מעשה בחסיד אחד... | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, סון עמר, בת סעדה ומשפחת עזרן באזולאי

יזכו לחזור בתשובה שלמה אמיתית,

בריאות הנפש והגוף,

יראו לימים מצאצאים בשמחתם,

יזכו לחוכמה ויראת שמיים,

יקבילו פני משיח צדקנו,

ישמחו בבניין מקדשנו,

ימשיכו לזכות תלמיד,

יזכו לגבולה פרטית וכללית וסיעתא נשמיה בקול וקול קול, אמן. אמן.

טניה,

מעשה בחסיד אחד שנתן דינאר לעני בערב ראש השנה בשנת בצורת.

החסיד עשה מעשה גדול,

שנת בצורת, אנשים רעבים, אין מה לאכול.

הוא נתן סכום הגון דינאר לעני בערב ראש השנה.

והקניטטו אשתו,

צערה אותו אשתו,

צער גדול,

דיברה אליו לא יפה

על מה שהוא עשה שנתן את הדינאר,

והלך ולן בבית הקברות.

הוא עוזב את האישה, עוזב את הילדים, והוא הולך ללאו בבית הקברות.

ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו, בואי ונשות בעולם.

הסיפור הידוע בברכות יח.

והדבר מפליא.

חסיד הולך לנון בבית הקברות במקום של טומאה?

אולם שמענו מפה קדוש אדוננו, מורנו ורבינו הגאון, החסיד,

זכר צדיק קדוש ברוך השם, אמר ביאור אמיתי על פי דרך המוסר.

ביאור אמיתי.

על פי דרך המוסר.

שהמעשה הזה הוא כפשוטו בהקיץ,

לא בחלום ולא דמיונות.

כי הנה הלשון

הקניתתו אשתו,

מורה שהחסיד הזה נתפעל ממה שהרגיזה אותו.

זאת אומרת, הקנתה פעלה בו.

הוא לא יכול היה לה חריש כנגד מה שהיא עשתה.

והרגיש בלבבות צער וקפדה

או גם כעס.

הוא מבואר בשבת לאמן.

תנור הבנן העולם יהי אדם עינוותן כהלל.

ואל יהיה קפדן כשמאי.

מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה.

התערבו ביניהם.

אמרו, מי שילך ויקנית את הלל יטול ארבע מאות זוז.

מי שיצליח להוציא אותו משוויו ולגרום לו לכעוס,

מקבל ארבע מאות זוז.

אמר, אחד מהימני הקניתנו

הלך ועבר על פתח ביתו.

אמר, מי כאן הלל?

מי כאן הלל?

החבר שלו,

מי כאן הלל?

אמר לו, אתה הלל שקוראים אותך נשיא ישראל?

לא ירבו כמותך בישראל.

וואי וואי וואי, איזה עזות פנים.

גדול הדור עומד למען ידו איזה תמבל

של ארבע מאות זוז.

הוא הלך לשם ומצער אותו איכשהו, באמפתיה,

התקלע לפני כניסת השבת.

הוא שואל אותו שאלות דביליות, שטויות.

כל פעם מוציא אותו מחדש, הוא מתנגב, יוצא ומסביר לו.

ואחרי שבסוף הוא לא הצליח להקניט אותו, לא הצליח לצייר אותו, לא הצליח,

אז הוא מקלל אותו.

לא ירבו כמותך בישראל.

ככה אומר להלל.

מה עונה לו הלל?

אומר לו,

ייבא זהיר ברוחך,

כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז

ועוד ארבע מאות זוז.

שמונה מאות.

והלל לא יקפיד.

שלא תתאדה.

אז רואים פה שהלשון יקניט

זה גורם למי שמקניטים אותו קפידה בכעס.

אבל האיש הזה לא הצליח להקניט, לצער ולהכעיס את הלל.

כי הלל מגודל הענווה לא התפעל בכלל מדברי הבוז

של האיש.

הסברתי לכם, צריך להרגיש שזה זבובים.

עזבו.

לא עושים ככה,

יש כאלה יותר עצבנים.

עושים פח!

הם עם עצמם סתירה, רוצים דמעו,

אבל, מה לעשות? יזבו, יא זבובים.

אז הוא לא התפעל מכל דברי הבוז של האיש,

ולא הרגיש ולא בא לידי קפידה בכלל,

טוב, נחזור למעשה שלנו, מעשה בחסיד אחד.

