מהו עמל התורה שזוכים בגינו בכל הברכות? - ב | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום

שרה בת יחיה,

שהשם ירפא אותה רפואה שלמה מהירה בתוך שאר חולי עמו ישראל,

ותזכה לראות בשמחות של ילדיה ונכדיה,

ותזכה לשלום בית אמיתי, אמן.

אמן.

שוב אנחנו,

אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם.

רש״י אומר שתהיו עמלים בתורה.

אנו מורגלים לחשוב

כי לקניין בתורה מגיעים על ידי לימוד.

איננו יודעים מדבר נוסף

חוץ מלימוד.

לכן כשמגיעים למאמר חכמים זיכרונם לברכה,

אם בחוקותיי תלכו שתהיו עמלים בתורה,

לא מבינים מה הקשר בין עמלים בתורה לבין הקניין של התורה.

לכן,

אנו מפרשים כי המכוון בעמלים בתורה הוא גם כן להתמיד בלימוד.

אבל עמל כשהוא לעצמו, כמו הפשט של הלשון,

שיש לו שייכות גדולה לתורה,

מזה אנחנו לא יודעים בכלל, לא מבינים את זה בכלל.

מבינים מה זה עמל בתורה,

תתמיד בתורה, תלמד תמיד כל הזמן בתורה.

אבל עמל במשמעות של הפשט של הלשון עמל,

לא מבינים מה הקשר בין זה לקניין התורה.

ורואים בספר משלי כמה פרקים שלמים שמתארים את המשא ומתן

בין חוכמה ובין האדם.

חוכמות בחוץ תרון נא,

בה רחובות תיתן קולה.

משלי א'-כ'.

יען קראתי ותמאנו,

נטיתי ידי ואין מקשיב.

את כל הפסוקים האלה מבהרים לנו שהכל כוונה ללימוד.

ככה אנחנו מבארים.

אמנם זהו מהשיבושים הגדולים,

ואנחנו מדמים שעל ידי הלימוד

אנחנו יוצרים את החוכמה.

ואיננו יודעים כלל,

כי לתורה הקדושה יש מציאות לעצמה,

והיא המציאות האמיתית.

ולא על ידי הלימוד אנחנו יוצרים את החוכמה.

הפסוק אומר,

אדוני קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז.

זאת אומרת, התורה הייתה קנויה אצל הקדוש ברוך הוא עוד בראשית הדרך לפני שהוא פעל את העולמות האלה.

וזוהי מציאות ודאי.

יש לנהל איתה, עם התורה,

משא ומתן שלם,

כמו משא ומתן בין אדם לאדם.

באיזה אופנים,

באיזה תנאים.

התורה תואיל להתחבר עם האדם. צריך משא ומתן.

היא לא מתחברת לכל אחד.

צריך משא ומתן. תשכנע אותה

ששווה לה החיבור,

שכדאי לה החיבור,

שנכון לה החיבור.

אם היינו מבינים כך את הדברים,

אז היו מתבהרים לנו דברים בביאור חדש לגמרי.

היינו מתנהגים אחרת עם התורה.

היינו מבינים כי העמל הפשוט

להתייגע בתורה הוא מהדרכים הגדולים ביותר לקניית התורה.

הופה, כמו שאמרנו קודם,

העמל הפשוט

שאדם מתייגע בתורה זה מהדרכים הגדולים ביותר לקנות תורה.

זאת אומרת, לא צריך תנאים מקדימים,

ראש מבריק,

זיכרון וכל מה שאמרנו. לא.

עמל.

ודווקא על ידי העמל מתרצה תורה קדושה להתגלות אל האדם ולהיות נקנית לו.

אז אם אמרנו שצריך

משא ומתן בין האדם לתורה כדי שיתסכים

להיות קנויה לו,

אז אחד התנאים הגדולים זה דווקא העמל.

