הזהירות מגזל | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, נועם בן אורנה, יזכה לעלייה רוחנית מהרה ותדיר.

ואביחן הטל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים.

אחד הרבנים הגדולים קיבל מכתב מאחד המשגיחים בישיבות,

והוא מגיב לו על הבקשה שלו. במכתבו כותב כי חפץ לבוא אצלנו על זמן קצר,

אף כי יוכל לשחרר עד כמה גדול חפצי להיות בצוותא חדה איתו,

אבל חלילה זאת לכם לעשות מפני כמה טעמים.

זאת אומרת, לקום ולבוא אליי אפילו לזמן קצר,

חלילה.

למה? כי העיקר,

מלאכת ההשגחה דורשת לבל נסיח דעתנו ממש.

ביום אחד אם ייפקד,

ואולי עוד מעט יותר,

הווה כמעט מעוות לא יוכל לתקון.

זאת אומרת, אם אדם שממונה להשגיח על בני ישיבה, על הבחורים,

והוא ייחסר ולו במעט,

זה יכול להיות, חלילה, מעוות לא יכול לתקון. מי יודע איזה תקלות יכולות לצאת מזה?

זו הקדמה.

והוא ממשיך ומסביר למשגיח

מדי קוראי בפרשת השבוע, נשתוממתי כל העת,

מה זאת

שמירת דין גזל.

משתומם אני כל פעם שקורא את הפרשה.

אפילו מהשטחיות

של הפשט של הכתובים, הרי זה לא יאומן כי יסופר.

יעקב אבינו מחיד בעצמו שלבן החליף את משכורתו עשרת מונים,

והחכמים אומרים מאה פעמים.

אז כדאי להתבונן בזה מלבד

מלבד הרמאות שרימה אותו

למה שהחליף לו

מרחל אליה,

בכל זאת כתוב ברש״י

מה ראשונות באמונה,

אף אחרונות באמונה,

אף על פי שברמאות בעלה.

זאת אומרת,

יעקב אבינו עשרים שנה

נשאר נאמן לרמאי הכי גדול בעולם.

לא שינה טעמו.

ולדעתי,

אחשוב שמה שכתוב, וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה שדה אל צונו,

למה הוא קרא להם ולא הלך אצלן?

זהו מפני דיני השמירה,

כי לא עזב צונו אפילו רגע.

כאשר אמר הוא בעצמו,

הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדעת שנתי מעיניי.

ומפני זה, כאשר רצה לדבר ולהימלך עם נשיו,

שלח וקרע אותן השדה,

ולא הלך לביתו בזמן שעליו לרעוד את הצאן.

נורא מאוד עד כמה על האדם לשום את נפשו בכפו,

במסירות נפש ממש,

לקיים איזה דין תורה.

עשרים שנה להיות נאמן?

מה ראשונות באמונת ואחרונות באמונה?

בלי שום פספוס.

הרי איך אדם מתרעם כשגוזלים אותו, מרמים אותו, משקרים אותו פעם,

פעמיים,

מאה פעם.

אחרי שאתה טורח, לא מגיע לך.

לא עשית את זה בסדר. ככה זה,

וקשקושים כאלה ואחרים לא יאומן כי יסופר.

אז כמה נורא.

אדם צריך לשום נפשו בכפו במסירות נפש, לקיים דין תורה,

ובפרט גזל.

כידוע,

קופה של עבירות, מי מקטרג בראש?

גזל.

כל המבול בסופו של דבר בא על החמאס, על הגזל.

ובפרט גזל רוחני.

אם אחד גוזל מחברו, גזל רוחני,

מפריע לו בלימוד, משגע אותו, עושה לו ככה, גורם לו ככה.

אין בזה מה להשיב.

גם אין לפייס בשלום.

זה לא כמו לקחת לו עכשיו מאה שקלים,

ואחר כך אתה מחזיר לו את זה, אומר לו, תראה, היה פוזל, לא היה ברור לי אם זה שלך או שלי, ולקחתי.

עכשיו יתברר לי שזה שלך, אז אני מחזיר.

טוב, זה אפשר להחזיר.

אבל אם לקחת לו את הזמן, ולקחת לו את זה, ועשית הפסד רוחני, איך מחזירים?

ואוי לנו מיום הדין של גזם,

ומיעקב אבינו לומדים דיני שמירה.

אז מדוע לא נלמד אפילו מעט

מה שנוגע לענייננו?

הוא ממשיך להסביר לו, למשגיח.

הוא אומר לו, אשר קיבלנו עלינו שמירה,

ולא סתם שמירה, אלא שמירה רוחנית על כל בני הישיבה,

איך מוטל עלינו לשום נפשנו בכפינו?

איך לצאת את דין הפשוט

מאחר ואנחנו שומרים,

וגם שומרים בשכר, גם מקבלים על זה שכר,

וכתוב, ארור עושה מלאכת השם רמייה,

עוד בלי שכר, ועם שכר יותר גרוע.

לכן אקדים לייעץ את כבוד ידידי,

כי אין הדבר שווה שאתה תבוא אליי, אפילו לזמן קצר,

לעומת נזק הרבים, חס ושלום, שעלול להיגרם.

אף כי הדבר נחוץ מאוד,

כפי שנראה לך לפעמים,

אכן עלינו לבקש עצות אחרות,

אך לא לעזוב את הרבים באמצע הזמן

בלא דעת השגחה,

בלי שתהיה עליהם השגחה.

גם מלמד שמאחר לתלמוד תורה, בינתיים הילדים משתוללים, יכול להיות קטטות,

יכול להיות כל מיני דברים.

אין השגחה,

זה בעיה.

אז לכן, כל מי שיש לו מטלה, משימה, אחריות וכו',

צריך לשקול את הדברים,

לא להזניח ולא לחשוב, זה יותר חשוב וזה ככה וככה וככה.

צריך לדעת, הנה,

דעס תירא,

עד כמה הדברים הם קשים ונוראים למבינים.

לא לזלזל בכל דבר,

אלא לדעת שעל כל דין קטן של התורה הקדושה צריך מסירות נפש לקיימו כדת וכדין.

רבי חנניהו בן עדשי אומר, עושה מבין ראשי דבר הזה, לפי כוח אמרנו תורה עושה.