פרפראות וחדושים לפרשת ויצא תשפ"ו

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

אורי בן ציונה, מעיין בת חנה, רפואת הנפש והגוף,

שמחת חיים, זיווג הגון מהרה,

עשירות מופלגת בקלות לעבודתו יתברך.

אמן.

שלום חימי בן רינה,

יזכה לכיסופים והתלהבות מלימוד התורה,

שהאותיות וצירופן ינטעו בלבו,

ינטעו בלבו, ויזכה

לתשובה אמיתית.

אמן.

אמן.

מאיר חימי בן אבי גיא, יזכה לרפואה שלמה, נחת

ותשובה שלמה מתוך שמחה.

אמן.

אמן.

רינה חימי בת מזל, תזכה לרפואה שלמה, נחת ותשובה אמיתית

מתוך שמחה.

אמן.

אמן.

נחום בן אסתר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים,

ויזכה לחזור בנועם השם ולבקר בהיכלו.

אמן.

פרפרות וחידושים, פרשת ויצא תשפו.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.

כתב רשי,

לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה.

ולמה הזכיר יציאתו?

אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם

שבזמן שהצדיק בעיר

הוא הודה,

הוא זיבה,

הוא הדרה.

יצא משם,

פנה הודה,

פנה זיבה,

פנה הדרה.

על התירוץ הזה אומר בעל הטורים,

ויצא יעקב מבאר בגימטריה,

פנה זיבה הודה הדרה.

ועכשיו דבר מדהים.

פנה זיבה,

הודה בהדרה,

393. באר שבע,

575. יעקב,

182. אם נוציא מהמספר

של באר שבע, שזה 575.

את המספר של יעקב

שזה 182 נשאר 393

פנה זיבה עודה והדרה

זיבה בליות

וחירי

כשיעקב יצא לבאר שבע פנה זיבה עודה והדרה

בדיוק

ליקא מינדא דלורמיזה באור רייטא.

מדהים.