אמרנו לכם בדרשות קודמות

שבזוהר יש משל על הדבר הזה, כמו אחת שרוצה

לשאת אישה

אבל היא לא יוצאת מביתה, אז הוא עומד בחצר,

התריסים מוגפים,

הוא מתחיל שם עם גיטרה,

דרן, דרן, מתחיל לשיר לשירים,

אולי תצא

אחרי שבוע של מאמצים ושירים מכל.

בסוף נפתח שלב, וכשהוא רואה את זה, איי איי איי, איזה מבין, הנה, אם גלה לו פנים קצת.

אז הוא הולך, מביא תזמורת עם תופים, מצלתיים, מה לא, כינורות,

ומתחיל שם להקה שלמה, ואחרי זה היא פותחת לו עוד שלב, עד שבסוף, בסוף, בסוף

היא פותחת את התריס, והוא רואה אותה מלוא קומתה,

ואז היא מוכנה להינשא לו.

התורה, אותו דבר. אם אתה מחזר אחריה,

מחזר אחריה כל הזמן,

ורואה שאתה עקבי ורציני ובאמת,

אז התורה מוכנה להיות נקנית לך.

בן תורה יכול להרגיש זאת?

כי עמלו במקום אשר בו הוא חושב יגע,

ייתכן ואין לו קשר כלל עם הדבר

שהוא משיג על ידו.

והסוד הוא רק כשהוא עמל.

עמל התורה מתגלה אליו, כי כך היא רוצה ולא אחרת.

זאת אומרת, אתה יכול לעסוק בסוגיה פה,

והתורה תפתוח לך גם במקום אחר,

בגלל שהעמל של פה כבר שכנע אותה שאתה ראוי לפתוח לך קצת יותר.

ושאתה תבין יותר.

וישנם מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם,

ונקנית הכוונה מדעתה ומרצונה, לא בעל כורחה.

התורה צריכה להסכים.

והסוד הוא, כשיש לו את מ״ח דברים האלה,

אז התורה מתרצה להתחבר עם האדם.

ואחד מדרכי הקניינים זה העמל.

יגעתי ומצאתי.

תאמין.

ויגעתי זה לעיכובה.

אם לא יגעתי, לא מצאתי.

חייב יגעתי.

וכל המרבה ביגעתי, הרי זה משובח.

וכשיש הגיעה מצד האדם,

התורה עצמה ממציאה

אותה אליך.

כבר היא מחזרת אחריך.

זה מה שנאמר בגמרא על הפסוק,

נפש עמל עמלה לו בסנהדרין צדיק טד.

הוא עמל במקום זה,

ותורתו עמלת לו במקום אחר.

רשי אומר, היא עמלת לו שמחזרת עליו

ומבקשת

מעת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה.

וכל כך למה היא עושה זאת?

מפני שכפף פיו על דברי תורה.

זהו.

כיוון שכל הזמן הפה שלו מדבר דברי תורה,

אז התורה כבר משוכנעת

ורוצה ומחזרת,

ואומרת לגלות לו סטרי תורה ואת כל סדרי התורה.

ככה הוא סוד הדברים.

כי נפש עמל

זה מהסוד של דרכי הקניינים.

התורה עומדת לו אצל כונה למסור לו טעמי תורה.

הרי רואים אנחנו כבר איזה סוד טמון בעמל פשוט.

וייתכן כי בשום אופן לא נזכה לקניית התורה אם לא עמלים בה.

חכמים זיכרונם לברכה אומרים במדרש

כי משה רבנו עליו השלום רצה למסור גדולתו אחריו לבניו.

ואם הוא רצה,

אז בהכרח

שהבנים שלו היו למדנים

והיו בגדלות הראויה.

מה, הוא לא ייתן לאנשים שהם לא שווים ולא ראויים?

משה רבנו יודע מה זה הנהגה.

והוא רצה לתת לילדים שלו.

אז משמע שלא היה חסר להם מאומה.

אבל אמר לו הקדוש ברוך הוא נוצר תאנה יאכל פריה.

זה מגיע ליהושע בן נון.

למה?

