רודפים אחרי הכבוד | הרב אמנון יצחק

בס"ד 23/07/2013 ספר דברים - פרשת עקב: רודפים אחרי הכבוד 

"והיה עקב אם תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר השם אלוקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותך".

הרמב"ם כותב בפירוש המשניות כדברים האלה: "הקנאה והתאוה והכבוד" הקנאה והתאוה ואהבת הכבוד "מוציאם את האדם מן העולם" והוא כי באלה המידות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח,

הרמב"ם קובע קביעה נחרצת שהמשנה באבות פרק ד' אומרת "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", ואומר הרמב"ם על זה כי באלה המידות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח,

נו כמה אנשים אין להם שום קנאה משום אדם משום עניין אין להם תאווה משום עניין ואין להם כבוד?

אומר הרמב"ם: יפסיד אמונת התורה בהכרח אפילו באחד מהן, ואלו המידות מוציאות את האדם מהעולם היינו מאמונתו כי עולמו של האדם זוהי אמונתו,

ננסה להבין: למה שלוש מידות אלו מפסידות אמונת התורה ננסה להבין, התאווה לחפצי הגוף מנוגדת להשרשת האדם בעולם הרוחני אשר שם מקומו, איפה צריך להיות אדם מושרש? בעולם הרוחני ששם מקומו, אבל התאוה לחפצי הגוף היא מנוגדת היא ההפך ממה שאדם ישריש את עצמו בעולם הרוחני כי שם מקומו, ובאשר זוהי כוונת התורה כמו שאומר "חובת הלבבות" בשער הפרישות כוונת התורה זה להמשיל את השכל שלשכל שלנו יהיה ממשלה ימשול בכל על תאוות הנפש ולהגביר את השכל עליהם, נגד תאות הנפש.

אז התורה כוונתה ששכלנו ימשול על תאוות לבנו, ושיהיה גובר על התאוות ושולט בהן, הנה לא מבינים כי אמונת התורה היא האמונה במציאות הרוחני, שהתורה היא רוחנית הבורא יתברך הוא עצם רוחני לא במושג של עצם אבל עצם רוחני וכן הנשמה שהיא "חלק אלוק ממעל", זה עצם רוחני לא במושג של עצם יבוא יום והמאמין ידע מהרוחניות הזו לא מבחינת אמונה אלא מבחינת ידיעה, כמו שאני יודע שאני מדבר איתם ואתם שומעים אותי כך האדם ירגיש את הרוחניות בממשות יותר ממה שאתה עכשיו חוזה באנשים ורואה אותם ואתה יודע ורואה אנשים ושאתה נוגע בחפצים ומרגיש יותר כשהנשמה תיפרד מהגוף כי היא תיכנס לתחום השגתו. כל עוד שלא הגיע האדם להשגה זו הוא עדיין לא חש רוחניות ויש שאלות ותמיהות וכל מיני דברים, עליו להאמין באמונה שלמה באמצעותה של הרוחניות, והשאיפה לחפצי הגוף מפסידה את האמונה הזו, אם אדם רודף אחרי חפצי הגוף אז זה מפסיד את השגה הזו את האמונה הזו את השאיפה הזו הוא מפסיד את המציאות הרוחנית. הוא משקיט את שאיפת חייו על קינאת מרעהו, הוא רואה אחר מה עושים מה משיגים וכו' ורוצה להידמות להם בכל מה שהוא משתית בחייו זה להשיג יותר ויותר עכשיו זה עכשיו זה עכשיו זה עכשיו זה עכשיו זה כל הזמן הוא רוצה להשיג, אז הוא נמצא בתחרות עם אחרים והקנאה מלווה אותו לאורך כל הדרך, אז האדם הזה שמשתית את שאיפת חייו על קינאת איש מרעהו - סותם בפניו את הדרך להכיר בהשגחה אלוקית שכל אחד מושגח מאיתו יתברך לתת לו את צרכיו המדויקים הראויים והנצרכים לתפקידו בעולם, הוא סותם את הגולל על הרגשת ההשגחה הזאת מאת השם יתברך, כי הוא תולה הכל ב"כוחי ועוצם ידי" אם הוא לא יפעל ולא ישיג - אז לא יהיה לו לעולם.

