אומרים בשם הרמב"ם זכרונו לברכה: כשהאדם בטוח במה שמוכרח הוא לו, מה שהוא יודע שמוכרח הוא לו - הוא בטוח לו, ובאמת פשוט הוא! "מאן דיהב חיי - יהב מזוני", מי שנותן את החיים ודאי שהוא נותן גם את המזונות אחרת, איך הוא יחיה? וכיון שהקב"ה נותן חיים ודאי שיתן מזון ופרנסה,

ועד היכן מגעת מידת הביטחון? הרי אמרנו שהרמב"ם שהאדם בטוח במה הוא בטוח? במה שהוא מוכרח הוא לו מה הוא מוכרח? הוא מוכרח לאכול, בלי לאכול איך הוא יחיה? מי שנותן חיים - נותן אוכל! אז עד היכן מגעת מידת הביטחון?

כתב "חובת הלבבות" בשער הביטחון: "כי הבוטח באלוקים טרפו מובטח לו מכל סיבה מסיבות העולם". האוכל מזומן לאדם מכל סיבה מסיבות העולם, אין שום דבר שלא יכול לעבור דרכו אוכל, אין שום סיבה שיכולה לא להביא אוכל, כמו שכתוב: "למען הודיעך כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי השם יִחְיֶה הָאָדָם", זאת אומרת אם השם יחליט עכשיו שהאבנים יהיו לחם - יהיה לחם, מהרצפה יצא? יצא, מהתקרה, מאיפה שאתה רוצה, מהאויב שלך! מהציפורים.

מגלה לנו התורה כי נתן לנו הקב"ה מן במדבר כדי להודיענו וללמדנו שחיינו בעולם הזה אינם מושתתים על מזונות, אלא חיי האדם תלויים בריבונו של עולם, לא המזון מקיים אותנו, אלא ריבונו של עולם מקיים אותנו, בין אם הוא נותן מזון בין אם הוא נותן אינפוזיות, וכל הסיבה לחיי האדם הוא כפי מה שעולה ברצון הקב"ה, ואפילו במדבר במקום שאין אוכל מקום שלא ניתן להשיג אוכל ואין שום דרך טבעית שיהיה מזון שם, שולח הקב"ה מזון מהמקום הבלתי אפשרי מן השמים, מה יש שמה? קרקע, יש עצים יש אדמה מה יש שמה, איך צומח, שמה מה? איך יורד מן, מישהו יכול לחלום על זה?

וזה מה שנאמר בנביא (ישעיה נ, י): "מִי בָכֶם יְרֵא השם שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם השם וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו", זו היא מידת הביטחון, כאשר ימצא האדם במצב של חשכה מוחלטת, ואינו רואה בעיניו כל תקוה שיאיר לו דרכו, ולמרות זאת חייב להיות בטוח כאילו הישועה נמצאת כבר לפניו, כי מהות הביטחון שאינו נשען על פרטים אלא בוטח בקב"ה שהוא הכל יכול, ולכן אין מניעת הסיבות הנראות כאין ביבה לאי ביטחון,

זה מה שהוסיף שם חובת הלבבות: "כי הסיבות אינן נבצרות ממנו בכל עת ובכל מקום, כאשר ידעת מדבר אליהו עם העורבים, ועם האישה האלמנה, ועוגת רצפים וצפחת המים, שכל זה הגיע בדרך נסים לא הגיוניים".

עורב הוא אכזרי על בניו הוא ילך לחפש להביא לאליהו שלא יאכל 40 יום? זאת אומרת הסיבות אינן נבצרות בכל עת ובכל מקום, הקב"ה יכול להביא לך מזון מכל סיבה שבעולם!.

אז לכן "מִי בָכֶם יְרֵא השם שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ" לא רואה שום תקוה מצב של חשיכה. מה כתוב? ישעיה הנביא אומר לו: "יִבְטַח בְּשֵׁם השם וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו".