כיוון שהוא מסר עליה את נפשו

שהיה משכים ומעריב

להעמיד ספסלים שכולם ילמדו תורה. לא רק הוא,

שכולם ילמדו תורה.

מבחינת הגדלות,

היו בישראל הרבה יותר גדולים מיהושע בן נון.

כמו שביאר הרמב״ן

בפרשת

שלח לך.

נמנו שם הנשיאים לא לפי השבטים,

אלא לפי גדלותם.

ויהושע בן נון נמנה מקום חמישי.

והוא היה משרי החמישים.

אז היו עוד

600 שהיו שרי המאות.

סליחה, עוד

ששת אלפים.

בשרי אלפים היו עוד 600. מעליו.

שיותר גדולים ממנו.

אז היו 6,605 יותר גדולים ממנו.

ולמה הוא זכה

אם היו יותר גדולים ממנו?

לא בגלל שלמד,

אלא בגלל שהעמיד הספסלים.

עמל בשביל תורה.

להעמיד תורה.

לקיים תורה.

זה הסוד הגדול

של עמל התורה.

התורה צריכה ורוצה להתרועע עם האדם.

והיא אינה מסכימה לזה,

אלא אם כן היא רואה שהוא מוסר

נפש בגדר התדבקות להיות דבוק תמיד בתורה.

ותשמעו איזה תיאור מזעזע.

כתוב.

הגמרא בסנהדרין אומרת, תקשיבו טוב,

נואף אישה חסר לב.

זה הלומד תורה לפרקים.

הוא נקרא נואף.

וואי וואי וואי וואי וואי וואי וואי. איזה מילים.

כי למה באמת לומד רק לפרקים?

רק כשמתחשק לו.

רק כשנוח לו.

למה לא תמיד?

זהו גדר של זונה ולא אישה.

אישה, אדם נמצא איתה בכל המצבים, גם הקשים.

זה אישה, הוא כל הזמן איתה, זה אשתו.

אבל נואף אישה זה רק לפרקים. כשמתחשק לו כשהוא רוצה לעבור

עבירה אז הוא הולך.

זה נואף אישה.

כשזה לפרקים זה נקרא נואף.

אדם שלומד תורה לפרקים, כשמתחשק לו שם ירחם זה נקרא נואף.

חסר לב.

לב זה מה שמתחילה התורה בכתב ובעל פה.

בראשית.

כן.

ומה שמסתיימת,

התורה בלמד, לעיני כל ישראל.

חסר לב.

אז זה דבר חמור ביותר.

זאת אומרת, צריך עמל.

לא לפרקים.

אם בחוקותיי תלכו,

שתהיו עמלים בתורה.

כלומר,

לא ללמוד

לא להבין.

כי אם דווקא עמל,

התורה דורשת מאיתנו עמל, כל הברכות של הפרשה בגלל העמל.

מה אבל אני לא מבין, אני לא זה, אני לא זה, כולם מתקדמים, אני לא מבין.

אני צרפתי, לא מבין.

מה זה אתה לא מבין?

עמל.

אם אתה עמל אתה מסודר. לא מבין, לא זוכר.

עמל.

עד שאמרו בירושלמי, נגזר עלינו לשכוח.

כי אם לא היינו שוכחים,

לא היינו עמלים בתורה.

אם בן אדם היה לו זיכרון, כל מה שהוא למד פעם אחת,

הכל נשאר בקופסה.

זהו, לא שוכח.

אז מה היה?

הוא לא היה עמל יותר, אין מה לעמול. זוכר?

מה אתה, כן,

אני אגיד לך איפה, כן?

אין עמל.

אז הרי מוכרח כי כל התכלית היא רק העמל.

וכל מה שהעמל יותר,

מעולה יותר.

אז מה העניין של העמל הזה?

אם כל התכלית הייתה ידיעה והבנה,

נאיחא.

אבל לא לדעת ולא להבין.

רק לעמול?

נשמע.

הרי אמרנו פה, כאילו לא מבקשים מאיתנו את ההבנה, מבקשים את העמל.

