פלאי הבריאה בברכת המזון | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

זה קצר, ואחרי זה.

נציב יום לעילוי נשמת דינה בת שמעון מנוחתה עדן בתוך שאר מתי ישראל, אמן.

ואכלת ושבעת וברכת את אדוני אלוהיך על הארץ הטובה.

הגמרא בברכות מ.ח. תנור רבנן.

סדר ברכות המזון ככו.

ברכה ראשונה ברכת הזן.

שנייה ברכת הארץ.

הסועד אצל חברו

ומביע לו תודה.

ואומר,

אני מודה לכבודו על שנתן לי בית ושולחן בכיסא בכלים ומטעמים שונים.

אם ישמעו אחת כזה מודה הודעה כזאת, יראו שהוא כאילו מהתל במארח.

כי לא נתנו לו את הבית

ולא שום דבר אחר.

כל הדברים האלה היו תמיד שם. הבית היה והכלים היו שם והכול שם.

הוא רק נתן לו ארוחה אחת ולא יותר.

מה אתה עכשיו אומר? נתת לי את הבית ונתת לי את השולחן ונתת לי את הכיסא,

נתת לי את המנורה ונתת לי ונתת לי.

האם יש מקום להכיר טובה על כל אלה?

ואם הוא עוד יוסיף

ויאמר לו אני מודה לך שחרשת וזרעת בשבילי

את השדה וקצרת את התבואה וטחנת ואפית

זה לא יוסיף עוד לעג עליו.

זאת אומרת, לא היה לו מקום איפה לתת דרשה, אז הוא החליט לתת דרשה פה עכשיו.

והדבר אליי זה השולחן השלפני השם.

והנה הארץ,

כבר ברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית.

והנחיל את הארץ לאבותינו לפני אלפי שנים.

אז למה מצווה בכל סעודה להודות לקדוש ברוך הוא מלבד על המזון הזן את העולם כולו,

על מה שקיבל עכשיו לאכול?

למה צריך גם לברך על הארץ?

שנחלת לאבותינו.

זה בדיוק כמו זה שאמר עכשיו.

תודה על הבית, תודה על השולחנות, תודה על הזה.

אז למה אנחנו צריכים להגיד

תודה ולברך את השם על הארץ שהנחילה אבותינו?

אבל נתאר לעצמנו אדם טועה במדבר,

מדבר שממה,

רחוק מן האישור,

ונגמר לו.

אין לו מזון לחיות את נפשו.

והרעב והצום מציקים לו כבר כמה ימים לא בא אוכל ומשקיע לפיו.

גם אין לו במה להתכסות

ואין לו במה להסתתר מן השרב.

פתאום נוחת אווירון,

מוציאים ממנו בית מלא כל טוב,

עם שולחן,

בכיסא, במיטה, במנורה,

כל מיני מאכלים טובים ומשקאות,

ואומרים לו, תראה, כל מה שהבאנו בשבילך,

קום, אכול ותשבע נפשך ותיענה.

האם

במקרה כזה מספיק שהוא יגיד תודה על האוכל, על השתייה?

או שצריך להודות גם על הבית שהביאו לו,

בכל הדברים שהגישו לפניו,

במזגן אוויר.

ודאי שהוא חייב להודות על הכול.

למה?

כי הרי הכול חדש

הביאו למענו.

קודם לא היה בית, לא היה כלום.

עכשיו הוא יושב בתוך הצל, ממוזג,

נותנים לו לאכול, אז ודאי שהוא צריך.

מה הדוגמה הזאת והמשל הזה עוזרים לנו להבין את הקושייה שהייתה לנו?

הייתה לנו קושייה אם אנחנו צריכים לברך את מי שסעדנו אצלו גם על הבית וגם על השולחן וגם על הכול.

הבית היה לפני חוק שהבית קיים.

נכון, אז למה? אז עכשיו הבאנו משל שכן צריך להודות. מה המשל?

