האם שלטון השכל מספיק? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום,

נחמיה בן יונה,

בריאות הנפש והגוף,

הצלחה גדולה מאוד בפרנסה,

בזיווג הגון מהירה,

אמן ואמן.

ולא ירבה לו נשים,

ולא יסור לבבו

בכסף וזהב

לא ירבה לו מאוד.

הרמב״ם, זיכרונו לברכה,

בפרק השישי משמונה פרקים מביא.

אמרו הפילוסופים שהמושל בנפשו,

אף על פי שעושה מעשים הטובים והחשובים,

הוא מתאבה לפעולות הרעות ונחשף אליהן,

ויכבוש את יצרו.

אז הפילוסופים אומרים שיש דרגה של מושל ביצרו,

הוא עושה מעשים טובים וחשובים,

אבל הוא מתאבה לפעולות הרעות ונחשף אליהן,

והוא כובש את יצרו.

אז זאת אומרת,

עדיין יש לו משיכה

ותאווה לפעולות הרעות,

אבל הוא מושל ביצרו, הוא מצליח לכבוש את היצר.

אז הוא עושה מעשים טובים וחשובים,

אבל המשיכה עדיין

קיימת, והוא צריך לכבוש את יצרו.

אבל החסיד,

הוא נמשך בפעולתו אחר מה שתעירהו, תאוותו ותכונתו,

ויעשה הטובות,

והוא מתאבה ונחשף אליהן.

מה ההבדל?

החסיד,

הוא נמשך כמו מגנט,

אחרי מה שמעירה אותו התאווה והתכונה שלו,

החיובית, הטובה, לא רעה.

וכשהוא עושה את הטובות,

זה בגלל שהוא מתאבה ונחשף אליהן.

כמו שתאמר, זה חוק טבעו כבר.

ובהסכמה מן הפילוסופים,

שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם

מן המושל בנפשו.

זאת אומרת,

נכון

שהמושל

בנפשו הוא גיבור שמתגבר נגד התאוות והמשיכה הטבעית שלו,

הוא לא רוצה.

לעבור עבירות,

אבל הגוף עושה את העבודה ויצר הרע,

ויש לו משיכה לרע,

אבל הוא גיבור, הוא מושל.

אומרים הפילוסופים, החסיד

עדיף עליו,

כי הוא בטבעו נמשך ועושה מתוך כיסופים ורצון

את כל הטובות שהוא עושה.

בלי התנגדות,

בלי מלחמה וניצחון.

הנה גם הפילוסופים,

מצד החוכמה הכירו,

כי יש עניין של אונס ורצון.

מה זה אונס?

הוא נמשך לרע,

ואונס את יצרו שלא לעשות.

אז זאת אומרת שהוא עושה עם אונס.

הוא אונס את יצרו הרע שלא יטרידהו, לא יפריעהו וכו'.

אבל יש רצון,

שרוצה

בכל מהותו לעשות.

לא צריך לאנוס ולכפות

ולמשול על יצרו.

אז יש אונס

ויש רצון.

כי ייתכן ויהיה אדם עושה מעשים טובים

לא פחות מחסיד השלם.

בתכלס,

שניהם עשו אותו דבר.

רק זה עשה עם כפיית היצר,

וזה עשה מרצון שלם.

אז מצד המעשים,

הוא לא פחות מהחסיד השלם, מצד המעשים.

ובעצם המעשה, אין שום גרעון

ממעשה החסיד.

אבל זה נחשב אונס,

בלא רצון.

הוא היה צריך לאנוס את יצרו בשביל לעשות את מה שעושה החסיד ברצון.

בלי לאנוס את יצרו.

והרמב״ם, זיכרונו לברכה, מבקר את הפילוסופים,

זה רק בשאלה מי משניהם יותר חשוב ויותר שלם.

ושכבר נמצא בחכמים, זיכרונו לברכה, בסוכה נ״ב, כל הגדול מחברו,

יצרו גדול, הם מנו.

ואמרו באבות, לפום צערא אגרא.

אבל בעיקר החילוק וההגדרה

בין צדיק לחסיד,

גם הרמב״ם מסכים על זה.

בחילוק

ובהגדרה

שזה עושה באונס וזה עושה ברצון.

אז הנה,

כי יש עניין של מושל.

ממשלה כזאת יש לה שכל שהגוף

יימשך כל-כולו אחרי השכל,

יסול למשמעתו,

אם לעשות ואם לא לעשות,

וביטול הגוף בתכלית

אחרי השכל.