אז אם זה לא בשביל להשיג את התכלית של ההבנה והכל, אז מה הטעם כל הזמן לעמול?

אבל רגילים לומר אצלנו,

התהפכה העגלה עם הגלגלים למעלה.

וכשהיא מתהפכת, אז ממילא יש שאלות,

ואינם יודעים שהן מתעוררות בגלל שהתהפכה העגלה.

אם תהפוך את העגלה בחזרה ותעמיד אותה על הגלגלים,

אז תראה שאין שאלות.

אם היינו מתבוננים

בחיבור

של הגוף עם הנפש,

אנחנו מורכבים משניים, יש לנו גוף, יש לנו נפש.

והיינו מכירים את ביטול המציאות של הגוף,

איך שלגוף מצד עצמו אין לו מאומה,

כי הגוף הוא מבוטל למציאות ממש,

עפר מן האדמה,

שאין לו כלום לולא הנפש, אפילו כחוט הסערה.

הרי יוצא את הנפש,

יש לך גוש עפר, שוכב, מוטל.

אם היינו זוכרים את זה ויודעים, ברור.

ומצד שני היינו רואים איך שהנפש מוצאת מקום מנוחה דווקא בתוך הגוף,

ואיך שהיא מתפשטת בתוך הגוף,

אז העגלה שלנו הייתה כראוי.

דהיינו, העגלה יושבת על הגלגלים, הכל בסדר.

לא התרפכה,

שהגלגלים למעלה והעגלה למטה.

הנשמה, הנפש צריכה לשכב

על הגוף.

הגוף זה הגלגלים שנושאים רק את העגלה.

זה הכול.

אבל אין לזה שום חיות מצד עצמו.

חכמים, זיכרונם לברכה, אומרים,

משה רבנו לא רצה למות.

הנפש שלו לא רצתה להיפרד מהגוף הקדוש.

כי היא לא תמצא לעצמה מקום יותר הגון מאשר בגוף של משה רבנו, עליו השלום. היא לא רוצה להיפרד.

כזה גוף,

כזה גוף.

הגוף. הגוף הזה לא הפריע לנשמה בכלום.

בכלום.

איזה גוף מותאם.

בדיוק.

ואז היה מתברר לנו תכף מה התפקיד של הגוף בסך הכל לשאת הנפש.

כשרואים

כיסא

עם קביעתו, רפידתו וכל צורתו

מבינים בדיוק מה התכלית של הכיסא.

הוא עשוי לישיבה כדי לשאת את האדם.

ואף אחד לא שואל,

למה צריך הכיסא לשאת את האדם?

מישהו נכנס לחנות

לקנות כיסא, שואל אותו, תגיד לי, למה הכיסא הזה צריך לסחוב אותי?

היו מגרשים אותו מהחנות.

הוא צריך לשאת את האדם כי הוא עשוי לשם כך.

עשו כיסא בשביל שיישא את האדם, שיוכל אדם לשבת עליו.

מה השאלה?

לשם כך הוא נמצא

ואין לו צורך אחר.

גם הרגליים שלו, גם המשענות,

גם הריפוד,

הכל רק לתכלית אחת

שיתאים

לשאת את האדם.

כך בדיוק עניין הגוף.

מחיבור גוף ונפש לבד,

רואים מה התפקיד של הגוף.

רק לשאת את הנשמה.

הגוף לא מאן דה אומר להגיד מה הוא רוצה.

שמעתם כיסא אומר תשען על צד שמאל?

תשען על צד ימין?

קום עכשיו, אתה מפריע לי.

אולי עוד מעט יעשו כיסאות מדברים.

אבל

אחרי

שאין לכיסא

ואין לגוף ערך עצמי,

אז הוא רק כמו כתף.

שנושא את הנפש, וזאת התכלית.

ומה מקור השלמות של הגוף?

זה שהוא נחשב לכתף בריא,

שהוא נושא את האדם,

הגוף בריא,

נפש בריאה בגוף בריא.

הגוף

נושא את האדם

לייעודים למשימות,

למטלות

שיש עליו.

