מי הוא החכם האמיתי? | הרב אמנון יצחק

בס"ד 25/07/2013 ספר דברים - פרשת עקב: מי הוא החכם האמיתי?

"ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך"

אמרו זכרונם לברכה: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה  - עשתה ענווה עקב לסוליתה", גמרא ירושלמי שבת א'.

זה כמה זמן שראה בעל המחבר את המאמר הזה והוא נפלא מאוד והיה לו צער גדול!. איך יתכן שיראת שמים שהיא תכלית כל השלמות ככתוב: "מה השם שואל מעמך כי אם ליראה", וכתוב: "הן יראת השם היא חכמה" ובאו חכמים זכרונם לברכה וגרעו, וגרעו פירושו הפחיתו מעלת היראה שהיא תכלית כל השלמות שהיא מונחת בענוה בעקב. וזה מתמיה!

והוא אמר: "מי יחונני ויאיר עיני תוכן כוונתם זכרונם לברכה מה הם מתכוונים בזה? ועברו עלי שנים רבות ולא ידעתי באר, עד שזה לא מכבר בעומדי בפרשת בלק, ראיתי את עומק כוונתם זכרונם לברכה.

התבוננתי, כי אין ראוי להיקרא באמת בשם "חכם" - רק מי שהכשיר את מידותיו. כי בלי כישרון המידות גם מה שהתחכם אינו שלו, מי ראוי להיקרא חכם? מי שהכשיר מידותיו. כי בלי כישרון המידות - גם מה שהתחכם אינו שלו. כי המידה מגונה קלה שבקלות {לא צריך מידה פחותה וגרועה אפילו מידה מגונה קלה שבקלות} תבוא ותעשוק ממנו את חוכמתו ברמיזה אחת. די ברמיזה קלה לעשוק ממנו 100 התחכמות, נמצא כי הוא אינו בעל חוכמה, אם אפשר ברמיזה לקחת לו 100 חוכמות פירושו שהוא אינו חכם. כי אילו היה בעלים על החוכמה - למה איברים אינם סרים למשמעתו? כמו שהם סרים לכל רצונותיו? כשהוא רוצה משהו - האיברים אצים רצים, אבל למה כשהחוכמה אומרת מה צריך לעשות - הם לא סרים למשמעתו?.

הידיים עושות מה שיצווה אותם הכח החפצי, כשהוא חפץ במשהו או רוצה משהו - אז הידיים עושות מה שיצווה אותם כח חפצי. הרגלים הולכות ברמז חפצי, העיניים מביטות בפקודת החפצי, הלב חושב בחמדתו, למה? שהוא אדון עליהם והם משרתיו, מה שאין כן כח חפצי של ראובן אינו פקיד על איברי שמעון ולכן לא ישמע לו, הרי עוד כחכמה אינה שלו, ולכן לא ישמעו איברים שלו לחכמתו.

אם החוכמה היתה שלו איבריו היו צריכים להיות סרים אליה, ואם הם לא סרים אליה ולא שומעים אז זה לא חוכמה. ברמיזה קלה מהמידות דוחה 100 חכמות למה? כי הם שלו, ואיברים שומעים לרמיזת כח חפצי שהוא בעל שלהם. אז הרצונות והמידות שולטים באדם ולא החוכמה שלו, כי אם האיברים אינם שרים למשמע החכמה - הוא לא בעל חוכמה. ואם המידות משתלטות על מה שהחכמה אומרת לו - אז ודאי שהוא לא חכם. אז במה חוכמתו?

אם אדם יודע שדבר אסור והוא לא רוצה לעשות והוא מתפתה לעשות - איפה חוכמתו? אם אדם יודע שדבר זה רע ומזיק ובכל אופן לוקח את זה  -איפה חוכמתו, החוכמה הודיעה לו שזה לא טוב אז למה הוא לא עושה? כי הוא חכם. אה, אבל הוא יודע את הש"ס בעל פה - לא חכם. מה לעשות? לא חכם. חוכמה לא נמדדת בכמות הידיעות חכם של התורה זה מה שאנחנו לומדים עכשיו מי ששולט על החוכמה על כל איבריו.

בא וראה: בלעם חכם גדול היה באומות, עד שאמרו עליו זכרונם לברכה שבאומות קם "ולא קם כמשה עוד", אבל באומות קם ומי הוא? בלעם!. ואמר על עצמו: "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל" ובסוף הוא אומר: "ותהי אחריתי כמוהו".