הכלי עקר כותב

מדוע אברהם יצחק

כשהלכו ממקום למקום לא נכתב אצלם יציאה

כמו שכתוב אצל יעקב

כי אברהם ויצחק

כשהם הלכו ממקום למקום לא השאירו צדיק כמותם

אז פשוט שניכר

שפנה זיבה עודה והדרה

אבל כאן

נשארו יצחק ורבקה

ולמרות זאת

יציאתו של יעקב עשתה רושם

אז לכן דווקא פה נכתב הדבר

והחזון איש

זכר צדיק וברכה

מיישב את הקושייה של הכלי יקר שאמרנו עכשיו

אברהם ויצחק היו ידועים בדורם כולם הכירו אותם

בוודאי שהם יצאו זזו ממקום למקום כל העולם דיבר

אבל יעקב היה איש תם יושב אוהלים יושב בפינה ולומד

בחידוש אברך כולל

שיצא אז כל העיר הרגישה שפנה זיבה עודה בהדרה

זה לא יאומן כי יסופר

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה

רש״י כתב

לא היה צריך לכתוב רק

וילך חרנה

ללמד שיציאתו ניכרת

ועושה רושם

כתב בית הלוי

עוד יש לומר

שבכל אדם

יוצא ממקום למקום

יש בזה אופנים

או שעיקר התכלית זה היציאה

ועל כן הוא מוכרח ללכת לאיזשהו מקום אחר

אבל עיקר הכוונה זה היציאה

או משום שהוא צריך

להיות במקום השני

וזה העיקר בהליכה

ביעקב נתלכדו שתי הכוונות

מה היה עיקר הליכתו לקיים מצוות כיבוד אב ואם

רבקה

אמרה לו הנה עשיו אחיך מתנחם לך להורגך ועתה קום ברח לך אל הלבן

אז מה הכוונה שלה בעיקר שיצא מפה

יצא מבאר שבע

אז זאת אומרת העיקר העיקר זה לצאת מפה

זה היה העיקר

היא לא אמרה לי יצחק את כל זה

אלא שייקח אישה מבנות כנען

אז האבא יצחק ציווה אותו

קום לך פדה נערם וקח לך אישה מבנות לבן

ואז עכשיו זה ציווי להגיע לחרן

לקחת משם אישה

אז זאת אומרת כשיצא

הוא קיים את המצווה של האמא

וכשהגיע לחרן

אז הוא קיים את המצווה של האבא

אז לכן מציין הכתוב

ויצא יעקב מבאר שבע

לקיים מצוות אמו וילך חרנה לקיים מצוות אביו

זה מה שכתוב בפסוק וישמע יעקב אל אביו ואימו

וילך פדה נערם

אז לכן צריך גם את היציאה

הנציב

מוולוג'ין ועמק דבר מתרץ

מה שכתבה התורה ויצא יעקב

אמרו חכמים זיכרונם לברכה שארבע עשרה שנה היה בבית המדרש של שם ועבר

עד שהגיע לבית לבן

ממילא יוצא שהיציאה של יעקב מבאר שבע

לא היה בזמן שהגיעה לחרן

כי היו 14 שנים שהפסיקו בין היציאה להליכה

לכן כתוב גם היציאה

וגם ההליכה

כי זה שתי תקופות

כשהוא יצא מבאר שבע זה היה בשנת כך וכך

אחר כך הוא שהה 14 שנה

אצל שם מעבר

ורק אז הוא הגיע, צריך לציין את שתי התקופות

ארח חיים הקדוש

כותב

רשי מביא את דברי חכמים זיכרונם לברכה

כי מטה לחרן, כשהגיע לחרן

אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותיי ולא התפללתי בו

יאהב דעתי למהדר וקפצה לו הארץ.

לפי זה אומר אור החיים הקדוש

זה מה שכתוב, כתוב את זה. איפה זה כתוב?

אומר כתוב בפסוק

שקפצה לו הארץ.

כתוב וילך חרנא.

לא כתוב וילך אל חרן.

אלא חרנא הלכה.

וילך חרנא.

זאת אומרת קפצה לו הארץ בחזרה להר המוריה.

הוא הגיע עד חרן

ואז מה קרה? וילך חרנא. חרנא הלך והביא אותו בחזרה למקום שנתן את דעתו.

ולא כתוב וילך אל חרן.

כתוב וילך יעקב וילך חרנא.

רש״י אומר וילך חרנא יצא ללכת לחרן.

מה מוסיף כאן רש״י?

כתוב וילך חרנא.

יצא ללכת לחרן.

החידה הקדוש

מביא בקידוש עין כט סתירה.

האם קודם ילמד תורה ואחר כך יישא אישה?

או קודם יישא אישה

ואחר כך ילמד תורה?

מתרצת הגמרא לא קשיא.

הלן

והלהו.

התוספות בשם רבנו תם מבארים

מי שהוא עני

ואין לו כדאי לפרנס את ביתו

צריך להקדים וללמוד תורה ואחר כך יישא אישה

ואם יישא אישה

כיצד יוכל ללמוד תורה?

הרי רחיים בצווארו, הוא צריך כל הזמן להשיג כסף

בשביל להחיות את נפשו ונפש חולליו

אז אם הוא לא ילמד תורה מההתחלה לפני שיישא אישה, מתי ילמד תורה? אחר כך הוא ילך לעבור