המאמין באמונה שלמה כי הבורא עשה לו ועושה לו את כל צורכו, וכי אין "מלכות הנוגעת בחברתה כמלוא נימה", לא יכול להיות פרוץ בקנאה, על מה יש לקנא? זה עוזר שהוא מקנא? אחד מקנא שלשני יש אף סולד נו, אז יהיה לו מזה שהוא מקנא? אחד מקנה שלשני יש בית גדול ועצום! – נו, אז יהיה לו? הוא יכול לנסות להפסיד את חייו בינתיים, באם היה מזומן לו היה מגיע לו גם בלי השתדלות.

הנה יש בחורצ'יק שאני מכיר שאבא שלו מתחנן אליו שיבנה לו דירה כמו שלו ענקית שהוא בונה עכשיו אבא שלו הוא עשיר והוא בונה דירה ענקית והוא רוצה לעשות לו דירת תיאום צמודה אליו כי הוא רוצה את בנו קרוב אליו, והילד מהסס אם הוא צריך את זה ואם הוא רוצה או לא רוצה, אז הנה נגזר מן השמים שיבוא אבא שלו בלי שהוא יחלום בכלל ויגיד לו אני רוצה לבנות לך אתה לא עושה כלום לא משלם ככה אני רוצה,

זאת אומרת: אם השם רוצה אז יהיה לך כל מה שאתה לא חושב, יכול להיות שאתה חושב מעט ויהיה לך הרבה ויכול להיות שאתה חושב הרבה ויהיה לך מעט, אבל מה שאתה חושב זה לא מה שאתה חושב, "רבות מחשבות בלב איש" אבל "עצת השם היא תקום", אתה לא יכול לשנות כלום ממלא אל תקנא כי "הקנאה מוציאה את האדם מן העולם", לא חבל לאבד את העולם? לא חבל, בסוף לא יהיה לך מה שרצית וגם עולם לא יהיה לך וגם את העולם הבא תפסיד אז מה עשית? בשביל מה?

"איזה הוא עשיר השמח בחלקו" למה הוא עשיר? כי אי אפשר לקבל יותר מחלקו, חלקו זה חלקו, אז צריך להיות שמח אם זה מה שהשם החליט שזה חלקי  - אין יותר טוב בשבילי, הרי זה אב הרחמן שיודע מה טוב בשבילי שאני יכנס לגן עדן, הוא רוצה שאני יעשה ככה יעשה ככה בתנאים כאלה מה שהוא רוצה, בחולי בבריאות בעושר בעניות, בכל מצב מה שהוא רוצה, בלאו הכי אנחנו מסורים בידו וכי אנחנו יכולים לשנות את זה? לכן המאמין באמונה שלמה שהבורא עשה לו את כל צורכו וכי "אין מלכות הנוגעת בחברתה כמלוא הנימה" אינו יכול להיות פרוץ בקנאה.

המבין ומכיר כי העולם הזה הוא עולם העבודה וכי גמול הצדיקים שמור להם לעולם הבא דוקא נזהר מאוד מלרדוף אחרי הכבוד. "גלימה לי! גלימה לי! גלימה לי! גלימה לי!", מי שמכיר ומבין שהעולם הזה הוא עולם העבודה – פה עובדים את השם זה העולם שעובדים בו, וכי גמול הצדיקים שמור להם לעולם הבא דוקא דוקא דוקא לעולם הבא ולא פה הזה נזהר מאוד מלרדוף אחרי הכבוד. כי אם הוא מקבל פה כבוד לא נשאר כי כבר קיבלת, מה רצית? כבוד? קיבלת!.

וכי זה דבר קטן שהזהירנו הרא"ש "באורחות חיים", מה הוא הזהיר? "ותירא תירא תירא ותפחד שלא תקבל שכר בעולם הזה, תיזהר שלא תקבל שכר,

אמר יעקב אבינו: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את חסדך", קטונתי, מה נשאר לי בכלל לחיי העולם הבא? כל כך הרבה שכר קיבלתי פה! עד שהשם הבטיח לו שזה לא על חשבונו.

ועד היכן הדברים מגיעים? מבאר רבינו יונה עליו השלום "בספר היראה", "בעודו בבית הכנסת אל ידבר דברי חול עם אדם, ואף כי בשעת קריאת התורה", לא לדבר בבית הכנסת, "ואם ישבו אצלו הבני אדם המדברים" - מה יעשה? הם רוצים לשתף אותו, אותם העבריינים רוצים לשתף איתם עוד כמה לגיהינום הם לא הולכים לבד, אז "אם ישבו אצלו הבני אדם המדברים" - מה יעשה? "יניע בשפתיו" יעשה עצמו מתפלל, "ואל יתפאר לומר שאינו מדבר, כי כל המתפאר כמעט הוא נוטל את שכרו".

