שרש פורה ראש ולענה | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, אסתר בת זייתה,

רפואה שלמה וזיווג הגון מהרה מכפז,

וסייעתא דשמיא בכל מעשה ידיה.

פן יש בכם איש או אישה אשר לבבו פונה היום מעם

אדוני אלוהינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם,

פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה.

תורה מזהירה

שאם יש אדם

שהלב שלו פונה

מעם השם,

מה פירוש?

בפועל, במציאות, במעשה, הוא לא עשה שום איסור, שום דבר לא טוב.

אבל בתוך הלב בפנים

הוא כבר פונה

מעם השם.

כבר יש לו פזילה,

נטייה,

החוצה,

לכיוון לא טוב.

וזה יכול להביא אותו עד ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם.

פן יש בכם שורש, הכל מתחיל מהשורש.

בחוץ לא רואים עוד את הפירות,

אבל בשורש כבר,

שורש פורה,

פורה מלשון מפרה,

ראש ולענה, זה צמחים מרים מאוד.

הוא מפרה צמחים מרים רעות, זאת אומרת, מעשים רעים לא טובים כבר יש לו בתוך הלב בשורש.

כמו שאתם אומרים,

עדה שורש רוע.

רשי,

פן יש בכם

מזהירה תורה,

ולכן אני צריך להשביעכם.

פן יש.

פן, לא עוד אין, פן.

על הפן

אני כבר מזהיר אתכם, צריך להשביע אתכם.

ונשאלת

השאלה מה החרדה הזאת?

מדוע התורה עושה עניין כל כך גדול מפניות הלב בלבד?

הרי לא הגיעו לעבירה

ולא עשו שום מעשה בפועל,

והעניין עוד עומד בספק.

וייתכן ולא יהיה בכלל.

ובגלל זה הקדוש ברוך הוא צריך להשביע אותנו.

עם כל האיומים החמורים הכתובים בפסוקים לאחר מכן, לא יווה אדוני סלוח לו,

כי אז יעשן אף אדוני וקנאתו באיש ההוא,

ורבצה בו כל העלה הכתובה בספר הזה,

ומחה אדוני את שמו מתחת השמיים,

כמו עמלק,

מחותם חן זכר עמלק.

ויבדילו אדוני לרעה מכל שבטי ישראל.

מה זה אחרון אף הזה עד כדי כך? מה קרה?

נבבוף עונה.

אבל מי אמר שיצא לפועל?

מה?

אז אנחנו כבר כמה ימים, י' ט' ימים בחודש אלול,

ועסוקים בלימוד מוסר ושומעים דברי מוסר.

מחפשים אולי, אולי,

אולי יש אחד,

מחפשים דרך לרדת לעומק הלב,

בגדר של אדם יראה לה עיניים והשם יראה ללבב,

אז משתדלים לחתור לתוך הלב להבין איפה הנטיות שלנו.

אז מה קורה אם מישהו מאיתנו מרגיש

שהוא נתון תחת השפעת ליבו עם נטייה רעה,

בבחינה הזאת, אשר לבבו פונה היום, הם מעים אדוניי.

אז מה?

אז על זה יוצאים נגדנו בחרון אף כזה?

אנחנו משתדלים ללמוד מוסר

על מכשולים גסים,

על עבירות בפועל,

אבל אנחנו לומדים מוסר להתחסן ולהתגונן מפני הקפדה,

פגיעה בכבוד,

או כל שכן על איזה חנופה.

יש הרבה אנשים מחניפים לאנשים והכול,

ורבנו יונה אומר שהחונף אין תכלית לנעבדיו.

זה יותר גרוע מעובד עבודה זרה,

חנף.

הוא בשביל האינטרסים מחניף ככה ואומר, בבחירות האלה, וואו, כמה נכשלו בחניפות ובכול, וואי וואי וואי.

למה הם יותר גרוע מעובדי עבודה זרה?

מדוע?

אחד שעובד עבודה זרה,

זה עובד עבודה זרה אחת,

אבל זה עובד בני אדם, ואין תכלית לנעבדיו.

למה?