כל הבריאה כולה,

גם כן,

עיני אל הכתף

בדרך מושאלת, כן?

כדי לשאת את הבורא.

כל הבריאה

בעצם נושאת את הבורא. מה פירוש?

השמיים כסאי והארץ אדום רגליי.

כביכול,

בזה רואים

מי ברא את הבריאה כולה וכו'.

כי כך השם יתברך רצה שהבריאה כביכול תישא אותו,

כנאמר בדברים למד ג', ומתחת זרועות עולם.

הבריאה

היא כביכול זרוע לשאת אותו, שזה סוד המרכבה.

אם היינו יודעים כל זאת,

אז לא הייתה לנו שאלה, למה דורשים מאיתנו עמל?

כי כל המציאות אינה אלא עמל.

להיות כתף בריא,

לשאת.

חוץ מלשאת אין כלום.

אומנם קשה לשאת את הנפש

ולשאת את הבורא עולם כביכול,

אבל זאת המציאות.

וזאת המטרה של כל המטרות, לשאת.

חוכמה,

בינה ודעת,

אין אלו אלא רגליים בכיסא,

אבל כל המכוון

הוא לשאת את הנפש

ולהביאה

אל מחוז חפצה, לעולם העליון,

שלמה ומושלמת.

וזה הכול.

כל אשר יגדל אדם

הוא נושא מסע יותר כבד.

ואומרים לו, סע יותר.

על משה רבנו הוטל כל כלל ישראל.

המסע שבמסעות.

זאת אומרת,

כל עם ישראל מחזיק את כל העולם כולו.

זאת אומרת, כל העולם כולו נשוי

על גבי ישראל.

אם לא בריתי יומם ולילה,

חוקות שבועים לא שמתי.

ומי נושא את כל ישראל?

משה רבנו.

אז הוא נושא את מסע המסעות.

ובאמת הוא צעק,

שכבד עליו המסע הזה.

הוא אמר להשם,

האנוכי הריתי את כל העם הזה כי תומע...

לי כי תאמר אלי שאהו בחקיך כאשר יישא האומן את היונק

איכה אשא לבדי

טורחכם ומשאיכם וריבכם

אז רואים מפה שחוץ מכתף בריא אין עוד

כל העניין זה לשאת עמל

לעמול ולשאת

ביקש יעקב אבינו לשבת בשלווה

אמר לו הקדוש ברוך הוא

לא דיין הצדיקי מה שמתוקן להם לעולם הבא

אלא שמבקשים לשבת בשלווה בעולם הזה?

תגיד לי יעקב

מה לא מספיק לך מה שאני הכנתי לך בעולם העליון? אתה רוצה גם פה כבר לשבת בשלווה?

ואני שואל את השאלה ולמה לא באמת? למה לא?

אלא שזה לא במציאות של הבריאה.

שלווה

זה לא מהעולם הזה.

כאן המציאות היא עמל לשאת

וכל שהוא יותר יבש בלי טעם

זה התכלית.

כי מצוות לא ליהנות ניתנו.

ופרש רש״י

לא ניתנו המצוות לישראל להיות קיומם להם הנאה

אלא לעול על צוואריהם ניתנו וצריך לשאת אותו

כי כל עבודה אינה אלא להיות סבל.

עכשיו נבין את הסוד

של כי אדם לעמל יולד, אומר איוב

וזה לעמל ממש

זה מה שאמר רבא, כולו גופה דרופתקה נין הוא

פרש רש״י זיכרונו לברכה

דרופתקה טרחנים

כלומר כלומר כל הגופות נבראו לעמל

טובה לצכה דרופתקה דריתא אשריו

מי שזכה ועמלו הוא בתורה

אז אתם רואים כולם עמלים אלה הולכים לעבודה ואלה הולכים לפה ואלה הולכים לשם

כולם עמלים

אבל אשריו מי שזוכה שהעמל שהוא כבר צריך לעמל

בעולם זה יהיה בתורה ולא בעמל שווא שלא יעניק לו שום דבר

אלו עמלים?