פה אשתו הקניתה אותו והוא כן התפעל מדבריה ובא לידי קפדה או כעס.

נמצא שהחסיד הזה נכשל ברפיון מידת הענווה.

כי כעס

וקפדה זה בא מגאווה.

אז הוא הרגיש שהוא נכשל.

ב,

מידת הענווה יהיה לו רפיון.

כי אין זה מדרכי הענבים והשפלים בדעתם להיות מקניתים ומרגיזים אותם. זאת אומרת, אי אפשר יהיה להקנית ולהרגיז אותם.

כי מדרך הענווה האמיתית,

שלא ירגיש דברי קנטור,

ולא ינוח שבט הקפדה בגודל הענווה, בגורל הענווה, בשום עניין בעולם.

וכמו שנאמר על הלל,

בגודל ענוותנותו לא הקפיד על האיש

שרצה להקנית אותו.

וכן אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

בסוטם הם.

אמר רבי אבהו,

מרש אבא אמנה עין ותנאנה בהתחלה הייתי סובר שאני ענב

והייתי אומר שאני ענב.

כיוון דחזינא לרבי אבא דאמר איהו חד טעמא

ואמר המורה חד טעמא

ולא קפיד אמנה לב עין ותנאנה

ברגע שראיתי את רבי אבא

שהוא אומר טעם בציבור.

היה לו מתורגמן,

המורה.

היו המוראים שאומרים את דברי התלמיד

החכם שעומד ודורש בפני הקהל כי לא היו מבינים,

אז היו מתרגמים להם לארמית את לשון הקודש.

וגם הוא אמר חד טעמא.

מה פירוש?

הוא לא תרגם אותו בדיוק מה שהוא אמר.

הוא הוסיף עליו ואמר טעם נוסף, אחר.

והוא לא היה מקפיד.

אילו אני אומר משהו, הוא אומר משהו אחר.

או בנוסף,

הוא לא הקפיד.

אמר אם ככה אני לא ענב.

כי הוא לא יכול לסבול את זה.

הוא הרגיש בעצמו, הוא לא יכול.

הרי שיסוד הענבה הוא שלא להקפיד כלל על שום דבר בעולם.

שום דבר בעולם.

ולזה, כאשר הרגיש החסיד, הרי קראו לו חסיד, הגמרא קוראה לו חסיד, לא סתם היא קוראה לו חסיד.

ולזה, כאשר הרגיש החסיד שהוא נתפעל

ממה שהקניתה אותו אשתו, בא לידי קפידה ונכשל במידת הענבה.

ורצה לעשות תשובה

ולהשלים נפשו במידת הענבה בתכלית.

רוצה עכשיו לתקן את זה מיד, עכשיו ערב ראש השנה.

ערב ראש השנה, הוא רוצה לבוא לראש השנה מוכן

לתקן את המידה.

אז לא רק עבירות,

מצוות עשה, מצוות לא תעשה.

גם את המידות צריך לתקן לפני שמגיעים לראש השנה.

אה, זה לא פשוט.

לא פשוט.

והנה ידוע כי היסוד של דרכי התשובה

זה עזיבת החטא.

וצריך לקבל להבא שלא לעשות יותר חטאים.

אבל לא דומה תשובה בדרכי המידות

לשאר העבירות והמצוות המעשיות.

במצוות

אדם בקל יכול לשוב בתשובה.

מקבל על עצמו להיות זהיר,

ולפרוש מנחם, ואם הקבלה שלו אמיתית, הוא יעמוד בזה.

הכל בידו, זה מסלול בידו.

רוצה לעשות עבירה או לא רוצה.

רוצה לקיים מצוות או לא רוצה, זה הכל מסלול בידו.

אבל לא כן בדרכי המידות.

המידות זה שורשים בפנימיות הלב.

ועל זה דרוש עמל רב לעקור מן השורש

מידה שאינה רצויה.

זה לא חד פעמי,

כאילו אתה מתגבר פעם אחת אז כאילו תיקנת את המידה, לא.

זה לא אומר, אם השורש קיים, הוא יתפרץ.

לא עכשיו, פעם הבאה.

אם אתה לא עוקר את השורש, אם יש לך יבלית בגינה,

היא כל פעם תכסח אותה, היא תחלה עוד פעם.

אם לא תשים שמה חומצה,

שתבטל את השורש לגמרי,

אז היא עדיין קיימת.

