היסח דעת | ר' הראל דנוך

- - - לא מוגה! - - - 

טוב, שלום לכולם.

נאמר מאמר בפרשת שופטים, מאמר שכד.

כתוב בפסוק, והיית עמו וקרא בו כל ימי חייו

למען ילמד לראה את אדוני אלוהיו

לשמור את כל דברי התורה הזאת.

זה פסוק שהוא מדבר במלך, פסוק שמדבר במלך.

החיוב של המלך

להיות תמיד עם הספר.

היינו, אומר,

שחייב לשאת עמו את הספר תורה כל הזמן בלי הפסק.

עד שסלקה דעתך בגמרא שצריכה להיות עמו,

אפילו בבית החסר ובבית המרחץ.

אלא גל אקרא שאין והיית עמו אלא במקום הראוי לקריאה.

אז הוא אומר

שמהפסוק הזה לומדים שהמלך חייב להיות תדיר,

כל הזמן עם הספר תורה, לא לעזוב את הספר.

עד שרצו אפילו להגיד, סלקה דעתך, להגיד בגמרא שאפילו בבית החסר ובבית המרחץ.

אז הפסוק אומר, לא,

הייתה עמו אלא במקום שראוי לקרוא בו.

אז דווקא במקום שראוי לקרוא בו ולא שמה.

אבל מה לומדים מפה שרצו להגיד ככה?

מזה למד המסילת ישרים שהיסח הדעת הוא המפסיד הגדול לקניית היראה.

ועל כן יצטווה המלך שיקרא בספר התורה כל חייו,

בלא היסח הדעת כלל.

ואז ילמד ליראה את השם,

ואף כל אדם מצווה בכך.

אלא צוותי התורה במיוחד למלך שהוא הטרוד ביותר מכל העם.

אז המלך, שזה הבן אדם הכי עסוק שיש, הכי טרוד,

אז הוא, אותו התורה מחייבת תמיד תמיד לא לעזוב את הספר.

למען ילמד ליראה את השם.

וזה האסון שלנו.

על מה ולמה איננו מגיעים למדרגות גדולות.

אף אלה מאיתנו העוסקים בלימוד התורה הקדושה תמיד.

זה הבעיה שלנו.

שהיסח הדעת

הוא בעוכרינו.

ובכל פעם מן הצורך להתחיל מחדש,

ונמצא שאנו עומדים תמיד במקום הראשון.

כל פעם אנחנו,

אין לנו משהו רצוף. תמיד אנחנו מתחילים ויש לנו הפסק. תמיד מתחילים והפסק.

וזה הבעיה שלנו. בגלל זה אנחנו לא מגיעים למדרגות הגדולות.

אצל אברהם אבינו כתיב בא בימים.

היינו שכל ימיו איתו, כל יום וקניינו.

כל יום והישגו.

ועל ידי שהיה כל יום בחיי אברהם מוסיף על שקדם לו.

על ידי כך הגיע למה שהגיע.

אצל אברהם זה הכל היה עבודה ממושכת. לא כל יום. כל הזמן זה תוספת ליום הבא.

כל הזמן תוספת ליום הבא.

לכן הוא הגיע למה שהוא הגיע.

וכן בסרה כתיב שני חיי שרה.

הוא פירש רש״י כולן שווין לטובה.

והכוונה בלא שום הפסק.

כל רגע היה קודש לעבודת השם.

והגיע לדרגת נבואה גדולה משל אברהם אבינו.

שרה הייתה יותר גדולה מאברהם.

גם היא היה לה את הרציפות הזאת.

מובא בגמרא בפסחים. אמר רבי יהודה אמר רב

כל המתייהר

אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו.

אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו.

אם חכם הוא מנהלן. מאיפה לומדים שחכם

אם הוא מתייהר אז חוכמתו מסתלקת ממנו? מהילל.

וזה אותו הילל שהיה סמל הענווה והסבלנות כמוהו. זה שם בפסחים.

ס״ו עמוד ב״.

כיוון שנכשל באהבה כי הוא הרע נסתלקה חוכמתו ששם הם בני בני בטרה.

שאלו אותו שם שאלה בנוגע לסכין בשבת והוא אמר להם שכחתי את ההלכה.

