הייתי שם במצרים - חלקים יא-יב - מכת כינים | הרב אמנון יצחק שליט"א
- - - לא מוגה! - - -
יציב יום
להחזרת כל החטופים בריאים ושלמים, ובעיקר משפחת ביבס, האם ושני התינוקות, אמן.
אני הייתי במצרים,
פרק י״ב.
מכת הצפרדעים נראתה למצרים כאילו היא מאחוריהם.
איש לא הפנים את המסר.
עניין אחר ריתק את המחשבות הרבה יותר.
קרב
ובא מועד נחשף.
יום א' בתשרי,
יום הולדת פרעה.
מאורע
שמן הראו
אחוזי עבירות בעיר והדף.
הכנות קדחתניות נכנסו להילוך מהיר.
כמרים נפוחי חזי התרוצצו כאחוזי תזזית.
מנצחים על הכנת כסים אוויליים לכבוד עליליהם המשונים וחסרי הפשר.
ידי המלך
שיגרו הוראות ופקודות רצו ושוב.
העבדים התנשפו ביזע.
רצים נשלחו בדחיפות לרחבי הממלכה לזמן את רבי האומנים אל הדגל.
רחובות הקריה הושתו ברוב פאר.
קול פינה זעקה עושר אגדי.
קירות העיר עטו מרבדי משי.
ציורי עטורי
עיתון מצרי משובח.
מרקעי זהב אופיר השתלבו בזהב פרווהים
משובצים אבני חן נדירות.
היום המיוחל הגיע.
ארמון המלוכה התעורר לכל נגינת צלצלי כינור ונבל ערבים.
המלך
עטוי בגדי שנים מרהיבים. קמה הבגד שלו כמו עוצר טישרט.
הבגד
היה משנים מרהיב,
מתנוצץ בשיבוצי יהלומים. עטור בכתרו המלכותי על שני ראשי נחש
המתנוססים.
התיישב על הכיסא זחקוח.
לב ארגל אותם.
הסבו כל גדולי המלכות קורעים לפניו ברך חנפנות מקצועית.
המעמד
הקרין אווירה חגיגית, מיסטית אווילית.
ההמונים בחוץ גדשו את הרחובות הציוריים בציפייה
הנרגשת לרגע בו התנועה חצוצרות את עוד חילת הגגיגות,
כמו ביום העצמות.
להפתעתם, בטרם הרחימו המחצצרים,
פילחו את חלל האוויר
כעות שופר רמות.
המצרים הטו את ראשם בתימאון גובר.
מי מעז לרעיש את רחובות הברייה ביום כה חגיגי?
ברור קצר העלה שהקולות יצאו ממשכנות היהודים.
איש לא הבין את פשר הדבר.
האם היהודים חוגגים גם את יום הולדת מלכנו?
טמאו?
לא עולה על הדעת, השיבו מביני דבר.
הן יום הולדת מלכנו הוא הודאה לאלינים,
דבר שהיהודים סולדים ממנו ומגחכים עליו בלגלוג רב.
שמעתי שיש ליהודים יום בשנה שעניהם לתקוע בשופר,
התנדב מאן דהוא להסביר.
עיניהם ננעצו לעבר שכונת היהודים,
מקווין בקריאות רמז כלשהו שיסייע לפענח את התעלומה.
איש
נורא הוד
הופיע בקצר חור,
צעדיו טופפים אל הכיכר המרכזית.
הנאספים
לא יכלו להעתיק עיניהם הדמות ההרואית שהתגלתה פתאום.
זהו אהרון,
החששו בירת כבוד.
אחיו של מוניוס ונביא כמוהו,
הוסיפו המבינים.
הארון התייצב בכיכר העיר.
המוני מצרים התגודדו סביבו, המשלחים בו מעבדי הערצה מהולים בספקנות.
לא שט ליבו עליהם.
כל ישותו נתונה לקיום מצוות בראו.
בניו הקדושות העירו בו ריכרות.
ואז לעיני אלפי המצרים הניף את מטהו
והיכה בעפר.
לפתע יבשה הארץ.
לחלוכית האדמה חרבה.
הקרקעות הבוציות, מדושנות המים, הפכו למעין חרסית צחיחה.
