מדוע ראש השנה לפני כיפור | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

הגאון רבי יצחק בלאזר, זיכרונו לברכה, שואל לכאורה יותר מועיל יום הדין

שיום הכיפורים יהיה לפניו

כדי שייכנסו לדין אחר מחילת עוונות

ולמה קבע השם יתברך

את ראש השנה דווקא לפני יום הכיפורים

ואמר

שאם אמנם שלראש השנה היה מועיל שיהיה יום הכיפורים לפניו,

אולם ליום הכיפורים נדרשת ההכנה הנוצרת על ידי ראש השנה.

ראש השנה צריך ליצור באדם מצב שהוא מוכן לתשובה.

בראש השנה חשים מלכות השם בחוש,

פחד עדין,

משפט,

מורגשים ביום הזה.

כשעוברים יום זה קרובים אחר כך לתשובה ומסוגנים למחילת העוונות של יום הכיפורים.

ויש להבין מפני מה אצלנו,

הלוואי ויחזיק הרושם של ראש השנה עד יום הכיפורים.

מי יודע אם נשאר אצלנו הרושם אפילו לשחרית של מחר,

כי רפיונות התפילה שהם מלפני ראש השנה,

עלולים להימצא בתפילה של מחרתו.

המעריב של מוצאי היום כבר אחר הוא.

כבר פג הרושם של היום.

ואילו על פי דרכי התורה צריך ראש השנה ליצור את יום הכיפורים.

אז מהי סיבת שינוי המצב?

העניין פשוט

אם נקדים יסוד נורא שאמר הסבא, זיכרונו לברכה,

בה דברים ראויים למי שאמרם.

אנו בעצמנו לא היינו חושבים שעד כדי כך מגיעים הדברים.

אחרי מעמד הר סיני נאמר

בה אשמיעם את דבריי

למען ילמדו ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה.

והקשה פשיטה,

הסבא הקשה פשיטה,

וכי יראה זה מצוות עשה שהזמן גרמה,

שצריך להשמיענו שהיראה תהיה כל הימים?

הוא פירש כל הימים כאלה למעלה.

מעמד הר סיני נעשה כדי שכל הימים ילמדו ליראה את השם.

ואשמיעם את דבריי למען ילמדו

ליראה אותי כל הימים, הכוונה ילמדו כל הימים ליראה אותי.

ראינו שגם הדור שחיו את המעמד הנורא הזה,

לא תשאר להם היראה מעליה.

ואם רצונם שהיא תתמיד היראה הזו, עליהם לשוב ולהתבונן במעמד הזה וללמוד ליראה.

הרושם הטבעי של המעמד, כוחו יפה רק לשעתו,

כדי שעניין המעמד יהיה קניין בנפש,

ויפעל הרושם שלו גם להבא,

וכך נחוץ לשבת,

ללמוד ולהתבונן בדבר שיהיה קניין בקרב האדם.

כל זה נכלל במה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה.

לא יגעת ומצאת, אל תאמין.

כל מה שבא לאדם מבחוץ,

בכלל מצאת הוא.

ובלא תוספת הגיעה עצמית בדבר,

אל תאמין שקנית אותו. יעבור זמן מה והוא יאבד לך.

הדברים האלה נאמרו על מעמד הר סיני ודור המדבר.

לאחר כל מה שעברו, עד שהגיעו למעמד הר סיני,

עוד לפני קריעת ים סוף, היו שלמים באמונתם.

והבחינה לדבר שאפילו המצרים הגיעו להכרה מכוח המכות

עד ששלחו את ישראל מעובדם,

כל שכן עם ישראל,

ועוד לפני היציאה נאמר ויאמן העם.

מאמינים, בני מאמינים הם.

ומכוח האמונה יצאו למדבר שממה,

ועליהם נאמר זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך,

לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה,

והשם משבח אותם במעשה זה.

מיליונים, אנשים זקנים, צעירים, טו ונשים, בכל מיני מצבי בריאות

יצאו למדבר שממה.

לא שאלו מהיכן נחייל,

אלא סמכו על השם יתברך באמונתם.

אחרי כל זה קריעת ים סוף.

ויראו ויאמינו,

ומה שראו על הים,

ואחר כך המדבר, וניזונו ממן, וסלם, ובאר.

ואחר כל ההכנה למעמד הר סיני, וראו מראות נשגבים כאלה.

אחרי כל זה אומרת התורה, למען ילמדו ליראה.

בלי תוספת התבוננות,

לימוד והגיעה עצמית,

יעבור זמן מה, וכל הרושם של מעמד הר סיני יחלוף לו.

נורא הדבר הזה.

מה זה?

מה נאמר?

מה נדבר אצלנו?