מה אנו עמלים?

הם עמלים ולא מקבלים שכר ואנחנו עמלים מקבלים שכר כי על מה אנחנו מקבלים שכר? על העמלות

לא על התוצאות

כי אלה שעמלים בחוץ אם יעמלו ולא יביאו תוצאה לא יקבלו שכר

אנחנו הם לא הבאנו תוצאה למדנו ולא

הבנו כלום למדנו ולא הבנו כלום למדנו ולא הבנו כלום נקבל שכר כי אנו עמלים ומקבלים שכר. על מה? על עמל

איזה אושר

שהאדם על עצם העמל מקבל את השכר ואם עמל יותר מקבל יותר וכפום צערא אגרא

כל שעלינו זה להטות שכמנו לעול

זוהי המציאות והתכלית הגדולה שהגוף

יישא את הנפש

שלא תתהפך העגלה

שתהיה כמו שצריך

אלא כאן אנחנו מוסיפים עוד יסוד

אם כל המתכונת של הגוף היא להיות סבל

ממילא בין כך ובין כך יישא ויסבול

רק אשרי למי שזכה והיה עמלו ותורחו בתורה ואם לא יזכה לתורה

ידע כי בלי עול לא יישאר

אין דבר כזה להישאר בלי עול

תכף יעמיסו עליו מסעות אחרים

אין דבר כזה בלי עול

אז מי שטורח בתורה אין עליו עמל אחר

אבל מי שמסיר

מביאים עליו מסעות אחרים

רבי אברהם בן עזרא

זיכרונו לחיי העולם הבא כתב במדבר

המילה נזיר

משורש נזר

נזר, כתר כי כל בני האדם עבדי תאוות העולם הם

ועבדי התאוות

הוא כפישוטו עבדים ממש

היום קוראים לזה מילה יותר נעימה קוראים לו עובד

הוא עובד אצלי לא אומרים הוא עבד שלי

אומרים הוא עובד אצלי

אבל זה בדיוק אותו דבר

עבדים

והראיה ינסה האדם לסרב לא לשאת כל עול

זה לא ייתכן

לא ייתכן אין דבר כזה שאדם אין לו שום עול

הכלל הוא לשאת מוכרחים

ככה המציאות

שהאדם הוא סבל ותו לא

ההבדל הוא רק מה נושאים

מי שפורק מעל עצמו צרור קטן ממסעות תכף מעמיסים עליו מהצד שכנגד

כל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ

בכפולות

הלך חבילה וסע אותה

למה? כי הרי סבל אתה

אין דבר כזה ללכת ככה על הפרנג'י

וכל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ

רואים שהעמל בתורה זה שקול כנגד

עול מלכות ועול דרך ארץ גם עבודה וגם מדינה

וגם צבא וגם מילואים וגם ג'דתי הכל ביחד

ובדבר הזה אנחנו נפלינו מכל עם

והתורה שלנו שונה מכל החוכמות שבעולם

כי יסוד התורה הקדושה זה שהתורה אינה חוכמה

כי אם תורת חיים זה לא לומדים באוניברסיטה לדעת לקבל תעודה ותלך הביתה תעבוד משהו אחר לא

זה תורת חיים

זה תורה בתוך החיים

אין פינה בחיים שלא חודרת התורה לתוכה ואומרת לך מה עליך לעשות

אין פינה

התורה מקיפה את כל החיים ממש

גם בחיצוניות

ומכל שכן בפנימיות

המחשבה הכי דקה שאתה חושב כבר יש עליה תורה שלמה

אם חשבת נכון, אם לא חשבת,

מה מותר לחשוב, מה אסור, מתי, איפה

אתה נכנס שירותים, אתה יכול לחשוב מחשבות של תורה? מה פתאום?

התורה אוסרת עליך, אתה לא יכול לחשוב

זאת אומרת, גם במחשבות התורה אומרת לך מה

היא עוסקת בכל

אפילו אתה לובש בגד,

התורה אומרת לך מה צריך לעשות, יש תורה לבגדים

קודם

יד ימין

ואחר כך שמאל,

פושטים שמאל

ואחר כך ימין,

שוכבים לישון, אז אתה חופשי מהתורה?