וכן איתא שם. כך מובא שם.

ריש לקיש אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חוכמתו

מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מנהלן ממשה רבנו.

גם במשה רבנו בגלל שהיה לו איזשהו כעס

אז גם זה לומדים ממשה רבנו.

ודברים אלו כגאווה וכעס הם מסח הדעת לחוכמת התורה.

ואחרי כן צריך להתחיל הכל מחדש.

ואם במשה רבנו בהלל הזקן הדברים אמורים מה נענה ענן יתמא דייתמא אנחנו שאנחנו לא בעלי מעלה

מה אנחנו נגיד אם הם בהפסקים כאלה קטנים אז ככה הם היו.

אצל רבי עקיבא מצינו שבא לביתו לאחר 12 שנה

שלמד תורה מחוץ לבית

וטרם היכנסו שמע מאחורי הדלת את אשתו משיבה

כי לו שמע לקולה היה שועה עוד 12 שנים בבית המדרש

הוא לא הוגע עד לפתח וכשהוא הוגע לפתח לפני שהוא נפגש איתה אז הוא שמע אותה אומרת שאם היה שומע בקולי עוד 12 שנה

היה הולך לבית המדרש

כששמע רבי עקיבא זאת

חזר מיד לתלמודו

ולא נכנס לביתו אפילו לרגע הכת

וזה נפלא הדבר היה הכרת הטוב שהיה חייב לה

כמו שאמר רבי עקיבא אחר כך שלי ושלכם שלה הוא

שהיא הופחתו מרועה צאן לרבן של ישראל

ומדוע לא נכנס לרגע אחד לשמח ליבה

ועל כן צריכים לומר שהתבונן רבי עקיבא וראה את החסרון הגדול שבהסח הדעת כזה

וכדי שלא להפסיק הפסק כמו עד זה הכריע רבי עקיבא שאסור לו להיכנס זאת אומרת הוא הבין גם את העניין של ההפסק של הסח הדעת של ההפסק

והוא לא נכנס בגלל ההפסק והסח הדעת הוא לא נכנס

נוסיף לומר שמלבד ההפסק והסח הדעת שהיה בכך

עוד טעם היה לו לרבי עקיבא שלא להיכנס

כי אינו דומה דבר שלם לשני הציין של אותו דבר

אפילו שניהם לפנינו

ואף שעשרים וארבע שנה שהוא למד הן פעמיים שתים עשרה שנה

מכל מקום אין שתי פעמים שתיים עשרה שנה שווים ל-24 שנה זה לא אותו דבר אפילו שזה אותו מספר שנים שתי החצאים זה לא אותו דבר כמו דבר שלם

וכל מה שזכה רבי עקיבא על ידי 24 שנה לא היה זוכה על ידי פעמיים שתיים עשרה שנה

עוד יש לבאר בעניין סכנת הסח הדעת

כתב המסילת ישרים כשהגיעה זמנה של מצווה

או בהעלותו על מחשבתו לעשות מצווה,

אל יניח לעשותה מיד

שאין סכנה כסכנתו.

הוא אומר שברגע, מסילת השערים כותב, שברגע שמגיע לך זמן של מצווה או שיש לך מחשבה של מצווה,

אז מיד תעשה אותה,

לא להניח אותה.

ויש לו ראייה מגמרא בכתובות

רבי חנניה בן חכינאי היה וכעזי לבי רב בשלהי הילולא דרבי שמעון בן יוחאי.

רבי חנניה בן חכינאי היה בסוף ימי ההילולה של רבי שמעון בן יוחאי.

אמר לרבי שמעון, אומר לו, יעקב לי עד דעת בעדך.

זאת אומרת, תחכה לי,

רבי חניניה בן חכינאי רוצה ללכת לבית המדרש,

ורבי שמעון אומר לו, חכה לי עד שאני אבוא איתך, עד שיגמר ימי החופה ואני אבוא איתך.

ומה אתם אומרים, הוא חיכה לו או לא?

לא חיכה לו, רבי חנניה בן חכינאי לא חיכה לו.

והנה ודאי, וזה מהטעם הזה, והנה ודאי חברותא כמו רבי שמעון בן יוחאי גדול מאוד ערכא.

