רוצה לזכות להיות צדיק אמיתי, זה לא פשוט. זה לא כמו שכל הרבנים קוראים לכל עבריין שנותן כסף, הצדיק, החסיד. זה לא ככה.

זה לא ככה בכלל.

בשביל להיות צדיק, להיות מלוטש

כמו שהשם רוצה, זה שיפוצים כל החיים.

עוד פאזה ועוד פאזה ועוד... זה עבודה.

זה עבודה סיזיפית, קשה.

אבל מי שרוצה להיות צדיק במחיצת הצדיקים בעולם העליון, לא במדומיינים.

יש צדיקים מדומיינים, שדומה יטפל בהם.

אבל מי שרוצה להיות צדיק אמיתי, הוא צריך לעבוד על זה.

רוצה, רוצה, לא רוצה, לא קרה כלום.

אז לכן,

עוד אמרו להם גם את העונש הנביאים.

כי העונש מבאר את גודל החטא והחומר שלו, החומרה שלו.

אם אומרים לך שאדם שמקלל את אביו ואימו זה סקלה,

אז זה אומר לך שהחומרה הזאת היא יותר גדולה מרוצח.

כי רוצח זה לא מסקלה.

זה הרג.

רוצח רצח את הנפש,

רצח את הנפש.

זהו, היא לא תחזור, מתה.

הוא פחות חמור ממקלל אביו ואמו.

מקלל אביו ואמו, סקלה.

אז העונש מגלה את חומרת העבירה.

ובמקום שאין נבואה,

אין נבואה יום.

אז הייסורים עצמם הם מגלים את העוון

שמכוסה מבני אדם.

הוא מתהלך

לתומו כאילו, במירכאות, לתומו.

כאילו בסדר.

באים הייסורים ואומרים לו, תתעורר.

אתה לא בסדר.

תפשפש.

תמשמש.

תבדוק את עצמך.

ויחד עם זה, הייסורים גם גלים את חומר העבירה.

עד שמגיע עבורה עונש כזה, בזה העולם.

למה אתה סובל כך וכך

ולא מתפטר מזה?

כי עדיין לא גילית מה הדבר.

לא כל דבר אפשר לגלות לבן אדם.

גם אם תלך לחכם,

הוא יכול לשער, הוא יכול להגיד בערך, יכול לכוון, לתת כיוון, אולי.

אולי תהיה לו סייעתא דשמיא ומן השמיים יאירו את עיניו, כמו שאומרים, שיעזור לך.

יכול להיות שהוא שליח טוב.

אבל האדם, אין כמו האדם לברר עם עצמו,

לברר עם עצמו מה הסיבה.

כמובן שלא מדברים באדם שמלא עבירות,

כי איפה תצא ראש, מה אתה תדע, מאיפה, מה, על מה זה בא.

מדובר באדם שהוא יהודי טוב, שומר תורה ומצוות והכול,

והיה לו פה פלטה, שם פלטה, נגיד, אז

נו אפשר לעלות על זה.

אבל אם כל דבר אתה לא עושה כמו שצריך,

לא כהוגן או לא עושה בכלל, אז איפה תתחיל? איפה תתחיל?

דבר שני, שיש מעלה לאיסורים על הנבואה.

כי חסד השם שבא אחרי החטא

הוא בזה שהקדוש ברוך הוא שולח נביאים אל החוטאים ומאיר להם באור הנבואה את דרך התורה,

כמו שביארנו.

זה חסד.

היינו אומרים,

כשלת? תשלם.

השם אומר, לא, ישראל חטאו?

אני לא מחפש לחניש אותם.

אני אשלח להם נביא

שיעיר את עיניהם,

יעיר אותם, יעורר.

זה חסד.

חסד לאחר החטא

שולח הקדוש ברוך הוא נביאים לעורר את ישראל,

ומאיר להם באור הנבואה דרך התורה.

חסד זה מגיע לאדם רק על ידי אחרים,

או גדולי הדור,

או חסידי השם,

שהשלימו כבר את עצמם למדרגה זו,

כמו שמבואר ברמב״ם, בהלקות יסודי התורה, פרק זן פז.

אותם בוחר השם לשלוח על ידם,

יש אנשים שהקדוש ברוך הוא מייעד אותם, אפילו שהם לא נביאים,

מייעד אותם לגלות את הסודות האלה ולעורר את העם לתשובה,

לתקן את דרכיהם.