זאת אומרת, צריך

לשרש אחרי המידות, לעקור אותן משורשן.

עכשיו, בדרכי קניית הענבה,

שנינו באבוד פרק ד',

רבי לויטס איש יבנה, אומר,

מאוד מאוד הביא שפל רוח

בפני כל אדם,

שתקוות אנוש רימה.

למה שהאדם יהיה שפל רוח בפני כל אדם?

מה, אין לו שום חשיבות לאדם?

הוא צריך להיות שפל

בפני כולם?

איפה הכבוד העצמי? איפה כל השאר?

הוא אומר, חביבי,

מה התקווה שלך?

שתאכל אותך רימה?

קחו לכם את הדמות,

אחי, שאתם מחשיבים,

ועכשיו שימו אותו בקבר,

ותצפו בתלת מימד מבחוץ.

הכניסו מצלמה,

תראו אחר כך איך כל התולעים מרחשות ובאות.

ונכנסות לו באף,

ובאוזניים,

ובעיניים,

ומתחילות לכרסם.

וראיתם פעם, חוץ מכבודכם, מקק

שבאות

מאות נמלים ומתחילות לגרור לו חתיכות, חתיכות, מכרסמות אותו.

ככה זה.

תקוות אנוש, מה התקווה?

רימה.

אז מה אתה מתגאה?

במה יש לך לדברות? תהיה מי שלא תהיה.

רק צדיקים ומורים.

לא מעניין תשובה גמורים,

לא שולטת בהם

ברימה וטונה.

אבל כל השאר,

איפה שהגוף חטא,

איפה שהיו עוונות באיברים,

אז הם באים לכרסם.

לכרסם את כל הרושם

שנשאר בגוף

מטומאת המעשים שהוא לא תיקן.

זה אחד מהעונשים והדינים שיש בקבר.

אז רבי לויטס, איש ימנה אומר,

מאוד מאוד הביא שפררוע בפני כל אדם. והרמב״ם מביא את המעשה הידוע,

שהיה יהודי אחד, חסיד,

שישב בירכתי ספינה,

ובא

גוי ערל מהסיפון העליון,

חוץ מכבודכם,

עשה עליו בכוונה במזיד קטנים על הראש שלו.

והוא ישב

ולא הגיב,

ולא זע ולא נד.

אחרי שגמר

הרשע ורושע

הגוי הערל הזה

קם היהודי ורקד בשמחה,

שהגיע להשתוות המידות,

שאי אפשר.

אתם ראיתם פעם

איך הסאונד עולה?

ביי ביי ביי ביי.

הוא,

אין.

לא עולה ולא יורד, לא משפיע עליו שום דבר. זה כמו מים צוננים

ויום שרבי.

על זה אומר הרמב״ם, זה מה שהתכוון.

זה מה שהתכוון ריבי נויטס,

מאוד מאוד הביא שפר רוח בפני כל אדם.

אפילו גוי כזה שעושה עליו קטנים,

בכוונה, לא שהוא לא רואה אותו.

ואתה נשאר, אתה יודע, כמו שישבת קודם,

מבסוט ככה, רואה את הגלים.

עכשיו יש לך עוד גלים על הרוב.

זהו, עם קצב.

ואתה

לא מרגיש שום שוני.

ויש אומרים שהמעשה שמספר הרמב״ם זה על עצמו,

מעשה שהיה בו בעצמו.

ידוע שהוא הפליג בספינה וכו' למחות.

אז המשנה אומרת,

את הדברים ברור.

זאת אומרת, אדם צריך להכריח את הנפש להרחיק ממנו את הגאווה.

בפרט שהוא חושב

מה תהיה אחריתו.

והוא ישוב להיות רימן.

אז רואים מפה שדרך קנייה,

איך קונים?

איך קונים ענווה?

כשמתבוננים, מה אחרית האדם?

אחרית האדם סבור היא מוותו לעד.

לכן כתב מסילת ישרים.

כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו,

אם אדם מסתכל

כמה החומר שלו פחות,

יחשוב כמו כן שסוף,

שסוף, בסוף כל גדולתו ישוב להיות מאכל התולעים.

כי מה טובו ומה גדולתו אם אחריתו בושה וכלימה.

ועל כן,

לאור מה שלמדנו עכשיו, איך מתקנים

את מידת הענבה.