זאת אומרת: הוא יודע שהוא חכם ויודע את המעלות את השבחים של עם ישראל והכל, בא אחר כך ויעץ לזנות את בנות מואב, ואחר כך שילמו היהודים את שכרו מושלם שנאמר: "ויהרגו היהודים את בלעם בחרב", ואיה "מות ישרים" שהוא ביקש על עצמו? ואיה אחרית הטובה "ותהיה אחריתי כמוהו" שביקש על עצמו? איפה כל החוכמה שהוא ידע את כל הדברים? למה לא הגיע לזה? הוא עצמו אמר: "ויודע דעת עליון"?

ואחר כך כשרמזה לו חמדת הממון, רמזה לו שאולי ישיג עבור קלילתו שחשב, נשתגע ואמר לעצמו: "אחרי כי יש עת שהשם אינו יודע" הוא יכוון את השעה ויקלל, הוא יודע את השעה והשם לא יודע. כמו שאמר רש"י זכרונו לברכה עיין שם: היש שטות גדול יותר מזה? אפילו מי שיודע מעט באלוקות הרי ישתומם, מה ראה בלעם הרשע שטות כזאת?

ועוד שטות בתוך שטות: אם יש עת שאינו הכל גלוי חס ושלום, אם כן מאיפה ידע באותה עת גופא כי באו האנשים אליו, הרי גלוי הדבר שדברנו, ובשעה שרמזה לו חמדת הממון התחיל לחשוב ולעשות כאחד המשוגעים. איה חוכמתו?

הרי לאות: שהחכמה אינה שלו, ושכלו אינו בריא. ו"עין רעה, ורוח גבוהה ונפש רחבה" הם שלו! הם ששולטים עליו, וכאשר ירמזון לו העין רעה והרוח הגבוהה והנפש הרחבה - חוכמתו תתבלע, ועצתו תסוכל כאחד השוטים, אבל כאשר מידותיו ינוחו בו אז הוא ידע הרבה, ומבקש "מות ישרים", ואחרית כמו עם ישראל, באותה שעה היה לו יראת שמים, ואמר גם כן: "כי לא אוכל לעבור את פי השם", אוי יו יו איזה ירא שמים, אבל רוח שלו שללה בכל שעה ושעה את היראה ואת הדעת ממנו.

מה זה "רוח גבוהה"? הגאווה שלו האגו שלו החשיבות שלו, זה שלל ממנו את הכול, לא נשאר לו כלום, גורנישט מיט גורנישט.

מה שאין כן חכמי ישראל עליהם נאמר "כי אתם המעט מכל העמים"

אמרו זכרונם לברכה: מה זה "אתם המעט?" לא בכמות, אלא "שאתם מקטינים את עצמכם לפני הקב"ה!", פירוש: תמיד חושבים חכמי ישראל אם כי היא חכמים נגד אחרים - אבל החכמה אינה שלהם, רק של מי שהחכמה שלו שמשפיע להם תמיד מחוכמתו, כי זה כל מעלת האדם היותר גדול, שהוא מבין יותר שהוא מושפע בכל רגע מאיתו יתברך בכל אשר לו, גופו ונפשו כלליה ופרטיה. זה החכם!. הוא יודע שאין לו מעצמו כלום ואין עוד זולתו. "ונחנו מה"? זה חכמי ישראל! "כי אתם המעט".

זה לשון המדרש "ואתחנן" על הפסוק: "כי השם הוא האלוקים", יתרו נתן ממש בעבודה זרה, שנאמר: "עתה ידעתי כי גדול השם מכל האלוהים", משמע שהם אומנם גדולים אבל, הוא גדול מהם. אז הוא נתן ממש בעבודה זרה, אפילו שהוא השיג שהקב"ה "הוא אלוקי האלוהים" דהיינו: מושל על כל הכוחות כולם, אבל הוא נתן ממש בעבודה זרה, אומנם לאלוקי האלוהים הכוונה לאלוקים ששולט על כל הכוחות כולם שזה נקרא האלוקים, כי האלוקים זה לשון כל הכוחות כולם לשון רבים, אבל הוא נתן בעבודה של עץ ואבן ממש, ולכן הוא אמר בלשון הזה: "עתה ידעתי כי גדול השם מכל האלוהים", משמע שהם גדולים אומנם, אבל הוא גדול מהם, עדיין הוא היה רחוק, עם כל מה שהוא השיג עדיין היה מאוד רחוק.