הוא מחניף לזה ולזה ולזה.

חדלו לכם מן האדם

אשר נשמה באפו, כי במה נחשבו?

מי זה ביבי?

מי זה הגאנץ המייסה?

מי זה כל אלה?

מה זה?

כי במה הוא,

לא במה נחשבו?

אומר הזוהר הקדוש, הוא נחשב במה.

אתה כאילו עובד על הבמות עכשיו, אתה עובד על עבודה זרה.

מה אתה מחניף, לאדם?

מה, אתה לא יודע שהכל גזור מן השמיים?

אתה לא יודע שהשם,

הוא תוקע את המדינה עם כל האנשים, עם כל הליצנים?

כל אחד רוצה כבוד, אני אמלוך, אני אמלוך, לא אני.

אם לא אני, אני עושה גוש חוסם.

אני לא אתן לכם שום דבר, מפרק את המדינה,

עוד פעם בחירות, קדימה.

יאללה.

ואנשים מחניפים ומחניפים ומחניפים, בושה וחרפה.

ניצנים, כאילו העולם עומד על זה.

אם יהיה ביבי או יהיה גנץ,

זה יקבע עכשיו את כל היהדות,

את כל העם היהודי.

מה זה, עבודה זרה.

מי תובע את עצמו על זה? על הקפדות?

על חניפות?

על פגיעה בכבוד.

מה זה, פגעו לי בכבוד. מה זה, הם פגעו לי בכבוד? מה זה? בואו.

הקפדות. בואו.

הלו,

זה לב

לא ישר,

לא על פי התורה.

זה דברים שהתורה אוסרת.

מי מרגיש פחד

שהדברים האלה חמורים ביותר?

ועל כזה דבר נאמר לבבו פונה,

ועל זה כל הקללות.

מי חושב?

גם אם תלמד מוסר,

אתה חושב? זה חושבים, זה חסידות.

חסידות, אם בן אדם לא יקפיד,

פשיט, זה חסיד.

אם הוא לא יבקש כבוד, פשיט, זה חסיד, אתה מבין?

רואים מכאן כמה התורה מקפידה על הפנימיות של האדם.

שורש פורה ראש ולענה.

אם יש שורש מהסוג הזה או האחר,

זה יפרה קוצים,

מידות רעות.

כאן טמונה סכנה.

אם הצלחנו פעם על ידי לימוד מוסר לעבור איזה ניסיון,

אם על ידי מוסר שלמדנו מיד אחרי זה הצלחנו לוותר על איזה הקפדה,

אז אנחנו מרגישים כבר כל כך טוב שיכולים להתקרר בעבודת השם.

להתקרר.

למה? אני כבר, בואו, אתה יודע מה זה היום? מישהו הרגיז אותי. בואו, צחקתי.

עבר אצלי כלא היה.

אז אתה כבר מרגיש מנדומר.

זהו, כבר לא צריך חום בעבודת השם. אפשר להתקרר כבר, תהיה רגוע, אתה בסדר, אתה עמדת בניסיון,

מעביר על מידותיו,

פשש, אתם הגדולים עכשיו.

כי מסתפקים במועט.

אפילו שאנחנו מרגישים שהלב

עוד בבחינת מה שאמר הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וברכה.

מה אמר?

הדמיון נחל שוטף.

אדם,

כל רגע המוח שלו מלא בדמיונות. הוא יעשה ככה, הוא יעשה ככה, הוא יעשה ככה, הוא ככה, הוא ככה.

והדמיון שוטף כמו נחל.

שיא כמה דמיונות מביא לו.

טובים ולא טובים.

כמה דמיונות.

והשכל יטבע מרוב דמיונות.

ודמיונו מול איכו שובב

בדרך לב רצונו.

בכל זאת

אנו מיד מתקררים ויותר לא מרגישים תחרון אף על שלמות.

וכאן התורה מקפידה הקפדות נוראות

על דבר שבעינינו זה כאילו לפנים משורת הדין. בואנה, אל תגזים!

אל תגזים! בואנה, חבר'ה, אתם מגזימים!

