הערב - זעקה לגאולה עם תינוקות של בית רבן והרצאה

יש אשה יקרה שמארגנת 'ערב זעקה לגאולה עם תינוקות של בית רבן (תשב"ר)!' בנים עד גיל תשע (9) בלבד זה יתקיים בא' ניסן ראש חודש - באותו יום יש לי הרצאה בבית כנסת בבני ברק! והאירוע יתחיל בשעה חמש (5) עם הילדים. זה היה אמור להיות בירושלים אבל שמה ברגע האחרון לא אִפשרו אז לכולם להודיע: שזה עבר לבני ברק לבית כנסת קפז' (קהילות פז) רחוב מתתיהו 10 יחלקו שמה גם פרסים לילדים וכולי וכולי ויהיו הסעות וכולי יש פה דפים אולי יחלקו אני לא יודע. בכל אופן יש לך את זה להשמיע? אז אני ביקשו ממני להגיד עד כמה זה חשוב לזעוק לשם יתברך ובפרט עם ילדים! כי הזעקות של הילדים שהם קוראים לקדוש ברוך הוא - אין למעלה מזה! תפילה של ילדים, היא יותר מהתפילה של התנאים הקדושים! למה? – 'אינו דומה הבל פה של תינוקות של בית רבן שאין בהם חטא! למי שיש להם חטא!' לא דומה בכלל, הם טהורים ונקיים. אז לכן הכוח שלהם עצום! ואם נזכה ויהיו רבים ורבים ורבים - אז אנחנו יכולים לגרום אולי לשינוי שאנחנו מצפים. 

בבקשה! 

כוחה של זעקה 

מעשה בירושלים לפני כמאה (100) שנים עם אחד מצדיקי הדור רבי ישעיה ברדקי שמו המעשה ירעיד את נימי הלב ויחדד את ההבנה בכוח של זעקת התפילה ולאו דווקא בכוח הזכויות של המתפלל 

והמעשה כך היה 

רבי ישעיה היה אוסף כספים בשביל עניים בירושלים ושולח אותם לארץ ישראל. באחת הפעמים לקח עמו את בנו ובתו הקטנים והפליג לעבר הים. ואכן הנסיעה השיגה את המטרה והוא חוזר עם הילדים על האוניה לארץ הקודש. 

סמוך לחוף ארע אסון נורא! האוניה עלתה על שרטון בבטן האוניה נפער חור רחב!! המים הציפו את האוניה ובתוך דקות ספורות התרחש הגרוע מכל. כל יושבי האוניה מצאו עצמם במים גועשים! כשהם מחפשים זיז של עץ או כל דבר אחר להאחז בו להציל את חייהם. 

רבי ישעיה לא נפרד מבנו ובתו, מצא שבר עץ משברי האוניה ונתלה בעץ בזרועותיו כשהוא אוחז בבנו ובתו בשתי ידיו ומנסה לשחות לעבר החוף. הדבר היה מעל לכוחותיו! תוך רגעים מועטים הבין: שאל החוף הוא לא יזכה להגיע אם הוא ימשיך לאחוז גם בבן וגם בבת - שלושתם יטבעו! ולא יזכו להגיע אל החוף. אבל אם הוא ישא רק אחד מהילדים - שיער שיוכל להגיע. 

בלב מתחוללת מלחמה! את מי לעזוב? את הבן או את הבת? איך אפשר לדרוש מאבא אוהב ומסור להגיע להחלטה בעניין נורא שכזה?! 

הוא ממש הרגיש: שנתנו אותו להיות שופט לגזור דין מוות על אחד מהילדים! דמעות שטפו את עיניו. אבל הכוחות הולכים ואוזלים והוא נזכר בהלכה שאומרת לעניין פדיון מן השבי - פודים את הבת קודם לבן, שלא יטמאוה הגויים. אבל בנוגע להצלת נפשות - הבן קודם לבת משום שהוא מצווה לעסוק בתורה! 

פנה אל בתו היחידה בבכי: 'לפי דין תורה אני נאלץ להניח לך! ואני אמלט את נפשי ונפש בני' 

הבת הצדקנית בגבורת נפש! אמרה: 'מקבלת אני עלי את הדין באהבה! דבר אחד אני מבקשת: אבא! אני רוצה למות כיהודיה כשרה. בבקשה! תקרא עמי וידוי וקריאת שמע ותניח לי לטבוע...' 

וידוי כזה לא אמר ישעיה הרב כל ימי חייו! הוא שפך דמעות יותר ממה שהיה בוכה בימי הכיפורים!! בקושי היה יכול למלמל את הווידוי. והוא ובתו אומרים: 'אשמנו! בגדנו... ואתה צדיק על כל הבא עלינו' "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" 

וקיבלו עליהם את הדין. הגיע העת להיפרד, האבא מביט בדמעות בבתו האהובה ושומט את ידיה מידו ומנסה לשחות לעבר החוף. 

ואז נשמעה זעקה מקפיאת דם: 'אבא!! אבא!!! אני טובעת! אבא!! הצילו!! אל תעזוב אותי לבד! רק אתה יכול לעזור לי!! אבא! קח אותי איתך!!!' 

