מהו עמל התורה שזוכים בגינו בכל הברכות? - א | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום לירית חיה בת אורית שהקדוש ברוך הוא ישלח לה רפואה שלמה ממתנות אוצר חינם

וזכות זיכוי הרבים תעמוד לה ותדע שכל הרפואות

והישועות

מעת השם יתברך

ובזכות זה תתחזק באמונה ובביטחון אמן.

אמן. אמן.

מהי העמלות בתורה ומה זוכים בגינה?

אם בחוקותיי תלכו

ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם

מתחילות הברכות.

האדם העמל בדבר מסוים

כמידת עמלו מתקשר הוא אליו

ואהבתו לדבר הזה מתגברת והולכת

עם הגברת היגיעה.

אדם שעמל לנטוע עץ וטורח בגידולו

נקשר אליו

עד שמתחיל לאהוב אותו

כי על ידי שהשקיע בו את כוחותיו

ועמל בו

רואה הוא בעץ חלק מעצמו ולכן מקושר אליו

ומשום כך

מרבה הוא לטפחו וליפותו

כדי שהעץ שלו ייראה נאה.

כל דבר שאדם עמל בו מתקשר בו ואוהב אותו ומחובר אליו והוא כמו חלק מעצמו.

את היסוד הזה הורונו חכמים זיכרונם לברכה

בבא מציעה ל״ח״

אדם רוצה בקו שלו מתשעה קבים של חברו

ורש״י מבאר חביבה עליו על ידי שהעמל בהן

הרי מפורש כדברנו שעל ידי העמל הדבר מתחבב על האדם

אם בדבר גשמי כך,

בדבר רוחני על אחת כמה וכמה.

ככל שעמל אדם יותר לזכות במעלה רוחנית,

דבק הוא יותר במעלה הזאת

עד שהופכת להיות קניין בנפשו.

אז אמרו לנו חכמים

שאדם רוצה בקו שלו מתשעה קבים של חברו.

זאת אומרת, שושן, רוצה אדם בעוגה שלו שהוא עשה מתשע עוגות שהוא קיבל מחברו.

למה? כיוון שהוא עמל בזה.

וכיוון שהוא עמל בזה,

אז הוא מחובר לזה.

הוא אוהב את זה.

הוא מעריך את זה.

חביב עליו הדבר.

אותו דבר ויותר

בעניין רוחני.

כמה שאתה עמל בשביל להשיג רוחניות,

ואם אתה עובד על דבר מסוים, אתה מתקשר לזה יותר,

דבק בזה, וזה הופך להיות קניין אצלך בנפש.

אתם רואים, ככל שאתם משכיחים ביחד פה, בקנישתא,

אתם מתחברים יותר ומרגישים שזה שלכם וזה אתם, וככה זה הולך ונרקם וקורם עור וגידים יותר ויותר,

עד שזה נהיה מקשה אחת.

שנינו בגמרא.

אמר רבא,

בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא,

ובסוף נקראת על שמו.

זה מדובר על התורה הקדושה.

בתחילה היא נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר,

כי אם בתורת אדוני חפצו,

אז איך היא נקראת תורת אדוני?

חפצו.

הוא חפץ.

אבל במי? עדיין נקראת התורה, תורת אדוני.

ואחר כך כתוב, ובתורתו יהגה יומם בלילה.

אחר כך היא נקראת כבר על שמו.

כי מה שאדם חפץ ומשקיע הופך להיות קניין בנפשו.

אז בהתחלה זה תורת אדוני,

ואחרי שהושקיע, תורתו.

ורשי מבאר שם, נקראת על שמו של אותו תלמיד שטרח בה.

אז חכמים, זיכרונם לברכה, מגלים לנו

שאם אדם טורח בלימודו

והוגה בתורה יומם ולילה,

התורה נעשית קניין בנפשו

עד שהיא ממלאת את כל תוכן חייו.

ולכן היא נקראת על שמו.

כי שם

מציין את התוכן הרוחני.

היא נקראת על שמו.

ושם

מציין תוכן רוחני.

בצלאל, בצלאל.

אם בחוקותיי תלכו,

פירש רשי,

יכול זה קיום המצוות?

הכוונה כשכתוב אם בחוקותיי תלכו זה לקיים את המצוות, האם זו הכוונה?

אבל כתוב בהמשך, ואת מצוותיי תשמרו.

אז הרי קיום המצוות אמור.

אז מה זה בחוקותיי?

כתוב, אם בחוקותיי תלכו,

ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם.

אז מצוות נאמר בנפרד, אז מה זה בחוקותיי?

