נסיונותיו של יעקב אבינו | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, שלומית בציונה, תזכה לתשובה שלמה, זיווג הגון, פרנסה, רפואה, שמחת חיים ונחת, מכל יוצאי חלציה, אמן.

אמן.

הייתי ביום, אכלני חורב וקרח בלילה, בתידת שנתי מעיניי.

מה היה אומר?

רבי יהושע בן נביא אמר

חמש עשרה שיר המעלות.

מה היה אומר יעקב אבינו בכל הצרות האלה שעברו עליו?

היה אומר

שיר למעלות, חמש עשרה.

ההוד הכתיב, לולא אדוני שהיה לנו יאמר נא ישראל.

ישראל סבא.

מדובר על יעקב אבינו שהוא נקרא ישראל סבא.

אז רואים שכתוב בתהילים לולא אדוני שהיה לנו יאמר נא ישראל.

מי זה ישראל? ישראל סבא. מה הוא היה אומר? לולא אדוני שהיה לנו

מקום עלינו אדם. מי יכול אם לא השם מסייע?

רבי שמואל בר נחמן אמר כל ספר תהילים היה אומר.

שנאמר ואתה קדוש יושב תהילות ישראל.

ישראל סבא.

ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. כל התהילות,

יש קוראים לספר תהילים תהילות.

כל זה היה אומר ישראל סבא.

עד כאן המדרש.

אין לנו השפה ואין לנו המילים לתאר גודל דבקותו של יעקב אבינו שכל אותם עשרים שנה של סבל

בביתו של לבן הארמי.

היה עוסק בשירות ותשבחות

ומביע כיסופים וגעגועים לאלוקים.

ממעמקים קרא אל האלוהים מתפילה

והודאה

על הניסים היומיומיים

שהיו חלקו בשהותו בגיא צלמוות

של טומאת בית לבן.

משם היה מוציא טהור מטמא ומגדל שבטי ישראל.

מה היה אומר?

לולי אדוני שהיה לנו

אזי חיים בלעונו.

וכן היה אומר ואתה הקדוש יושב תהילות ישראל

בך בטחו אבותינו

בטחו ותפלטמו

אליך זעקו ונמלטו

בך בטחו ולבושו.

רואים אנחנו איך שהתלאות

שהיו מנת חלקו

רק חיזקו את ביטחונו וגעגועיו לאלוקים

כמו שיעורי הבוקר שאנחנו אומרים.

המהר״ל בספרו נתיבות עולם מסביר

שזה מוער בגמרא בסוד תכב

שההולך להתפלל מקבל שכר פסיעות אם הולך למקום רחוק

אבל כל זה אינו אלא לעניין תפילה.

בשאר מצוות אין שום עדיפות אם אדם יושב בסוכה רחוקה או קרובה.

שכר פסיעות מקבלים רק כשהוא הולך לתפילה.

לא לשאר מצוות.

מה הטעם?

אומר המהר״ל מפראג, לעניות דעתי הטעם הוא

כי בתפילה העיקר הוא שאדם יכוון ליבו

ויכיר את חסרונו

כמה הוא חסר

כדי שיבקש מהקדוש ברוך הוא למלא אותו.

ולזה צריכים הכנה רבה

וכמו שאמרו החסידים הראשונים היו שוהים

שעה אחת קודם תפילתם.

למה? להתבונן.

ולכן כל מה שירחיק לכת למקום התפילה יותר,

יש לו זמן יותר להתכונן ולהכין את ליבו לקראת התפילה.

אבל אם זה נמצא בקרבת מקום אתה רק יורד בבית איפה הכנת? איפה?

ישר אתה עומד, מגיע בזמן, בהלוואי,

ומתחיל ישר. אז איפה הייתה הכנה? איפה ההתבוננות?

מה אתה חסר?

מה אתה הולך לבקש? בפני מי אתה עומד?

ולהגיד את זה בתחנונים.

ההכנה לפני התפילה

היא מעניקה לאדם שכר.

ככל שתגדל ההכנה

כך תגדל הכוונה.