נעמן כבר היה יותר ממנו, ורחב היתה יותר מנעמן ומשה היה גדול מכולם שנתן לקב"ה גם חללו של עולם, שנאמר: "אין עוד", בשמים ובארץ אין עוד. "לית אתר פנוי מיניה!".

אין כוונתם זכרונם לברכה על יתרו שנתן באמת ממש לעבודה זרה, אלא כי לא הגיע כל כך חוכמתו להבין כמו המלאכים אשר מרגישים כי כל רוחב ידיעתם הוא השפעתו יתברך עליהם, והם כאין בעיניהם, כי כל מה שתתרבה ידיעתם תכף מבינים כי היא ההשפעה מאיתו יתברך ומכירים יותר גודלו וטובו. מה שאין כך יתרו לא הגיע למדרגה להרגשה נעלה מאוד כמלאכי מעלה, אבל משה רבינו עליו השלום הוא הגיע למדרגה הזו.

קצת קשה עם הביאור הזה כי משה רבינו ידע שאין בו כלום וגם אמר "ונחנו מה?", פה יתרו לא דיבר על עצמו, משה אמר "ונחנו מה" הכל מושפע מאיתו יתברך עלינו ולנו אין מה,

יתרו לא אמר ככה, הוא אמר: "כי גדול השם מכל האלוהים", הוא לא דיבר על עצמו הוא דיבר שיש ממשות בכוחות האחרים,

אבל לפי מה שרוצים לתרץ כאן אז הוא לא הכיר שהכול מושפע מאיתו יתברך על כל דבר ודבר וממלא זה רק השם יתברך. ואין כח עצמאי בזכות עצמו.

בלעם הרשע היה אומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", שכמו בחיל, חיל זה ממון כן, כך בחוכמה, יש טעות בזה בטבע המגונה באדם, שאדם חושב ש"כוחי ועוצם ידי" נמצא לא רק בחיל בהשגיות, אלא בחוכמה "אני חכם".

אדם חושב: אני חכם, ראית איך עניתי לו ראית איך אמרתי לו, ראית איך עשיתי ? ראית ראית ראית ראית תולה בעצמו.

רק חכמי ישראל ברוב שרעפם, מחשבותיהם, בשפלות האדם כדי שידעו כמה האדם נמוך נמוך שפל, ובעזר השם באו למדרגת מלאך, אמרנו שמלאך יודע שאין לו מעצמו כלום ושהכל השפעת השם יתברך, והם ניצלו מטבע של "כוחי ועוצם ידי",

אבל בלעם הרשע בגסות רוחו לא היה חושב בשפלות האדם, ועל כן נשאר בטבע של "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", כיוון שהוא לא חשב שגסותו על שיפלותו, זה מה שאמרו: "שהיה לו עין אחת סתומה ועין אחת פקוחה", הוא לא ראה את שיפלותו, הוא ראה את גדלות השם ולא ראה שיפלותו, על כן נשאר בטבע של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ונמצא כי הגסות היא שלו, הגסות היא שלו, והחכמה שלו נשארה מעל ולא לו, ונשאר שכלו אינו בריא –"חולה נפש" מה שנקרא אצלנו, ולפרקים היה איש משתגע!.

אדם שלא שולט על מידותיו - אדם זה לא בריא בנפשו ולא חכם. זאת אומרת: התפרצויות של זעם ודברים כאלה שאינם מוגדרים בהלכה כגון: "האי צורבא מדרבנן דרתח - אורייתא קא מרתחא ליה!" וכו' זה מראה שהוא לא בריא בנפשו. ואין לו חוכמה ולא יקרא בשם חכם, שהרי הוא כמשתגע, אם הוא היה חכם אז החכמה היתה שולטת על איבריו אבל אם המידה של האגו רומזת שפגעו בו זה משנה פאזה -זה סימן שאין חוכמה פה יש פה מידות, וזה הבחינה של בלעם.