שאם אדם היה במדבר והיו מביאים לו את הכול,

אז ודאי שהוא צריך להודות.

אבל כשאתה נמצא בבית של החבר,

אז הבית תמיד היה. הוא לא הביא אותו במיוחד בשבילך. בית קיים, הוא לא קיבל לך ארוחה.

אז למה המשל הזה דומה

למה ששאלנו?

במה הוא דומה?

אלא אנחנו שוכחים דבר אחד למרות שאנחנו אומרים אותו,

ואף פעם לא שאלנו את השאלה למה צריך להודות על הארץ הטובה שהנחילה לאבותינו.

אנו אומרים ברכות וזה הכול,

אבל לא חיים בהתבוננות.

אז הנה אומרים לנו בוא תתבונן עכשיו מחדש.

אתה אומר כל יום שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

אז מה זה אומר?

בכל יום הבריאה היא חדשה.

גם הארץ, גם השולחן, גם הכל, הכל, הכל, הכל, הכל, הכל חדש.

המאיר לארץ, עכשיו, מחדש מאיר.

לא מאז שהוא ברא ותלה את המאורות ביום רביעי בבריאה.

הוא מאיר מחדש.

המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

זאת אומרת, כל רגע יש חידוש הבריאה.

זאת אומרת, אם השם לא היה מחדש, היא הייתה נפסקת.

הייתה נעדרת.

והוא מחדש.

מזרים עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם חידוש של קיום העולם.

אז הקדוש ברוך הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית,

ובכל יום ויום הבריאה החדשה היא.

לא לפי מה שאנחנו רגילים להסתכל על העולם כאילו הוא ישן.

זה שאנחנו לא רואים איך כל רגע מתחדש העולם,

זה לא אומר שהעולם לא מתחדש בכל רגע.

זה שאתה נושם כל רגע ואתה רגיל,

רק מתי שיסתמו לך את האף תבין שאתה כל רגע נושם מחדש. כי הנה, סתמו לך לרגע,

אז אתה, אין לך נשימה.

וזה שכל הזמן זורם אליך אוויר חמצן ואתה יכול לנשום,

זה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

כל רגע הוא נותן לך חיות.

אם רגע יסתמו לך את האף,

או תהיה לך סתימה מסיבה כלשהי,

אז אתה רואה שנגמר הסיפור.

ועל זה אומר חוות הלבבות

בחשבון הנפש.

ואל ישיאך רוב רעותך אותם באורך רגילותך בהם,

על עזיבת הטמא מהם.

אומר אל יסית אותך.

זה שאתה רואה כל יום, כל יום,

באורך רגילותך,

שנים אתה כבר רואה את השמש ואת הירח ואת הכוכבים ואת הנהרות ואת המדבריות ואת הימים ואת הכל זורם והכל מתפקד והכל זה.

אז אל יסית אותך, מה שאתה רואה אותם, באורך רגילותך בהם,

על עזיבת הטמא בהם.

אתה צריך לתמוה איך זה

עומד באוויר,

איך זה מסתובב כל הזמן אותו סיבוב,

מי מניע אותו,

איך זה נע,

איך היחס נשמר בין כוכבים לבין זה,

איך המרחקים נשמרים בין כדור הארץ הזה, אם לא,

אם זה יתקרב נישרף ואם זה יתרחק אז אנחנו נקפא.

מי? מה? תתפלא.

מה זה? בגלל שאתה רגיל להסתכל על זה אתה כבר לא טמא?

ולא מתבונן?

ואומר רבנו בחייב, ותהיה קדימת ידיעתך אותם,

מחייבת שתקל בהם בעבור שהיית רגיל בם.

ולמה זה קורה? בגלל שאתה כבר,

יש לך ידיעה מוקדמת,

ובגלל שאתה כבר מכיר את זה שאתה ראית שכן,

השמש יצאה בזמן והירח הגיע בזמן,

ויש חידוש הלבנה.