ראיתי דבר יפה! אחד מטייל אז מצלצלים אליו

שואלים אותו: "תגיד איפה אתה נמצא?"

אז אומר: "באוסטרליה",

שואלים ילד קטן בטלפון: "איפה אתה נמצא?"

ואומר: "עם אמא",

הוא לא אומר 'באוסטרליה' הוא אומר הוא נמצא "עם אמא" כי כל מה שהוא יודע זה להיות "עם אמא", כשהוא 'עם אמא' לא משנה איפה הוא נמצא העיקר שהוא עם אמא, אז הוא יודע שיש לו שמירה! אמא דואגת! אמא הכל "אני עם אמא".

אותו דבר אדם צריך להגיד;

-      "איפה אתה נמצא?"

"עם הקב"ה!"

-      "לאן אתה הולך?"

"לקב"ה!",

-      "מאיפה אתה בא?"

"מהקב"ה!",

-      "מה אתה עושה?"

"בשביל הקב"ה!",

"עם אמא".

אז זאת אומרת: מִי שיְרֵא השם אפילו שהוא במצב של חשכה וְאֵין נֹגַהּ לוֹ -  יִבְטַח בְּשֵׁם השם וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו, אין לך משענת יותר מהקב"ה, על מי תישען? על מי שבעצמו נשען על הקב"ה? על מי תישען? יש מישהו שיכל להיות בלי הקב"ה?

כך הם דרכי הביטחון אשר נתבעים מאתנו, חייב לבטוח בקב"ה שימציא לו את הפרנסה! אפילו על ידי עורבים. חייב לבטוח, שזה נראה בעיני בשר למעלה מן דרך הטבע, כיון שהוא בטוח בקב"ה שהוא נכל יכול ואין לפניו חילוק בין ישוב למדבר, מה זה משנה לקב"ה אם אתה בישוב או במדבר? מה, יש לו בעיה לאספקה?

ולכן ביטחונו של האדם חייב להיות מושלם בכל הזמנים ובכל המקומות, וכול שאינו במדרגה זו אינו נקרא בוטח.

מעתה נראה כמה אנחנו רחוקים מדרכי התורה והבנתה. הסיבה שאנחנו לא מבינים בכלל את התורה, ואנחנו סבורים שמעשה המן בא לספר סיפור ממה אכלו אבותינו במדבר, ולא מבינים שהתורה באה לאלף וללמד אותנו לדעת בכל דרכנו שכך הם דרכי שמים, בכל מקום ובכל שעה, ואין המזונות תלויים בלחם אלא רק על פי דבר השם יִחְיֶה הָאָדָם.

תשמעו עכשיו דבר מדהים! איוב לט' א': "הֲיָדַעְתָּ"

שואל אותו הקב"ה: "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר" תעיינו ברש"י ובמצודות שם,

אמרו רבותינו זכרונם לברכה: תיש בר היא אכזרית על בניה, בשעה שכורעת ללדת עולה לראש הסלע כדי שיפול ולדה לארץ וימות, והמקום מזמין לה נשר ומקבל את הולד על כנפיו,

איזה תזמון זה צריך להיות! ומאיפה הוא ידע בכלל שהיא צריכה ללדת? הוא מגיע תאננננ איך שהוא נופל תאנננג על הכנפיים שלו והוא מנחית אותו, אחרת לא היה המשך ליעלים האלה, זה נקרא "יעלי סלע", והמקום מזמין נשר ומקבל את הולד על כנפיו.

תבע הקב"ה מאיוב לראות בחוש את השגחת השם יתברך, היתכן לומר שיש לזה מקום בטבע? זה דבר טבעי כזה? איך יכול להיות טבעי הרי הזמנים לא קבועים? מי תלד מתי איך איפה? ונשר צריך להסתובב תמיד בסביבה? ואיך הוא יודע קיבל טלפון שלחו לו ס.מ.ס. "תגיע!"