מה זה תלכו?

המענים קיים אם בחוקותיי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

נו, נו. בכך פותחת התורה את פרשת הברכות,

כיוון שכל הברכות מותנות

בקניין התורה.

והרי התורה נעשית קניין בנפש האדם,

רק על ידי עמל של תורה.

וכן,

על הפתיחה של התוכחה, גם מפרש רשי.

ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה.

אז זאת אומרת, הברכה זה מעמלות בתורה.

והקללות אחר כך

זה מחוסר עמלות בתורה.

כי חסרון עמל

גורר אחריו את נפילת שבע המדרגות שמונה רשי,

עד לדיוטה התחתונה כמפורש שם.

על ידי חסרון עמל מתרופף אצל האדם קניין התורה.

התורה יוצאת מליבו, חס ושלום.

זה לא תופס אותו, הוא לא מחובר לזה, הוא לא קשור לזה.

וזה השורש לכל התוצאות החמורות שמוזכרות בתוכחה.

הכל התחיל מזלזול בעמל התורה.

אם אין עמלות,

אז ממילא זה לאט לאט יורד וכו' וכו'. זה כמו שרואים בעבודה.

אדם שעובד ברצינות,

הוא מחובר לעניין,

והוא מפיק הרבה תועלת

ממה שהוא עושה.

אבל אם הוא ככה

עושה הכל חפיף והכול,

זה לא יחזיק מים, כמו שאומרים.

בסוף הכל לא יתקיים, לא יהיה קיום.

אדם שלא מוסר נפש בכל דבר שהוא עושה

לא יכול להצליח.

צריך להיות מחובר.

כשאתה מחובר, קשור,

זה רק על ידי העמל.

ובטז באור החיים ממזן א' כתוב,

שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה שבית המקדש השני נחרב על שלא בירכו בתורה בתחילה.

כל בית המקדש

נחרב

שלא בירכו בתורה בתחילה.

ומאיפה דרשו את זה? מהפסוק.

על מה אבדה הארץ?

על עוזבם את תורתי.

ולא הלכו בה.

מה זה לא?

לא בירכו בתורה תחילה.

וזה לשון התז.

סילוק התורה היה לפי שלא הלכו בה,

שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.

היינו שעוסקים בפלפול ומשא ומתן של תורה,

כמו שנאמר, אם בחוקותיי תלכו,

שתהיו עמלים בתורה.

מה שאין כן.

באותם שלומדים דברי תורה מתוך עונג

ואינם מגיעים בה,

אין התורה מתקיימת אצלם.

וזה מה שנאמר שלא בירכו בתורה תחילה.

כי מה הברכה

של התורה?

לעסוק בדברי תורה.

שזה בדרך של תורח דווקא

לעסוק בדברי תורה.

כמו עסק.

בעסק לא עושים חפיף.

צריך לדעת כל דבר ודבר,

ואת החשבון, והתוצאות, וההשלכות וכו'.

עד קל נשונו של התז.

אז העבודה שלנו היא לעמול בתורה בדרך של עסק ותורח.

על ידי זה נהיים דבקים בתורה.

ואז היא מתקיימת בנו,

והיא הופכת קניין בנפשנו.

כמו כן, בקניין מעלת המצוות.

מי שעושה מצווה

בצער ובעמל,

על ידי זה נעשית יקרה לו מאוד.

ודבק ומתקשר יותר אל המצווה ומתרבק קניינו במעלתה.

כי כל עמל מרבה את הזיקה של האדם לדבר שהוא עמל בו.

וזה הביאור

של מה שאמרו ריבותינו, זיכרונם לברכה,

לפום צערא אגרא.

השכר גדל

לפי מה שגדל צער עמל המצווה.

ככל שאתה מצטער על המצווה יותר,

גדל שכרה.

כי הרי שכר מצווה

הוא השפע הרוחני המיוחד של כל מצווה ומצווה שזוכה בה האדם

על ידי עשייתה. כשאתה עושה מצווה,

יורד לך שפע בזכות המצווה.

ככל שאתה עמל בה יותר,

יורד לך יותר שפע.

סתם דוגמה,

כשאתה סוחט לימון, אם אתה סוחט חפיף, יוצא קצת, אתה סוחט טוב.

אם יש לך מכונה לסחיטה, אז אתה מנצל את המאה אחוז.

אז יש עמל, כן? לשחוט זה עמל.