אתה כבר יודע את הדברים, אז זה מקל עליך לא להתבונן.

כי אתה כבר רגיל בזה, כאילו, אם יבוא אחד ויגיד לך, שמת לב איך התחדשה הלבנה? ראית?

איך היא נעלמה ואיך היא פתאום חזרה? ראית? ראית?

אם אחד יגיד כזה ויגיד לך, אתה מג'נון, מה קרה לך? מה אתה? לא יודע.

כל חודש אנחנו עומדים מול הלבנה ומברכים והכול.

מה קרה לך?

לא אומר היום, פעם ראשונה בחיים, התבוננתי בזה.

אז כולם הסתכלו עליו אהבל.

אהבל זה זה שחושב אותו, אהבל.

כי זה התבונן פעם ראשונה.

מה שאתה לא התבוננת אף פעם.

אז זאת אומרת, זה מה שאומר רבנו בחייה. אתה בגלל הידיעה המוקדמת מקל מלהתבונן.

ולכן אתה צריך כל דבר, גם כשתהיה זקן,

להתבונן על דברים שפשוט לך כאילו שהם ככה וככה וככה וככה.

אבל תתבונן.

כמה אנשים מתבוננים ששמים גרעין באדמה,

ואיך הוא מתפרק,

ואיך הוא הופך להיות גורנישט מתגורנישט,

ואחרי זה פסיל, יוצא גבעול,

ומתחיל ומתפתח, ונהיה גזע,

ונהיה גזע,

ונהיה ענפים, וגדול, ואיזה גובה 100 מטר.

והכל התחיל,

אז כל העץ הגדול הזה היה בתוך הגרעין הקטן הזה.

ומה נותן לו לגדול? מים.

והמים נותנים לאבטיח את הצבע שלו, הירוק והאדום, ונותנים למנגו את הכתום, ונותנים לזה, אותו מים.

וזה גרעין אחר, וזה גרעין אחר, והכל טמון שם, כל הצבעים,

וכל הריחות, וכל הטעמים,

והכל. ומה זה חתיכת גרעין?

כמו קרש, כלום.

אתה לוחץ עליו,

מה זה?

פתאום אתה שם אותו, מקבל אבטיח אסיסי, מקבל זה.

מה, הסתכלת פעם על זה?

התבוננת ממש-ממש, או שסתם בידיעה ככה שמעת,

וזהו, ונגמר לך.

ולמה יש שם את הגרעינים שהם מחליקים? זרוט! אתה לוחץ עליהם, זרוט!

ויש בתפוז, לא מחליקים.

ולמה בזה ככה? ולמה זה ככה?

ולמה אחת יש לו קליפה עבה, ואחת שתי קליפות,

ואחת קליפה דקה?

למה כל זה?

מישהו התבונן?

מה פתאום?

זה הכול בסדר, אין שום דבר.

למה התפוז צהוב?

ולמה הוא בהתחלה ירוק?

נו,

אמרתי לך את זה פעם.

ברדה.

למה?

כל צבע יש לו את התפומות שלך. תודה רבה, אנחנו יודעים שכל צבע זה כמו טמבור, אבל השאלה למה.

למה בהתחלה ירוק ואחר כך זה כתום?

שידעו שזה בוסר. שידעו שזה בוסר. זאת אומרת, כל זמן שזה בוסר,

אז התפוז לא מגלה את עצמו, אל תיגע בי.

אני כמו הענפים, כמו העץ, אל תבחין בי.

אתה לא מבחין.

אז אתה לא מוריד אותי.

כשאני מציב,

אז אתה יודע שאני כבר מתחיל להתבשל, מבושל,

ועכשיו תיקח אותי. ואם אתה, אבא, לא באת לקחת, הוא נושר לבד.

הוא אומר, טוב, תאסוף אותי מהרצפה.

וכן, על זה הדרך. כל דבר ודבר יש בו טעם.

ואדם לא מתבונן, חי בלי התבוננות, בלי כלום.