לשכל יש ממשלה לשלוט על הגוף לגמרי.

והנה, אחרי כל הביטול של הגוף

לממשלה של השכל,

עם כל זה עדיין אנחנו קוראים עליו

שאין מעשיו ברצון.

השכל

כופה

את הגוף

לעשות מה שהוא אומר,

והגוף מציית ונשמע.

מצוין, לא?

נפלומואיד.

קוראים לזה מושל

בנפשו, ברוחו.

גיבור.

אבל עדיין זה באונס, זה לא ברצון.

כי צריך את ממשלת השכל על הגוף.

וזה העניין של המובן.

איך ייתכן לעשות טוב בתכלית,

ולהתרחק מרע בתכלית,

ועדיין לא נקרא עושה ברצון גמור?

אם הוא לא עושה שום עבירה, הוא עושה את כל המצוות,

בדומה לחסיד.

איך אפשר להגיד שעדיין הוא לא עושה ברצון גמור?

אנחנו מדמים לעצמנו תמיד

שכל מעשי התעתועים שלנו

הם באים רק מאיזה מצבים מקריים.

זאת אומרת, אם יש איזה פשלות,

איזה נפילות קלות,

כל מיני שגגות,

כל מיני דברים כאלה שמעשי תעתועים,

אז אנחנו מדמים שסוף סוף רצוננו לעשות טוב,

אבל מפני הסיבות נכשלנו ועשינו מה שעשינו.

וזו טעות

גדולה וגמורה.

זה לא שאנחנו נכשלנו, מה אני אעשה? נכשלתי. מה אני אעשה? לא קמתי.

מה אני אעשה? לא זה.

מה אני אעשה?

לא שמתי לב. מה אני אעשה?

לא, זה לא כמו שאנחנו חושבים שרצוננו לעשות טוב,

ורק היו סיבות שגרמו שנכשלנו.

לא.

טעות.

אבל כאן כשאנחנו אומרים

שאדם עושה כל טוב, כל טוב,

ולא נכשל מעולם בשום רע ממש,

כמו החסיד,

בורח מנהרה בתכלית הבריחה.

איך ייתכן שאחרי כל זה אנחנו אומרים שחסל לא רצון?

מילא שאנחנו עושים מעשי תעתועים ונכשלים ומדמים שרוצוננו רק לטוב.

טוב, זו טעות גדולה.

אבל אחד כזה,

שהוא ממש כמו החסיד, הוא לא עובר שום עבירה ועושה את כל המצוות.

ואנחנו אומרים שעדיין

חסר לו רצון.

והוא לא עושה את המעשים בשמחה ורצון.

וניתן ציור.

עבד עושה מלאכת אדוניו

ויודע שכל חייו תלויים באדון

ובעבודה שהוא עובד אותו.

כי האדון לא מחסיר ממנו שום דבר.

נותן לו את כל מה שהוא צריך.

והוא יודע שכל מה שיש לו זה מהאדון.

ואם לא המלאכה שלו,

אין לו ממש כלום.

אם הוא לא יעשה את עבודתו של האדון, ודאי שלא יהיה לו כלום.

אז הכל בזכות מה שעובד האדון.

אז ייתכן שהוא לא יעשה את המלאכה בשמחה?

אם הוא יודע שכל חסרונותיו ממציא לו האדון?

למה שלא תשמח? מה אסר לך?

הכל יש לך.

אדם שמכיר את הבורא,

מאמין בהשגחתו,

בשכר ועונש,

ועושה דווקא טוב.

הוא יודע,

כי אילולא העבודה שהוא עובד את הבורא הוא אומלל ונעזב בתכלית.

ויודע שכל עושרו נובע אך ורק מעשיית הטוב.

ורע ומר,

עוזבו את השם.

איך זה ייתכן

שלא יעשה מעשים בשמחה ורצון?

ושלא יהיה כל חייו בהילולה.

מהעושר שככה לא, שהוא עובד את השם.

השם ממציא לו כל צרכיו.

משפיע לו חיים,

בריאות, הצלחה.

איך אתה לא בשמחה?

התשובה המוכרחת היא,

אומנם כן הוא סוד הדבר.

ייתכן

שתהיה מציאות כזאת,

אפילו בתכלית הטוב,

שאדם יהיה בתכלית הטוב,

ורצון לא יהיה בו.

