סוד השוחד חולשה | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, נחמיה בן יונה,

בריאות הנפש והגוף,

הצלחה גדולה מאוד בפרנסה וזיווג הגון מהרה,

אמן ואמן.

בהמשך לשיעור מאתמול בבוקר ואתמול בערב, לא תתה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד,

כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.

התורה לא אומרת יחסום עיני חכמים,

אלא יעוור עיוורון

כפישוטו.

השוחד

עוקר את העיניים החכמניות לגמרי,

ואין מדובר

כשלוקחים את השוחד להטות דין,

אלא כשברצונו ודאי לדון דין אמת.

והתורה מגלה לנו סוד גדול,

שכשנוטל פרוטה אפילו

של שוחד,

כבר יש כאן חולשה כזו שנפסדת כל חוכמתו לגמרי.

והרי כתוב, יעוור עיני חכמים,

ומה יש עוד בחוכמה מלבד עיניים?

כל החוכמה הלא זה עיניים,

והשוחד מעוור.

החוכמה מאירה

את עיני הדיין, הן הדיין על מה שעיניו רואות,

עיוור,

עיוורון גמור.

והוא לא רואה

ואינו יודע,

ותכף,

לשוחד,

תכף צריך להגיד,

פסול אני לדון.

ואיך נאבדת את החוכמה תכף ומייד?

הלא קודם לכן ידע הכל ברור.

איך זה נאבד? איפה זה הלך?

התירוץ הוא כי כך סוד הדברים.

כשיש כאן רק חולשה,

אז שוב אין כאן כלום, והכל אבד בתכלית.

מבהיל להתבונן

על האדם הראשון במצבו,

שביקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש,

וחכמים אמרו ששיחדה אותו נגיעה כלשהי לפי מצבו הרם,

מה הייתה נגיעה?

כי טוב העץ למאכל.

זה הכל.

אמרו לך לא תאכל.

אבל הוא ראה כי טוב העץ למאכל.

יש לו כבר נטייה,

חולשה לעץ.

מה?

טוב העץ למאכל.

זהו, זה כל השוחד.

ונאבדה כל דרגתו הרמה של האדם הראשון,

עד שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,

מין היה.

ואמר שתי רשויות יש.

כשבן אדם כבר רוצה משהו שזה לא ברצון השם,

אז כאילו יש פה שתי רשויות. יש אתה ויש הוא. הוא רוצה ואתה רוצה.

מזה אנחנו רואים

עד כמה שכהה ודלה המילה חולשה לעומת החולשה האמיתית,

שבסוד ההיעדר והחיסרון

אלא שיהיה אבדון ממש קלה ונפסד כל המצב לגמרי.

על משה רבנו עליו השלום נאמר, לפי שבא לכלל כעס,

בא לכלל טעות.

בחכמים זיכרונם לברכה בפסחים סו לומדים מזה,

כל הכועס

אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו.

ברגע!

ואם נביאו,

נבואתו מסתלקת ממנו.

ברגע!

הלוא אי אפשר ודאי להשיג בשכל אנושי כמה תורה וכמה קדושה היה בכעס של משה רבנו.

ומה זה המושג?

בא לכלל כעס.

והוא נמצא במצב של ותמונת אדוני יביט.

מה אמרו על משה רבנו, חכמים זיכרונם לברכה? אשרי ליילוד אישה שככה מובטח

כל זמן שהוא רוצה מדבר עם השכינה.

ובמצב כזה,

בכעס קדוש כזה,

שמעו נא המורים,

המן הסלע הזה נוציא לכם מים.

בכל זאת,

היה בו משהו ממציאות של היעדר וחסרון.

וגם בזה כבר לא עמדה כל חוכמתו של משה רבנו.

ואם חכם הוא,

חוכמתו מסתלקת ממנו.

זה הסוד של חולשה שטמון במציאות ההיא,

שאם רק נוגעים בה,

כבר נאבד ונפסד הכול.

יעבר עיני חכמים ממש.

וכלה ונפסד עצם הדבר לגמרי.

אם ישאלו אותנו על תינוק, תגיד, זה אדם?

בוודאי נשיב בשלילה, מה פתאום?