למה? כי הוא יודע, כן? תפוזים, תפוזים. בוסר זה ירוק, זה צהוב. למה?

למה?

איי, איי, איי, איי, איי.

אז זאת אומרת,

כאשר אדם נהנה מהסעודה,

הוא אפילו לא מבין

מה שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה. מה הם אמרו?

אמרו,

איי, איי, איי, מה הם אמרו?

לפני שהם אמרו, אני אשאל אתכם שאלה.

בואו נשאל אישה שהיא יולדת.

מה יותר קשה?

הלידה שלך,

ההיריון תשעה חודשים והלידה,

או ארוחת צהריים?

מה יותר קשה?

מה אתם אומרים לי? תגיד.

תשעה חודשים. תשעה חודשים, ברור. מה זה? תשעה חודשים זה תשעה חודשים.

בסעודה הקו הזה לוקח חצי שעה נגיד.

אז מה?

ולהכין סעודה, מה הבעיה?

אבל להביא ילד לעולם זה תשעה חודשים.

וצעירים, ובלאגן.

תשמעו מה אומרים חכמים.

קשים מזונותיו של אדם,

קשים מזונותיו של אדם,

כפליים כיולדה.

פי שתיים היא יולדת.

מאיפה הם יודעים?

אצל האישה כתוב בעצב

תלדי בנים.

במזונות מה כתוב?

בעיצבון תאכלנה.

בעיצבון תאכלנה.

איי, איי, איי, איי.

בעיצבון תאכלנה. כמה זמן הלידה?

נגיד עד 36 שעות. נגיד.

לפעמים. לידות ראשונות, זה הולך יותר.

קשה, נכון?

אבל לעבוד חודש בשביל שיהיה לך מזונות.

זה בעיצבון תאכלנה. עם ביזיונות מהבוס, מהבעל הבית,

מהנסיעות, מהמסכות בדרך,

מכל הדברים.

עד שאתה מביא את הארוחה הביתה,

אתה צריך ללכת עם כפפות ולגעת בסופר, בזה, וללכת ככה, ורפורטים,

500 שקל.

חביבי, עד שאתה מביא את המזונות,

סיפור, אתה לא מקבל את הכסף מראש, אתה מקבל אותו בסוף החודש.

אתה צריך לעבוד בעיצבון עד שתאכלנה.

אז זה לא קל.

אז את אומרת, אבל אדם לא מעריך, הוא כבר רואה את ה... זה, זה, זה, כאילו, זה, כאילו כל יום אוכלים. זה לא, הוא לא שם לב.

הוא לא שם לב.

בעוד שהאדם הראשון

היה בגן עדן, והיו מלאכים,

צולעים לו בשר, משקים אותו יין,

בלי שום עמל, בלי שום יגיעה.

אחר כך הוא התקלל.

בזיעת אפיך תאכל להם, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך.

כל ימי חייך היה בבית.

וכמה זה לידה?

פעם אחת, פעמיים, שמונה פעמים.

נגד הדילול. נגד הדילול.

אבל זה כמה פעמים.

אבל המזונות זה כל הזמן.

אז לכן,

כל סעודה ממש זה בריאה. בריאה שלמה וחדשה של עולם ומלואו.

ולכן צריך הודעה על הכול.

גם על הארץ וגם על המזון.

לכן תיקנו לנו חכמים לא רק לברך על הזן.

הזן את העולם כולו.

מי תיקן את זה?

משה רבנו.

את הברכה הראשונה. הזן את העולם כולו.

הוא תיקן את זה שהם היו במדבר, והקדוש ברוך הוא זן אותם

ונתן להם מן ארבעים שנה.

יהושע הכניס את ישראל לארץ,

והוא תיקן את ברכת הארץ.

כשהקדוש ברוך הוא הנחיל אותה לאבותינו,

אז אנחנו מברכים ומשבחים. אבל לא רק בגלל שזה היה פעם ואנחנו בשביל זה,

אלא מחדש בכל יום תמיד,

שגם עכשיו הארץ כנבראת מחדש,

מחדש, והכול מחדש,

כמו המטוס שהגיע עכשיו לאמצע המדבר.