פשוט השכל שכנע את הגוף

שאין דבר יותר משתלם לעשות רצון הבורד.

ומאז הוא עושה את זה, כי השכל אומר לו.

אבל הוא מצד עצמו, הגוף רוצה,

הגוף לא רוצה,

רק השכל קפה עליו.

הכוח של ממשלת השכל לשעבד את הגוף

ולהחזיק אותו תחת ממשלתו,

עד כדי זיכוך הגוף בתכלית הזיכוך,

גם כי הגוף ירוץ לעשות מעשה בשמחה הכי רבה,

עדיין זה לא אומר.

וכן אמרו, זיכרונם לברכה.

ביקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה

לפני האדם הראשון.

וזה על הגוף שלו נאמר.

כשהם ראו את האדם הראשון,

אז הם חשבו שזה הוא,

ורצו לומר לפניו שירה.

מה הם ראו?

ראו את הגוף של האדם הראשון.

עד כדי כך

היה גופו של האדם הראשון מזוכח.

הארת הנשמה האירה כל כך בתוך-תוכיות הגוף,

עד שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שתפוח עקבו של האדם הראשון

היה מכהה גלגל חמה,

כי נתהווה גוף לאור ממש.

אור גדול כזה היה גופו של האדם הראשון

שמלאכי השרת לא הכירו בו שום גירעון

של גופניות.

ומובן ודאי גודל ההילולה ששררה בגוף.

באיזו מידה מרובה רץ הגוף

לעשות רצון השכל.

ועם כל זאת,

עם כל רום דרגת זה הגוף,

עדיין הוא תחת ממשלת השכל.

והגוף לא התהלך מאליו.

אלא השכל הגדול של האדם הראשון,

הוא השפיע על הגוף עד כדי כך.

אבל הגוף מצד עצמו לא התהלך מעצמו.

וזה האמת של הפשט

שמצינו בשלמה,

שהוא אמר

איתי אל

באוכל.

במשלה ל',

בפסוק הראשון כתוב דברי אגור בניאכה המסע.

נאום הגבר לאיתי אל,

נאיתי אל באוכל.

מה אמר? איתי אל.

איתי חוכמה של הקדוש ברוך הוא,

ולכן אני אוכל.

כל מה שאני רוצה אני אוכל,

בגלל החוכמה האלוקית

שהוא זכה.

עכשיו,

השם אמר לא ירבה לו נשים.

לא אמר, אלא בשביל שלא יסור לבבו.

אם ירבן נשים,

הם יסירו ויטו את לבבו.

מה אמר שלמה?

אני ארבה נשים ולא אסור.

כשיודעים גודל כוח ממשלת השכל, עד כמה זה מגיע,

עד שהגוף ירוץ בשמחה עצומה לעשות את רצון השכל.

ודאי פשוט בתכלית להגיע איתי אל ואוכל.

אני אוכל לעמוד בכל ניסיון.

עלתה היוד שבירבה, לא ירבה לו נשים. היוד שבירבה, עלתה

ונשתטחה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרה, ריבונו של עולם,

לא כך אמרת?

אין אות בטלה מן התורה לעולם?

הרי שלמה מבטל אותי.

אתה אמרת לא ירבה, והוא מרבה.

אז הוא מבטל אותי.

אתה אמרת שאין עוד בטלה מן התורה לעולם.

מה ביאור מבטל אותי?

האם שלמה המלך עבר על הלאו?

האם שלמה המלך יתנגד חלילה לעניין

שלא ירבה?

הוא מבטל אותי?

הלא, שלמה המלך סבר בגודל חוכמתו שהוא יוכל לקיים

את העניין של הלא ירבה גם אם ירבה.

איך הוא יעשה זאת? עם ה-ATL.

ה-ATL ימלא את הלא יסור לבבו.

אני ארבה ולא אסור.

הרי מה המטרה של האיסור? לא ירבה ולא יסיר את לבבו.

ולא יסור לבבו.

אז אני ארבה ולא אסור.

אז לא ביטלתי שום דבר.

אז מה חסר?

למה לא די בי תיאל בא אוכל?

האם חסר משהו בכוח ממשלת החוכמה של שלמה המלך עליו השלום?

אבל עמקו הדברים מאוד, וזהו סוד,

סוד גדול.

אנחנו אומרים,

וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמיים.

וזה מזה.

זה שני עניינים כאן.

צבי דינים, צבי, שני דינים.

וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמיים.

כל אחד, אם הוא קטון או גדול,

בעצמו הוא מקבל עול מלכות שמיים.

והוא לא זקוק לשום סיוע.

וכולם מקבלים עליהם לבד.

באופן אישי, פרטי,

ישירות,

מקבלים

עול מלכות שמיים.

וכל אחד מהמלאכים

הוא יד ראשונה של הקדוש ברוך הוא.

וזה סוד, מלוא כל הארץ כבודו.

אני אשם בקרב הארץ.

כל אחד בעולמו שלו,

יש לו הכל ולא חסר לו כלום.

כל אחד ישר יחזו פנימו.

ישר תחת עול מלכות שמיימו.

אבל יש עוד עניין

שזה נקרא

מקבלים זה מזה.

עניין דרגות הקיום.

לכלליות של הבריאה

מוכרח להיות זה מזה.

וזה הסוד וקרה זה אל זה,

והתרגום אומר, ומקבלים דין מן דין.

אז זאת אומרת,

יש מציאות בשביל

דרגות הקיום.

יש דרגות בקיום הבריאה.

מוכרח להיות זה מזה.

גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם.

יש השתלשלות.

אבל אחרי עוברו דרך זה מזה,

עם כל המהלך שבא,

אחרי זה כבר עומד שלם הוא לעצמו.

הכל יש לו לעצמו ובעצמו.

וכל אחד לעצמו

יהיה הדרגה הכי תחתונה מקבל ישר עול מלכות שמיים.

כמו הדרגה הכי גדולה.

וזה העניין אם אין חוכמה,

אין יראה.

חוכמה עם יראה

זה בחינה של זה מזה.

כל אחד ניזון מהשני ומקיים לשני.

שאחרי שנתקיים בחוכמה ויראה המהלך של זה מזה,

כי אז כבר היראה היא עולם בפני עצמו,

והיא כבר לא תלויה בחוכמה.

זאת אומרת, אם אין חוכמה, אין יראה. איך תגיע ליראה אם אין לך חוכמה? ממה תיראה אם אתה לא יודע מה?

אם אין חוכמה, אין יראה. אבל אחרי שעבר זה מזה,

החוכמה גרמה ליראה.

היראה כבר עומדת בזכות עצמה, והיא לא צריכה כבר לחוכמה.

זאת אומרת,

אחרי שיש זה מזה השפעה,

כבר כל דבר קיים בזכות עצמו.

וזהו העניין של גוף ונשמה.

אומנם כן הוא האמת,

שהשכל מושל גדול, וודאי,

יש לו כוח השכל למשול

בגוף.

אני אתן סתם דוגמה קיצונית.

אתם רואים שיש אנשים שיש להם שכל, אומנם מעוות,

אבל עם השכל הם כופים את הגוף לעשות דברים לא נורמליים.

ללכת על חבל בין שני גורדי שחקים,

אבל הגוף רועד, הגוף צריך לפחד, הגוף לא מסכים, לא רוצה למות, לא רוצה זה. אתם רואים שכשיש איזה משהו, הגוף...

הגוף סוטה עוד לפני שהשכל הבין מה קרה.

כבר!

אז

איך הם מצליחים

שהגוף לא ירעד והוא לא יפחד? אחד עומד בקומה שמונים, סתם אני מגזים,

מסתכל, רועד, יש גשר ב...

בסין שהוא כולו זכוכית

ואנשים נדבקים, לא יכולים לזוז, צריכים לגרור אותם. למה? מה הפחד? הגוף פוחד.

איך בן אדם, הנה אתה רואה שכל מסוגל

להכריח את הגוף להיות שקט, שלו,

ותעשה מה שאני אומר.

תלך ישר, לא לזוז,

תזוז, תזוז, תזוז, בגובה.

מי שכאלה לא קושרים את עצמם.

אז זאת אומרת, לשכל יש ממשלה גדולה מאוד על הגוף. זה סתם דוגמה נתתי, כן? אבל זה בכל דבר.

האיטי אל הוא כל יכול ודאי.

חוכמתו של שלמה,

ודאי יש בכוחה לרדות את הגוף.

והגוף ודאי ירוץ לעשות רצון השכל בשמחה רבה.

ועל ידי השכל הגוף יכול להתהוות להיות זך ומזוכח.

ויהיה אור גדול.