זה מה שאתם בכסף לפנים משורת הדין, מי יכול לעמוד בזה?

אם איזה יום אנחנו לא כותבים את מהלך היום ואת המכשולים,

ולא לומדים מוסר בתביעה,

זה היה בדורות

שישבו ולמדו מוסר

ועשו רישומים כל יום.

מה עשיתי טוב?

מה עשיתי לא טוב?

כדי שבלילה נעשה סיכום ולמחר נתקן.

ככה היו בדורות הקודמים.

יושבים,

לומדים מוסר,

רואים מה לא בסדר,

ורושמים לתקן.

אם איזה יום, אז הוא מדבר לאלה שהיו בזמנו,

אם איזה יום אנחנו לא כותבים את מהלך היום ואת המכשולים,

ולא לומדים מוסר בתביעה,

שהמוסר תובע מאיתנו להשתנות ולעשות כך וכך,

אז אנחנו אומרים, זה לא נורא,

ולא חוששים משום דבר.

יום אחד לא כתבנו, יום אחד לא זה. מה קרה?

כן, אם יום אחד לא טבענו מעצמנו על פי לימוד המוסר שכך צריך לחיות,

לא, לא נורא, יום אחד.

וכאן התורה לא מסתפקת

וכל כך מזרזת וחוששת מהשפעה רעה על האדם.

איזה השפעה?

ותראו את שיקוציהם

ואת גילוליהם.

מעצם הראייה שאתה יכול לראות שיקוצים,

ג'ורדן,

שיקוצים וגילולים,

עצם זה שאתם יכולים לראות רק שזה שיקוצים,

שזה גללים, זה גועל נפש,

זה שטויות והבלים,

זה עבודה זרה.

אתם יכולים להיות מושפעים מראיית העין.

כשאתה רואה את כל האנשים רוצים לבחור כאילו, אוי ואבוי, כל גורל העם היהודי תלוי בזה.

אתה מתחיל להאמין באנשים. רק ביבי.

רק ביבי יציל ויושיע, רק ביבי.

איזה שטויות והבלים.

איזה שטויות והבלים.

מי זה ביבי?

ביבי. ביבי דואג רק לדבר אחד, לסארלה.

זה הכול.

לא לישראל. לישראל, לא לישראל. סארלה.

זה קיצור מישראל. סארלה.

הוא רוצה לשרוד, זה הכול. לא מעניין שום דבר.

כשהוא רואה שהוא הולך לאבד את השלטון,

אז הוא כבר מספח את הבקעה,

הוא כבר מוכן לעשות זה וזה, הכול.

ברגע האחרון. למה לא עשית את זה כל הזמן?

היה לך את כל הזמן לעשות. זה בדיוק אותו דבר, מה שאתה הולך לעשות אם אתה עושה.

זה בדיוק מה שיכולת לעשות. למה אתה לא עושה?

כי אתה לא דואג באמת. אתה דואג להישרד, ואתה משאיר קלפים לרגע האחרון.

עכשיו, בממשלת המעבר הנוכחית,

הוא ינסה להזיז כמה דברים שאולי ישפרו את מצבו לבחירות השלישיות.

והאנשים מחזיקים,

יואו, זה פה ושם, זה פה ושם.

ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם.

פן יש בכם,

פן יש בכם, איש או אישה,

אשר לבבו פונה,

שורש פורה ולענה, ראש ולענה,

לא יווה השם סלוח, לא.

ורואים בפירוש

שאין מדובר בתורה על עבירות גסות,

אלא על מידות.

הכל תלוי במידות.

דברים שבלב.

כתוב במפורש.

ויתברך בלבבו לאמור,

שלום יהיה לי.

אה,

האדם בטוח בעצמו, אל תדאג, מותק, אני יודע מה אני עושה.

שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך.

הלב שלי אומר לי, מה ישר, אני יודע מה ישר.

תאמין לי שאני יודע מה אני עושה.

והתורה מזרזת אותו ומאיימת עליו. תיזהר.

אני מסתכן.

למה? מה זה לבבו פונה?

פונה זה מילימטר אפילו.

