לא אכל ולא שתה ולא ישן | הרב אמנון יצחק

לא אכל ולא שתה ולא ישן

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות ל"ד כ"ז)

משל למלך שהיה אוהב לתיסמון, מלך שהיה אוהב את שומר האוצר, תיסמון. אמר לו מדוד לך דינר זהב. משמחתו, לא ביקש לא לאכול ולא לשתות. ביקש לישון, אמר לו, אמר לעצמו אם אני ישן, אני מפסיד את אלו. כך משה, מודד התורה, שכח ולא אכל ולא שתה, ביקש לישן, אמר 'אישן? אני מפסיד, שלא אמר לי אלא ארבעים יום בלבד'. אמר הקב"ה 'נצטערת? חייך אין אתה מפסיד'. בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדיברות בלבד, עכשיו שנצטערת, אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות. שנאמר "כתוב לך את הדברים האלה". כיוון שידע משה, התחיל אומר "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי" (תהלים קי"ט ע"א).

אז המדרש מביא משל, מלך שאומר לשר האוצר תמדוד לך דינרי זהב. מרוב השמחה אז הוא לא אכל ולא שתה, חבל על כל רגע, רוצה לישון, עייף כבר. אבל אומר אם אני ישן, אני מפסיד את הכל, אמרו לי תמדוד. כך משה רבנו מודד התורה שכח, היה מלמד אותו ושוכח, מלמד ושוכח, מלמד ושוכח, כמויות אדירות, ולא אכל ולא שתה. ביקש לישון, טוב אחרי יום, יומיים, כמה, צריך לישון. אמר 'אישן? אני מפסיד, שלא אמר לי אלא ארבעים יום בלבד'. הוא לא ידע שהוא ייתן לו במתנה בסוף את הכל. אז יוצא שהוא גם לא ישן. אמר הקב"ה 'נצטערת? חייך אין אתה מפסיד'. הוא פחד להפסיד אם הוא יישן. אז הוא אמר לו אתה נצטערת ולא ישנת. חייך שאין אתה מפסיד. בלוחות הראשונים לא היו אלא עשרת הדיברות בלבד, זאת אומרת כל התרי"ג מצוות בשהם כלולים בתוך עשרת הדיברות. אבל עכשיו שנצטערת, אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות, וזה ניתן למשה רבנו בלבד, לא לישראל, והוא בעין טובה שלו נתן לישראל, שנאמר "כתוב לך את הדברים האלה", לא כתוב "כתוב את הדברים", "כתוב לך את הדברים האלה". כיוון שידע משה שהוא קיבל ככה את המתנה הגדולה הזאת, כל ההלכות מדרשות ואגדות, כיוון שידע, אמר "טוב לי כי עוניתי", היה משתלם, משתלם לא לישון לא לאכול לא לשתות, כל הזמן מנוצל למדוד את התורה.

טוב, הרעיון הזה שחכמים זכרונם לברכה מגלים לנו זה שאל לו לאדם מישראל, אם הוא איש תורה ומוסר, להשלות את עצמו אפילו לשעה קלה, אפילו לרגע אחד בחייו, ולומר 'אני אנוח קצת, אני קצת ארחיב ואאריך באכילה', לא להזדרז, למתוח את זה כמה שיותר, מחשבות של תענוג עצמי, של תשוקת התפנקות, כל אלה הם הפסד גדול ועצום כרוך בעקבם. אין לו לאדם להתנהל באדישות בעולם הזה שניתן לנו לזמן קבוע וקצר מאוד. עלינו להכין צידה לדרך, ללמוד וללמד בכל הליכותינו, בכל הניסיונות, צריכים להרגיש את הזמניות והארעיות, וזה צריך ללוות אותנו, כי האי עלמא לבי הילולא דמיא, חטוף ואכול (עירובין נ"ד). העולם הזה דומה לבית חתנות, הולכים לחתונה, אז זה דומה העולם לזה, חטוף ואכול, ב11:30 סוגרים את האורות, מה שהספקת לאכול אכלת, מה שלא, אין. מלא אסמיך במצוות ומעשים טובים, כי רחוקה הדרך ממך. זה נצח, הולכים לנצח, צריך הרבה הרבה לקחת מפה. ובבואך שמה אל תיראה כעני בפתח מלא בושה וכלימה. לא הבאת כלום. אל תשכחו 180 יום צריך לתת דרשה רצוף. אז צריך את הדרשות האלה שאני נותן פה לדעת אותן בעל פה כמו שאומרים.

ואין לבוא לפני המלך בלבוש שק, במלבושים צואים וסרוחים, כי יגרשו אותו מהארמון. וכל הנותן תנומה לעיניו ולא רוצה לקום לשלוש בלילה, ומרדים את עצמו בהבלי שינה, לעולם לא יזכה בהדר מלכות שדי לא בזה ולא בבא.