אז השם מראה לאיוב היתכן שזה מקום בטבע? והאם יש אפשרות לחשוב שזה מקרה? על כל היעלים האלה ניצלים וכל הוולדות שלהן במקרה? במקרה תמיד עובר הנשר שמה, תמיד, תמיד שמה במקרה.

"חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר", עוד שאלה הוא שואל אותו,

אמרו רבותינו זכרונם לברכה בבא בתרא בז': "האיילה רחמה צר, ואין הוולד יכול לצאת, ובשעת לידתה אני מזמן לה דרקון", דרקון נחש, "ומקישה ברחמה ונפתח, ואם מקדים או מאחר רגע - היא מיד מתה!".

הרי רואים השגחת הקב"ה על כל ברואיו ואפילו בבעלי חיים. השגחה מדוקדקת בכל פרט ופרט לא לאחר או לא להקדים אפילו רגע קטן.

על אחת כמה וכמה באדם שהשגחתו לאין שיעור, שהשם משגיח עליו לאין שיעור, והרי כתבו רוב הראשונים שלבעלי חיים אין השגחה פרטית, וכל השגחת הקב"ה היא השגחה כללית עליהן, וכל שכן שבאדם שהשגחת השם היא השגחה פרטית, ודאי שיכול לבטוח שיזמין לו פרנסתו ככל אשר יצטרך לו, אפילו בעורבים הוא צריך לבטוח שיתנו לו מזונותיו כפי השם יתברך שכפי שגזר לו.

אז מה שהוא שומר על האיילה ועל היעל זה בגלל שהוא שומר על המין הזה שלא יכחד, וזה לא נקרא לפי רוב הראשונים השגחה פרטית על כל יעל ועל כל זה, השגחה על המין על הסוג, אבל על אדם על ישראל - הקב"ה משגיח השגחה פרטית. אז מה הוא לא יודע שאתה עכשיו רעב? הוא לא יודע שאתה צריך, אם הוא נותן לך זה סימן שאתה צריך ואם לא נותן סימן שאתה לא צריך, אל תחשוב שהוא שכח אותך‚ בכלל לא!.

"המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", לו היה יסוד הזה ברור לנו שהבריאה כולה היא חידוש, לא חידוש שהיה פעם, אלא הבריאה היא חידוש כל יום כל רגע, כשם שבעת בריאת העולם הבריאה היתה על ידי נסים ואותות והשגחה לאין שיעור, שהרי כל הבריאה כולה נבראת כחוט השערה, כי "מחדש בכל יום טובו תמיד" בכל תמיד מחדש, אותה השגחה שנזקקה לבריאת העולם נזקקת להמשך קיום העולם, כי הבריאה עומדת עתה מאליה, אלא תמיד היא זקוקה להשגחתו יתברך כדי שיימצא קיומה, כמו שנאמר בתהילים לג' ט': "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד", אותו הרצון שהוצרך לברוא את הבריאה בעת שאמר "וַיֶּהִי" – "בעשרה מאמרות נברא העולם", הוּא אָמַר וַיֶּהִי, אף עתה צריך אותו, "הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד" כדי שיתקיים, אז לא רק וַיֶּהִי צריך אלא שיַּעֲמֹד! אז אותה השגחה שהיתה שם ואותם נסים ואותם מופתים של הבריאה שנבראה כחוט השערה - צריכה להמשיך ככה, "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", נברא העולם מחדש.