מה פתאום?

אתה לא יכול לשכב כמו שאתה רוצה.

אי אפשר לשכב אפרקדן.

אתה נכנס לבית הכסה,

אתה חושב שאתה יכול להתנהג איך שאתה רוצה?

כי נכנסת לבית הכסה, אין תורה,

אין דבר כזה.

אתה צריך לדעת, אני לא רוצה לפרט, כן, זה לא נעים,

אבל יש דינים רבים של צניעות בתוך השירותים.

וגדולי עולם זכו לדברים גדולים דווקא מבטח זה.

אין מקום שאין תורה, אין דבר שאין תורה,

אין רגע בלי תורה.

זה תורת חיים.

החיים מתנהלים על פי התורה.

התורה מפקחת על החיים באמת,

ומה שאין אנחנו מכירים את החיים זה מפני שאנחנו חיים בבית סוהר.

נולדנו בבית סוהר,

לכן אנחנו לא יודעים מחיים אחרים.

חיי בית סוהר אצלנו זה החיים.

נתאר לעצמנו

אם היינו כולנו חיים ומתנהגים

כמו החפץ חיים.

כולם היו החפץ חיים.

לא היו זקוקים כבר למנעולים,

לא לדלתות,

לא לבריחים.

כשאדם לוקח מנעול או מפתח לסגור את הדלת, הוא כבר צריך להזדעזע.

הוא בבית סוהר.

הוא לא יכול להשאיר דלת פתוחה, חלון פתוח,

כי הוא יודע מה יקרה.

אתה צריך להזדעזע. איפה הגענו שאנחנו לא יכולים לחיות?

זה כמו אדם נמצא בבית סוהר. מי נמצא שם? כל העבריינים וכל הפושעים.

אנחנו נמצאים בבית סוהר.

רק מה, הם לא בתוך המסגרת שם עם הברזלים, הם מחוץ.

אבל אפשר לכתוב בנתב״ג

שאתה נכנס לבית סוהר של מדינת ישראל.

כי יש הרבה עבריינים שמסתובבים,

רק עוד לא תפסו אותם.

אבל הם עבריינים.

המנעול מזכיר תכף

שאנחנו מוקפים בגנבים,

בשודדים.

אז למה אנחנו לא מזדעזעים כשלוקחים את המפתח?

מפני שאנחנו רגילים לחיות בבית סוהר.

ובבית סוהר חיים עם נחשים,

בעקרבים, בעבריינים, בפושעים,

בכל החבר'ה הטובים.

התורה אומרת, פת במלח תאכל

ומים במסורה תשתה

ועל הארץ תישן

וחיי צער תחיה

ובתורה תעמל,

אם אתה עושה כן.

אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

כשאומרים אשריך בעולם הזה, כולם מחפשים להסביר איך אשריך אחרי שאתה

בקושי אוכל, בקושי שותה, יושן ברצפה וחי חיי צעם. איזה אשריך יש פה?

כי אנחנו לא מבינים סוג כזה של חיים.

אצלנו חיי בתי הסוהר

הם חיים.

אבל אם היינו יודעים, חיים של תורה

היה פשוט שפת במלח תאכל,

זה באמת אשריך וטוב לך.

יש אדם יושב ללמוד,

ופתאום הוא קם. מה קרה? הבטן שלי נמכרכרת.

נו, אז תשים לך חתיכת פת,

תתבול אותה קצת במלח, תאכל, תרגיע, תמשיך.

לא, מה פתאום? צריך לאכול עכשיו.

אני רוצה מקרונים, אני רוצה שניצלים, פירה, אני רוצה...

מה זה? זה אוכל זה? מה זה פת במלח?

מה זה תשתה במשורה? מה קרה לך?

אני הולך לישון, איפה אתה? בבית? מה קרה לך? בבית?