דהיינו, איך מביאים לשלמותה ומתגברים על הגאווה.

לכן החסיד הזה,

שהוא נכשל ברפיון מידת הענבה,

ורצה לשוב בתשובה,

תשובה מלאה, ולהשלים נפשו, להשלים אותה,

הוא היה חסיד,

להשלים אותה במידת הענבה בתכלית,

היה עליו להתבונן

בדרכי המוסר.

יש אנשים שלומדים מוסר כמו שאנחנו, ויש מקיימים את המוסר בעצמם,

אז הוא התבונן.

ורמה הפחיתות והשפלות של אדם,

שמה התקווה שלו?

תקוות אנוש רימה

בעיני בעת אחר,

אם היה זמן אחר ולא היה ערב ראש השנה,

הייתה אפשרות

לעמול בדרכי ההתבוננות במשך הזמן,

אבל עכשיו ערב ראש השנה הוא רצה לעשות תשובה שלמה,

ולמהר להשלים נפשו במידת הענבה עוד בלילה הזה,

טרם יקום למשפט

ביום הדין הנורא.

על כן ראה להשתמש

באמצעים הכי חזקים

להגביר את ערכי ההתבוננות משפלות ופחיתות האדם,

כדי שיעשה רושם

ויפעול עוז על לבבו.

אז הוא הלך לישון

בבית הקברות,

להרגיש מה אחריתו בסופו של אדם, על מה אתה כועז,

על מה אתה מרגיש קפדה.

זה המעשה של החסיד,

לא יאומן כי יסופר.

לכן הוא הלך ללון בבית הקברות.

הוא לא התבונן

במשנה שאומרת, רבי לויטס אומר,

הוא לא הסתפק בלקרוא את הרמב״ם, מה שאמרנו,

הוא הלך לחוש,

לחוש

ממש

מה סופו ואחריתו של אדם.

שזה הבית מועד לכל חי, בסוף כל האדם.

שמה הוא מוכשר יותר להתפעל מדרכי ההתבוננות

של תקוות עינו שלמה ואחריתו בושה וכלימה.

וכך הוא יקנה מהר ענווה בשפלות,

בתכלית.

אז עכשיו ברור ולא פלא שהוא הלך ללון בבית הקברות.

כי כל מה שהיה נחוץ להם,

לחסידים האמיתיים בזמנם,

לעבודת השם יתברך,

ובפרט לדרכי התשובה,

לא ייבצר מהם כל עצה וכל תחבולה שבעולם.

רבנו בחייה מביא,

שהייתה עיר של כולם, היה קבר פתוח בכניסה לבית.

כל פעם שאדם נכנס ויוצא, הוא רואה את הקבר בשביל שידע מה חריתו, לנגד עיניו.

היו צדיקים שקנו תכריכים ותלו אותם בארון. כשהוא הולך ללמוש חליפה של שבת,

הוא תמיד נתקל בתכריכים.

מה הסוף שלו?

עשו כל מיני עצות,

לא לשכוח מי אתה, מאין באת ולאן אתה הולך,

ולפני מי אתה עתיד, תן דין וחשבון.

לפני מלך מלכי המלכים,

הקדוש ברוך הוא. זה מילים, אנחנו אפילו לא מבינים מה אנחנו מדברים.

מלך מלכי המלכים.

מלאכים ברום השמיים, 750 מיליון קילומטר גובה.

והם רועדים, מזעים וחלים מפני קודשים.

ואדם זה עתוד, פה בעולם הזה, מטר שבעים וקצת,

ומרגיש שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. היום לא בא לי לקום, היום כן בא לי לעשות,

היום לא ככה, אחר כך, לא עכשיו, כבר מלגשגושים.

זה הכל גאווה?

הכל זה גאווה.

רק תראו מה עשה החסיד.

והם מספרת לנו גמרת הסיפור, והיא גם מספרת לנו, כי הוא שמע נשמות מדברות.

מה זה נשמות מדברות? מה הן עושות שם?

בבית חברות מדברות, למה הן לא ענו למעלה?

כי יש נשמות שהן עדיין קשורות לעולם הזה, מסכנים אנשים.

כל הזמן חדשות, נאייס, נאייס.

מה, מה, מה, מה, מה?

זה מה שמעניין אותם.

במקום שיעניין אותם מה החדשות שיש שם,

איפה שהם הולכים,

הם שומעים חדשות, מה שיישאר כאן, זה לא מעניין אף אחד.