בעל כן בדין הוא שיהיה שכר פסיעותיו שסייע לו להכין את עצמו לתפילה שתתקבל תפילתו.

כי כשאדם בא ומבקש טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה, והוא גומר,

לא התכוונת, לא רצית, אז מה אתה מבלבל את המוח?

יכול להיות גם תקבל עונש.

אבל אם בן אדם הלך יותר,

ובדרך יש לו את הזמן לא לחשוב על עסקים, לא לחשוב על דברים אחרים,

להכין את עצמו לתפילה,

מגיע לו שכר הפסיעותיה.

זה דברי המהר״ל מפראג.

כך אצל יעקב אבינו, מרוב הצרות

שהעיקו על ליבו

בצער הימצאו בארץ טמאה,

בין רשעי עולם,

עוד יותר הגיע לדבקות לקדוש ברוך הוא,

כששפך את ליבו כמים לעזור לו בדרכו,

שהיא מלאה קמשונים, קוצים,

עד שיזכה שוב לראות בטוב ה' בארץ החיים, שיחזור לארץ ישראל.

יעקב אבינו, בכיר האבות,

בשעה שהיה עוסק בהקמת שבטי ישראל,

בכל מעשיו היו סימן לבנים,

ודבוק היה תמיד לשכינה במדרגות העליונות, שאין לנו בהן שום השגה,

היה באותה עת שהופך את ליבו לבורא בשברון לב.

כל כך גדול היה, וכל כך קטן הרגיש את עצמו.

מורגל במרכבה,

אבל איך הוא מרגיש את עצמו? קטן, קטן, קטן.

ואיך ייתכן שיהיו שני הפכים כאלה? מצד אחד גדלות יעקב אבינו,

דמות דיוקנו חקוקה בכיסא הכבוד,

בהרגשת קטנות, איך זה מתקיים ביחד,

באותו זמן, באותה עונה.

כאן נעוץ יסוד גדול

בהבנת המהות של מי שעובד אלוהים.

האדם נמשל לסולם המוצב ארצה,

בראשו מגיע השמיימה.

כמו שהסולם מוכרח להיות שלם בכל השליבות,

לא כמו הסולם של הבוקר.

ואפילו כשהוא עומד למעלה,

מוכרחים גם השליבות התחתונות להיות שלמות.

כמו כן,

מי שעובד אלוקים,

עלייתו בסולם השלמות

צריכה להיות מדרגה אחר מדרגה.

כמו שכתב רבי פנחס בן יאיר,

בברייתא שלו

תורה מביאה לידי זהירות,

זהירות מביאה לידי זריזות

וכן הלאה.

והנה כל אחד מבין

שאם לא יתאמץ להגיע למדרגות הגבוהות,

אז בעל כורחו יישאר בחוץ.

אבל על המדרגות הראשונות חושב שאין צורך להתאמץ.

וכאן מונחת הטעות של כל המרצים החדשים.

הם ישר קפצו לתואר רב ותוך שבועיים לרב הגאון,

עד שהם מופיעים עכשיו ביחד באכסניה אחת

עם הראשון לציון,

שתכף לתפקיד הוא קרא לעצמו מרן וכתב על הכתיפה של הטלית בתפילין, מרן,

הראשון לציון וכולי.

אז,

כשהוא נמצא באכסניה איתם,

אז כל אחד מאלה זה הרב הגאון, או הרב האהוב, או הרב המזכה הרבים.

אז הקפיצו אותו לדרגה עכשיו.

הרב הגאון האדיר.

מה שאבא שלו לא זכה, הוא תוך שבועיים זכה.

אין בעיה, הנייר סובל הכול, אתה יכול לכתוב עליו מה שאתה רוצה.

אבל הוא נמצא בעדת הליצנים,

וזו אכסניה.

כל אלה שסניקים.

כל המרצים האלה, למה מאדירים אותם ומגדילים אותם?

כי הם אמורים להביא קולות לשס. כל זה עבודה פוליטית.

אין פה שום דבר של תורה ומצוות.

כי הם מדברים עם מוחמד קודח.