אבל מישהו עשיר

טוב לו שיישא קודם אישה

ואחר כך ילמד תורה בטהרה

שלא ייכשר חס ושלום בייסורים

בבבל היו עניים, בישראל היו עשירים

אז הלן והלן להוא

אז זה תלוי

אם יקדים או לא יקדים

המדרש אומר שאליפז רץ בשליחות אבים להרוג את יעקב

ויעקב נתן לו כל ממונו

ונעשה עני חשוב כמת

לפי זה

בתחילה כשיצא יעקב מבאר שבע היה עשיר

כי הוא הלך לפחות כמו עם הגמלים של אליעזר

לשאת אישה, לקח איתו מספיק כסף וזהר

והוא פנה מיד ללכת לחרן

מה שאומר רשי, יצא ללכת לחרן, ביציאה

הוא יצא ללכת לחרן

כדי לשא אישה, הרי הוא עשיר

ועשיר

קודם יישא אישה

ואחר כך ילמד תורה

אז צריך להקדים ולישא אישה

אבל לאחר שיצא נטל ממנו כל רכושו

על ידי אליפז

ונעשה עני

לכן הוא פנה לשם מעבר כדי ללמוד תורה

ומי שהוא עני צריך להקדים וללמוד תורה

וזה אמר רשי

שיצא ללכת לחרן, זו הייתה המטרה, אבל באמצע השתנה המצב

לכן הלך קודם לשם מעבר ואחר כך

זה אומר אחידה

נפלא מאוד, לא?

אדוני היושב-ראש, נכון?

‫ויפגע במקום.

אומר רש״י,

‫למדנו שתיקן תפילת ערבית.

‫האבו דרהם כתב שיש רמז ‫למה שהאבות תיקנו את שלושת התפילות.

‫ויפגע זה לשון פגיעה ואל תפגע בי, ‫זה לשון תפילה,

‫ויפגע במקום ההוא.

‫אז זה פירושו של דבר שהוא יתפלל.

‫אבל אומרים חכמים,

‫תיקן תפילת ערבית. ‫איפה זה רמוז, אומר אבו דרם?

‫אומר, האות השנייה של אברהם בית.

בית זה בוקר.

‫אברהם תיקן תפילת הבוקר, שחרית.

‫האות השנייה של יצחק זה צדיק,

צהריים.

הוא תיקן מנחם.

‫והאות השנייה של יעקב זה עין,

‫ערב, הוא תיקן תפילת ערבית.

‫אז זה מה שרמוז פה בפסוק.

‫ויקח מאבני המקום.

‫כתב רש״י שהאבנים רבו,

‫על מי מהן יניח הצדיק את ראשו.

‫עשה הקדוש ברוך הוא נס,

‫ונעשו האבנים אבן אחת.

‫עדיין צריך להבין,

‫מדוע שבתה המריבה?

‫הרי יש חלקים מהאבן האחת ‫שאינם תחת ראשו.

‫אם הם התלקטו בניהול אבן אחת,

‫איפשהו מניח ראשו,

‫אז עלה יניח צדיק ראשו.

‫ומה עם זאת שבצד, וזאת שבצד, ‫זאת שבתחת, ומה עם זה? למה שבתה המריבה?

‫אז כאשר מדובר באבן אחת, ‫הכוונה באחדות,

‫מרגע שיש אחדות,

‫אין הבדל על איזה חלק מונח הראש, ‫כי זו יחידה אחת.

‫כשיש כבר אחדות,

‫אין מריבות.

‫יש בזה נקודה להסתכל.

‫בעיריהו רבה כתב

‫שמרן פוסק בסימן מ״ב בעלקו תפילין, ‫שאסור להעביר תשואה מתפילין של ראש

‫לתפילין של יד,

‫מפני שאין מורידין ‫מקדושה חמורה לקדושה קלה.

‫בשל ראש קדושתו חמורה,

‫שרובו של שם שדי בשל ראש.

‫בשל ראש יש תשים.

שינין

ויש את הקשר של הדלת.

אז רוב שם שדיי נמצא בראש.

וביד יש את היוד.

אז לכן קדושת הראש יותר משל היד.

אז לכן לא מחליפים רצועה של ראש

ומשתמשים בה להיות רצועה של יד.

אז שערי תשובה במקום דן

בדברי המגן אברהם,

אם מותר להפוך את הרצועה של יד

שהחלק שהיה קשור עד עתה למעברתא

ושם יש את האות יוד

משם השם

יהיה מעתה על אצבעות היד, להחליף את הצד ככה.