הדבר היה למעלה מכוחותיו של האב! הוא רואה את הבת שלו עומדת לגווע. ואז הוא מחליט: לשוב לקחת אותה ויהי מה. והחליט: למות שלושתנו ולא אראה במות בתי. בהחלטה נואשת, בכוחות לא-לא הוא סב על עקבותיו, אוחז בביתו וכשהוא מעולף למחצה שוחה אל עבר החוף. דקות ארוכות עברו עד שרבי ישעיה הרגיש את החול תחתיו - באותו רגע הוא קרס ואיבד את הכרתו! 

אחרי שעות הוא פוקח את עיניו במיטה רחבה מוקף ברופאים שדואגים ובבני משפחה אבל הוא מסרב להוציא מילה טרם יראה את בתו הביאו לו את הבת 

רבי ישעיה התרומם במאמץ דמעות זולגות מעיניו והוא אומר לה: 'בוודאי את חושבת לעצמך איזה אבא רע יש לי, אבא שהניח לי לטבוע ולמות?!' למרות שבסוף הוכח שיכולתי להציל אותך! אולם תדעי לך, באותם רגעים ששמטתי את ידך מידי, באמת הייתי מחוסר כוח לגמרי! ואם הייתי ממשיך לאחוז בך - שלושתינו היינו טובעים!! 

ואם את שואלת: אז מנין קיבלתי כוחות לאחוז בך לאחר מכן? 

תדעי לך, כי הזעקה שיצאה מפיך: 'אבא! אל תעזוב אותי לבד!! רק אתה יכול לעזור לי!!!' 

היא הזרימה בעורקים שלי כוח מחודש! ורק באותו כוח הצלחתי להביא את כולנו אל החוף!! 

גדולי ירושלים ששמעו את דבר המעשה אמרו: 'כך הנהגתו של הבורא עם ישראל; כשעם ישראל חוטאים ומרשיעים עד מאוד, כביכול אין כוח לקדוש ברוך הוא לאחוז בהם ולהשפיע עליהם מטובו "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (דברים לב, יח) - מתישין את כוחו של הקדוש ברוך הוא בעבירות. 

אולם בשעה שהם עומדים וזועקים לפניו: 'אבא! אל תעזוב אותנו!! אין לנו אב אחר מלבדך!!!' 

זה נותן כוח להשם יתברך להמשיך לאחוז בבניו, להשפיע עליהם מחסדו ולהושיע אותם, כמו שנאמר: "תְּנוּ עֹז לֵא-לֹהִים" (תהלים סח, לה). 

ורבנו חיים ויטאל זכר צדיק וקדוש לברכה תלמידו של האר"י הקדוש כתב בשם רבו: 'בדור הזה, לפני ביאת משיח, עיקר ההשפעה שיוכלו בני הדור להשפיע תהיה בכוח התפילה! וגם אם יהיו ירודים מאוד מבחינה רוחנית, הקדוש ברוך הוא יענה לתפילותיהם!' 

דוד המלך אמר על הפסוק (בתהילים קב, יח-יט): "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם: תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָ-הּ" - גם כשעם ישראל יהיו בבחינת 'ערער' דלים מן המצוות כמו הערער שזה עץ סרק שאינו מביא פירות! בכל זאת יפנה הקדוש ברוך הוא אל התפילות ויושיע אותם! מתי זה יהיה? "תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן" בדור האחרון לפני ביאת המשיח! 

וזה מפורש במאמר הגמרא: 'דרש רבא את הכתוב: "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי" (תהלים קטז, א) - אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: 'אימתי אני אהובה לפניך? - בזמן שאתה שומע בקול תַּחֲנוּנָי!' ומה זה שכתוב: "דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ"? (תהלים קטז, ו) - אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: 'אף על פי שאני דלה מן המצוות - לי נאה להושיע!' 

ובוודאי שהתשועה הזו היא מכוח התפילה! 'לי נאה להושיע' בזכות שאני עומדת לפניך ונושאת תחינה. 

בנים ובנות יקרים! הרימו קול זעקה לפני הקדוש ברוך הוא - שבזכות זה נוושע! ויתגלה משיח צדקנו במהרה בימינו - אמן ואמן!

כן. ושאלנו: למה הקדוש ברוך הוא דחק את ישראל שבוע (7) ימים והמצרים רודפים? 

מאותה סיבה: "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ" (שיר השירים ב, יד) יצאתם זהו שכחתם הכל בסדר... לא-לא לא-לא לא-לא לא! הופ... קדימה, מחדש! תיכנסו לפחד, לאימה ותצעקו. אחרי שהם ראו שוב פעם את הישועה שהיתה ממש על סף מוות - אז הם שרו: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה" אתם מבינים? אם אתם רוצים לשיר שירה גדולה; תעשו תשובה! תזעקו לשם, תשתתפו בכל מה שאפשר כדי לעשות את זה ו: 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל!' יהי רצון: בלי המן! אבל אם אתם מעדיפים אותו וואלקם (בבקשה) 

תודה רבה על ההקשבה 

[מחיאות כפיים]