את כל הטינופת שהיה בחייהם, הם מוכרים את זה לאנשים.

אותה שפה זולה, שפת רחוב,

טינופת, רק נשים, נשים, נשים.

בושה וחרפה.

אבל מה אכפת לשס?

הם מסכימים, חותמים עליהם שהם בסדר גמור. הכול על דעת תורה, הכול זה בסדר.

למה?

כמו שהם הרסו את עולם התשובה,

ככה הם רוצים לבנות עולם של בוחרים.

עזבו את השם, לא צריך את השם.

עזבו את השם.

אלא נבחור בשס, זה הכול.

זה כל ההצגה.

יש קטע של שאול בלוף,

שהוא אומר לי באחת השיחות, שהוא היה בהרצאה שאני אומר,

מה כולם הלכה, הלכה, הלכה?

מה זה הלכה?

צריך להיות בן אדם.

הוא לא מבין.

שלהיות בן אדם זה רק על פי ההלכה.

איך יכול להיות בן אדם בלי הלכה?

אתה בן אדם?

אתה מתנהג כמו בן אדם? אתה מדבר כמו בן אדם?

אתה שכונה אתה.

אתה רואה אותי?

אפילו שאני עם כובע וזה, וואלכ, אני נוגח בו, אני עושה עבודה.

אני קווקזי אני.

איזה דיבורים, מה זה?

זה המרצים של שא״ס.

אצלהם לא צריך לעלות במדרגות של הסולם של רבי פנחס.

הם ישר

הגיעו למעלה.

מה צריך להיות, אתם יודעים, בשביל להיות מרצה בהידרדרות?

אתם יודעים מה צריך להיות?

צריך כובע,

חליפה,

מסך ירוק ומצלמה.

ואתה כבר מרצה.

אתה יכול להרצות, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, על מי שאתה רוצה, איך שאתה רוצה.

גועל נפש.

דור של מסכנים.

אז אני חוזר עוד פעם, שנבין את ההבדל.

איך יכול להיות יעקב אבינו בשיא השיאים של האנושות,

דיוקנו חקוק בכיסא הכבוד,

אבל הוא חושב את עצמו קטן שבקטנים.

סבא שלו אמר, ואנוכי עפר ואפר,

שהגדול הגדולים, האדם,

הענק שבענקים.

ואלה, המרצים האלה, יואי, השתבח שמו לעד.

עברו את כל הגבולות, יש להם סיפורים על עצמם.

מכאן להודעה חדשה.

אבל כאן נעוץ היסוד הגדול בהבנת המהות של מי שעובד אלוהים.

אדם נמשל לסולם, מוצב ארצה.

ראשו מגיע השמיימה.

כמו שסולם חייב להיות שלם בכל השליבות דרגה אחר דרגה.

וגם אם אתה עומד למעלה מוכרח,

שגם השליבות התחתונות יהיו שלמות.

זאת אומרת, אם אתה לא עובר את הזהירות ואת הזריזות ואת הנקיות כמו שצריך בשלמות,

השליבות שבורות.

סולם ייפתח.

וייפול.

צריך שהכל יהיה בשלמות.

ואפילו כשהוא עומד למעלה,

מי שזכה להגיע למעלה,

מוכרחים גם השליבות התחתונות להיות שלמות.

כך גם עובד אלוהים.

עליית אדם בסולם השלמות

גם כן נעשה על ידי מדרגות

אחת אחרי השני.

כמו שכתב רבי פנחס בן יאיר בברייתא שלו,

תורה מביאה לידי זהירות,

זהירות מביאה לידי זריזות וכולי.

והנה כל אחד מבין

שאם לא יתאמץ להגיע למדרגות הגבוהות,

אז בעל כורחו יישאר בחוץ.

אבל על המדרגות הראשונות

חושב שאין צורך להתאמץ כל כך.

ופה מונחת הטעות הגדולה.

וכבר העיר לנו מרן הרמחל שיסוד החסידות

ושורש העבודה התמימה,

שהתברר והתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו.