נראה היה כאילו אש יוקדת,
מלחכת את בטן האדמה מבפנים,
ומאדה ממנה כל טיפה.
גם מעט העשב הירוק שהצליחה לבצבץ לאחר מכת הדם,
קמל והצהיב.
המצרים המופתעים טרם הספיקו לעכל את מראי עיניהם.
לפתע, פתאום, ללא סיבה טבעית,
הפכו אלפי גרגירי אדמה לקינים רוחשות חיים,
מבצבצות בהמוניהם מבטן האדמה.
כל גרגיר עפר הפך לקינה קטנה אשר גדלה וטפחה במהירות
לגודל מרשים של ביצת תרנגות.
המחזה היה מהמם
במפצעה
המצרים לא ידעו עוד נפשם
מבוהלים רצו לביתו של המכשפת דגול, עבדול קארין
אולי יוכל להושיע בכישופיו הרבים
נוכח הדלת הסגורה נחמדו בדממה מהוססת
חוששים להעיר אותו מהשינה
ונשלח בהם בזעמו לחש
שהרדים אותם לנצח
עבדול קארין
אמנם עדיין שלחם במיטה המחורבל
במצעים העיקריים
מנסה למצוץ
בטוב שינה
אבל כל רחש מוזר העיר אותו
זועם תרומם מרבצו
מנסה לאתר את מקור הרעש
כדי להפליא בו את חמתו
לא הצליח לתאמץ הרבה
מזווית עינו קלט אותה
הם נשרו מהתקרה של הבית מין שרצים משונים בעלי ששת רגליים
והלכים באיטיות מאיימת
קרבים אליו בצעדים חרישים מקיפים את גופו מסביב
כאילו מטעמות התקפה משולבת
עבדול קארין הביט בהם באמה
לא קלט מהיכן הגיעו העיצורים המוזרים האלה
הנראים ככינים ענקיות
שנשרו מן התקרה ללא מפליש
הפחד שיתק אותו
זה עוד כישוב, עוד כישוב של מוניוס
די!
די! כבר אי אפשר לזבור יותר, לא מספיק שתי המכות הן נוראות העין
עבדול קארין התחיל לבעוט
אולי זה הזכיר לו כמה בחו היהודים מרשעותו
עד שציווה אותם לנקות את כל הרחובות שסביב ביתו
סתם כך
רק כדי שיסבלו
ובעוד הם מתאמצים בשארית כוחותיהם לפנות כל גרגל חול
היה עומד מולם וצוחק בהנאה שטנית
אבל כעת שיתק אותו הפחד
הכינים קרבו אליו בצעדים
זוחלים אט אט
והחלו לעלות לו על הבגדים
חסר ישע
הביט בהם
ואז קפץ מהמיטה בחרדה
לא מהעקיצות האכזריות של הכינים
אלא לפתע הבין שהטיח שהחזיק את האבנים הענקיות של תקרת ביתו היפה
גול הטיח חזיק באופן מוזר לכינים שנשרו משם
ואם כן אוי
מה עומד לקרות
התקרה תקרוס
אחוז אימה זינק מהמיטה ויצא לרחוב מתבונן בביתו היפה
שבנו לו העבדים היהודים ביזע רב
תודה רבה
קורס מול עיניו בקור רעש גדול
לאחר שהטיח המחזיק אותו נעלם
בדמות כנים ענקיות.
מבוהל נפנה להתבונן סביבו.
הרחוב הציורי שהאפיז עד כה זה הרורי חמה בגוונים פסטורליים
המשתברים באבני חן
לאלפי ניצוצות מרעיבים בשנת צבעים
הפך שחור קודר
מאיים.
המחזה היה מהמם ומפחית כאחד.
הרחבה דממה לחלוטין.
אלפי אנשים שקדשו אותה עוד לפני זמן קצר
נסו לבתים בצרחות אימה.
עבדול כרים נשאר בודד נבוך.
צלצול הגונג
שהדהד
הזכיר כי בעצם הוא אמור להשתתף בחגיגות בארמון
ואוי לו אם יאחר.
אחוז חרדה פתח בריצה מטורפת,
אך הריצה הייתה מוזרה מאוד, הרגליים שקעו למלוא אורכם בתוך ים אינסופי של קינים רוחשות
שמתפוצצות מכל נפץ מבחין מתחת מגפם.