באמת איננו מבינים כלל היטב את המהות של ההשגחה, אנחנו סבורים כי הקב"ה משגיח ומנהיג את הבריאה, אבל באמת ברור דבר השגחה הוא, כי כל קיום הבריאה נעשה רק על ידי רצון הבורא והשגחתו. אנחנו טועים להבין שכאילו יש בריאה ושהוא רק משגיח להנהיג אותה, לא הכון, כל קיום הבריאה! שהיא מתקיימת בכלל: "שהחיינו וקיימנו" זה רק על ידי רצון הבורא והשגחתו, רצון הבורא הוא המקיים ומשפיע על הבריאה, כמו שנאמר (תהלים קמה, טז): "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָ---ל חַי רָצוֹן". ואפילו אם לבן אדם אין רָצוֹן הוא מַשְׂבִּיעַ לו גם רָצוֹן, גם אם אין לו רָצוֹן הוא וגם כשהוא לא רוצה.

רָצוֹן הקב"ה שמנהיג ומקיים את עכל הבריאה כולה, זהו הרצון שאנו צריכים להתרגל שהוא בכל רגע מתרחש, ומעתה נמצא כאשר חסרה לנו מידת הביטחון, הסיבה לכך היא שאינינו יודעים מבינים מהות האמונה ומציאות של הבריאה, ואנחנו רחוקים מהבנת דרכי התורה ומידיעת סודות הבריאה.

אומרים כל הטיפשים: "שצריך להודות לכל אלה שבישלו את הבחירה של 'הראשון לציון הציוני' כי הם פעלו שהוא יהיה א ב ג ד...".

שטויות והבלים! הכל גזור מן השמים - מי יהיה ועד מתי, כי לא תמיד ישלימו את הקדנציה כי יכולים להתרחש הרבה דברים עד ש.... ולא תמיד הבחירה היא לטובה, יכול להיות שהבחירה היא לרעה. זאת אומרת: גם אם לא היו עושים שום השתדלות, אפילו שזה לא הגיוני נכון? היה התוצאה אותו דבר, איך זה יכול להיות? זה מה שלמדנו עכשיו,

ומי שלא חושב כך אין לא ביטחון ואין לו אמונה ואין לו הבנה בתורה כלום. כי הקב"ה לא צריך ממך שום השתדלות, מה שהוא גזר בראש השנה יתקיים, אם תשב בבית או תלך ברחוב.

ובאמת הדבר הזה הוא לאו מפורש בתורה, כתוב (דברים כ, א): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ", מיליונים, "לֹא תִירָא מֵהֶם", לֹא תִירָא מֵהֶם זה לאו, לֹא תִירָא מֵהֶם, מיליונים! כל הרוסים והאמריקאים עם הסינים! לֹא תִירָא מֵהֶם.

כתב רבנו יונה: "הוזהרנו בזה, הוזהרנו בזה, שאם יראה אדם כי צרה קרובה-תהיה ישועת השם בלבבו ויבטח עליה! הוא צריך שבלב שלו כבר תהיה ישועה, ברור לו שהוא נושע, כעניין שנאמר (תהלים פה, י): "אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ" קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ, הישועה תבוא למי שקרוב אליו, מי שירא אותו. אך בעת שהצרה קרובה לא יראה כלל אלא יבטח על ישועת השם. שזו מידת הביטחון לסמוך על ישועת השם ולא על הסיבות,

"יו, מי יחלץ אותי? מה יקרה, מה עושים מה קרה?"...

ובעת שסומך על הקב"ה - אינו נזקק כלל לסיבות וישועתו תבוא מאליה. בעת שסומך על הקב"ה - אינו נזקק כלל לסיבות וישועתו תבוא מאליה.

בשיעור הביטחון שהעברנו היה אחד שניסה אותי,

ככה הוא אמר: הוא גר באלעד והוא בדרך לכולל ועמד במדרכה והחזיק ספר והיה קורא וכשהיה חולף רכב היה עושה לו ככה, {מנפנף שיעצור לו} ואף אחד לא התייחס אליו. פתאום עלה בדעתו, בעצם אנחנו לומדים שער הביטחון והרב אומר שלא צריך להשתדל כלום על פי רבינו בחיי, אז אתה יודע מה? בא אני יסתכל בספר ולא יעשה ככה ונראה מי יעצור לי?