אפילו כשמדברים מאדם כזה,

שהשקפתו היא להגיע אל דרך החסידות והעבודה התמימה,

בכל זאת יסוד ושורש לדרכו

קובע מסילת ישרים זה שהוא יכיר חובתו בעולמו.

ולכאורה מיותר הוא שמובן מאליו

שמי שאינו מכיר חובתו בעולמו אינו בא להתדבק לחסידות

בשאר מדרגות עליונות.

אבל העומק שבדבריו הוא שאפילו אחרי שכבר מגיע לדרגות גבוהות, תמיד צריך להשית לנגד עיניו את היסוד הראשון מה חובתו בעולמו. לעולם

לא ישכח מה חובתו בעולמו.

איך ליצנים כאלה

יוצאים ופורצים החוצה

כשאין להם רב גדול בשיעור קומה עולמי

שיפקח על דרכיהם,

שידריך אותם,

שאומר להם אם מותר מה אסור,

שייכנסו וישאלו אותו על כל דבר,

ויהיו מודרכים,

מה שנקרא שימוש תלמידי חכמים.

כל אחד

הוא רב לעצמו.

כל אחד מחליט שמה שיוצא מפיו זו האמת לאמיתה והוא כבר יכול לבטל את כל לומדי הישיבות והכול.

הכול זה שטויות מה חושבים, להתפלפל וזה וזה. העיקר להיות בן אדם.

העיקר ללמוד עם מסטולים.

זה העיקר.

אין רחמנות, אכזרים.

אלה שלא לומדים עם מסטולים.

אבל גם אתה לא למדת איתם.

חבל שלא למדתי עם המסטולים.

אז עברת עבירה קשה.

שולחן ערוך של שאול בלוף,

יש הלכה, חובה ללמוד עם מסטולים.

אבל להתפלפל?

מה הם חושבים, שהם יושבים בישיבה ומתפלפלים?

אכזרים!

אין כמו המסטולים.

צריך להבין אותם.

מה, מעשנים בפרט.

אתה יודע כמה הוצאות יש למסכנים, כמה הם מוציאים כסף, כמה זה.

ברגע שאדם משקיע את עצמו במדרגות גבוהות,

עד שמסיח דעת מהיסוד הראשון,

שזה ידיעת חובתו בעולמו,

ברגע שאדם משקיע את עצמו במדרגות גבוהות,

עד שמסיח דעת

מהיסוד הראשון,

שזה ידיעת חובתו בעולמו, שאמרנו לעולם לא ישכח אדם מה חובתו בעולמו, בכל מדרגה שהוא נמצא,

הוא דומה לסולם שחסל לו את השליבות התחתיות.

אז איזה תועלת יש לו מכל המדרגות

אם הסולם כולו עומד להתמוטט?

וזה הפתרון

של הבעיה שלנו,

להבין איך ייתכן שתהיה גם גדלות וגם קטנות אצל יעקב אבינו ביחד.

יעקב אבינו ענק ברוחניות,

מרגיש את עצמו כתולעת ולא איש.

והוא, משום שהמדרגות הגבוהות והנמוכות

שלובות יחד,

ובאותו רגע של הדבקות הכי גבוה לקדוש ברוך הוא,

חושב הצדיק מחובתו בעולמו וכמה הוא רחוק מלהגיע אליה.

חפץ חיים היה מדבר אל עצמו,

עומד לפני הספרייה שלו,

ואומר ישראל מאיר,

מה אתה חושב את עצמך ישראל מאיר?

אתה יודע את כל הספורים האלה?

והנה אנחנו פה לפני הספרייה, מישהו יודע ספר אחד?

על בוריו?

במה אדם מתגאה?

כמה שילמד וכמה שישיג וכמה שזהו, אפס אפסים. אפס אפסים כלפי עצמו, אפס אפסים ביחס לזולתו, אפס אפסים כלפי הדור הקודם,

ואפס אפס אפסים לפני הדור שלפני כן, ולך תעלה עוד בקודש. אז מי אתה בכלל?

מה אתה בכלל?

הרב,

מגבעת, חליפה, הרב הגאון.