זה מעלת הנביא,

אבל אמרנו שהאיסורים הם עדיפים.

למה?

יתרים על זה הם האיסורים,

שהחוטא עצמו,

הוא צריך להיות נביא בעצמו על ידי האיסורים.

החוטא הזה, אחרי שהוא מתלכלך בחטא הרבה,

עד שאין התורה מספקת עבורו להורות לו את הדרך אשר ילך בה.

החוטא הזה, מכיוון שהאיסורים באים עליו,

הוא בעצמו נעשה נביא.

הוא צריך להגיד לעצמו מה שטמון וסתור בחדרי ליבו,

כי אדם רואה את עצמו יותר ממה שנביא יכול לראות עליו.

ונביא דוגמה.

שמואל הנביא נשלח

למשוח

את אחד מבניו

של ישי.

ישי, אם הביא לו את כל הבנים, שבעה בנים?

אף אחד מהם לא ראוי. מי צריך להיות? דוד המלך.

איפה דוד? לא נמצא.

וגם לא זוכרים בכלל שהוא מהבנים.

למה?

חשבו שהוא ממזר.

מוזר הייתי לאחי.

היה לו אח גדול

שקראו לו אליאב.

כשבא שמואל ועבר על כולם,

רצה למשוח את אליאב

למלך על ישראל.

ושמואל אמר כשראה אותו, נגד השם משיחו.

הנה,

זה משיח השם.

ומה השם אמר לו?

האדם יראה לעיניים

והשם יראה ללבב.

אתה אדם. אתה נביא, כל הכבוד,

אבל אתה אדם.

אדם יראה לעיניים,

אבל השם יראה ללבב.

אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו,

כי מאסתיהו.

השם אומר, אני מואס בו.

אמרו חכמים זיכרונם רכה,

כי מתחילה היה נבחר.

היה ראוי אליאב להיות

ראש שושלת המלוכה ולא דוד.

אלא אחר כך הוא נמאס,

כי מאסתיהו.

למה?

בשביל מידה של כעס שנתעוררה בו.

מה זה המידה של כעס? הוא גער

ודוד המלך שעזב את הצאן ובא לראות במלחמת גוליית.

זאת אומרת, כאילו, גוליית מתריס והכול.

על מי נטשת את הצאן? צעק עליו בכעס.

זה אפילו היה אחרי.

מכל מקום,

הקדוש ברוך הוא מאס בו. ומזה הוציאו משפט, חכמים זיכרונם רכה,

שכל הכועס,

אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמיים, מורידין אותו.

אדם כבר זכה להיות.

כל זרע המלוכה היה צריך לצאת ממנו.

זה זכויות שאין כדוגמתן.

למלוך בישראל זה לתקן את כל עם ישראל בדרך השם.

כוחו של מלך לעשות ככל העולה על רוחו לתקן את כל עם ישראל לתורה ולמצוות.

כל הדורות שייצאו,

הפסיד.

בגלל מה? כעס!

פעם אחת.

כל הכועס,

אפילו פוסקין, פוסקין, פסקו כבר מן השמיים על הגדולה,

מורידין אותו.

תראו כמה מידה זו פסולה.

והשורש שלה זה גאווה.

וזה מופיע בפסחים סוו.

אז לכאורה הדבר קשה.

אליאב נטבע

וגם נענש.

על מה? על דבר ששמואל הנביא, שנקרא הרועה, הרועה קוראים לו לנביא, קוראים לשמואל הרועה.

על מה?

על מה אליאב

נטבע וגם נענש? על מה שהרועה, שמואל הנביא, לא ראה.

אז מה רוצים ממנו?

אלא שאדם על עצמו יכול לראות

מה שלא יראה נביא עליו.

זאת אומרת,

בכוחך לפשפש בעצמך ולמצוא מה שנביא אפילו לא יכול לראות עליך.

אז העבודה מוטלת עלינו,

שכל אחד ימצא בדיוק

מה גורם לו לכל מה שהוא לא מבין, כאילו, למה ככה ולמה הוא לא מצליח ולמה חסר לו ולמה אין לו ולמה יש לו איסורים

ולמה יש לו דאגות ויש לו פחדים ולמה יש לו ויש לו ויש לו ויש לו.

