שומר מצוה לא ידע דבר רע | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום,

רפואה שלמה במהרה ברמח איברים ושל סאגידים ליוחי, בן אסתר ובנימין,

שהקדוש ברוך הוא יהפוך לבבו לתשובה שלמה אמיתית

ושזכות זיכוי הרבים תעמוד לו למשפחתו לעד, אמן.

שומר מצווה לא ידע דבר רע.

ועת ומשפט ידע לב חכם,

קהלת חטא ה'.

אמר רבי חנינא בר אידי,

כל העושה מצווה כמאמרה,

אין מבשרין אותו בשורות רעות,

שנאמר שומר מצווה לא ידע דבר רע.

העושה מצווה בשלמות המעשה

ובשלמות הלב, שני תנאים,

שהמעשה נעשה של המצווה בשלמות,

וגם העושה עושה את זה בשלמות הלב.

העושה מצווה בשלמות המעשה ובשלמות הלב

הוא בטוח כי ישולם לו שכרו בשלמות

כפי פעולו,

כמה שהמעשה שלם וכמה שהלב שלך שלם בעשיית המצווה, ככה ישלמו לך שכר.

אבל מי שאינו עושה מצווה בשלמות,

אי אפשר

שלא יבואו עליו

כמה תביעות וטענות

על אותו חלק

ועל אותם אחוזים שהחסיר משלמות המצווה.

זאת אומרת, אתה עושה מצווה,

לא עשית בשלמות,

תהיה עליך תביעה וטענה

כנגד מה שחיסרת משלמות המצווה,

ויש התביעה והטענות,

יבואו עליו בפתע פתאום,

במועד שלא התכונן

ולא ציפה לו,

וזו הפתעה בלתי נעימה.

אדם עשה מצווה,

בטוח בעצמו שהוא ראוי לשבח והילול עבור פעולת המצווה,

והנה לבסוף הוא מתבשר

שיש עליו ביקורת,

ותובעים אותו על כך

שהמצווה פגומה הייתה.

אם שהחסיר חלק

מלגמור בכי טוב את כל המעשה,

ואם שהפעולה

לא הקיפה בכל הבחינות של עבודה וזהירות,

שלא תהיה עשירה במקום אחד,

בענייה במקום אחר.

אז, קודם כול, מצווה צריכה להיעשות בשלמות,

שלא יהיה לה פגם וחסרון.

דבר שני,

כל פעולה,

צריך להקיף אותה,

איך ניגשים לפעולה, למעשה, למצווה,

איך,

דרך העבודה שעושים,

וגם הזהירות.

צריך זהירות במצוות.

תכף נראה דוגמאות.

זאת אומרת, כל זה מתחשבן

בשביל להגיד שמצווה נעשתה בשלמות.

לדוגמה,

אם עשה מעשה של חסד עם חברו,

זה טוב לעשות חסד עם חברו, מצוין,

אבל הוא לא נזהר לעשות הכול בצניעות

ובחשי ובכך פגע

בכבוד חברו.

זאת אומרת, הוא עשה חסד ועשה אותו באופן גלוי,

שראו שהוא מתחסד איתו והוא לא רוצה כל כך שידעו שהוא חסר ונצרך או נזקק.

הוא עשה את זה כל כך ככה בהבלטה,

שזה פגע במקבל חסד.

או שעשה את החסד

אבל לא עשה אותו בסבר פנים יפות.

הגיש לו את זה עם פנים ככה קפואות, זועפות.

לא הלבין לו שיניו.

כמו שאומרים, אוף.

בלי להגיד אוף.

אבל זה כמו אוף כזה.

או שעשה את החסד בממון

אבל לא בגוף.

זאת אומרת, הוא לא מוכן להתאמץ

במעשה החסד.

הוא שולח עם מישהו,

מתעצל לעשות את זה בעצמו.

הוא יכול לעשות את זה בעצמו והוא לא עושה בעצמו.

כתוב מצווה בו מבשלוחו.

אם זה נגיד משלוח מנות בפורים אז עדיף על ידי שליח.