מילימטר.

אבל בהמשך הזמן, אתם יודעים, כשהמילימטר

יש שני בלוקים בבניין.

אחד עושים ישר, ממש, פלס,

ואחד עם נטייה מילימטר.

כשבונים את הבניין עוד ועוד, זה הולך ומתרחב עד שזה נהיה פיזה.

ואז זה יכול ליפול.

אבל הכל מתחיל בסטייה הקטנה הראשונה.

אז מוכרחים לומר שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם,

שיש לתת את הדעת לשורש.

לחקור את השורשים שלנו בפנים.

מאין נובע כל דבר שאנחנו עושים? מאין?

מה היה הגורם?

מה השורש של הדברים שאנחנו עושים?

יש לדעת ולתת דעת על השורש.

מכל משמר נצור ליבך,

כי ממנו תוצאות חיים.

אם השורש קיים,

בוודאי הוא יצמיח פירות.

שורש מצמיח פירות?

אם לא היום, אז מחר, ואם לא, מחרתיים.

סוף דבר הכל יצא מן הכוח אל הפועל.

ואם אדם תובע את עצמו על מכשולים ועבירות,

כל הכבוד.

אבל הוא לא שם לב לנטיות הפנימיות

כמו שנאת חינם.

למה יש לך שנאה לאנשים מסוימים?

תראו כמה שנאה יש בין שני המחנות, ימין ושמאל.

איזה שנאה, איזה שנאה, איזה זלזול.

לא יכולים לסבול את קיומו של השני.

על מחר הבעיה? על זה, לא יתוקן זה, אנחנו ממשיכים לסבול.

נטייה,

אם יש לו נטייה לשנאת,

לא שונא אפילו, נטייה לשנאת חינם. ואין לו הגדרה עוד את מי הוא שונא. הוא שונא,

אבל הוא עוד לא יודע את מי. או, זה, זה,

זה, זה לא בא לי עליו. זה, זה, זה, זה.

אם יש לו כבר נטייה,

המכשול הקטן הזה, אחריתו מישורנו.

והרי מדובר, מתי עשה הקדוש ברוך הוא את זה? בדור של דור דעה.

והתורה מזהירה אותם מפני שורש פורה ראש ולענן.

ומה תהיה התוצאה של השורש הזה שאף אחד לא ראה,

וגם האדם עצמו לא הרגיש?

הוא ילך לחבוד את אלוהי הגויים ההם.

זאת אומרת, כשיש ריקבון,

אתה לא מזהה אותו,

אז יום אחד זה מתפרץ.

כן.

זה היסוד שהטביע סבא זכר צדיק ברכה.

חרון אף

על שלמות.

זאת אומרת, אם אתה לא שלם,

כמו שנתנו הרצאות האחרונות,

אם אתה לא מגיע לשלמות,

כי אתה שומר תורה ומצוות, אתה לא עובר עבירות, אתה עושה מצוות,

אבל רק בתוך הלב יש לך פנייה.

אז זה אומר כבר שאתה לא שלם.

למה?

כי זה יצא!

זה יצא.

אדם מתקין משאבה בבית, רוצה זרם מים בלחץ רציני.

הוא גר בקומה רביעית,

אין לחץ.

אז הוא קונה משאבה.

מה עושה משאבה? מכניסה לחץ.

עכשיו מתברר, אם יש צינורות

שהם כבר לא טובים, רקובים, חלשים,

וזה עושה חורין,

ומתפוצץ, ומתחיל שפריץ.

מה קרה?

ככה מידות.

אתה הכול רגוע, כל אדם זורם רגיל בכל הצינורות.

פתאום בא אחד ומרגיז אותך,

והמשאבה מתחילה לפעול.

אדם רותח, והופ! הוא מתפרץ. מרים ידיים, מרים כיסאות, עושה כפתפדפדפפפפפפפפפפ. הכל יוצא החוצה.

מאיפה זה יצא?

מהשורש.

הלב טסס.

לא יכול לסבול.

הרג אותי.

לא יכול לדבר.

נפשו יצא בדברו.