יש פה כמה שישנים ככה ברצפה, כמו שאומרים.

בסך הכל, להרגיע ולקום, להמשיך בעבודת הבורא.

לאדם כזה אין מניעות, אין הפרעות, כי הוא לא צריך הרבה, הוא לא צריך שום דבר ממש, כלום. תן לי פת, תן לי קצת מים, תן לי... איפה? יש פה 400, אפשר לשים את הראש,

אפשר להישען פה על הכיסא, אפשר פה על הספסל.

מסודר הבן אדם.

ככה צמחו גדולי ישראל.

ככה צמחו.

אבל אם אתה רוצה את הארוחה בזמן, ואתה רוצה את האוכל מסודר, ואתה רוצה אותו צבעוני,

ואתה רוצה ככה, ואתה רוצה ללכת לישון, ואתה רוצה...

איפה אתה, ואיפה, לאן תגיע, מה יצא ממך בסוף?

יקראו לך נואף.

למה?

כי רק לפרקים אתה...

מי שרוצה לזכות בתורה,

צריך עמל.

זה לא מחייב, מה שאמרתי. אפשר גם לישון, אפשר גם לאכול טוב,

אבל רצף ועמל.

וכמובן שמי שמסתפק בפחות,

מדרגתו גדולה לאין ארוך,

כי הוא לא רוצה לבטל אפילו רגע.

אתם זוכרים שלמדנו שהחזון איש זכר צדיקה שלך היה לומד, לומד, לומד, לומד, לומד, לומד,

עד שהיה עומד

שנשאר לו

כוח

לשני צעדים

עד למיטה ליפול.

כי הוא לא רוצה לישון לפני שעדיין יש לו כוח,

רק כשכבר אין לו כוח להמשיך,

אז הוא השאיר לעצמו כוח לשתי פסיעות עד למיטה לישון.

ופעם אחת שמעו חבטה

וראו שהוא נפל.

שאלו אותו מה קרה, הוא אמר שהוא לקח בחשבון שיש לו כוח לשני פסיעות, והיה לו רק לאחד.

לכן הוא נפל, והיה לו כוח להזיק מעמד עוד פסיעה אחת בשביל להגיע למיטה.

מי ישראה תמונה שפרסמתי בזמנו של הרב שטיינמן,

זכר צדיק ברכה,

איך הוא ישן מנוחת הצהריים?

אז קודם כל הוא יושב על מיטה של הסוכנות של פעם,

שהוא מגיע רק קצת, מאחוריו יש מרחק עד הקיר,

אז הוא שם כיסא

של ארבע רגליים מרובע

עד הקיר, והוא נשען עליו.

זה היה המשען שלו.

מאיך הוא ישן צהריים?

היה מזיז את הכיסא

ולא מרים את הרגליים.

כמו שהוא יושב ככה,

עם הפנים לסטנדר, לשולחן,

הוא פשוט נשכב אחורה ככה.

אחורה, וזהו.

כשהוא גמר לנוח,

היה מט... זה ממשיך מאותו מצב.

זאת אומרת, כל הפעולה שלו הייתה ככה, טרם,

בחזור.

אפילו לא צריך שתי פסיעות.

הוא היה כבר על המיטה,

ולומד על המיטה.

חי 104 שנה.

היינו אומרים, אם היה רופא, רואה אותו רופא במצב כזה, הוא לא יחזיק מעמד הבא, מה זה?

ומה הוא היה אוכל?

פירורי לחם.

לא לחם, פירורי לחם.

והחזיק מעמד נגד הטבע, נגד השכל, נגד הוויטמינים, נגד החרטות, נגד הכול. בלי התעמלות, בלי ספורט, בלי שום דבר.

104 שנה צלול, צלול.

ומנהיג את כל היהדות.

אז תורת אמת.

תורת אמת.

רבי חנני אומר,

אשי אומר, עושה הגוז וחוזקות ישראל,

אבי כוחר בונו תרונס עוד שנה אמרו תרונס עוד גו, יגדיל תורו, יאדיל.