והוא מביא את דברי האליה רבה בשם זקנו הגאון מהרש שמתיר זאת.

מה הראיה שלו?

מאבני יעקב אבינו.

לכאורה, קשה.

מה הועילו בזאת שנתחברו כל האבנים יחד?

הרי גם עתה אין ראשו של יעקב מונח על כל האבן,

אלא רק על חלק.

אלא מוכח מכאן שכאשר מדובר בחפץ אחד,

אין קנאה מחלקו האחד של החפץ לחלקו האחר.

וככה גם ברצועה של תפילין, אין קפידה אם נהפוך את הרצועה מלמעלה למטה.

בהמשך דבריו הוא דוחה את הראיה של האליהו רבה,

מכיוון שייתכן שאבני יעקב לא יתחברו זה לצד זה,

אלא שכל האבנים נטחנו והפכו לאבן גדולה וחדשה,

כיוון למעשה ניסים היו.

שמא לא היו בדרך של דבקות זה בזה,

כי אם נעשה גוש אחת בלול מכולם,

אז ממילא נופל התירוץ.

ליד היכל התלמוד בתל אביב

יש את הבניין

של בית המשפט.

יום אחד האברכים יצאו מבית התלמוד

בצהריים

וליד הכולל

עמד אוטובוס

ולידו שוטר.

ביקש מהאברכים אם הם יכולים לעשות לו טובה,

להיכנס לדקה לאוטובוס.

נו, האברכים עשו כבקשתו, נכנסו לאוטובוס עד שכל ה...

‫המקומות יתמלאו.

‫כשראה השוטר שהמקומות מלאים,

‫הוסיף לבקש, ‫ימשיכו להיכנס לתוכו בעמידה,

‫וגם בזה עשו את רצונו ‫ונכנסו עוד ועוד אנשים,

‫עד שהתמלא עד אפס מקום.

‫כשראה השוטר שהאוטובוס מלא,

‫אמר לכולם, ‫עכשיו אתם יכולים לרדת מהאוטובוס.

‫מה קרה?

‫באותו זמן היה משפט.

‫שוטר נתן קנס גבוה לנהג אוטובוס ‫שלקח כמות נוסעים

‫יותר מהמכסה המותרת לו.

‫במקום לקחת 65 איש,

‫הוא לקח 80. ‫הנהג ערער על הקנס ‫וטען שהשוטר שקרן.

‫האוטובוס

לא שייך במציאות ‫להכניס יותר מ-65 איש,

‫וממילא הוא לא יכול היה להכניס 80. ‫השופט שמע את הטענות,

‫ביקש מאחד השוטרים שעמדו שם,

‫תצא החוצה,

‫תבקש מאנשים לעלות לאוטובוס,

‫כשהוא יתמלא בעמידה או בישיבה, ‫תספור את האנשים ותגיד לי.

‫השוטר ספר עם כל האברכים

‫והגיע ל-65.

‫השופט ראה שהצדק עם הנהג,

‫ביטל את הקנס,

‫ופסק,

‫הנהג זכאי והשוטר שקרן.

‫הנהג יצא החוצה מבית המשפט, ‫דיבר עם האברכים,

‫פעם אמר להם, תדעו לכם, ‫האמת שאני לקחתי 80 איש,

‫ואף על פי שאי אפשר להכניס ‫לאוטובוס יותר מ-65,

‫נכנסו 80 איש.

‫למה?

‫כי אלה שנכנסו,

‫הם באו משמחה משפחתית,

‫וכשחוזרים עם שמחה אפשר להכניס 80 איש.

‫הנהג אמר,

‫ולא ידע מה אמר,

‫הפשט האמיתי בזה, כשחוזרים משמחה,

‫יש אחדות בלב של כולם,

‫ומכוח אחדות,

אף אחד לא חושב על עצמו אלא על חברו בוא בוא בוא בוא יש מקום בוא בוא בוא בוא בוא

ולא נשאר אחד לבד בחוץ לכן הצטמצמו עד שנכנסו שמונים.