מה קרה לפני שבועיים? לא זוכרים כבר לפני החודש, ודאי שלא לפני שנה, מה נרש מ...

בשביל מה השקעת את כל העין שלך בשטויות?

ואנשים חיים בזה.

במקום חדשים לבקרים,

מבא אמונתך להתחדש בתורה, ביראת שמיים, כל הזמן.

אנשים מבזבזים את החיים סתם.

במקום לאגור ולאסוף

לחיי העולם הבא שאתה הולך.

כמו אדם שרוצה להפליג מכאן ולעבור דירה לחוץ לארץ ומשפץ את הבית.

מה אתה משפץ את הבית? חבל על כל הגורה שאתה משקיע ועל הזמן ועל הטרחה.

אתה עומד לצאת מפה ולעבור למדינה אחרת, לא על מנת לעזור.

אז מה אתה משפץ?

ניש צייכן.

אדם, זו לא הדירה שלך פה.

אתה עומד לעזור.

מה איחדת צידה לדרך?

אנשים, כמה שתסביר להם, זה לא עוזר.

לא, לא מתבוננים,

לא מגיעים למסקנות, לא משנים את אורחות חיים.

ממשיכים כמו כולם.

כן? יש כאלה ממשיכים לנמם, למרות זאת, ואחר כך מגרדים את הראש, כאילו.

כן? כאילו, הם לא נרדמו, זה רק היה גיל עוד ראש, כאילו, לא משתנים שנה, שנתיים, חמש, עשרה, תעיר להם, תגיד להם, תעמוד את זה, ונשאר דברים אותו.

דברים לא מחלחלים לתוכם כלום, שום דבר לא משתנה.

זה חסיד.

פעם אחת הוא הרגיש

שהיה לו צעד

ואולי כעס

במה שאשתו אמרה לו על הדינה שנתן לעני.

מיד הלך

ועשה מחשה בעצמו כדי שהגיע ליום הדין נקי ושנם

גם במידה הזאת שלא יהיה בה שום רפיאור.

טוב,

בסוף אנחנו ערב ראש השנה.

נראה מי יבוא לפה, מי ילך לבית קברות, מי ילך לשמה.

אני בטוח שכולם יגיעו לפה, כן? אף אחד לא ילך לבית קברות.

חייבים לעבוד.

לא עובדים?

משלמים.

ביום הדין קובעים.

ראיתם כמה נפטרו השנה, רחמנא ליצלן?

ועל כולם הדביקו חותמת קורונה.

אף אחד לא מת מסרטן,

לא מת ממחלות אחרות, שפעה בכלל לא הופיעה השנה.

דילגה עלינו.

כולם חותמת קורונה.

איזה גזירות.

שלא ילוו את האנשים בלוויה,

רק עשרה אנשים.

שלא יתחתנו אנשים.

שלא, מה זה?

שאנשים יהיו מומללים, לא תהיה להם עבודה, לא תהיה פרנסה.

שאנשים ילכו כמו כלבים.

ושנה שהקדוש ברוך הוא העניש את כל העולם.

לא עונש רציני, אבל עונש מציק.

העולם לא רואה.

זה כבר לא...

זה כתוב במדינות בו ייאמר איזו לחרם, איזו לרעב,

איזו, איזו, איזו. לא כולם, איזו.

איזו זו ואיזו זו.

ופה רואים כל העולם כולו,

כולם אותה גזירה.

לא יאומן כי סופר.

כל העולם כולם אותה גזירה.

כולם.

לא יאומן כי סופר. אז מה יהיה שנה הבאה?

אם לא נעשה תיקון אנחנו לעצמנו, לפחות.

מה יהיה שנה הבאה?

כבר אמר ביבי דיקי

יום שני הוא מגביר את הסגר.

הוא מגביר, כן.

למה יש לו הוראות מבילי עד דבילי?

אז אני מבקש מכולם להתפלל לא רק עלינו,

אלא על כלל העם היהודי בארץ ובתפוצות.

ואם תרצו להתחסד גם עם אומות העולם,

שכל אלה שהיו שליחים לרעה כי מגלגלים חובה על ידי חייו,

שכל אלה שנתגלגלו, כל החובות האלה על כלל הציבור בגינם ובגללם,

במעללה שהקדוש ברוך הוא ישלם להם בראשם גמולם.

אמן ואמן.

אמן ואמן.