מה השאלה בכלל למה פג רושם ראש השנה אצלנו?

הרי אם אצלהם היה צריך ללמוד ליראה אחרי המעמד כל יום,

כדי שלא יפוג המעמד אחרי כל מה שתיארנו.

איך לא יפוג אצלנו הרושם אחרי ראש השנה?

אמנם עברנו יום כזה,

אבל מעמד הר סיני לא ראינו.

הכנה מוקדמת ביציאת מצרים לא עברנו.

ומה הפלא שאם לא נשים עצמנו להתבונן,

ללמוד לעצמנו את אשר ראינו ביום הדין,

נשנן בקרבנו מלכויות, זיכרונות,

שופרות ופחד הדין,

יעבור זמן מועט בכל אשר הרגשנו כלא היה.

ונאמר על האנשים שאינם הולכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת השם,

ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה.

יש להם יראה,

אבל מלומדה.

על כן איני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא.

כך קובע רבנו יונה שעל זה מקבלים עונשים חמורים ביותר.

אם יראים את השם

במצוות אנשים מלומדה, מתוך הרגל.

בלי לערוך מערכות שלמות,

מחשבות והתבוננות, ביראת השם לא תיתכן היראה.

אין היא נקנית בשום פנים בלא לימוד התבוננות והגאה, היא לא נקנית.

ומה שיש בלי התבוננות מתמדת, אין זו אלא יראה מלומדה.

וכשה סבא זיכרונו לברכה, הרי אמרו,

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה,

שמתוך שלא לשמה בא לשמה,

ואם כן מפני מה חמור כל כך

עונש יראה מלומדה.

מה אמר זיכרונו לברכה?

מי שלא לשמה, באים לידי לשמה.

אבל מיראה מלומדה לא יגיעו אף פעם ללשמה.

לא קול שלא לשמה מביא ללשמה.

שלא לשמה שכולו רצון ותאווה, אין לו תקווה.

עבודה שלא לשמה היא שסופה לבוא לידי נשמה.

כמו שבאר מסילת ישערים בפרק הטהרה,

יראה מלומדה אינה בגדר עבודה שלא לשמה.

ולכן חמור עונשיו.

תארו לכם שיראה, יש לא יראה,

אבל היא מלומדה היא יותר גרועה מעבודת השם שלא לשמה,

שיביא לשמה.

כי המלומדה לא תביא לשמה.

כותב רבנו,

יונה בעיקרי התשובה,

האיש המתייצב על דרך לא טוב תמיד,

וגבר על חטיו דורך בכל יום,

ושונה ביבלתו,

וכל עת אוהב הרע,

ומכשול עוונו ישים נוכח פניו

התאווה ביצר.

מה דינו של זה?

ראשית תשובת האיש הזה,

לעזוב דרכו,

ומה חשבתו הרע?

לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא.

והמשל בזה למי שאחז בשרץ,

ובא לטבול ולהיטהר,

כי יניח השרץ תחילה, ואחריכן יטבול וייטהר.

והנה עזיבת מחשבת החטא

היא השלכת השרץ.

והחרטה והווידוי והתפילה זה במקום הטבילה.

חידוש,

הסבא, זיכרונו לברכה,

היה בדור המדבר,

אבל במצבנו,

השרץ

התאווה והיצר הם מנהיגנו,

הלב מלא בתאוות עולם הזה,

מה יועיל לנו לרמות את עצמנו?

פשוט הוא שאין בכוח התעוררות להפוך ליבנו בלי שנתייגע ונעמול בדבר בעצמנו.

גם כאשר הלב מתוקן ומוכשר לקבלת החוכמה,

בלי התבוננות לא תיוולד היראה.

כל שכן כאשר הלב מושחת ומקולקל ומלא חטא

בעבירה גוררת עבירה בטבע.

בוודאי ובוודאי דבר פשוט שלא תיווצר היראה בלא שנשים עצמנו להתבונן.

התורה קבעה ראש השנה כהכנה ליום הכיפורים.

אולם כדי שאצלנו יפעל ראש השנה לקרב אותנו לתשובה,

נחוץ להוסיף עמל ויגיעה.

בראש השנה עומדים וזועקים מלכות,

אבל בזה זה לא נגמר.

צריך לראות שבחיים יחיו כל הזמן עם מלכויות.

נמליחך מלך,

לא רק בראש השנה.

כל יום ויום

לקבל עול מלכות שמיים.

ולחיות בהתבוננות ובלימוד מוסר קבוע כל יום מינימום שעה,

אפשר להחזיק ככה עוד יום, עוד יום עד שנה הבאה.

בלי זה,

בתיירתם מצוות הנשים מלומדה, ועל זה מקבלים עונש גדול.

רבי חננין אומרים מה שהוא אומר.