אז זאת אומרת, אם אדם לא מתקן את עצמו בשורש,

הוא לא יגיע לשלמות,

ואין מקום לפשרה, אומרת התורה.

דעת התורה היא ההפך מדעת האדם, שהוא כל הזמן מרגיע את עצמו,

ברוך השם, אני בסדר, אתה יודע, זה, אני כבר לא זה, ואני זה, וזה, וזה. והוא חושב שזהו, זהו, מקורר, כן? אין לחץ, אין לחץ, כן?

אבל זה עד ש... עד ש...

ואז השורש יבצבץ ויוציא את הפירות הבאושים.

אדם מרמה את עצמו.

כשהתורה אומרת,

לא תונו איש את עמיתו,

מה זה את עמיתו?

לרבות מי?

הוא בעצמו.

הוא גם עמית, הוא העמית הכי קרוב של עצמו.

הוא עמיתו גם.

כל אחד הוא בבחינת עמית לעצמו. ואם אינו תובע את עצמו ואינו מתכונן לניסיון,

כשיבוא הניסיון,

מוצא עצמו לא מוכן ונכשל בפועל.

אם לא היית מודע לכוחות שפועלים בתוכך,

כשיבוא הניסיון, אתה לא תעמוד ותיכשל.

ואז היצר אומר לו,

היום עשה כך

ומחר עשה כך,

עד שהוא אומר לו, לך עבוד עבודה זרה ותחזור לקריית מלאכי.

קדימה.

כשאנחנו רואים מישהו

שהוא שנה ופירש,

אז אנחנו יושבים, זה מקרה מסכן, הסתובב לראש, התחרפן.

מה זה, היה בחור טוב, היה מצוין, היה עוזר, היה עושה, היה זה.

מה קרה לו? מה השתבשה עליו דעתו? מה קרה לו?

באמת זה לא ככה, זה לא מקרה, אין מקרה.

וגם אין שינוי פתאומי.

אם היום הוא לא עמד בניסיון,

היום, פעם ראשונה לא עמד בניסיון,

הרי שקדם לכך שליבו פונה מאמא ש...

זאת אומרת, קשה לו בעבודת השם,

אז הוא תולה את זה באנשים.

עבדות וזה, וכל מיני דברים וזה.

כאילו אנשים הטילו עליו משימות.

הבורא יתברך אמר שצריך לעסוק בתורה וגמילות חסדים ננס-טאפ,

ללא הפסקה,

כל הזמן.

אבל הוא,

יש אנשים סביבו שרואים מה הוא עושה, ואם הוא לא עושה, מעירים לו.

אבל הוא לא רוצה לעמוד את השם ככה.

זה מוגזם!

זה שלמות!

הוא לא יכול לעמוד בזה. אז הוא מאשים את השם?

הוא לא מאשים את השם. מה פתאום השם צדיק?

אבל הם הרשועים! מה זה אומרים לי? ככה, ככה, כל הזמן לעשות ככה, ככה, ככה.

אבל מה אמרו לך?

מה שהתורה מבקשת, תורה וגמילות חסדים.

ואם אתה לא פה, אז אתה לא צריך לעשות תורה וגמילות חסדים.

אה, אתה, כשלא רואים אותך, אתה בחופש.

ובחופש זה מותר.

כתוב במתים חופשי.

רק אם אתה מת, אתה חופשי מן המצוות.

אם אתה לא מת, אתה צריך כל הזמן להיות עסוק בטרוד, בתורה ומצוות.

מדברים איתך על שלמות,

שבלב לא תהיה לך פנייה.

אבל אם אתה כבר שנה מתלונן ואומר ברמזים,

שזה קשה, וזה לא ככה, וזה ככה, וזה ככה, וזה ככה, וזה ככה, אז רואים שהלב שלך כבר פונה.

כבר הלב פונה.

ואז מגיע הרגע שפרש, שנה ופרש.

זה מקרה?

מה פתאום? זה התחיל מהלב.

הלב היה רקוב,

המידות רקובות,

לא תיקנת,

ממילא זה יבצבץ ויוציא ראש ולענה.