הוא מבוסס בתוכם עומק של שתי אמות.
מחשבה איומה חלפה במוחו,
רק כשמלכנו נמוך הקומה לא יצא החוצה.
כי אז נצטרך לגייס עמודאים מיוחדים
לשלוטו מקרקעית האדמה,
כי גודש הקינים מראה ויכסה את קומתו הננסית.
עבדול התנהל בכבדות,
תוך שהוא מנסה בדרך הילוכו לנטה קינה מסוג ביוקיבילי,
שנצמדה בכוח לאוזן הימנית.
באוזן השמאלית התמקמו קיני ספיפין ומפחדרין,
אבני החצץ הרבות
שנחלצו ממעטפת החול הטבעית שעטת החותם,
שקעו לקרקעית האדמה מתחת לגודש הקינים,
והפכו למעין מרבד נוקשה בעל שיניים מכורזלות,
שקרעו את סוליות נעלה והסבו לו כאבים חזקים.
גם מסע השרצים הכבד
של כ-13 קילו,
זה רק הכינים הפרטיות שלו,
שנטפלו לגבו ולא הרפו ממנו,
העיקו עליו מאוד והגשו על תנועתו.
בניגוד לסרבולו
של תרפם,
הם עצמם היו מלאות חדוות חיים, שוקקו התפחילות.
הם עטו כבמין מעטפת איומה את גופו הדאוב הנשוק.
רוכשים על בשרו הלוך בשואו במרץ בלתי נדלה,
סותרים ברגליהם החזקות על פניו,
והולמים בגופו בחבטות עזות.
הם גם לא החמיצו שום הזדמנות לנעוץ בו את המלטעות החדות
ולנגוס בכל פה בבשרו דבוי,
למצות ללא רחם לשת דמו,
תוך כדי נשיכות בלתי פוסקות.
חדרו פנימה לתוך עורו
ובשרו כמו זריקת תת-עורית,
והכאבים העזים דמו לפגיעת חץ בגוף דואב.
עבדול כרים נשך שפתיו בזעם עצור
והכריע עצמו להתקדם.
למרות מזג האוויר הכריר שראשית הסתיו החל המאמץ הגופני לתת אותותיו,
נדפי זעם הכבדים בצבצו מתוך עורו וחישקל
דבחו ולחמאין וחילי מים דקיקים רגועים מלח גוף,
הזורמים במורד גופו, חודרים לתוך בשרו השסוע מהנשיכות ומסבים לו כאב של שרפת מלח
בתוך הפצחים הרבים.
עבדול
התכנס בתוך הגאונו, מהרהר כמחפש מוצא מהסבך המרגיז.
דוי.
זעק כאילו מדבר לכנים, מדוע אתם נתגלות אלייך?
כל כך השתדלתי תמיד שתהיו מנת חלקם של היהודים.
בעודו מתמרמר על חוסר הצדק של הכנים וכפיות טובתם,
שהוא נתן את היהודים קורבן לטובתם.
שמע קול זמזום, נישא באוויר.
בחרדה נשא עיניו לקול המרגיז.
מה זה הפעם?
לא מספיק לי כל הצער הזה, מה מוסיפים בכעת?
וחישקל גילה פשר הדבר.
ואכן היה לו ממה לחרט.
להקת יתושים עוקצניות
שייטל לעברו במטס מזמזם ומצמרר,
שבו לבדו כבר היה די להטריף את הנפש.
הם התמקדו מעליו,
מסתחררים כמערבולת מטורפת,
במחול טירוף,
חגים מעל ראשו,
ותרים בעיניהם המרושעות
מקום פנוי בבשרו.
ללא הבחנה,
האם זה בשר עיניים או חורי האוזן.
נוחתים בי אף מהיר, מוצצים בהנאה את לשת דמו.
עבדו ליבית סביבו במבט איוש.
הוא לא בודד במערכה סביבו.
עוד מצרים בישי מזל,
שהיוו להם בסוכלותם לתהיל.
עמי קבלו משחות קשה זו.
עיניהם הדומעות הביעו כאב.
הצעד לא יתואר.