רק הוא התחיל ככה לקרוא זה עצר לו רכב,

אמר לו: "לאן אתה צריך?"

אמר לו: "למקום ככה וככה" לקח אותו, למחרת עשה עוד פעם ניסיון,

אמר: "עוד פעם אני לא עושה ככה אני עומד", עמד, עצר לו ג'יפ חדש,

אמר לו: "תגיד איפה זה רחוב כך וכך?"

אמר: "סע ישר ותפנה שמאלה",

אמר: "אתה צריך לאיזשהו מקום?"

אמר לו: "כן" לקח אותו.

שאלה (לא שומעים)

הרב: כן, לא משנה הפרינציפ לא הרים את היד עצרו לו הרים את היד לא עצרו לו. אתם כמה סיפורים כאלה שמעתי כל ימי חיי של אלה שבטחו בהשם והקב"ה הראה להם עד כמה זה?

בקיצור. אז אמרנו "בעת שסומך על הקב"ה אינו נזקק כלל לסיבות, וישועתו תבוא מאליה, אבל כשהוא סומך על הסיבות אז השם עוזב אותו ביד הסיבות, על זה נאמר (תהלים קו, כ): "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב", שאינו סומך על השם יתברך אלא רק על הסיבות.

מה הדרכים להתחזק בביטחון? זכרו את רבינו בחיי, אבל בהמשך הפסוקים לגבי איוב כתוב: שמתבונן בעניין ירידת הגשמים ומובא בחכמים זכרונם לברכה בבא בתרא טז' גודל ההשגחה בגשמים. שכל טיפה יורדת אחת אחר חברתה ואינן יורדות כאחת, כל זה מרמז שיש השגחה על כל פרט ופרט. וכאשר יתבונן בזאת יתחזק בביטחון בהשם יתברך בכל דרכיו, כן צריך להתחזק בתפילה, כגון באמירת אמת ואמונה, שמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ואז יתחזק במידת הביטחון.

בקיצור: הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר? מה עוד צריך יותר מזה? עם שלם לא יום ולא יומיים. 40 שנה יום יום, לא יודעים אם יהיה מחר אוכל או לא, 40 שנה בשביל ללמד אותם בביטחון, זה המופת הכי גדול עלי אדמות, כי הנס לא יתמיד, ופה הנס התמיד, מה עוד צריך בשביל זה ראיה?

ובכל זאת עם ישראל שואל (ויקרא כה, כ): "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת?" אייייייי.

עד שירמיה היה צריך להוציא את צנצנת המן ואמר "תראו מה אכלו אבותיכם ובמה זן אותם הקב"ה", לא מספר להם סיפור אומר: הנה הנה נצנצת המן שנשתמרה מאת משה רבינו, איייי.

אין כמעט בן אדם אחד בעל ביטחון גמור ושלם, שיכול להניח את עצמו על השם יתברך,

היום אמרתי למישהו "אתה ממש כמו אוכלי המן", אין לו פרוטה לפורטה, אפילו שלושה שקלים למקווה, אז פתאום הגיע בן אדם ותרם בגדים, ומישהו תרם 6 חולצות, ומישהו נתן 200 שקלים, וכל זה ברגע אחד, ג'מבורי בורנטו,

מי שבוטח בהשם "הַשְׁלֵךְ עַל השם יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהלים נה, כג), אין שום בעיה, מזרון יש, על הרצפה, מה עוד אתה צריך? לאכול? תמיד יש, לעבוד - אין סוף, אז מה צריך עוד? כשעובדים את השם יתברך – "היום לעשותם - ומחר לקבל שכרם",

זה החכמה יש אנשים שרוצים את שכרם עכשיו, טיפשים! מפסידים!! על חשבון עולם הבא!!!. "היום" זה "לעשותם", היום צריך לעבוד, "מחר" כשיגיע... יקבל שכרם. זה המאמין, וזה הבוטח. אשריהם ואשרי חלקיהם!. 

רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".