למה?

תבדוק.

דבר שלישי שלאיסורים יש עדיפות על הנבואה.

תשובה שאדם עושה

על ידי גילוי של נבואה

היא יכולה להיות גם מיראה.

הנבואה מגלה לו רק את האמת

שהוא חוטא.

הנביא אומר לו, תשמע, אתה חוטא.

אבל באיזה דרך לשוב זה תלוי במצב הרוחני שלו.

התשובה מוטלת עליך.

ואיזה מצב רוחני אתה? יש לך שאיפות להיות שלם? יש לך שאיפות העיקר להתפטר מהעונש? מה השאיפות שלך? איפה הרוחניות שלך? לאן אתה שואף?

יש לך בכלל שאיפות?

אז זה תלוי במצבו הרוחני, זה לא תלוי כבר בנביא. הנביא יכול להודיע לך, אתה חוטא.

אתה צריך לעשות תשובה, אבל איזה רמה של תשובה זה אתה עושה.

אז זה תלוי ברמה הרוחנית שלך.

אז אדם יכול לשוב בתשובה מהירה.

תשמע, אם הנביא כבר מודיע לי שאני חוטא,

אני חוזר בתשובה, אבל ממה?

מי יראה?

אבל לא כן הייסורים.

הייסורים הם אילמים.

לא מדברים איתך כלום.

הם רק מייסרים אותך.

ואדם צריך לחפש מעצמו להבין ולחקור

על מה הם באו לו.

ומאחר והדבר תלוי רק בהבנתו,

הלא מחפש ליבו ורצונו הוא יעשה תשובה על זה.

פה הוא לא יעשה כבר מי יראה. למה?

מתי זה יראה? שאתה פוחד שתקבל עונש.

אבל אם כבר קיבלת,

אתה כבר בעונש.

אתה לא רוצה להתפטר מזה?

אתה לא רוצה, ודאי שזה, זה כבר אתה רוצה.

זה כבר אתה רוצה שלא יהיה בך שום עבירה.

אתה חפץ מלבך,

מרצונך,

לעשות תשובה אמיתית.

נכון שהדחיפה הראשונה,

כדי שתחשוב בכלל על זה ותבין,

מראה לי,

חנג'רי,

זה הייסורים.

דבר ראשון, זה הייסורים.

מי גרם לך?

אבל אחרי שהוא מבין בדעתו,

אז הוא ושכלו מסכימים לזה

שצריך לעשות תשובה.

תודה רבה לשם שעורר אותי,

תודה לשם שהציל אותי,

שגילה לי,

ששלח לי את הייסורים בשביל שאני אתעורר.

ואז אדם עושה תשובה מאהבה.

אבל מן נביא,

הוא אומר לך, כשאתה חוטף אתה צריך לעשות תשובה,

עוד אין לך ייסורים.

אז מחמת היראה, שלא יבואו ייסורים, אתה יכול לעשות תשובה.

אז מיראה זו דרגה פחותה.

אבל אם הם כבר באו,

כבר אין לך ממה לפחד, הם באו.

עכשיו מה?

אז אתה מודה לשם שאתה עוד לא מת,

מהייסורים מעוררים,

ואתה פשפשת ועשית, ואתה חפץ לעשות תשובה, להתנקות.

אתה מודה לשם יתברך, השתבח הבורא שעורר אותי.

תודה להם.

אז זה כבר יהיה מאהבה.

אז זה המעלה השלישית בייסורים, יותר מנביא.

כמובן שתצטרכו לחזור על השיעור עוד פעם בשביל להבין אותו, לקלוט אותו וכו'.

אבל מה שראינו, שמזיד,

זה לא כל כך פשוט לעשות מזיד ממש.

אבל אם אדם כבר יודע ויתרו בו ויש לו מישהו שמעורר אותו

ונותן לו סנקציות ומסביר לו והוא עדיין ממשיך וממשיך וממשיך,

כמה זה כבר לא מזיד, בשמיים יחליטו.

או שהוא יחליט שהוא מברר עם עצמו

מה מצבו ולאן שאיפותיו.

רבי חנניהו ברגשי אומר,

ראשו הקדוש ברוך הוא עשה כל ישראל,

אף יכה חרבו ולתרום נשואות שנעמור אדוני חופש למען סנקציות.