ובכל זאת לא רצה רבי חנניה בן חכינאי להמתין לרבי שמעון בן יוחאי עד סוף ימי המשתה.

והרנסה לשתים עשרה שנה לבית המדרש

ומה אם כמה ימים בחשבון זמן של שתים עשרה שנים? מה זה כמה ימים לעומת שתים עשרה שנים? זה כלום. מה הבעיה לחכות לעוד כמה ימים ויש לך חברותה כזאת גדולה?

לא, הוא לא מחכה. למה?

אלא שאין סכנה, כי סכנת האיחור, כדברי המסילת ישרים. אם הוא היה מחכה עוד טיפה, אפילו לרבי שמעון,

הוא לא היה מגיע למה שהגיע.

ומוטב לוותר על חבר כרבי שמעון בן יוחאי ולא לאחר, רגע אחד לאחר שיחליט ללכת למקום תורה.

ומה שכתב המהרם שיף שם,

שלא ידע מה יקמש מעלן בזה. המהרם שיף כאילו אומר, מה מה בא להשמיע לנו בזה?

מה בא להגיד לנו שלא כדאי לחכות?

והרי לנו זה חידוש גדול.

שמוטב להאבד, לוותר על חברותה כזאת

בשביל

לא לפספס את המצווה.

אז המהרם שיף לא אומר, מה בא לאשמה לנו בזה?

אלא צריך לומר שלקדוש השם, המהרם שיף, זיכרונו לברכה, היה חידוש זה פשוט בעיניו. זה דבר,

זה היה ברור אצלו.

לא מחכים בהיסח הדעת, שיש לך מצווה, לא לתת להיסח הדעת

להיכנס בפנים.

וקיבלתי מאבי, אדוני אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה, אומר המחבר,

קיבל מאביו

על דבר שאירע בוולוז'ין בימיו של הגאון רבי חיים, זכר צדיק לברכה,

שפעם אחת שאלו שאלה את הבקיא הגדול ביותר בישיבה באמצע הסעודה.

היה את התלמיד בקיא מאוד בישיבה ושאלו אותו שאלה באמצע הסעודה,

והוא לא ידע לענות.

וזה דבר פלא, והיה דבר מפורש בתוספות, תוספות פשוט זה התשובה.

ולא ידע הבקיא את התוספות הזה.

ומרוב צערו, שהוא לא ידע את התוספות הזה, שזה תוספות פשוט,

ומרוב צערו לא גמר סעודתו ולא בירך ברכת המזון,

וערק למקום סתר,

ושם ישב שבע שנים ולמד בהתמדה עצומה,

ונעשה לאחד מגדולי ישראל.

באותו רגע הוא לקח את עצמו, בלי לברך אפילו ברכת המזון, הלך למקום סתר, שבע שנים, נסגר,

רק למד רצוף.

ובזכות זה הוא נעשה לאחד מגדולי ישראל.

ושאלו את הגאון רבי חיים, זכר צדיק לברכה, אם טוב עשה.

וענה הגאון שמצד אחד ודאי שלא עשה כדין,

שאסור לקום מן הסעודה ולא ברכת המזון.

אך מאידך, אילו היה עושה כדין ומברך ברכת המזון,

אז היה לו עוד פעם עכשיו השהייה עם ברכת המזון,

ואז נהיה כמו היסח הדעת, אפילו זו ברכת המזון.

ודאי שלא היה בורח מן הישיבה למקום סתר,

ולא היה עוסק בתורה שבע שנים בהתמדה עצומה כל כך.

וזוהי הסכנה של האיחור שעמד עליה הבעל המסילת ישרים, זיכרונו לברכה.

אז רואים שאם החיוב זה למלך אפילו,

לא לעזוב את התורה, לא להסיח את הדעת, כי היסח הדעת,

אם היה שיח הדעת לרבי עקיבא הנכנס אפילו למשהו קטן,

לא היה כמו 24 שנה שלמות.

כל דבר שמחלקים אותו,

זה לא אותו דבר כמו דבר שלם.

אז הרי לנו מכאן שגם אנחנו מחויבים בזה, ובשביל להגיע למעלות גדולות אנחנו חייבים לא להסיח את הדעת מהתורה.

יהי רצון שנזכה לזה.