אז אם אתה סוחט את עצמך בשביל לקיים את המצווה על הצד הטוב ביותר, לא החפיף,

בהזדמן,

אלא עושה כל דבר

בגיעה, במחשבה, ברצון, בשמחה, בזריזות,

ועושה את זה כמו שצריך בשלמות,

כפי הצער. לא צריך צער כאילו כואב, אוי, ולא.

צער זה מאמץ.

כשאדם מתאמץ,

הרי אמרו שהקורא קריאת שמע בדקדוק,

מצננים לו גיהנום.

מה כל כך קשה לקרוא בדקדוק?

כן, תראו שמי שקורא קריאת שמע בדקדוק, כמו שלימדנו, או כמו ששומעים

את הרב אהרן כהן

אצלנו באתר,

איך קוראים בדקדוק, תראו שבתום קריאת שמע אתם מרגישים חום בגוף.

אז אם אתה על ידי המאמץ הזה, שאתה מדקדק,

שזה כולה להוציא מילים בפה. זה לא איזה לקום וללכת ולעשות משהו.

זה רק להוציא מילים בפה.

רואים?

כשאתה מתחמם, אומרים, כנגד החימום הזה יצננו לך גיהנום.

מה אדם מרוויח?

מעמל, הנה זה עמל.

עמל קטן, אבל עמל.

כי אתה צריך להוציא כל מילה בדקדוק, ולהגיד חטא ועין, ומיל לעיל, ומיל לרע, ולא לחבר את האותיות והמילים.

ולהגיד את הכול כמו שצריך.

זה עמל.

אז זאת אומרת, כל מה שהאדם עמל יותר, מקבל שכר יותר.

וכך באר הגאון,

רבי חיים מוולוז'ין, זכר צדיק וברכה, את המאמר של ריבותינו זיכרונם לרחם,

שכר מצווה מצווה,

שהמצווה עצמה היא השכר.

אם כן,

הגדלת הדבקות במצווה

וריבוי הקניין בה על ידי הצער והעמל

הוא ריבוי השכר.

כי אם שכר מצווה זה המצווה עצמה,

ממילא ככל שאתה משקיע בה יותר, שכרך מתרבה יותר.

היסוד הזה לא נאמר רק בתורה, ולא רק במצוות כמו שלמדנו עד עתה,

אלא גם לגבי העבירות.

כשאדם משתדל, משתדל

ועמל

לעבור עבירה,

על ידי זה הוא מתקשר יותר אל הטומאה.

ומאחר ששכר עבירה עבירה,

כלומר טומאת העבירה שנדבקת בו היא-היא העונש,

לכן כל הוספה של עמל מכפילה את העונש.

כי הרי העמל,

מי שעמל למען העבירה,

הוא מגביר את הקשר עם טומאת העבירה,

שהיא מלפפת אותו ומתדבקת בו.

וכבר למדנו שעבירה קשורה בו ככלב.

זאת אומרת, רואים שיש דיבוק

בלתי נפרד.

ככל שאדם

אדוק

בעבירה או למצווה,

ככה היא קשורה בו.

דוגמה, ככל שהאדם עמל יותר לבצע כסף ולמילוי תאוותיו,

אז הוא נעשה גשמי וארצי יותר.

כי האדם, מציאותו דבקה בדבר שהוא שואף אליו.

לעומת זה,

ככל שהאדם

עמל יותר לרוחניות,

הוא הופך

לרוחני ומקודש יותר.

מובא בספרים הקדושים

שבלעם ועמלק

היו שקועים

בעמל של טומאה,

אולם על ישראל מה אמר בלעם?

לא הביט אבן

ביעקב ולא ראה עמל בישראל.

זאת אומרת, לא ראה עמל של טומאה בישראל.

התורה גילתה לנו שעלייה אפשרית

רק על ידי עמל.

אי אפשר לעלות

בלי עמל.

והקדוש ברוך הוא ראה ליעקב אבינו בחלומו

את מראה הסולם המוצב ארצה,

בראשו מגיע השמיימה,

כדי ללמד שאי אפשר לעלות לרום המעלה בבת אחת,

כיוון שלא יהיה קיום לעלייה כזאת.

אלא צריך לעלות דרגה אחר דרגה

על ידי שמתגברים על כל שלב ושלב של הסולם.

השלבים

הם העיכובים

והקשיים שיש בכל דרגה.

ורק על ידי שעמלים

להתגבר על הקשיים והעיכובים,

אז נהפכת המדרגה קניין בנפשו.

ואז אפשר לעלות למדרגה הבאה.

ככתוב בפסוק נפש עמל,

עמלה לא.

בדרך העמל היא דרך של קניין המדרגות.