שני כפתורים מאחורה, האדיר.

צ'יק צ'אק!

נהלל קרו הלל,

בלי שום תוספת.

גדול מרב רבי. גדול מרבי רבן.

גדול מרבן שמו.

רב.

אחר כך רבי, יותר.

רבן עוד יותר.

ושמו זה עוד יותר.

מרן לא מוזכר.

איפה יש מרן?

אין מרן.

פטנטים.

כל אחד לבש חליפה,

גלימה,

עשה קישוטים, זהבה מכסף,

אז הוא כבר מרן.

גם אתם, אם תעשו לכם חליפה,

אז אתם נכון מרן.

כל אחד הוא מרן בביתו.

תלבש חליפה כזאת,

ויקראו לך מרן.

אתה רוצה להיות אדמו״ר?

אין בעיה. אדוננו, מורנו ורבנו. אם יש שניים שמחזיקים ממך,

אתה אדמו״ר. אדוננו, מורנו ורבנו. יש אדמו״רים היום

שאין להם חסידים. הם משלמים כסף לכמה שיהיו מסביבם, הם נהיים אדמו״רים.

ואז הם מלווים אותם ברחוב.

אתה שומע כל מיני שמות, כל פעם על כל השם עיר, מחוז, זה, פה, שם, נהיה שמות.

אדמו״ר. מה הבעיה להיות אדמו״ר?

איפה העבודה?

איפה עבודת המידות?

איפה תורו ומצוות? איפה דקדוק מצוות?

איפה התבטלות?

איפה שימוש תלמידי חכמים?

לא צריך היום.

כמו פטריות אחרי הגשם.

עסק מרוויח,

כולם עושים כסף,

זהו.

לא יאומן כי יסופר.

לא יאומן כי יסופר.

אתם יודעים, אם שלחו לי,

אז זמיר תבע בבית משפט כמה אנשים, על מיליון וחצי, הוא לא יורד. אותי רק מיליון הוא רצה. בסוף הוא חזר בו בגלל שהשפלתי את העורכת דין שלו.

אבל עכשיו הוא עלה להם מיליון וחצי.

אז הגישו נגדו תביעה שכנגד.

תביעה שכנגד.

ואז הוא הגיש תצהיר.

בתצהיר לא צריך אותי שאני אסביר מיהו.

הוא מסביר בעצמו מיהו.

לא יאומן כי יסופר מה הוא אומר על עצמו.

לא יאומן מה הוא אומר.

תשמעו מה הוא אומר בתצהיר.

לא יאומן.

הוא כותב ככה

אני החתום מטה זמיר כהן

לאחר שהוזרתי כי עליי להצהיר אמת

וכי אם לא עושה כן, אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק

אני מצהיר בזאת כדלקמן

עמותת הידברות

ארגון לקירוב לבבות היא עמותה רשומה ללא כוונת רווח.

מטרתה

חמישים וחמש מיליון כל שנה זה לא למטרות רווח

זה למטרות בזבוזים.

מטרתה העיקרית של העמותה היא קירוב לבבות

והנגשת היהדות בצורתה היפה והאמיתית.

זאת אומרת כל האנשים שהיו בעולם

מאברהם אבינו

עד הידברות שקמה בזכותו

הם לא הנגישו את היהדות בצורה אמיתית, הם כשלו,

הם חטאו והחטיאו את המטרה.

עד שבא זמיר

ומעמיד את היהדות בצורה אמיתית.

ככה הוא כותב במפורש בתצהיר, הוא חותם עליו.

מטרתה העיקרית קירוב לבבות והנגשת היהדות

בצורתה היפה והאמיתית.

זאת אומרת כל השאר עושים את זה בצורה לא יפה וודאי שלא אמיתית.

לציבור הכללי בארץ ובעולם

וכן לסייעה סוציאלית בתחומים רבים והאם היא מזהה צורך.

נו, 554 עובדים שיש שם הם מתפרנסים סוציאלית מה-55 מיליון.

אתם מכירים איזה פעולות סוציאליות שהם זיהו ועזרו חוץ מלשאוף כסף,

משאבת כסף בכל מקום?