אבל אם זה במקום שעדיף בו מבשלוחו אז יותר חשוב שיעשה את המצווה בעצמו.

יש יעשה מעשה החסד ביהירות

ופוגע בזה באחרים.

אדם יהיר

ולא ינווה אפילו בביתו

מול המקובל.

מישהו בעל גאווה.

יש לו יהירות.

אדם כזה

לא מקובל. זה פוגע באחרים. הוא עושה חסד

אבל ביהירות.

בוא הנה, בוא הנה.

בוא, קח, קח. הנה, בבקשה.

או עם פוזה כזאת וזה.

או שהוא מדקדק במעשיו ועושה אותם לאט לאט ככה ברושם וזה.

דרך אגב, אם מדברים על יהירות אז יש כמה דברים שהזכרנו בעבר נחזור עליהם. מי שמסכל רגליו, שם רגל על רגל, זה גם כן דרך יהירות.

לא שמים.

בבית כנסת זה כתוב בהלכה

אבל גם לא בבית כנסת זה יהירות.

גם אלה שהולכים עם המקבעת ככה למעלה

זה גם כן דרך של יהירות.

זה גאווה.

ככה לשים את המקבעת ככה.

שירו את הצ'ופ.

שירו את הצ'ופים.

אז אם הוא עושה חסד ביהירות ופוגע בכבוד אחרים זה מעורר קטרוג של בני אדם ולזות שפתיים

ועל ידו הרבה נכשלים. זאת אומרת, מי שרואה את זה, איך הוא מתנהג ואיך הוא יהיר,

מדברים עליו.

אז הוא גורם לאנשים לדבר עליו לשון הרע, אז הוא מכשיל את הרבים גם.

ואז

אחרי כל הדוגמאות האלה,

שאם בן אדם לא מדקדק לעשות את המצווה כראוי,

הוא מתבשר בבשורה רעה.

ביקורת

ותוכחה במקום שמח ותהילה.

לעומת זאת,

מי שעושה מצווה בשלמות הדעת,

בשלמות הנפש

והלב

ומקיף את מעשי המצווה באופן

שלא יחסר אפילו חלק אחד משלמות הפעולה,

איש כזה מתבשר בבשורות טובות מן השמיים ונושא חן בעיני אלוהים ואדם.

אז זה מה שאומר שלמה, המלך עליו השלום.

שומר מצווה לא ידע דבר רע.

שומר מצווה לעשותה כראוי, עם כל הבחינות שאמרנו,

לא ידע דבר רע.

ומבשרים אותו בשורות טובות

ונושא חן בעיני אלוהים ואדם.

אז עכשיו נראה דוגמה משכילה ומפליאה

עד היכן הם הדברים.

אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם

בשביל שאמרת

ואקחה פת לחם

חייך שאני פורה עליך.

זה שאתה אמרת

ואקחה פת לחם

ואקחה זה אתה בעצמך

פת לחם

אני פורה עליך.

ויאמר אדוני אל משה

הנני ממטיר לכם לחם

מן השמיים.

בזכות שאברהם אמר

ואקחה פת לחם

הקדוש ברוך הוא המטיר לחם מן השמיים מטמן ארבעים שנה.

רבי חנון אמר

בשעה שקרא הקדוש ברוך הוא לאברהם

מה ענה לו?

הנני.

אמר לו הקדוש ברוך הוא

חייך

בו בלשון אני משלם שכר לבניך.

תראו מה זה, כל פעולה שאדם עושה

השם משלם מידה כנגד מידה.

כל לשון שהאדם מתבטא,

הקדוש ברוך הוא מחזיר לו גם כן.

אז הוא אמר הנני.

מה אמר לו השם? הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים.

באותו לשון.

אתה אמרת לי הנני, גם אני אומר הנני.

הנני.

ממטיר לכם לחם מן השמיים.

אברהם אבינו עשה חסד לבני אדם בשלמות המעשים ובשלמות הלב.

הוא זכה שנתבשר בבשורת הבן.

מה הוא זכה?

בשכר זאת

שהוא עשה חסד עם בני אדם

בשלמות המעשים

ובשלמות הלב

זכה להתבשר

בבשורת הבן.