שמעתם עד איפה זה? אם אדם מתפאר, הרי קבעו חכמים שמישהו אומר שהוא בתענית - הוא ייענש, אתה בתענית אתה לא צריך להגיד, אלא אם כן אתה רוצה לעורר אנשים אחרים שגם יעשו תענית לתיקון עוונותיהם וכו' אבל כשאדם סתם עושה ככה - אדם לא יפרסם מעשיו לשם התפארות, לשם כבוד, כי אם הוא עושה זה למטרה זו הוא נוטל שכרו,

אז הוא אומר אפילו זה להגיד ש'אני לא מדבר שזה דבר איסור!' הרי אסור לדבר בבית הכנסת "ועוונו גדול מנשוא", הוא ש"כל המתפאר כמעט הוא נוטל את שכרו", אי לזאת הרודף אחר הכבוד רחוק הוא מהבהירות באמונת עולם הבא, אין לו בהירות שיש עולם הבא באמת, לכן הוא רוצה: "גלימה לי! גלימה לי! גלימה לי! גלימה לי!, גלימה לי! גלימה לי! גלימה לי! גלימה לי!".

נמצאנו למדים מהפירוש של הרמב"ם הזה: עולמו של האדם המצוין בהשגה ברורה של רוחניות בהכרת ההשגחה ובשאיפה של חיי עולם הבא, וזו היא אומנותו – "התאוה והקנאה והכבוד מוציאין את האדם" מעולמו זה, החינוך לאומנה הוא לשים לב תמיד שלא נשתית את חיינו על גאוה קנאה וכבוד.

כבר אמרנו באחד השיעורים הקודמים שאלה שורשי כל העבירות, אם אדם מתקן את אלו - הוא האדם השלם!,

נמצאנו למדים מפירוש הרמב"ם: עולמו של האדם המצוין בהשגה ברורה של רוחניות בהכרת ההשגחה ובשאיפה לחיי עולם הבא,

זה עולמו של האדם שהוא מצוין בהשגה ברורה של רוחניות בהכרת ההשגחה ובשאיפה לחיי עולם הבא,

וזו היא אומנותו - אבל, "התאוה והקנאה והכבוד מוציאין את האדם מעולמו",

החינוך לאמונה הוא, איך נתחנך לאמונה? נשים לב תמיד לא להשתית את החיים על גאוה וקנאה וכבוד. אז נוכל להאמין ברוחניות ב-100% ולהשקיע את כל חיינו בה, אם לא - מאבדים גם עולם הזה וגם עולם הבא!.

ואין בה 'קצת', צריך קצת כבוד וקצת זה וקצת זה וקצת זה... אין קצת! זה כאילו אדם אומר, 'צריך קצת לגנוב קצת לרצוח קצת זה' מה זה 'קצת'? אין קצת. אין קצת.

יש אחד שיודע בדיוק מי אתה, שמה אי אפשר לסובב את העניינים, הוא יודע כמה רצית בשביל זה ובשביל זה ובשביל זה, וזה נקרא 'לשמה ולא לשמה', האם המציאות של מה שאתה עושה מעורבות עם לא לשמה? עם קצת כבוד עם קצת פה וקצת שם, קצת גאווה קצת פה, שופוני אנס קצת..... "גלימה לי! גלימה לי!" נו, כל אחד מחליט ש"אני ראוי לגלימה! אני שראוי לגלימה!", לא הוא‚ ומקלל את ההוא ואומר על ההוא, ומוכר את ההוא ו"מוסר את ההוא!" ועושה ככה אבל הכל בשביל "הגלימה!", מה נשאר להם לעולם הבא?

"גלימה לי! גלימה לי!" צריך לשנן את זה,

אתם רוצים לעשות איתי ביחד? יאל'ה: "גלימה לי! גלימה לי! גלימה לי! גלימה לי!", גם האשכנזים יכולים, "גלימה לי! גלימה לי! גלימה לי!" אתם כל כך מתביישים לשיר את זה כי אתם מבינים שזה ממש מבייש. אז מה לעשות ככה זה "הרב הראשי לישראל" – ציוני.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.