המשנה באבות

אומרת

עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש

אחד הניסים שלא אמר אדם מעולם צר לי המקום שהלין בירושלים.

בזמן שבית המקדש היה קיים שרתה בו שכינה.

כשהגיעו כל ישראל לבית הגדול והקדוש

מכוח השראת השכינה ששרתה עליהם

הייתה ביניהם אחדות גמורה.

לא הייתה מציאות שירגישו צר לי המקום, תזוז אתה, מה אתה נדבק אליי?

כל אחד קיבל את השני באהבה וחביבות גדולה

עד שאפילו במקום צר מאוד יכול למצוא בעבורו מקום ברחבות גדולה

וכך באר גם החתם סופר.

אתם שומעים דברים כאלה?

וייקח מאבני המקום.

כותב רש״י שהאבנים רבו על מי מהן יניח הצדיק את ראשו עד שעשה השם את ברך נס

ונעשו כל האבנים אבן אחת.

רבי חיים סולובייצ'יק זכר צדיק וברכה

אמר

אם כבר נעשה נס

והתחברו כל האבנים לאבן גדולה

שזה חוץ לגדרי הטבע

למה שלא יהיה נס ויהפכו כבר כולם לכרית נוחה

בשביל שהצדיק יניח ראשו אחרי ארבע עשרה שנה שהוא לא ישן בלילה?

אז הוא מתרץ היות

והנס נוצר בעקבות מחלוקת

שהתעוררה בין האבנים

שכל אחת טענה עלי יניח צדיק ראשו

ממחלוקת לא יכול לצמוח דבר חיובי כמו כרית.

מקסימום יכול לצמוח ממחלוקת אגרויסשטיין

אבן גדולה זה מה שיכול להיות.

ואחד מתלמידי

הגאון הרב אלישיב זכר צדיק וברכה אמר שפעם הוא באר

להתבונן המחלוקת פרצה בין האבנים לא לתועלת של הצדיק

אלא לתועלת של כל אבן, כל אחת רצתה לזכות במצווה.

אם המטרה שלהם הייתה

לטובת הצדיק לא לעצמן

לא רק כרית גם שמיכה הייתה יכולה להיות לו

אבל הם לא דאגו לו, הם דאגו לעצמם.

כותב רשי

ויקח מאבני המקום ויישם מרעש אותה

שהיה ירא מפני חיות רעות

וצריך עיון.

למה דווקא כאן חשש יעקב מפני חיות רעות?

לא מצינו משאר היוצאים לדרך שהם חששו מפני חיות רעות.

הכתב סופר כותב

בשעה שמכר עשיו ליעקב את הבכורה השביע אותו יעקב על זה.

עכשיו עשיו רוצה להרוג את יעקב כי לקח ממנו את הבכורה.

יוצא שהוא מפר את השבועה. עשיו מפר את השבועה.

והגמרא מסכת שבועות ל״ט

אומרת שבין הנשבע

ובין המשמיע,

אם אחד מהם עבר על השבועה,

שניהם עוברים באיסור השבועה.

לפי זה מובן. למה חשש יעקב מחיות רעות דווקא כאן?

כתוב באבות, חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא.

וכיוון שיעקב השביע את עשיו על הבכורה,

ועשיו עבר על השבועה,

לכן היה יעקב ירא שחיות רעות הבאות לעולם על שבועת שוא יזיכו,

ולכן שם את האבנים מראש אותם.

יש חיות רעות גם לא בדרכים.

כן.

הרי אני מכוון לכם אמצעות חכמים.

דאוריתא בשנאה דאוריתא דאוריתא שונא משחסת דאוריתא כבדתא ואיכולת אמך דאוריתא

לעשות נחת רועה לקדוש ברוך הוא לעשות נחת רועה לקדוש ברוך הוא, לעשות נחת רועה לקדוש.

שיהיו שפתות אדומות בקבר, רבי חנן יאמר אנשי עומד רוצות.