היו אלה אותם העיניים שבעבר הלא רחוק
התענגו לחזות בעבדיהם היהודים
הנאנקים מסבל היצורים האלו
מבלי שניתנה להם יכולת כלשהי אפילו להתגרד,
וכל שכן לא להתרחץ ולהתנקות.
רעש הרחוב הרגיל הסוען תמיד מכל שקשוק המרקעות וצהלות סוסים
התחלף בילילות
האנשים בטף
המצטרפים מן חזיון תעתועים לזעקות השבר הנישאות של בעלי החיים למיניהם,
הצווחים וגועים ללא הרף
מכאב הנשיכות החדות.
לא מעט מצרים צנחו באפיסת כוכבות
ובחידלון מוות,
הישר אל התופת
המכונמת
הרוחשת בין רגליהם.
נעלמים בתוך תהום הנשייה,
הופכים למאכל ערב לאותם נצורים
שבעבר
הרחוק
בעבר הלא רחוק
דאגו בשקידה
כי יהיו מנת חלקם של עבדיהם היהודים.
גבוה מבלי לצרמוניה הרמה הזו התנסו צרחות שבר של אימהות מצריות.
מכת הכינים תפסה אותן בעודן ברחוח הזאת וחלקן עוללים רכים
מצביעות על היהודים שניכרו לפניהם, שניכרו,
ניכרו, באקראי לפניהם,
כי הללו ניכרו מיד על פי המלבושים וצבע עורם
בעיר יחסית למצרים שחורי העור,
ומחדירות באוזני בין טיפוחיהם רגשי התנשאות וגב
מפני יהודים אליהם ועל הצורך
לענותם בכל מיני עינויים.
הכינים שהציפו פתאום את העיר פשטו עליהן על הנשים בנשיכות חדות.
עביתת הכאב הפתאומית
גרמה להלם ובהלה
ותנועת כאב אינסטינקטיבית
לצרוף את פעם, הייתה זאת תזכורת ברורה רק למי שרצה לזכור איך הם בלשו באכזריות
אחר בנות ישראל המעוברות
במטרה מרושעת להסגיר אותן לחוליות החיסול המצריות לקחת את הילדים ליאור.
מחמת אימתן נאלצו היהודיות להרחיק אל השדות,
ללדת בין משתרי עצי התפוח ולהימלט מן המקום בטרם ייתפסו.
כשמשאירות שישיות
לעוללים חסרי ישע מוטלים על הארץ,
כמו הפקר לזוחלי אדמה,
מתוך תקווה כי הרמסים וחיות השדה יהיו רחמנים יותר מהמצריות האלה חסרות הלב.
בדרך נס
הגיעו לפה של כל תינוק
שני חלוקי אבנים מזילות חלס ודבש.
המשטרה המצרית לא שקטה,
בכוחות מתוגברים הקיפו את השדה ללקוט את העוללים חסרי ישע
כדי להשליכם למימי עור השוצרים.
תמוהה הייתה עובדה
כי התינוקות שעד לפני שעה קלה השמיעו קולות המיה ברורים,
נעלמו,
כלא היו,
התאדו.
מבט בולש,
חשף תתעלומה. בלב השדה נוצרו תלוליות אדמות תחוכה,
והמסקנה הייתה ברורה.
כלי החשיפה
הובאו במהרה,
וגם מחרשות
חדות לה שפירחו את האדמה לעומק
לא העלו דבר.
התינוקות העמיקו לחדור לבטן האדמה על מנת לצאת משם אחר הסתלקות הבולשים
ולשוב לבתי אבותיהם בגדלותם,
שיגדלו.
אך לא ישקע אבדול כרים ישית ליבו לענייני מוסר וחשבון נפש,
בפרט בעת הזו בה הוא עסוק בשמירת גופו.
עליו לזהר
לא לעבור ליד מבנים נמוכים,
כי נבנו על יסודות קלים מעומק המאו המטעי,
סכנת מפולת ערבה מכל קלו.
ממש עזה.
קצת מחסנים,
בתים קטנים
וגדרות אבן
הפכו לדבר שבשגרה בימים טרופים אלה,
שכן כל אדמת התמך
נעלמה לה בדמות קנים רחשות.