בשלמה המלך ודוד המלך אביו,

הם תיקנו לנו את הברכה השלישית

על ירושלים,

והרביעית

נתקנה על ידי חכמים,

במה?

על הרוגי בטר.

על הרוגי בטר, הטוב המתים,

הטוב

שלא הסריחו.

במתים, שניתנו לקבורה.

זה היה בבטר,

כשאדריאנוס הרשע הקיף בגדר 18 מיל קילומטר, על 18 קילומטר

הקיף את העיר בגופות בגובה 3.80 מטר גופות של כל החללים שמתו שם.

שלוש שנים זה היה ככה.

והיה נס שהם לא הסריחו.

ואחר כך הוא מת, ברוך השם,

כמו סורוס ורוקפלרים והרוטשילדים וכל הרשעים, ביליאד דבילי ואשתו מלינדה.

ואחרי כל זה בא קיסר חדש והסכים

להביא אותם לקבורה.

אז בירכו חכמים ואמרו, הטוב והמטיב, הטוב

שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה.

צריך להודות

על כל דבר ודבר,

ולא רק להודות על העבר,

על ההווה,

כל רגע מחדש בכל יום תמיד.

למה אנחנו מברכים בבוקר ברכות השחר?

כל פעם מברכים על הראייה ועל זוקף כפופים ועל כל דבר ודבר. למה כל פעם בבוקר?

תברך פעם אחת, תודה לה' על שברא לך עיניים ואתה רואה,

ותברך אותו על זה שאתה הולך בגף זקוף,

ותברך אותו שהוא רוקע הארץ על המים.

אז למה כל פעם מחדש?

כי זה כל פעם.

רוקע הארץ מחדש.

פוקח עיוורים מחדש, הכל מחדש,

כל רגע ורגע.

כל רגע ורגע.

לכן צריך להודות ולדעת ולזכור ולהתבונן,

שזה לא הדברים שכאילו היה פעם וזה כבר עובד אוטומט. זה לא עובד אוטומט.

זה לא, יש אנשים קמים בבוקר, לא רואים פתאום.

יש אנשים לא קמים בכלל.

יש ויש ויש ויש, כל רגע הכל משתנה.

אז לכן צריך לדעת להודות ולהתבונן.

סידורים שכתוב לפני כל ברכה,

על מה אנחנו בעצם מברכים, למה אנחנו מברכים את הברכה הזאת.

כדאי לשנן את הדברים, להתבונן, להתבונן.

לפני הברכה, להתבונן מה אני הולך להגיד ולמה אני אומר,

מה אני מודה פה.

אז לכן,

שימו לב,

ואכלת ושבעת ווארכת את אדוני אלוהיך על הארץ הטובה

שנבראה הרגע,

ועכשיו, ומחזיקה אותו. רוקה הארץ על המים.

מתחת לנו יש תהומות.

תהומות. אז איך הקדוש ברוך הוא,

איך אנחנו עומדים עם אדמה על התהומות, איך לא נופלים למטה?

כי הקדוש ברוך הוא מטח

והוא רוקע הארץ על המים. לכן לפעמים יש שקיעה ונופלים בניינים

לבפנים.

אז מה רואים עכשיו?

שממש השם רוק הארץ על המים.

הנה, אתה רואה?

פה הוא שחרר, טררח, הכל ירד.

אז צריך להבין שהברכה זה לא סתם כזה של פעם, זה של היום בבוקר, של הרגע.

צריך להודות על כל רגע ורגע מתוך התבוננות.

רבי חנין יאמר איך שיאמר,

נושא הקדוש ברוך הוא זיכרון בישראל.

תפיקו אחר בונם תורה מסוכו, שנה אמור.

חזרנו איך וסלמאנסים לא ירדים את הרואים.