זה המקור גם להתבוללות בנישואי תערובת, רחמנא לצלן.

כשאדם היה בגיל שש,

ההורים שלו שלחו אותו ללמוד בית ספר של גויים,

פאבליק סקול,

בית ספר ציבורי.

למה?

כי עולה בארצות הברית הרבה כסף כל חודש, כל ילד 1,000-1,500 דולר

ללמוד בתלמוד תורה.

בפאבליק סקול זה בלי כסף.

אז הם אומרים, בסדר, הוא ילמד שמה ואת ההשלמות ניתן בבית, יראת שמיים ומצוות והכול.

בסדר, אז המלמד לא ילמד, האבא יהיה מלמד, אין בעיה.

אז לא שלחו אותו לחיידר,

ומגיל שש כבר נגזר עליו שהוא יינשא לגויה.

זה לא פתאום הוא פגש אחת באוניברסיטה, לא.

זה מגיל שש כבר התבשל.

אז כבר נשרש השורש.

רק היום יוצאים הפירות לפועל, וזה לא מקרה.

אין פה אקסידנט.

אין תאונות.

יש כאן מעשה מחושב מראש שהתבשל במשך כל השנים.

כי אתה לומד באותה כיתה,

בנים, בנות,

עם גויות וגויים,

אתה רואה שאין הבדל,

הכל בסדר.

מה פתאום אני עם סגולה?

מה זה שאני יהודי?

מה זה גזענות?

מה זה זה?

הכל בסדר שוויון, נצרות פרוטסטנטית,

הכל בסדר.

כך אמרו ריבותינו,

שאפילו מעשה העגל

לא היה פתאומי.

אתם שומעים?

הפסוק אומר, ליבבתיני

באחת מעינייך.

מה זה ליבבתיני?

אומר הקדוש ברוך הוא, משכת את ליבי,

אבל באחת מעינייך.

כבר במתן תורה עין אחת הייתה לעבר העגל.

וההרהור הצמיח את המעשה בבוא הזמן,

ובמעמד הנשגב, כשהיו בדרגה של כאיש אחד בלב אחד,

כבר אז יש לומר עליהם, פן יש בכם

שורש פורה ראש ולענה.

כבר אז

ליבבתיני באחת מעינייך. רק עין אחת נמצאת עם השם,

אבל העין השנייה כבר נוטה למעשה העגל.

על כן,

יש לנו לחשוד את עצמנו.

גם אם אנחנו יושבים במקום מקודש ולומדים תורה ומוסר,

אבל הראש באספמיה,

הראש חולם חלומות בספרד.

אתה בכלל לא פה.

כל הזמן הראש,

הדמיון כנחל שוטף, ואז שכל יטבע.

בגדר מה?

בגדר אייכה.

זאת אומרת, כשאדם

נמצא בבית מדרש,

אם השם היה רוצה,

היה צועק לו אייכה.

מה פירוש?

אתמול היית צופה מסוף העולם עד סופו. זה האדם הראשון.

והיום אתה בתוך הגן.

רק מסתכל, איזה פירות נחמדים למראה.

יאהה.

אתה יושב באמצע הלימוד וחושב על מנגו.

אי שאדה.

אייכה.

תורה אדם זוכה לראות מסוף העולם ועד סופו.

ואיפה הראש? באספמיה.

אם אנחנו לא עוברים ניסיון

של פחות מחברו,

רוב האנשים יש להם קנאה אחד מהשני.

הוא לא עומד בניסיון שהוא פחות מחברו. לא מוכן להיות פחות מחברו. לא פחות. פחות.

הוא לא מוכן.

הוא תמיד רוצה להבליט עצמו מעליו.

לכן הוא אומר, לא נכון, ככה סברה, לא ככה.

אני אגיד לך יותר מזה.

מה תגיד? זאת אומרת, הוא אמר פחות. אתה תגיד יותר מזה.

אנשים לא שמים לב איך הם נלחמים על המקום שלהם, על הכבוד שלהם, במילים. הם לא שמים לב.

כי הוא לא יכול להיות פחות מחברו.