אפילו שבוודאי

בכל המבנה והאיברים

הוא ממש כמו אדם.

אדם גדול,

אבל סוף סוף הוא תינוק.

תינוק זה תינוק, זה לא אדם. אתה לא יכול להגיד שזה אדם. הרי יש שלבים.

תינוק,

ואחרי זה ילד, ואחרי זה בחור,

ואחרי זה איש, גבר,

מבוגר, זקן.

אז אי אפשר להגיד שתינוק זה כבר אדם,

כי יש לו תשוקות אחרות, מאוויים אחרים

של תינוק.

אומרים למבוגר, מה אתה תינוק?

זאת אומרת, יש הבדל בין תינוק למבוגר.

זה מתנהג אחרת, ויש לו בקשות ורצונות אחרים,

וזה אחרת.

וכשמתבגר התינוק,

וכבר מתווסף לו שכל וגבורה,

והוא נהיה יותר שלם, הוא כבר מחליף צורתו.

וכאשר הוא מתבגר עוד יותר,

הוא משתנה עוד יותר,

ומתוספת לו עוד שלמות.

אבל כל עוד שתחסר לו בשלמות,

עדיין הוא בסוד החולשה.

וחולשה,

זה אומר שאין כאן מציאות,

עד שלילד, תינוק, אי אפשר לקרוא לו אדם.

כל זמן שאתה לא שלם,

אתה בעל חסרון.

אז זה כמו שאתה עדיין ילד.

אתה מתנהג כמו ילד.

אתה מדבר כמו ילד.

לא מתאים לך.

מה, אתה ילד?

אנחנו אומרים ככה אחד לשני,

כי אנחנו מבינים שעוד לא התפתח,

עוד לא הגיע למצב של שלמות.

הדברים האלה מבוארים ביתר אריכות בדעת תבונות לרמחל,

כי באמת אסם אל ליבו העניין אשר נתן אלוהים לענות בו,

יטמע מאוד על החפץ לראות בני האדם

רצו ושוב, רצו ושוב, יום ולילה לא ישבוטו.

איש לדרכו נלאים ועייפים.

ולמה הם עייפים?

ולמה הם עמלים?

על אכילה ושתייה.

על הבל הבלים שאינו כלום.

על עולם של תוהו שבן לילה היה היום כאן ומחר בקבר.

אבל מי שייטיב לראות, יראה ויבין

כי לא על הדבר הזה נברא האדם,

אלא היה ראוי

שלא יהיה עסקו אלא בהשגת כבוד קונו.

לכן הוא נוצר,

ולכן ניתן בו דעת וחוכמה רבה,

ולא להרבות בסחורה.

וזה מה שקרה לאדם

מתחילה ולזרעו אחריו כיום הזה.

כי בהיות שהלכו אחרי עיניהם,

כי טוב העץ למאכל,

והשליטו את הגוף על הנשמה,

על כן גם הקדוש ברוך הוא הלך עימהם בהסתר פנים,

ואמר לאדם מתחילה,

בזיעת אפיך תאכל לחם.

מהיום והלאה

כל עמל אדם לפיהו,

וגם הנפש לא תמלא.

בערי החוכמה הלכה ונסתלקה מבני אדם.

וזה כלל גדול.

בגבול אשר הוגבל בו שכלו,

כך הם מחשבותיו של אדם ותאוותיו.

הלוא רואים נער קטן,

לא מכיר מהי החוכמה,

וגם לא מתאווה להיות חכם.

אדרבה, כל תינוק

בורח מבית הספר,

חוץ מתלמוד תורה כפז,

ולא יחשוב שיש טוב,

כי אם ההבלים,

שהוא מתעסק בהם.

וכשמתרבה דעתו ונרחב גבולו,

ישוב להתאוות לדברים מתוקנים יותר.

ועל דבר זה,

לפי כל עילויו,

כך הוא לכללות המין האנושי,

זוהי התמורה.

מנער יכול להיות אדם הראשון,

ומהאדם הראשון יכול להיות תינוק הבורח מבית הספר.

מן הקצה אל הקצה.

הסוד הגדול הזה טמון

במציאות השנייה,

סוד החולשה כזה,

עד שהכול נאבד בו,

כי השוחד יעוור עיוור ממש.