בן מאה

זכה בשורה לקבל בן.

איזה בן?

יצחק השלם.

כמו שאומרים בתפילת הגשם,

זכור הנולד בבשורת

יוכחנה מעט מים.

כשאומרים תפילת הגשם,

מזכירים את הנולד, זה יצחק.

בזכות מה הוא נולד? זכור הנולד בבשורת יוכחנה מעט מים.

כשאמר אברהם למלאכים יוכחנה מעט מים ורחצו את רגליכם

בזכות זה נולד לו הבן.

פעולת החסד של אברהם אבינו הייתה שלמה והקיף את כל חלקי

החסד בכל פינות ליבו בלי שום

פגם וחסרון.

והתשלום גם הוא בא בשלמות

ובבשורה משמחת.

אמרנו שמי שעושה מצווה בשלמות, מבשרים אותו בשורות טובות מן השמיים.

מה הוא זכה?

ליצחק אבינו.

ידוע שהשכר שהקדוש ברוך הוא משלם לנו עבור מעשי המצוות מדוד,

שקול, באופן מותאם ומקביל,

בהשתקפות מדויקת,

של טיב איכות

ומשקל עשיית המצווה,

בהשתקפות מדויקת

של טיב איכות

ומשקל עשיית המצווה.

עכשיו נצא ונחשוב את מידת ומשקל המחשבה העמוקה,

העטופה וגנוזה באמירת

אברהם, הינני.

מה הוא אמר? מילה אחת, ארבע אותיות.

מה יכול להיות כבר בהינני הזה?

מה יכול להיות?

או-אה,

או-אה,

עולם ומלואו.

במעשה החסד שלו ובאמירתו,

ואקחה פת לחם,

המן היה יורד במדבר ארבעים שנה.

והיה יורד בכל יום מזון

של אלפיים שנה.

זאת אומרת,

במילה הנני

ובמילה ואקחה פת לחם,

בשכר זאת ארבעים שנה.

ירד מן

בכל יום מזון של אלפיים שנה.

תכפילו עכשיו 365 כפול 40 כפול אלפיים.

תראו כמה מזון ירד.

מה היה מקופל, מקופל, במילים,

הנני

ואקחה פת לחם.

אז בואו נראה, נפרק את זה ונראה.

המן,

היו בו כל מיני טעמים ומטעמים.

והיה, כל אחד טועם בו כל מה שהוא רוצה.

כשנאמר בפסוק, לא חסרת דבר.

זאת אומרת, במדבר כשהם היו ואכלו את המן, לא חסר להם דבר.

בטעמו כצפיחית בדבש.

תארו לכם מה כתוב.

ומה היו אומות העולם עושים?

הרי לא ירד לאומות העולם מן,

רק לישראל.

צדין צבי

שהיה שותה וטועם המן כשהיה נמס.

והאומות

היו שוחטים

ואוכלים את בשר הצבעים

והיו צווחים כל כך

מרוב עונג

עד שהכריזו

אשרי העם שככה לו.

איזה עם זה?

מה מאכיל אותם האלוהים שלהם? במדבר, מקום צחיח,

נותן להם מן עם כל הטעמים.

הצבעים שאכלו ממן שנמס,

והם אכלו את הבשר של הצבעים,

יצאו מגדרם וצעקו אשרי העם שככה לו.

ואמרו, זיכרונם לברכה,

שהתינוקות טועמים טעם חלב.

כל אחד טועם משמעותיים לגיל שלו, שלא יזיקו.

והבחורים טועמים טעם דבש,

והזקנים טועמים טעם לחם.

והחולה היה טועם כסולת מעורב בשמן.

הנה, יש לכם תרופה לחולים.

סולת מעורב בשמן.

כל הארבעים שנה שהיו במדבר

לא הייתה צריכה אישה למיני בשמים,

אלא מן המן היו מתקשתים.

בדרך כלל אדם שאוכל אוכל,

אז הגוף שלו מדיף את ריח האוכל.