הגוף יכול להפוך לאור גדול בגלל השכל,

עד שמלאכי השרת לא יכירו באדם כלום

שיש בו עוצות של גוף בכלל,

כמו האדם הראשון.

ויבקשו לומר לפניו שירה.

אבל ידוע וצריכים לדעת שאחרי הכל

הגוף

עדיין בבחינת זה מזה.

זאת אומרת, הוא צריך להיות מושפע מהשכל קודם,

עד שהוא יגיע לדרגה מסוימת,

אבל זו צריכה להיות השפעה זה מזה.

והוא עדיין

לא נושא את עצמו.

הוא לא קיים בזכות עצמו כמו השכל.

אם השכל לא משפיע עליו, מושל עליו.

הגוף מצד עצמו, הוא נוטה אחריה חומר,

חמור.

עייר פרה,

אדם יבלן.

עדיין

איננו בסוד וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמיים,

וכולם ממש.

זאת אומרת, שהגוף בעצמו לא צריך את השכל, הוא מקבל עול מלכות שמיים לבד.

הגוף

יהיה עומד בעצמו, שלם לעצמו, נושא את עצמו. זה עדיין לא.

דוגמה נפלאה.

מסילת הברזל.

רכבת.

הרבה קרונות

נמשכים

על ידי קטר אחד.

הקטר רץ במהירות עצומה.

מחוץ לארץ,

300 קמ״ש.

וכל הקרונות

רצים יחד איתו באותה מהירות של הקטר בלי שום חילוק.

מה ההבדל בין הקטר לקרונות?

הם רק מציאות של נמשכים.

הם לא קטר.

אם אין קטר, הם עומדים במקום.

כשהם מחוברים לקטר, הוא מושך אותם.

אין להם מציאות

שהם יכולים לרוץ באופן עצמי.

אין להם.

ככה הגוף.

הגוף אין לו מציאות לרוץ בעצמו אל לעבוד את הבורא. הגוף עצמו.

הוא רץ רק בגלל שהשכל גורר אותו, ואז הוא נמשך אחרי השכל.

כי השכל אומר לו, אם אתה תעשה את העבירה,

תדע לך, תתקבל מכות, ייסורים, מחלות,

יהיה ככה וככה.

אז טוב, טוב, טוב, בסדר, טוב, לא עושה, לא עושה, לא עושה.

אז זאת אומרת,

זה לא הגוף רוצה, זה לא הגוף מסוגל, זה השכל.

אבל הגוף לא.

הגוף יכול לרוץ עם השכל יחד עם הנשמה בכל המהירות,

עם אהבה ותשוקה.

השכל מושל על הגוף.

הגוף גם שמח מאוד בזה.

ממש הילולה וחינגה.

אבל הסוד של הדבר הוא כי כל זה אינו אלא מציאות של המשכה.

הוא רק נמשך, נגרר.

מציאות של זה מזה.

ההשפעה בה מזה אל זה.

הוא מתהלך רק אחרי השכל.

אבל הוא לא הולך מאליו.

הגוף הוא לא קטר.

והדבר הזה מבהיל.

הנה ייתכן

שגם במצב

שמלאכי השרת ביקשו לומר לפני האדם הראשון שירה,

במצב של איטי אל בה אוכל,

באור גדול כזה,

אחרי התבטלות הגוף במידה גדולה כזו,

שהם לא מרגישים בכלל שיש פה גוף.

וסוף כל סוף עדיין לא התבטל הגוף בתכלית,

והוא רק נשרח לזולתו,

לשכל,

והוא לא נושא את עצמו לבד.

ועל זה נאמר,

ייבטלו שלמה ואלף כיוצא בו.

אם הוא לא נושא את עצמו,

אין קיום.

אם שמעתם, ייבטלו

שלמה,

ואם יהיו עוד אלף כמוהו, כיוצא בו.

למה?

כי הוא עדיין לא נושא את עצמו.

אלא מה הסוד הגדול והנורא של וכולם מקבלים?

צריך להיות סוד שכולם מקבלים כל אחד באופן ישיר.

השכל מקבל ישירות עול מלכות שמיים,

והגוף מקבל לבד עול מלכות שמיים.

וכולם מקבלים,

בלי הצורך זה מזה.

כי הגוף עליו להיות קטר.

צריך הגוף להיות נושא את עצמו.

וכל העניינים צריכים להיות מצד הגוף עצמו.

התאהבות קדושת הגוף

לא בשכל

ולא בחוכמה.