ההכרה וההרגשה הזאת של הזמניות החולפת היא מועילה והכרחית, לא רק לעושר הצפון של העולם הבא, אלא היא גם מחלצת את האדם בעולם הזה מכל הפורענויות, מכל מיני לבטים וצרות שאדם מסתבך בהם בחיים היומיומיים בגלל דעתו הקצרה. כי הוא חושב שכל העניינים האלה יש להם ערך רב וחשיבות, והוא מייחס להם ערך רב. והוא חושב שעוד גדול היום בימי חלדו עלי אדמות, ואם הוא ינצח את חבריו בכל העניינים האלה הרי הוא יהיה מאושר, ולכן הוא חושב 'כדאי להילחם על כל דבר, להתנצח ולהסתבך בעניינים שונים', וככה הוא מכלה את ימיו בשטויות ובהבלים.

אבל לא כן עם הכרת המהות של היום שהיום קצֵר! כל זמן שעובר היום קצר. דמיינו לכם שעון חול שכל החיים שלכם בפנים, והחול יורד, יורד, יורד, היום קצר. היום קצר והמלאכה מרובה. וזה ירחיב את דעתו של האדם להשתחרר מכמה דאגות, אין לי זמן להתעסק עם השטויות האלה, החיים שלי עפים! צריך לנצל אותם! סכסוכים וצרות לא כדאי לשים לב אליהם בכלל. וזאת אפילו מנקודת מבט של חיים מעשיים. המחשבה שעוד היום גדול מצמצמת את דעתו של האדם, מביאה עליו מיני צרות, לבטים של סרק והבל, וההכרה האמיתית לפי הוראת חכמים זכרונם לברכה זה 'היום קצר', כל הזמן תראה החיים שלך מתבזבזים. זה מרחיב ומעדן את דעתו לאושר ולטובות שמחכות לו בעולם הזה ובעולם הבא. כי כל הזמן יהיה ברשותו. אבל אם הוא חושב שיש עוד הרבה זמן, אז יש לו זמן להתעסק עם אנשים, להתווכח ושטויות ולבזבז את החיים.

ואכן, הצער והדאגה שאדם מצטער ודואג איך, איך להשיג את החכמה הטהורה, לעיתים קרובות כבר מתן השכר בצידו. ומה שאין בכוחו של חכם להשיג בדרך ההתקדמות הטבעית, יש לפעמים בכוחו של הצער להקנות לאדם את ההשגות האלה. וככה ניחן משה רבנו עליו השלום בתור גמול על צערו, בגלל שהוא הצטער ולא ישן לא אכל ולא שתה, שלא להפסיד מתוך הארבעים יום, קיבל גמול על הצער את כל ההלכות והאגדות והמדרשות שלא נשתכחו ממנו ולדורות. אז כל מי שלומד היום את זה, זה שייך למשה רבנו, זה פרטי שלו. והוא העניק את זה מתנת חינם לישראל, בגלל טובת עין שהייתה לו.

והתוספות בברכות מ' דיבור המתחיל 'הווי מלח' מביא המדרש שהשטן מקטרג בסעודה שבטלים מתורה בין נטילת ידיים וברכת המוציא, שממתינים זה על זה עד שייטלו ידיהם. עכשיו יש עשרה צריכים לשבת, נטלו ידיים וממתינים עד שיבוא הבוצע ויבצע את הפת. ולכן מביאים מלח לסעודה כדי שלא לבטל ממצוות, ושלא יקטרג השטן. על כל קרבנך תקריב מלח. אז זה, השטן מקטרג, איפה? בסעודה, איפה? הוא בקטע הזה שבין הנטילה לברכת המוציא, הא, אתה יושב דקה שתיים שלוש סתם, כבר הוא מקטרג! וואי וואי וואי. תשאיר ספר פתוח, תשים מלח, שיהיה מצוות לנגד עיניך. תחשוב במצוות.

והלא מבהיל הוא עד כמה שהראשונים זכרונם לברכה הרגישו ביקרות החיים עלי חלד בעולם הזה החולף, כמה כל רגע שווה. עד כמה חשובים ונעלים הם אפילו הרגעים הדקים שבטלים בהם מן התורה. ועד כמה שצריכים להתאמץ ולתקן ולהשלים ולמלא כל דקה ודקה ודקה ודקה ודקה. במה למלא? בתוכן של קיום מצוות כהכנה לחיי הנצח של העולם הבא. כבר אמרנו שהערבי נחל אומר שכל רגע שהאדם חי, הרגע הזה נפרד ממנו, או שהוא מלא במצוות או שהוא ריק. או מלא או ריק. עוד בלי עבירות, או מלא או ריק. אחר כך שיש את הלבוש שמלבישים את האדם, ממה מלבישים אותו? מהתורה והמצוות שלו. חלוקא דרבנן זה נקרא. אז אם נגיד שהבנאדם היה לו דקה מלא דקה ריק, דקה מלא, דקה... אז יהיה לו בגד של רשת. ואם יהיה לו יותר ריק מאשר מלא, אז יהיה לו גדר. אז זה קצת בושה, לא? לעמוד ככה עם בגד כזה. צריך לשים לב איך לא לבזבז את הזמן. פה אנחנו משתדלים מאוד לנצל את הזמן, ויש עוד מקום לדחוף, יש עוד. בשלוש מתחילים פה ללמוד בלילה, נץ, שיעור, כולל עד הערב, גמילות חסדים, עד שמותשים, נשכבים ונשרעים, מתעוררים כארי וכלביא, ומתחילים את עבודת ה' עוד פעם.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).

לשמיעת שיעור זה ושיעורים נוספים:

02-3724787