זאת אומרת,

חייבים לעמוד, ורק בדרך זו אפשר לעלות,

אבל צריך דרגה אחר דרגה כמו בסולם, בכל שלב זה עיכוב זמני עד שמנטרים לעוד שלב.

אז שלב ראשון זה שקובעים שרוצים ללמוד,

שלב שני זה שבאים ללמוד,

שלב שלישי שזה יושבים זמן מסוים.

ואחר כך, בתוך הזמן, מחליטים מה לומדים,

ואחר כך כמה משקיעים,

וכמה משננים,

וכמה חוזרים, וכן הלאה.

וככה קונים לאט לאט עד שמתאהבים,

עד שהתורה משגעת את האדם,

דהיינו שהוא יוצא אחריה,

לא יכול בלעדה,

מתאבק כל רגע

ללמוד תורה.

זה מראה שהבן אדם, כבר התורה, קניין בנפשו.

אדם טועה וחושב

שעל ידי ריבוי עמל בתורה ועבודת השם יוחלש גופו וגם שכלו.

אולם נהפוך הוא,

שכן באמת מוצאים אנו שדווקא קבלת עול,

כשמוסיפים עוד עול,

מוסיף לאדם כוחות חדשים,

וכן העייף,

כשיעמול במוחו בעיונו,

ירגיש שנפתחים לו שערים חדשים של סייעתא דשמיא,

ומקבל אוצרות של כוח חדשים ורעננים.

כך מצינו ביעקב אבינו,

אחר שעמל ארבע עשרה שנים

בבית מדרש של שם ועבר,

אחרי שבכל הזמן ההוא לא שכב לישון,

בכל זאת כשבא לחרן

והגיע למחוז חפצו בערוב היום,

ונזכר

שעבר על מקום שהתפללו בו אבותיו,

נתן דעתו לחזור את כל הדרך.

מה עשה השם? עזר לו להתגבר

על ההגבלות הטבעיות וקפצה לו הארץ.

זאת אומרת, אדם מותש,

ארבע עשרה שנה לא ישן,

הלך מאות קילומטרים,

ופתאום נזכר, צריך לחזור בחזרה.

למה? איך הוא עבר על מקום שהתפללו אבותיו ולא התפלל?

אז הוא רק נתן דעתו לחזור.

השם אמר, אחת כזה שיגע יגיעה כזאת וטורע טרחה כזאת ורוצה לחזור,

אני אטריח אותו?

קפצה לו הארץ.

בן רגע היה באותו מקום.

ואז הוא רואה את מה שרואה ואת כל סוד הסולם.

אז דווקא ההתחזקות הגדולה ביגיעה,

מקטינה הגבלות טבעיות.

דווקא כשהוא התחזק בהתחזקות גדולה ביגיעה,

כמו ארבע עשרה שנה שהוא יגע.

זה הקטין

את ההגבלות הטבעיות,

שלא היה צריך לחזור ברגליו עוד פעם,

אלא הטבע נכפף בפניו.

כי האדם הבוחר בדרך העמל והיגיעה,

הוא זוכה לאוצרות חדשים,

חדשים, בלתי מוגבלים של סייעתא דשמיא.

הגמרא בפסחים נ' אומרת על מי שמגיע לעולם האמת,

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

לא בשכלו,

אשרי מי שבא לכאן בשכלו הגדול,

אלא בתלמודו בידו.

מה שקנה בהשתדלות בעמל,

מכאן שלעולם הבא,

אין התורה של האדם נידונת לפי כישרון השכל,

אלא לפי עמל בתורה.

וכך מפורש, במשלטוס

נפש עמל,

עמלה לא.

רק מה שעמל בו, שלא הוא.

כי נעשה קניין בנפשו.

שהשכל הוא כלי שניתן לאדם להשתמש בו בעולם הזה.

אולם בעולם הבא אין לו כלי זה.

ויש לו רק מה שהפך לקניין רוחני בנפשו.

לכן אמרנו שאדם יגרוס שבעה דפים,

גמרא, ויגמור תוך שנה את השס,

בשביל שיגיע לעולם האמת.

יוכלו ללמד אותו את כל מה שקנה בנפשו.

ליגרס אינש והדר נסבר.

והבאנו שזו העצה של החפץ חיים,

כדי שיהיה אחוז בידו.

כי מה שלמדת ילמדו אותך שם.

וכן, בירכו על הרעיון הזה שהפצנו הרבנים, הרב אליושיב,

הרב שטיינמן,

וייבדל לחיים ארוכים, הרב קנייבסקי.

אז מי שרוצה, זה גם עמל.