לזה צריכים מהלכים ודרכים אחרים לגמרי.

וזה סוד של דרכי התורה,

וזה הסוד שלא ירבה,

ובלעדיהם יבטלו שלמה ואלף כיוצא בו.

האבות הקדושים, הגוף שלהם היה כמו השכל.

הגוף משועבד לבורא בלי שכל, לא צריך את השכל.

כתוב על יעקב אבינו, סיכל את ידיו.

אומרים חכמים,

הידיים שלו היה להם שכל לבד.

לא צריך את השכל מפה.

סיכל את ידיו.

ידיים הם שכל.

ידעתי, בני, ידעתי, אני יודע מה אני עושה, אל תחשוב.

אני יודע מה אני עושה.

סיכל את ידיו.

חישבתי דרכי,

ואשיבה רגליי אל עדותיך.

דוד המלך

מחשב ללכת לבית דירה פלונית,

למקום פלוני,

והרגליים שלו לוקחות אותו לבית מדרש.

הלו, מה זה, שני אנשים?

הראש רוצה ללכת לפה והרגליים הולכות לשם. מה זה אומר?

הגוף עצמאי!

הגוף בזכות עצמו עומד.

זו המדרגה האמיתית.

תקשיבו טוב.

מפה לומדים כמה גדול סוד הגוף,

ושעיקר העבודה של האדם זה לעבד את הגוף להיות נושא את עצמו,

ושכל הפעולות יבואו מצד הגוף.

וזה ההפך מכל מה שאנחנו מבינים ועושים.

אנחנו בכלל לא מתעסקים עם הגוף, אנחנו מנסים לשכנע אותו כל פעם עם השכל.

אנחנו רוצים לחיות תמיד חיים של חוכמה,

וכל המעשים הטובים באים מצד החוכמה שלנו,

מצד ההכרה.

ככה משתלם, ככה נכון, ככה ראוי,

ככה זה. אנחנו צריכים לשכנע כל הזמן את עצמנו.

מה זה כל המוסר שם מדברים?

מנסים לשכנע את הגוף, יא טמבל, תשמע מה אני אומר לך. ככה וככה וככה, אם לא יהיה ככה וככה, ואם תעשה ככה יהיה לך ככה.

כל הזמן לא משכנעים אותו.

אבל אם עוד לא הגענו למצב שהגוף שלנו מעצמו עובד את השם,

פה כתוב, אני קורא את הלשון,

הרי בזה אף אין כל התחלה לעבודת האדם.

נו, נתתי לכם משימה לכל החיים,

כל הזמן מושל ביצרו, מושל ביצרו.

כל הכבוד, זה דבר עצום וגדול.

עצום וגדול.

חסיד,

זהו מתאווה, מה הפירוש?

הוא לא צריך אתה מבין לשכנע עם השכל.

הוא הפך להיות

עבד השם. כל כולו, הגוף, הנשמה, הכול, עבד השם.

חתיכה אחת.

אין לו שום משתוקקות לדבר שהוא לא אשם.

הכול זה אשם.

מה שאשם.

נכון שזו גבורה גדולה להתגבר על יצרו והכל, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ולפומן,

צהרה הגרא, הכול נכון.

אבל אנחנו צריכים להגיע למצב

שאנחנו לא נחפוץ בשום דבר

שהוא רע, לא רצון השם והכל.

והגוף שלנו צריך להשתוקק וללכת עד רבה.

הגוף יוביל, לא צריך שהשכל...

כן, אני אקום עכשיו, כדאי שאני אקום ויהיה נץ ואני אקבל עולם הבא,

ואני כאיזה שמירה כל היום, ואני צריך לשכנע את עצמי, וזה,

ולא נעים, ואם אני לא אבוא יגידו מה.

הגוף צריך לקום.

גיבור כארי.

הן עם כלביא אקום.

וכארי יתנשא. ככה צריך להיות שהגוף בעצמו משתוקק.

הגוף בעצמו משתוקק.

זאת עבודה.

אבל כשיודעים לפחות מה המטרה, לאן צריך להגיע,

יש סיכוי למי שבאמת רוצה להיות חסיד, עבד השם.

זה עבד השם.

רבי חנניהו בן אגשוי אומר.

מה הוא אומר?

רצו הקודש בורחו, זה קודש ישראל.

לפיקו חרבו להם תור המשרות שנאמו לבן אופס למען, ובגללו הגדיל תורו ידי.