אפילו מחלות הם עושים כסף.

הכנסותיה של העמותה באות בעיקר מתרומות קטנות של עמך ישראל,

המזדהה עם מטרותיה.

55 מיליון הם מצליחים כל שנה להשיג מתרומות קטנות,

לא גדולות.

לא תומכים, לא תורמים,

לא מדינה, לא כלום, רק מתרומות קטנות.

ועל כן למעמדה של העמותה בציבור ולשמה הטוב יש משקל גבוה מאוד

ויכולתה להמשיך לגייס תרומות אם הוא ייפגע עכשיו במשפט.

אז הם לא יוכלו לגייס תרומות כי יצא קלונו ברבים וחותם את בית המשפט

ואז לא יוכל לגייס תרומות

ולהגשים את המטרות שזה לגייס עוד כסף ועוד כסף למטרות הסוציאליות הבלתי מזוהות.

אז למה הוא דואג?

שאפשר יהיה לגייס עוד כסף

שבית המשפט לא יחסום אותו.

ועכשיו הוא מצהיר, הנני משמש כמנהיג הרוחני של העמותה.

משנתי.

לא התורה, לא ההלכות, לא גדולי ישראל. משנתי. יש לו משנה משלו.

משנתי.

דוגלת ביהדות מאירת פנים ומסבירה.

ללחוץ ידיים לנשים,

להדליק נר נשמה,

לחלל שבת עם נר נשמה,

כל העבירות לראות טלוויזיה, אם זה לא מפריע לך,

וכן הלאה.

זה נקרא,

דוגלת ביהדות מאירת פנים. איך היא מאירה פנים? עם נר נשמה.

אינני נושא משרה בעמותה.

אני יודע כמה מאחורי הקלעים הוא מרוויח כסף שם.

אבל הוא ודאי לא נושא משרה, אלא מנהיג את העמותה הרוחנית. זאת אומרת,

אתה אשם בכל החטאת הרבים באתרי הזימה,

ואתם בלוויזיה שיש חרם עליך ועל כל אלה שמסייעים לך, של 400 גדולי ישראל.

אז אתה המנהיג הרוחני, אתה מודה.

לשם הנחלת ערכי העמותה ומטרותיה, אימצה העמותה בזהירות הראויה אמצעי תקשורת טכנולוגיים תוך הבטחת סביבה בטוחה,

צנועה,

הרב בן ציון אומר פרוצה,

ומסוננת בפני תכנים לא ראויים לקהל המטרה.

מי זה קהל המטרה? חרדים ודתיים.

הוא כותב בפירוש שזה מיועד לדתי-מסורתי.

את כולם שיקרו זה לחילונים.

הוא פה מודה, תכף תראו, שזה לדתי-מסורתי.

מותר לתת לדתי-מסורתי דבר כזה?

מותר בכלל לתת ליהודי דבר כזה?

מאיפה ההיתר?

קיימת חשיבות לקיומה של הנחיה רבנית לפעילויות העמותה. זהו.

בתחילת שנת 2017 השיקה העמותה פרויקט המכונה צופיה,

במסגרתו היא משדרת ללקוחות של העמותה שידורי טלוויזיה בתכנים בעלי אופי מסורתי יהודי.

אנחנו הצגנו זה גוי גוי גוי גוי,

לא מסורתי ולא יהודי,

סטנדאפ,

ליצנות,

עושים המצוות צחוק,

מביאים אנשים הנף, הנף,

הנף, הנף, הנף, הנף,

עם בלונים של הגאים מתל אביב מאחורה,

וזה מדבר על פסח ועל העומר, הנף,

הנף, הנף, הנף, הנף, הנף.

זה נקרא תכנים יהודיים מסורתיים.

והיא משדרת ללקוחות

שידורי טלוויזיה בתכנים בעלי אופי מסורתי יהודי, בצביון מתאים לקהל היעד.

התוכן המשודר בצופיה הוא תוצרת הידברות בלבד, זאת אומרת כל האחריות על הראש שלו ושלהם.