נגיד, אלה שאוכלים חלבה,

והם לא מנקים אותה שלושה ימים, כאילו משרים שלושה ימים,

אז זה מורגש בכל מקום.

אבל אם שלושה ימים משרים את החלבה 24 שעות,

ואחרי זה עושים את זה,

אז לא יהיה ריח.

אבל אלה שמקצרים את התהליכים,

אז אין להם ריח של המן, יש להם ריח של הומון.

המן

הוא מזון רוחני.

לחם אבירים,

מזון של מלאכים.

באכילת המן

ניתנה להם דעת.

אוכלי המן קיבלו דעת,

שנאמר, ויאכילך את המן

למען הודיעך,

מלמד

שניתנה להם דעת.

איך שאכלו את המן למען הודיעך,

מלמד שניתנה להם דעת.

המן שניתן לישראל

היה בכל יום גילוי אור ודעת חדש.

כל זה מן השכר הגדול

בעבור פעולת החסד של אברהם אבינו, עליו השלום.

אז אנחנו יכולים לדעת ולהעריך

מה היה משקל המחשבה שהייתה חדורה,

פעולתו של אברהם,

עם כל הנעימות של הלב שלו שהייתה צפונה בו,

בתוך המן.

רואים בדיוק

מה היה בלב שלו.

אברהם הגיש למלאכים

לב מתוק,

רווי וספוג נעימות.

לכן שילמו לו בכל מיני מתיקות

את המן שהיו בו כל מיני טעמים מתוקים.

המן הביא אור ושמחה עבור הלב הטהור והמלא שמחה של אברהם,

שרוצה להיטיב לנצרכים.

בעבור לב שמימי כזה של אברהם אבינו המטירו לישראל מן השמיים מזון רוחני מזיו העליון.

אברהם עשה את פעולת החסד בשלמות.

לא רק הלב,

גם בפעולות.

בירץ לקראתם,

לכבודם.

הוא עזב את השכינה.

מדבר עם הקדוש ברוך הוא ועוזב אותו בשביל האורחים.

בירץ וירוץ לקראתם. מה זה לקראתם? לכבודם.

כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו.

אם רואים אדם רץ לקראת משהו, סימן שזה חשוב.

אם לא, זה לא חשוב.

אם הוא הולך לאיתו, כאילו, מה בוער? מה קרה? מה קרה?

לא בוער.

אבל אם הוא מזדרז, רואים את החשיבות.

כעניין, וימהר משה,

וייחוד ארצה וישתחו.

זאת אומרת,

כשרואים פעולת זריזות ומהירות למצווה,

מראה על חשיבותה.

אברהם עומד

ומתחנן למלאכים בענווה.

מה הלשון הוא אומר?

אמנה מצאתי חן בעיניך,

אל נא תעבור מעל עבדיך.

אני מבקש,

אל תמשיכו בדרך.

תעצרו פה, תאכלו, תשתו, תנוחו.

מה הוא אומר?

אמנה מצאתי חן בעיניך,

מתחנן כמו עבד לאדון.

והרמב״ן

אומר,

הנכון בעיניי,

שקרא את כולם אדונים,

ופנה אל כל אחד ואחד.

לראשון אמר,

אמנה מצאתי חן בעיניך,

אל נא תעבור.

וכן אמר לשני,

אם נא מצאתי חן בעיניך,

אל נא תעבור מעל עבדיך.

וכן לשלישי.

לכל אחד יתחנן.

למה?

כי מה כתוב בפסוק?

כתוב, אמנה מצאתי חן בעיניך, היה צריך להגיד,

אמנה מצאתי חן בעיניכם. זה שלושה, לא יפה לפנות לאחד.

והשאר לא, זה כאילו אתה מקפח, כאילו אתה מחשיב אחד על פני האחרים.

אז אומר הרמב״ן, הוא אמר לכל אחד את הלשון הזה.

והוא אומר להם, ואל תעבור.

מה זה אל תעבור?

אומר לו, אל נא תעבור מעל עבדיך, כאילו אני העבד שלך, אתה האדון שלי.

יוקחנה מעט מים ורחצו רגליכם כוליכם.