אז אם בן אדם לא עובר את הניסיון הזה בנתון לרגשי שנאה,

כאילו הוא מתבלט וכולם שומעים לו וכולם מעריכים אותו וזה, ודבריו לא נשמעים,

ולא מחשיבים אותו, וזה, אומרים, טוב, טוב, בסדר. תן לו לדבר, תן לו לדבר.

מה, כאילו הוא לא קיים, מה זה?

זה גורם אצלו שנאה,

מזה צונחים לייאוש, כי הוא אומר, מה, אני לא,

מה, אני, לא יצא ממני כלום, זה כלום, זה גם, זה, זה.

וזה מתפתח עד וביום פוקדי ופקדתי.

זאת אומרת,

מגיעים למצב כמו שהיה בעגל,

ואז מתחילים לקבל עונש על עונש למשך כל הדורות.

אבל זה לא מקרה פתאומי.

אם היינו עוסקים כל הזמן בציור הניסיון בזמנו,

היינו מונעים את הירידה.

זאת אומרת, אם אדם היה מתמודד

ורואה את ההשלכות,

שאם הוא לא בולם את עצמו עכשיו מזה שהוא מרגיש שהוא מתעורר לשנוא,

או שהוא מתעורר

להרגיש שהוא לא נכבד,

או שהוא לא עובד על זה עכשיו,

אחריתו מי ישורנה.

זאת אומרת, הוא יגיע למצב שהוא ירד ויידרדר בכול וימאס בכול ויבעט בכול.

איך אנשים עוזבים את הישיבות?

הוא מרגיש שלא נותנים לו יחס, מזלזלים בו, לא רואים שייצא ממנו כלום, לא שואלים אותו כלום, לא מתעניינים בו, לא כלום.

אז הוא אומר, בסדר, אם החליטו שאני לא שווה כלום, אז בסדר, זה לא שווה כלום, ביי.

הוא הולך.

לכן, אם היו מרעיפים עליו בישיבה חום,

וליטופים, מה שנקרא, ומקרבים אותו, ודווקא מעודדים אותו, ומסמיכים לו איזה חברותה טוב, וכולי וכולי,

הנשירה הייתה נמנעת.

גם ילדים בבית יוצאים תרבות רבה בגלל שלא מקבלים. אותו דבר, לא חום ולא תשומת לב, ורק טענות ורק דרישות,

וכאילו אין פה בן אדם, רק כאילו רובוט, טק, טק, טק, טק, טק, טק, טק,

ואת האנושיות לא נותנים לו. הוא לא מרגיש שהוא נחשב משהו,

אז הוא מרגיש מנוכר,

אז הוא מחפש בחוץ מי שמתחבר אליו, ושם יותר טוב לו.

וכך אומרים חכמים, זיכרונם לברכה,

אלמלא דרשי אחר, להי אקרא לא אביחתי.

אם היה אחר,

אלישע בן אבויה, שנקרא אחר,

אם היה דורש את הפסוק הזה כמו שצריך, כמו שרבי יעקב בר ברטה

היה דורש,

שלמען ייטב לך וארכת ימים,

לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך,

אם היה דורש את זה, לא יוצא לתרבות רעה.

בגלל שהוא ראה את ההוא שעלה לכאן ציפור והכול, ונפל ומת, וזה, ופה ושם.

אז הוא אמר, איפה תורה ואיפה זכרה?

כתוב, ולמען ארכת, הוא עלה לקיים מצווה שכתוב בה אריכות ימים וכולי,

והוא נפל ומת.

זה בגלל שהוא לא הכין את עצמו מראש.

אם היה דורש, הוא פעם אחת החסיר

את בית המדרש.

אחר הוא החסיר,

לא הגיע אל בית המדרש, ובדיוק למדו את זה, והוא לא שמע את זה.

אז הוא חשב שהתורה הבטיחה שלמען ייטב לך וארכת ימים בעולם הזה,

ולא שומע שהדרשה אומרת לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו ארוך.

לכן הוא פרש את המציאות שהוא ראה,

שהנה התורה לא מקיימת מה שהיא אמרה.