ללקוחות צופיה אין אפשרות לצפות בתוכן חיצוני.

העמותה גם מפעילה אתר שידוכים אינטרנטי שבע ברכות, הוא מודה,

שפונה לקהל דתי-מסורתי שחפץ בשידוך לנישואים בסביבה מפוקחת הלכתית. איך מפוקחת?

כל אחד פונה לשני או לשנייה בלי פיקוח.

איזה פיקוח הלכתי?

צפה באיזה פיקוח הלכתי?

האתר נועד לפתור בעיה קשה של שידוכים בקרב קהל זה,

ומשום כך השימוש בו בחינם.

איזה חינם!

אחר כך אתה מזמין אותם בבתי מלון

לערבי עריות, כמו שהסבירה אחת מהנשים,

ושם אתם מגייסים מהם כסף ומתרימים אותם.

למה?

כי הם לא הצליחו להשתדך,

ואז אתם עוזרים להם בהרצאות איך עוזרים בשידוך.

משם אתם שואבים אותם וחולבים אותם. תרגיל יפה, זמיר.

אולי תעשה איזה תרגיל שהקופסה של אבא שלך תתמלא בכניסה לבית כנסת?

תעשה איזה תרגיל ככה שיווקי.

עמותה על שלל פעילויותיה זוכה לתמיכת הרבנים המרכזיים בכל הזרמים.

תשמעו עוד מי הוא אומר.

מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליטא.

שמעתם?

שקרן רמאי.

אתה אומר שהוא תומך בך, היו אצלו עכשיו,

והוא אמר שהאתר לא טוב.

לא טוב.

אז איך אתה אומר שהוא תומך? איך הטעית אותו? איך באת וכאילו בירכת אותו אתה עשיו מברך?

את יצחק.

ואחר כך כמובן האשם העיקרי זה הרב שלום כהן,

והוא גם מאשים את האדמו״ר מבלז. כאילו האדמו״ר מבלז יודע את כל העוונות שהוא עושה ומסכים איתן.

הבלזים צריכים לשמוע את זה לדעת.

לשאול את הרבה אם הרבה באמת מסכים למה שכל גדולי ישראל יוצאים נגד הארגון הזה ונגד פעילותו ונגד אתר הזימה.

ידוע שהחסידים מקפידים מאוד על צניעות.

אז איך היא תוכן?

ועוד ענקי רוח אחרים. אין מקום לכתוב את הכול. אז את הענקים הוא השאיר בצד.

אלה הקטנים,

ויש עוד ענקים, אבל הענקים לא מוזכרים.

ומתנגדי העמותה נמנים עם הזרם הקיצוני ביותר בציבור החרדי. זאת אומרת,

כל מי שמתנגד לו הוא הקיצוני הרדיקלי.

ואחר כך הוא מונה מיהו, מהו וכו'. אבל הנה יש לנו הודעה פשוטה, ברורה,

מי האיש ומה טיבו.

לא צריך להסביר, אנחנו לא צריכים כבר להסביר. הוא בעצמו כתב תצהיר לבית המשפט וחתם.

זהו.

עכשיו הכל ברור.

יש להפיץ את זה ברבים שכולם ידעו בדיוק מה הוא אומר.

עכשיו,

נחזור לענייננו.

כל הגדול מחברו,

חובתו בעולמו גם כן גדולה ממנו.

כל מה שיותר יעלה יותר,

מחויב הוא להתעלות כדי למלא את חובתו.

הלוואי שהיינו אנחנו במדרגה של יעקב אבינו בבית לבן,

אבל יעקב בעצמו עוד רחוק ממנו השלמות.

הוא מרגיש את חובתו בעולמו להקים שבטים.

הוא מרגיש שהוא צריך עוד לחזור לארץ הקודש.

הוא מרגיש שצריך להשתמט מלבן כשיגיע הזמן

ולצאת בשלום עוד מהפגישה עם עשיו הרשע.

הוא יודע שאם אחד מבניו ימות בחייו זה סימן שהוא ירד לגיהינום.