וזה דרך מוסר וכבוד,

מרוב חפצו להתנדב עמהם.

זאת אומרת,

גם כן, שירגישו אדם הלך בדרך,

הרגליים עייפות,

מלוכלכות,

תשטפו את עצמכם והכול.

הוא לא לקח את המים, הוא לא לקח את המים ונתן להם, למה?

הוא חשש מהאבק, שהם עובדים לאבק שברגליהם. העבודה זרה הייתה פעם שהם עובדים גם לאבק שברגליהם.

אז הוא לא רצה,

אם זה, אם הם עובדי עבודה זרה,

אז הוא לא רצה להיות זה שמסייע להם בדבר.

והיה בזה הפסד, הפסד בזה שיוכחנה מעט מים.

וכן גם בעניין הזריזות.

כתוב וימהר אברהם האוהלה אל שרה.

הזריזות מורה על חשיבות הדבר ועל חשיבות האורחים.

וגם, הוא מזרז את שרה ואומר לה, מהרי,

לאברהם אבינו היו שפחות,

היו 318 בני בית.

אבל מאחר שהם אנשים חשובים,

אומר לשרה, אני רוצה שאת תעשי הכול במו ידייך.

מהרי,

שלוש שיאים קמח.

13 אוקיות נפות.

יש אומרים,

54 אוקיות נפות.

היה מנפה כדי שתהיה דק מאוד.

אוקיה...

בצפון הארץ היו מודדים אותה 214 גרם,

בדרום הארץ היו מודדים אותה 240 גרם אוקייה.

אז יש אומרים שזה היה 13 אוקיות ויש אומרים 54 אוקיות,

וכל זה הייתה מנפת דק מאוד,

ואותו סולת טוחנים היטב

ומנפות בהרבה נפות עבות,

והקמח היוצא לבן מאוד ודומה לאבק,

בשביל לעשות להם את הלחם משובח.

מצות זה היה.

ובבראשית רבה

אמרו שהיה שלוש שיאים קמח לכל אחד ואחד, המדרש אומר.

מהריש לא שיאים קמח לכל אחד.

ועל זה שואל הרמב״ן, זיכרונו לברכה,

ולא ידענו

למה הרבה בלחם כל כך

לשלושה אנשים.

והוא מתרץ,

אולי ידע

הסתלקות המאכל הראשון ראשון,

והוא כמרבה עולות למזבח.

אם הוא ידע,

אולי ידע,

שמלאכים,

אז הוא יודע שעזלת לקרתא, הלך בנימוסה.

אם הם הגיעו לפה, הם צריכים להתנהג כדרך הארץ ולאכול, כאילו, כמו שמשה רבנו עלה לשמיים,

אז הוא לא אכל, שם לא אוכלים, אז פה אוכלים, אז הם צריכים לאכול.

ואם הוא ידע שמלאכים,

הוא יודע שהם לא אוכלים אכילה ממש,

וכמה שתיתן להם זה כמו המזבח,

אין לו גבול.

אז אותו דבר,

הוא נתן להם עבודה ראשון ראשון, כל מה שהם מכניסים זה דרן דרן נשרף, כמו שאומרים.

אז לכן מה ייתן להם?

כזית, דרן, נגמר.

זה לא, צריך לתת להם כמויות, שלוש שיאים לכל אחד.

אולי ידע הסתלקות

המאכל ראשון ראשון,

והוא כמרבה עולות למזבח.

והרמב״ן מוסיף ואומר,

שלכן הרבה לחם.

עוד סיבה, הוא אומר.

למה הרבה לחם?

שסעדו גדולי ביתו לכבודם.

סעודה, אם אתה אוכל על מישהו לבד,

אז אתה מכבד אותו, אבל לא כל כך כמו אם אתה מזמין עוד רעים ואנשים חשובים שיסעדו בסעודה, שיצבת, שיהיו אורחים.

זה לכבוד האורח שבא, זה מכבד אותו עוד יותר,

שמזמינים עוד אורחים לכבוד האורח.

אז לכן הרבה בלחם שסעדו גדולי ביתו לכבודם של האורחים.