למי שלא רגיל, ולא גמר, ולא למד שס, ולא היה בישיבות, ולא כלום,

צריך גם הספק.

וכמובן צריך לעיין.

אבל זה במקביל, וזה לוקח פחות משעה אפילו,

וגמרת, והלאה, אפשר להמשיך, להמשיך, להמשיך, להמשיך.

מסתכלים מה אדם...

עמל

ולא כמה שכל היה לו.

נמצא שחכם,

מהיר השכל,

חזק בזיכרון

ובעל הרבה ידיעות,

אבל הגיעתו בתורה הייתה מעתה,

יהיה עם הארץ לעולם הבא.

אז מי שמיואש שאין לו כישרונות,

הוא לא זוכר כלום,

הוא לא מבין.

זה לא קובע בעולם הבא.

ואילו אחר ששכלו גס,

זיכרונו חלש וידיעותיו מעטות,

אבל הוא עמל ויגע הרבה בתורה,

הוא ישיג הרבה בעולם הבא.

מפני מה שרחש על ידי עמלו כולו שלו.

יגעת ומצאת, זה שלך.

והיינו בחינת עולם הפוך, ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה.

אלה שהם פה נחשבים עליונים,

שפיצים,

הם יכולים שמה להיות למטה.

ואלה שפה, מי מחשיב אותם בכלל? לא כישרונים בכלל.

הם למטה פה, שם הם למעלה.

כי הם עמלו.

מי שעמל מקבל.

כי זה שלו.

וזה הביאור מה שכתב במסילת ישרים,

פרק זן.

הזריזות

היא מידת שלמות גדולה.

ומי שמתגבר ותופס בה כל מה שיוכל

לעתיד לבוא, יזכה לה באמת.

כאשר הבורא יתברך,

ייתן לו את זה בשכרו חלף מה שהשתדל אחריה בזמן עבודתו.

זאת אומרת, המסילת ישרים אומרת.

אם אתה מתגבר

ואתה תופס כל מה שאפשר ללמוד

בפגיעה ובעמל,

אז לעתיד לבוא אתה תזכה לזה באמת.

והשם ייתן לך את זה בשכרך,

בשכרך חלף מה שהשתדלת אחריה בזמן עבודתו.

עד כאן

דבריו

של המכתב מאליהו,

הרב דסלר,

זכר צדיק ברכה.

זאת אומרת, הדברים הם ברורים.

כשאתה עמל, אתה נקשר, אתה נדבק, זה חלק ממך בכל דבר,

אם זה בלימוד התורה,

אם זה במצוות,

להבדיל בעבירות,

אם זה בבצע כסף.

כל דבר שאדם יגע ועמל,

הוא מחובר לזה.

זה שלו, זה קניין בנפשו.

אז זה משמח מאוד.

זאת אומרת, מה שאנחנו צריכים זה רק לעמל.

יש אנשים יושבים בהייטק

והם עובדים במחשב, ככה עם האצבעות. טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, יש אנשים שעובדים בבלוקים, בבטון.

מסתכלים עליהם, מה?

זה מסכן, סוחב כל היום, עולה מדרגות, יורד, זה פה, שם.

וזה, תראה, יושב עם מזגן, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, טינג, זה מרוויח פי כמה וכמה, וזה מסכן בקושי.

יש לו מה לאכול.

בשמיים זה לא עובד ככה.

אם אתה שפיץ,

גאון והכול, ועל תורה אתה לומד דינג דינג דינג דינג דינג דינג דינג, ישר מבין,

ישר מבין, שום דבר,

כלום.

ואם אתה יושב כמו בלוק,

בטטה,

לא מבין,

מנסה עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, לא מבין,

אתה תהיה בעולם העליון תלמיד חכם, הוא יהיה עם הארץ.

מי אמר?

המכתב מאליהו.

והוא היה גאון השכל והמחשבה.

אז אם ככה אפשר להיות רגועים,

וצריך רק לעמול, מה לעשות?

כי אדם לעמל יולד. בשביל מה נולדנו?

לעמלה של תורה.

אז פה אני מפסיק את השידור,

ואני מתחיל אותו מחדש עם דרשה חדשה.

בשביל שיהיה לכל אחד

קטע ולא ארוך מדי,

כי עדיין לא התרגלתם בעמל.

רבי חנניהו ברגשי אומר, עושה גוז וכוז וכל זה כל ישראל,

אבי כוך ריבונו תרום ומספוד שנאמר אדם אבו בסלמה עונשי גו, יגדיל תורו ויעדיר.