אפשר לציין לצהל, זה מאוד חסכוני
לאמץ קנים כאלה,
ושהם יהיו, ישולחו בעזה,
ויפוררו את כל הבתים.
לא צריך טילים, חבל, עולה הרבה כסף.
וגם שיתגרדו קצת.
כבדו להתעלם מהכל,
והמשיך בדרך החתחתים המשונה הזאת,
מייחל בכל ליבו שלא ימעד,
ולא יטבע בתוך אוקיינוס הכינים השורץ מתחתיו.
הביט סביבו,
הרחוב השחיר מכינים.
טיפסו
על קירות הבתים ועל העצים.
לא הייתה נקודה פנויה מהם.
בתים רבים קרסו, במיוחד בתי העשירים העשויים אבן,
שנתמכו ביסודות החפורים עמוק בקרקע.
האדמה שהפכה לכינים
לא יכלה להחזיק את הבית.
הוא קרס על יושביו.
מהבית היפה נותרו הריסות,
עדות אילמת
לעונש של בעל בית גאה שרדה בעבדים היהודים כדי לבנותו.
עיני עבדול כרים קלטו תכונה מוזרה בקצר חוב.
מחזה מדהים,
לאורך קיר הבית הגדול
נעמדו מספר בהמות בשורה עורפית,
כאילו מתוך פקודה חיככו את גופם לאורך הקיר בניסיון להקל
מאחת את הגירוש לכנים שצורם בבשרם.
משקלן של מאות הטונות
שלחצו על קיר הבית
עשה את שלו,
ולא עבר זמן עד שהבית התמוטט בקור רעש עצום.
שדות התבואה הרבים
המעודדים להפליא, המעובדים להפליא,
שינו מראהם.
האדמה התכוכה נעלמה בדמות קינים מהלכות,
מותירים שורשי הצמחים חשופים
לחום השמש הקופחת,
הגורמת במישרין
ייבוש תנובת השדה
ללא עת.
ממגורות התבואה הענקיות לא שרדו אף אין את המכה,
ונפגעו קשות מאותן שרצים שנכססו בהן.
המצביעים הלכו כמשוגעים,
מנסים ללא הצלחה לנתק מהם את הקינים הנוקצות בבשרם בכל פה.
כל ניתוק הזה
מותיר אחריו גומה
של פצע פעור שזב דם.
בתקווה רבה רצו ליאור,
שם במים ודאי ימותו הקינים
וינשרו מעצמם מעל בשרנו.
כך חשבו.
היאור התמלא בהמוני מצרים צומחים מכאב ומבקשים את עזרתו של האליל להסיר את המפלצות לדבוק את גופיו.
אבל בתוך הנהר נכונה להם הפתעה רבתי.
המים עצמם שרצו להכות כינים
שסחו במעני לא עושה אישן לעברם.
כינים אמפיביות.
בהגיעו לארמון הוכנס עבדול פנימה מיד,
ציפה לפחות שבמתחם הארמון המרוצף ומצופה שיש יהיה נקי מכינים.
אבל שוב הוא התבדה.
קירות הארמון היפים נראו מבהילים,
השחור נועע ושלט מכול.
כנראה שהכינים חודרות פנימה מבחוץ.
גם הכיסא המלכותי המצופה משחור
ונעב זז כל הזמן
מהפעילות של הכינים.
פרעה כבר ישב עם החרטומים הרבים
שמנסים ללא הצלחה יתרה להתעלם
בכנים הרבות המתפסות עליהם.
הוא הביט בעבדול במבט מורד.
קרב הנה.
הרי מגדולי המכשפים אתה.
הראנה גם הפעם את יכולתך בכישוב,
ותברא כמה קדמים.
גם ראשי מכשפי מצרים, יונוס ויומברוס הגדולים,
בניו של בלעם, יהיו איתך.
עמדו בתוכו יחול העולם כולו,
כי יכולת המכשפים אינה נופלת מזו של משה.
עבדול נרתע.
חוק פשוט הידוע לכל מחשב קובע כי אי אפשר לחשב בירייה קטני כזו.
מגיעים להוציא אותה מהאדמה ולהפוך אותה לענקית כגודל של ביצה.
מבט קל בפני פרעה הבהיר לעבדול שהוא חייב לנסות.