מלבד שהיה מהנה לאורחים במושג הגשמי,

לא רק זה שהוא נתן להם לאכול,

גם השתדל בחוכמה להנאותם בכבוד,

להנעים להם את הסעודה. זאת אומרת, הרבה רעים ואוהבים,

וזה מנעים את הסעודה כדי להראות חשיבותם שמאסף כל בני ביתו להיות בסעודה.

זה נותן נחת

רוח וכבוד לאורחים

כשמזדמנים לכבודם קרובים וידידים להשתתף איתם בסעודה.

אז אתם רואים שבכל צד של המעשה הוא חשב איך להשלים אותו מכל כיוון, מכל צד.

זה לא מספיק.

ואל הבקר רץ אברהם,

רץ בעצמו,

ולא הביא את הבקר על ידי עבדים ושפחות.

זה מראה את רוב חשקו בנדיבות.

כי האדם הגדול אשר היו בביתו 318 איש,

והוא זקן מאוד,

בן מאה,

וחלוש במילה.

הולך הוא בעצמו אל אוהל שרה,

לזרז אותה בעשיית הלחם. לא שולח

את ישמעאל ולא שולח את דמשק ולא כלום.

אחרי כן רץ אל מקום הבקר, להביא משם בן בקר רך וטוב,

לעשות לאורחיו.

ולא עשה כל זה על ידי אחד ממשרתיו

העומדים לפניו.

ולא רק זה,

אלא הוא עומד עליהם להעסיק אותם בשיחה,

להראות להם שהם נכבדים וחשובים.

לא רק משקיט את צמאונם

ומשביע את רעבונם,

שזה קיבוץ של הגוף,

אלא הוא בעצמו עומד עליהם להעסיק אותם גם בשיחה.

סעודת אברהם למלאכים הייתה עולה על סעודת שלמה המלך עליו השלום.

כמה הייתה סעודה שהיה מאכיל שלמה המלך?

הייתה שלושים קור סולת,

שישים קור קמח,

עשרה בקר בריאים,

עשרים בקר רעי

ומאה צאן,

לבד מאייל סביב יחמור וברבורים אבוסים.

זו הייתה סעודה אחת

של שלמה המלך.

ויש אומרים

שכל אישה הייתה מכינה את הכמות הזאת,

מאלף אנשים,

כי אף אחד לא ידע מי התור של היום.

אבל זה היה לכל ישראל ויהודה,

שכולם היו באים וסועדים על שולחנו של שלמה המלך.

אבל אצל אברהם אבינו

היה רק שלושה אנשים,

ואלה שלושה אנשים,

הוא שחט שלושה שורים,

שברים.

ולמה שלושה?

מספיק אחד. מי יכול לגמור שור

שלם?

שלושה אנשים?

אמר רבי חנן בר רבא

כדי להכילן

שלוש לשונות בחרדל.

זאת אומרת, מכל שור הוא לקח לשון.

לשון זה אורך כזה.

אפשר היה לחלוק אחת לשלוש, זה מספיק, לא?

לא.

לכל אחד לשון בחרדל.

כי זה היה הלב של אברהם אבינו.

זה היה הלב שלו.

פעולה ומצווה אחת.

פעולה ומצווה אחת.

אבל הייתה לשמה ותמימה.

וחסד בהיקף כזה גדול,

חסד שכל תנועה מלווה בלב גדול,

לכן בא בשכרו.

לפי המידה והמזון השמימי,

הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים.

זאת אומרת,

כל יום הם אכלו בני ישראל,

אוכל של אלפיים שנה.

ארבעים שנה.

כל יום.

וזה שיעור ששיער הקדוש ברוך הוא מה היה הלב והפעולות והמעשים והכוונות של אברהם במעשה מצווה אחת של חסד.

ונתן לו כמידתו.

בדרך כלל אנחנו אומרים

שמידה טובה מרובה פי חמש מאות.

אז אם הוא נתן

שלוש לשונות, פי חמש מאות, אלף חמש מאות לשונות.