מאידך גיסא,

כל סוד השלמות

הוא סוד הגבורה.

סוד מציאות זאת,

אני חומה!

אברהם אבינו, עם כל גדולתו,

רצה הקב' לבדוק אותו, האם הוא אני חומה?

אם הוא נקי

לגמרי ממציאות של היעדר וחסרון.

אני החומה זה להיות שלם.

אי אפשר להזיז אותו.

שום דבר.

כלום לא מטה אותו, לא מושך אותו.

רק רצון הבורא.

וזאת לדעת.

כי השכל,

מצד מציאותו, כמו שלמדנו אתמול, הוא חזק כברזל.

אי אפשר להזיז אותו בשום אופן.

אלא שיש סוד שכל החוכמה והשכל יכולים להיעבד.

לכן,

דוד המלך בצוואתו לשלמה בנו אמר לו,

וחזקת והיית לאיש.

לא ציווה אותו על דבר נוסף.

רק והיית לאיש.

זה הגדר שאמרו חכמים.

כל מקום שכתוב אנשים,

הכוונה צדיקים וכשרים.

ישנם שמות אחרים שהם בחינות אחרות, אדם, גבר, אנוש וכו'.

אבל אם התורה קוראה לו איש,

בהכרח הכוונה לצדיקים וכשרים.

אז מה מבקש ממנו?

וחזקת והיית לאיש.

אין אנחנו יודעים כלל מהו אדם

מצד המציאות עצמה

ועוד בלי תורה.

ובכל זאת,

אם רק נכנס בו משהו

ממציאות ההיעדר והחסרון,

הכל נאבד ונפסד.

אין כאן כל מהות דבר,

וכבר לא יוכלו לקרוא אותו איש.

האבות הקדושים

היטיבו לדעת מזה,

ועל כן אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, מה היה עושה אברהם אבינו?

היה ממרמר ומסגף עצמו.

הוא ידע כי אם אדם רק נוגע במציאות החולשה,

הכל נאבד ממש.

כי השוחד יעבר.

לכן שמרו עצמם היטב

לא לגעת

בשוחד ונגיעה.

לא דווקא כסף.

הגוף משחד את האדם

לתאוות ורצונות

שהם ההפך או נגד רצון הבורא.

לכן היה ממרמר ומשגף את עצמו, מדכא את גופו

למנוע כל רצון שהוא.

וזה נכשל שלמה המלך, החכם מכל אדם,

שהוא אמר אני ארבה ולא אסור.

כי הוא נטה נגד רצון הבורא להרבות נשים, כסף וזהב וסוסים.

וה' אמר לא ירבה.

אז החולשה הזאת הביאו אותו להיכשל,

ולכן החנישו אותו, עשו לו סנקציה,

הורידו אותו מהכיסא לשלוש שנים, על שלוש עבירות.

שלוש שנים,

לא חודש, שלוש שנים.

מעתה,

מי יוכל להתבונן?

איזה סוד זה החולשה הטמון במעשה שלנו,

ברצון שלנו?

ועד כמה אצלנו נאבד האדם ממש משוחד קטן?

פרוטה,

תאווה,

או רצון עצמי מבהיל הדבר להתבונן.

וככה גם מגדיר אדם.

מה אני אעשה? יש לי חולשה לשוקולד.

יש לי חולשה לזה ויש לי חולשה לזה.

גם אם הוא לא יגיד בלשון הזאת, זה חולשות.

החולשות האלה מאבדים את האדם לגמרי.

הוא נהיה עיוור.

בשעה שהתאווה, או הרצון,

או השוחד,

או הכבוד, או לא משנה מה,

וזה גומר על הבן אדם, כבר לא בן אדם.

עכשיו, תלמדו את הדרשה מאתמול בבוקר,

ואתמול בחרב באלעד,

והיום ותחברו הכול,

ותראו מה אנחנו צריכים לעשות בשביל להיקרא איש.

לא פשוט.

להיקרא איש.

רבי חנניהו ברגשי אומר, עושה הכל זמן חוץ וחולץ הכל דשרואין, לפי כוח רבו לנו תורו ומסווד, שנעמור,

אדוני חפץ למען סגור, דלתו ראויה אדיר.