כבוד הממלכה מונח על המאזניים.
עבדול קרים קם על עומדו ומשתדל להתייצא על רגליו,
להתעלם מאלפי הקינים הרוכשות מתחתיו ועל כל גופו,
ונוגסות בו ללא רחב.
הוא גייס את כל הכישרונות המאגיים
ואת הידע הרב שצבר במכמני הכישוף,
אך הדבר לא עלה בידו.
כישוף אינו יכול ליצור כינים בשום אופן.
גם הניסיונות להשתמש בשדים לא צנחו.
השדים אינם שליטים על בריות קטנות.
אחד שתייאש הרים ידיו כאות לחוסר ניסיון,
לחוסר אונים,
אי אפשר לחשב כנים כמה.
פרעה קצף.
אז מדוע משה כן הצליח?
חרטומים הביטו זה בזה בחשש.
פרעה דרש תשובה.
אי אפשר להתחמק.
אדוננו המלך אמרו במחילת אות מלכותו.
המסקנה היא בלתי נמנעת.
מה הכוונה, הוא אומר?
עד היום סברנו, כמו עוד מעלתו,
שכל מעשיו של משה אינם כישופים מוצלחים.
אך היום ראינו שהוא עשה דברים שהם למעלה מכל כישוף,
שכן בכל ספרי המחשבים הגדולים שהיו מאז ומעולם מבואר ברורות,
אי אפשר לחשב כנים.
גם הניסיון הרב שלנו מורק.
ניסינו לא פעם לבטל את התיאוריה הזאת,
אך כל ניסוי הוכיח שוב ושוב שהדברים מוצקים מאוד ולא ניתן לשנות.
פרעה הביט בהם בזעם.
ובכן,
ובכן,
לא נותר לנו אלא לומר למלך
שדעתנו המקצועית מובילה למסקנה אחת ברורת השמש.
שקט מתוח השתרר באוויר.
חרטומים נשמו נשימה ארוכה,
חוששים להוציא מפיהם את המילים,
אך מבטו הקשוע של פרעה אילץ אותם להביע מסקנת.
בסוף הם פלטו בפה מלא,
יש אלוהים.
הדהמה נפלה בהיכל המלכות.
הנוכחים הביטו זה אל זה בהשתאות.
הקביעה הזו מראשי החרטומים היה להם סטירת לחי
לכל תיאוריית הדת השלטת במצרים דורות רבים.
פרעה הביט בהם בבוז.
לאפיקורוס הזה הייתה מסקנה שונה לחלוטין.
כנראה שמשה ואהרון מבינים בקישוב יותר מכם
ומהמורים שלכם גם יחד.
עבד אל-כרים חזר לביתו
שהיה חרב
בראש מורן.
צדקת משה הוכחה.
קרעון נאחז בטענות של הבל.
הוא יודע בבירור שהדבר לא ייתכן על ידי קישוב.
אצבע אלוהימית.
ליאת חורבות ביתו ערוס למחצה.
חמדו העולייה ובצלאל.
מביטים בו בעניין.
לכו הביתה, אמר.
כל מה שאילצנו אתכם לבנות,
נהרס על ידי אלוהיכם.
אין טעם להשתעבד בכם יותר.
ובאמת בראש השנה
בטלה עבודה מאבותינו במצרים.
כך,
דווקא ביום הולדת של פרעה,
הזמן שמזלו
של האדם עולה וגובר ביום ההולדת,
נאלץ פרעה לראות את מיליוני העבדים משתחררים מעולו בכל רחבי הממשלה.
אצבע אלוהימי.
זהו.
אין מה לעשות.
ואנחנו נפנה אחר הצהריים למכת ערים,
לסיור של הבוקר המסורתי של פרעה,
שמתקיים כל בוקר, לדבר עם האלוהים השני בתוך המים.
אלא הפעם,
הפעם הוא הקדים לצק
באופן מפתיע.
איי איי איי.
איי איי איי. ועדיין הכינים היו עליו, כן?
נדבר איתו אחר הצהריים.
הרי אני מכוון כי מצוות חכמים.
רבי יחנן, למה אני אומר שאומר?
חושבי הקודש וחוזו כל מצרים.