איך זה מאכיל את כל עם ישראל ארבעים שנה במדבר בזכות הנני,

הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים? איך בזכות זה?

איך ויקחה פת לחם זה נותן אוכל כזה?

הקדוש ברוך הוא מדד בדיוק את הלב שלו.

ראיתי בספרי המוסר שכתוב,

שאברהם אבינו ציפה לאורחים. לא היה אורחים, השם הוציא חמה מנרתיקה,

אז באו שלושה.

אבל אברהם ציפה למיליונים שיבואו. מיליונים. הוא רצה שמיליונים יבואו, אבל לא באו, באו רק שלושה.

הלב שלו היה בשביל לתת למיליונים.

הוא לא יכול היה לתת למיליונים, רק לשלושה, זה מה שהגיעו.

אז נתנו לו לפי מה שהוא היה מוכן.

זה פירוש אחד לפי האנשי המוסר, חכמי המוסר, אבל אתה רואה פה מה זה שלמות של מצווה, שאומר מצווה

לא ידע דבר רע, מבשרים אותו בשורות טובות,

איזה בשורה הוא קיבל בזכות זה?

שייוולד לו יצחק.

הבן הנולד,

כן, בבשורת

יוכחנה מעט מים,

בבשורת ויקחה פת לחם.

זאת אומרת,

אברהם אבינו עליו השלום,

הלב שלו היה כזה מושלם בעשיית המצוות,

ולכן זכו בני ישראל לאכול ארבעים שנה.

כשלמדנו את השיעור

על רבקה אימנו,

אז למדנו שמה שמה בחן אותה

דמשק אליעזר,

ומה בגמילות חסדים.

בשביל להיכנס לבית

של אברהם אבינו צריכה להיות גומלת חסדים.

ואז הוא אמר שאם הוא יבקש,

אשקיני, הגמיני מעט מים מקדח ואשתה,

והיא לא תיתן לו מהכת שלה,

אלא גם מגמלך אשקה,

היא רצה אל הבאר, ודולה, ומשקה,

וזה מראה שהיא עושה את החסד על צד השלמות.

על צד השלמות.

יש אחד יכול לבקש ממך, אפשר לקבל כוס תה,

אז אתה אומר, בשמחה,

ואתה הולך ומביא לו כוס תה.

ויש אחד,

שמע שאתה רוצה כוס תה,

אז הוא מביא לך כוס תה ועוגיה.

ויש כאלה עם עוגיות,

יש כאלה עם כל מיני עוגיות.

יש כאלה מוסיפים עוד כמה דברים.

יש כאלה שמים לך נענע, שמים לך פה.

ויש כאלה לא מחכים שאתה תבקש כוס תה.

איך שאתה בא,

הם שואלים אותך מה תשתה,

מה תאכל,

ויש כאלה לא שואלים מה תשתה ומה תאכל.

אתה רק יושב, הם כבר מביאים לך שתייה ואכילה והכול,

וכן הלאה.

זאת אומרת,

כל אחד בודקים אותו לפי

המעלות בשלמות של המצווה שהוא עושה.

לפי זה הם משלמים לו.

אז מי שעושה מצווה בשלמות, מבשרים אותו בשורות טובות.

ולא נחזור על הפתיחה,

מה שאמרנו, הפוך.

נקווה בעזרת השם,

בסוכה,

שכינה שריעה,

מארחים את האושפיזין,

צריך להתנהג בהתאם,

בכבוד,

ללמוד תורה, בשמחה.

מי שיכול לשיר,

לשיר,

לשמוח,

מה שאפשר.

ואורחים.

מי שמארח אורחים, אשריו אשרי חלקו.

והזכות,

אם נעשה בשלמות,

מי יכול לשער?

וכשתראה את התוצאות, תבין על מה זה בא.

זאת אומרת,

ככה פועלים הדבורים.

לפי הלב שלך,

ככה משלמים לך זכויות.

לפי הלב.

רבי חנניו.

בר רגשי אומר, עשו הכל שבחוסר כל ישראל.

לפי כוח הרבו לעולם תורם ומסור. שנה אמור אדם אשר.