מזה יצא לתרבות רעה.

ומדובר במי? בריבו של רבי מאיר.

זה לא צחוק, תראו מה זה.

מה זה להפסיד שיעור?

מה זה לא לשמוע דרשה?

ומה זה שמידות לא טובות?

ואיך זה מתפרץ?

אילו הוא היה משתדל ללמוד מוסר בעוד מועד כדי לבטל את העולם הזה,

ולחשוב על העולם הבא תמיד שכולו טוב,

אדם לא היה חוטא.

החטא לא בא פתאום, הוא לא בא במקרה,

אלא הוא מונח כבר בלב.

טינה הייתה בקרבו, טינה.

כמה עלינו להתחזק עכשיו בימים האחרונים של אלול,

בלימוד המוסר.

נצריה כי חייך.

לברר עם עצמו ולעסוק

בציור הניסיון שעלול להיות ולהתכונן לעבור אותו.

להעמיד את עצמך במצבים.

מה יקרה אם אחד יבוא ויגיד לי ככה וככה?

מה אני אעשה אם יקרה ככה וככה?

כל מה שאתה לומד, לצייר ציורים עליך,

איך אתה עומד בהם בשעת המעשה?

ממילא אם תכין את עצמך,

אז תוכל לעבור את זה לשלום.

כל ימיי הייתי מצטער מתי יבוא לידי פסוק זה ואקיימנו.

רבי עקיבא,

כל ימיי הייתי מצטער.

מה זה מצטער?

מה יש להצטער?

אתה רוצה לקדש עם שמיים בגופך?

אתה רוצה למסור את הנפש? אתה רוצה להיות הרוג במלכות?

אתה מוכן לשרפה?

אתה מוכן לכל עונש?

אתה מוכן?

למה אתה מצטער?

למה אתה מצטער?

תתפלל על זה.

למה אני מצטער?

כששאלו אותו, רבנו,

אתה בשעה שסורקים בשרך במסרקות של ברזל, אתה אומר קריאת שמע בשוויון הנפש?

איך זה?

איך אדם מגיע לדרגה כזה לא אנושי?

שאדם, צוות אחד, נראה אותו שקט קריאת שמע.

צביתה!

קורעים אותו.

הוא אומר, בשלוות הנפש, שמע ישראל, הן כל הכוונות.

איך זה?

הוא אומר, כי כל ימיי הייתי מצטער.

מה פירוש?

כל ימיי שקראתי קריאת שמע,

הייתי מצטער כאילו שורפים אותי, כאילו סוקלים אותי, כאילו הורגים אותי.

כבר, בקריאת שמע כבר הכנתי את עצמי.

הייתי מצטער, הייתי מצטער, ממש הייתי מצטער,

בצער, כאילו עושים את זה בפועל.

אז ממילא כשזה כבר הגיע,

זה כבר היה רגיל, זה כל יום היה לו.

הוא הכין את עצמו לניסיון.

זאת אומרת, אם אדם מצייר לעצמו את הניסיון שהוא עלול להגיע אליו,

אז הוא יעמוד בו.

אבל אם הוא לא הכין, לא יעמוד.

ולכן אסור לתת לרגשות להתפתח,

כמו המשאבה שאמרנו, של המים עד שיתפוצץ את הצינורות.

וצריך לבדוק את השורש,

ושם צריך לתקן.

נכון, וזאת העבודה.

זאת העבודה.

זאת העבודה שאנחנו צריכים לעבוד בימים הנותרים לקראת יום הדין.

ואם נצליח לזהות

בשורשים שלנו,

אז נוכל לעמוד ביום הדין.

מה ראשי תיבות?

שורש, פורה, ראש ולענה?

שופר.

זו העבודה של שופר, לעקור את השורשים הרעים שנמצאים בליבות האנשים.

את השורש, הפורה, ראש ולענה.

רבי חנניהו בן אגישי אומר, עושה הקדוש בראש וקדוש ישראל.

להפיכו חרבו לעם תורו ומשמוז שנעמור אלה נעבס למען סדגו יגדיל תורו ויעדיל.