זוהי כוונתם זכרונם לברכה, "מה שעשתה החכמה עטרה לראשה", פירוש: על ידי החוכמה יבין את גדולת השם יתברך וירא ממנו, זה דבר גדול חוכמה, זה קשור ולחכמה, "הן חוכמה היא יראה", זה הולך בד בבד, ומה שהיא עשתה החכמה עטרה לראשה פירוש: על ידי החוכמה הוא מבין את גדולת השם יתברך וירא ממנו, אבל רק בעת שלא ירמוז לו הגסות, וחמדת הממון וכהנה, כי אז נסרחה חוכמתן כבלעם הרשע.

מה שאין כן מי שעמל לקנות ענוה אז יוכל לבוא לחוכמת היראה בקניין שלו, וזה יישאר לו החכמה והיראה, כי הענוה לא מאפשרת לו ששום מידה לא תשלוט בו ותסיר ממנו את חוכמתו. אז זה נקרא שיש לו חכמה מקניין יראה מקניין כי הענוה השומר הגדול ביותר, אבל אם אין לו ענוה אז המידות יתפרעו, יעשו מה שהם רוצות ואיה חוכמתו? ואיה יראתו? כי המידות המגונות לא ישללו ממנו כבר את ידיעתו ויראתו כשיש לו ענוה, וכל עוד שתגדל חוכמתו - תגדל יראתו כי הוא מבין יותר כי זה השפעה מאת השם יתברך והוא מכיר את גודלו וטובו יתברך שהרעיף עליו ונותן לו. ואז ההודאה יותר להשם ואז הוא יותר מרגיש שהוא למטה; כי מה הוא פעל בשביל שזה יגיע? "חסד השם שהשם נותן!".

ואפשר לצייר את זה בציור, שככול שהאדם מנמיך את עצמו - יש מקום לתת לו יותר, כל מקום שהוא מגביה את עצמו - יש פחות מקום לתת, כתוב: שאדם שהולך בקומה זקופה - זה איסור!, "אסור לילך בקומה זקופה", למה? כי הרי זה "כדוחק רגלי השכינה",

והציור הוא: שהקב"ה כביכול יושב על כיסא, "השמים כיסאי והארץ הדום רגלי", "השמים כיסאי" כביכול השם יושב על השמים, ו"הארץ" זה כמו "הדום" של לרגליים, כשאדם הולך בקומה זקופה אז הוא דוחק את רגלי השכינה כביכול, אבל כשהוא הולך ככה כמה שיותר נמוך אז הוא לא דוחק.

נמצא כי תכף שנכנס בענוה קנה חוכמה, איך שאתה נכנס למידת הענוה האמיתית לא המזויפת, כאילו פוזות הצגות תנועות, לא, בפנימיות, כשנכנס בענוה קנה חוכמה כבר, כי החוכמה נעשית שלו, הוא לא יפסיד אותה יותר כי המידות לא ידחקו בו. כיון שבא החוכמה אז באה היראה, וכל עוד שתגדל בו מידת ענוה-תגדל גם החכמה והיראה גם יחד,

וזה מה שכתוב "עשתה ענוה עקב לסוליתה", פירוש: כי על ידי ענוה נקנית לו תכף החוכמה והיראה וזהו "יהיב חוכמתא לחכימין", הקב"ה נותן חוכמה למי שכבר חכם,

אז שאלה מטרונה אחת: "הקב"ה נותן חוכמה לחכמים צריך לתת לטיפשים מה הוא נותן לחכמים?"

מה התשובה שהיא קיבלה?

"למי היית מלוה כסף לעני או לעשיר?"

אמרה: "לעשיר!",

אמרו לה: "אבל העני זקוק לכסף להלואה",

"כן" אבל היא אומרת: "אני רוצה לתת למי שיחזיר",

אז אמרו: "לכן הקב"ה נותן את החוכמה לחכמים שיוכלו להחזיר",

אם יתנו את זה לטיפשים לאן ילכו עם זה? לשחק כדור רגל, לעשות שטויות להראות את החוכמות שלהם בכל מיני הבלים ויקחו את החוכמה לבתי משתאות, אבל אם נותנים את זה לחכמים הם מחזירים אותה: בתורה במצוות ביראת שמים בדברים טובים,

לכן הקב"ה "יהב חוכמה לחכימין", פירוש: מי שמבין שנדבה וחסד מאיתו יתברך, כל מה שמוסיף חוכמה הוא מוסיף הכנעה, כל מה שמוסיף ענוה מוסיף חוכמה, כל מה שמוסיף חוכמה מוסיף יראה, כפתור ופרח הולך וחוזר עולה עולה ומתעלה. 

רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".