הוא יודע שהדרך ארוכה וכמה מכשולים לפניו.

והינו בבית לבן שמשתדל בכל הכוחות של הטומאה בעולם להפיל אותו.

וכן עשיו והשר שלו מצפים להפיל אותו כדי שלא יצליח להגיע למדרגה ולבסס את עם ישראל כעם סגולה ולהכין את הדרך למתן תורה.

יעקב לא מסיח דעתו לרגע קט מחובתו בעולמו.

והיא אשר גרמה שירגיש את המרחק הגדול ובשעת הסיגו המדרגות נשגבות לא נתקררה דעתו.

כי הוא יודע שטרם נסתיים מאבקו להביא לדגמר את משימתם של האבות הקדושים.

אז מה נאמר אנחנו כשאנחנו עומדים מול השמש בצהריים שאפילו ברוב בהירותו

לא הסיח דעתו מחובתו

כשאנחנו זקוקים למידה זו לא מרוב מעלה

אלא שאפילו למדרגה זו לא הגענו.

להתבונן מה חובתנו בעולמנו תמיד.

עדיין לא התאמתה אצלנו מדרגה זו במובן הפשוט

לדעת שאנחנו נמצאים במצב של ניסיון במלחמה חזקה,

מי יהיה בן חיל

וינצח את המלחמה פנים מאחור.

זה יהיה האדם השלם שיזכה לדבק בבורא יתברך.

עדיין לא הוחלט אצלנו שכל מקרה האדם

הם ניסיונות שעליו לעמוד בהם.

עדיין אנחנו חושבים

שנוכל להמשיך בדרכנו בלי מלחמות ומאבקים. כמו שיש רבנים,

אני לא מתערב,

אני לא יודע, אני לא זה, אני לא זה, אני לא זה. לא נכנס לזה, לא רוצה להיכנס לזה. הכי טוב לנסוג אחורה,

כמו שנביא השבוע סרטון חדש על דיין מפורסם, שסניק,

מירושלים,

שאומר צריך להתרחק ממחלוקת הכל, ותוך כדי שהוא מדבר הוא מוציא לעז ודיבה והכל,

ובסוף אומר, אתה רואה, נכווינו והכל, אבל צריך לברוח.

לא יאומן כי יסופר.

בטרם השגנו שיש מכשולים בדרכנו, ועלינו להתחזק מאוד כדי שנגיע לשלבים הראשונים של הסולם,

לשלשונים, לראשונים,

ואם נצליח בזה, אולי נוכל להמשיך לעלות למעלה.

הניסיון הכי גדול

זה להבחין בין אמת לשקר בדור הזה,

כי האמת תהיה נעדרת,

והיא נעשית עדרים-עדרים,

ולא תימצא הלכה ברורה. כל זה כתוב במסכת שבת,

שזה יהיה המצב בדור האחרון. אז זה צריך להיות ברור.

ובדורות קודמים כבר חכמת חכמיו נסתרה.

אז זאת אומרת,

חייבים לעבוד היטב, אבל זה בתנאי שאדם מבקש אמת. מי מבקש אמת?

הרב שטיינמן אמר,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

שאין בדור הזה אמונה אמיתית, כל האמונה רפויה.

אין מאמינים אמיתיים בדור הזה.

ככה הוא אמר.

אולי, יש בודדים, בודדים, בלתי ידועים. אולי.

כל השאר, העם ברובו,

אין אמונה אמיתית.

כל אחד בוחר לו דרך, וזהו.

מה צריך, מה זה, זה לא. הוא בחר דרך. ככה טוב לי, ככה מתאים לי, זה מתאים לי הרב הזה, זה מתאים לי הרב הזה, זה זה. כל אחד בוחר מה שנוח לו,

וזהו, ממשיך.

תתבוננו,

תחזרו על הדרשה, תבינו,

תשכילו, תפנימו, ותיישמו. בעזרת השם, תצליחו.

שבת שלום.

רבי יחנן יום הרגשוי אומר,

עושות קודש ברוך הוא זו קודש ישראל, לביקור את הרצועות שלום.