מחיית עמלק - רציפות הלימוד - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נתיבי יום, חרטמו בן בוסנה ישמע באוזניו היטב במהרה, אמן.

אמן.

דעילוי נשמט, לקיאה בת,

אלמו, מנוחתה עדן, אמן.

אמן.

מורן,

בת פנטה,

יזכה להיריון תקין ולידה על דרך הטבע כתורנגולת,

ויזכו היא וכל משפחתה לשפע הרוחני וגשמי,

וכל מילה דמיתיו, אמן.

אמן.

אמן.

אנחנו עכשיו ממשיכים חלק ב',

מחיית עמלק ורציפות הלימוד.

מאירי הקדוש מפרש במשלי את הפסוק,

אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותיי יום יום.

הבדל מהותי בין לימוד התורה לשאר מלאכות.

בנוהג שבעולם,

בשאר מלאכות,

כשעושה אדם מלאכה הנמשכת עשרה ימים,

כל יום

עושה עשירית.

בתום התקופה יסיים את המלאכה.

בתורה אין הדבר כן.

מי שלומד שעה

ופוסק ממשנתו לדברים בטלים וחוזר ללמוד שעה

ושוב פוסק.

הוא לא ילמד בשעה הראשונה

עשירית ממה שהינו אמור ללמוד,

אלא פחות מכך.

בסוף היום

לא יספיק ללמוד אפילו לפי החלק היחסי של השעות

שהוא צבר מפני השכחה שתשלוט בו. זאת אומרת, למד שעה הפסיק, למד שעה הפסיק, למד שעה הפסיק.

לא יהיה לו

אפילו את מה שהוא למד.

ולא רק זה, גם שכחה תשלוט בו.

רק

אם ישקוד על דלתות התורה וישמור מזוזות פתחיה ללא הפסקה,

כל שעת לימוד נוספת.

נוספת

מכפילה ומשלשת עצמה

וכך אט אט הוא ימצא את נתיב החוכמה הסלול לפניו.

במילים אחרות

הלומד ברציפות

שעה ראשונה נחשבת שעה

השעה השנייה

מוערכת כשעתיים

זאת אומרת אחרי שעתיים כבר יש לו שלוש

השעה השלישית

חשובה כארבע שעות

שעה רביעית

כבר שמונה שעות וכן הלאה.

לפי החשבון

הלומד ברציפות

עשר שעות

נחשב כאילו למד מאות שעות.

זאת אומרת

רצף גורם לשווי

של כל שעה פי כמה.

בשביל להבין זאת,

ידוע שהמשחק

שחמט

הומצא על ידי חכם לבקשת מלכו.

יש טוענים ששחמט בא מפורוס, אירוס.

המשחק מצא חן בעיני המלך

וביקש לתת לו את שכרו.

אמר לו החכם יש לי בקשה פעוטה.

אני מבקש מאדוני

על טבלת השחמט

שיש בה 64 משבצות

יניחו גרעין חיטה אחד על המשבצת הראשונה.

בשנייה יכפילו שתיים.

בשלישית יכפילו ארבע.

וכן על זה הדרך, שמונה, שש עשרה, שלושים ושתיים.

זה מה שאני מבקש.

צחק המלך לבקשה.

אבל כשהתחיל לערוך את החשבון,

התברר שאין מספיק חיטה בכל המדינה למלא בקשת החכם.

אם נכפיל גרעין חטה עד שוב ושוב, 64 פעמים נגיע למיליארדי מיליארדים

גרעיני חיטה.

אלו דברי המאירי,

זכר צדיק וברכה,

שאנחנו מתפלאים איך צמחו ענקים בקומתם.

רבנו עקיבא איגר

האתם סופר,

החפץ חיים,

החזון איש,

אין חרקיעו שחקים בעומק הבנתם, ברוחב ידיעתם.

ההסבר הם למדו מיליוני שעות.

איך? באמצעות הרציפות של הלימוד,

בעוד שאנחנו לומדים פה ושם

כמה שעות.

זה נקרא, וקרעים תלביש נומה.

תורתו נעשית קרעים-קרעים,

ואין לו את האופן הזה, הרנדומלי.

על פי יסוד זה אפשר לפרש את הפסוק במשלי,

יקרה היא מפנינים.

איזו השוויה זאת?

תורה עם חומר, פנינים.

מה זה פנינים לעומת תורה קדושה?

ההסבר בזה,

כפי שאמר החפץ חיים, זכר צדיק לברכה,

ערך הפנינים עולה בכפלי-כפליים ממשקלם.

דרך משל,

גרם אחד עולה עשרה רובל כסף.

שתי גרם

לא שווים עשרים, אלא עשרות מונים כבר,

וכן על זה הדרך.

כך גם בלימוד התורה הקדושה.

ערך השעה הראשונה לא מתקרב לערך השעה השנייה.

ברציפות.

על פי

דרך זו,

בער הרב אלישיב, זכר צדיק וברכה, את הגמרא מחגיגה ט',

על הפסוק ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע,

בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו.

מתקשה הגמרא.

היינו צדיק,

היינו עובד אלוהים.

היינו רשע,

היינו שלא עבדו. זה בדיוק אותו דבר. לא צדיק ועובד אלוהים זה אחד.

רשע ולא עבדו זה אחד, לא.

אומרת הגמרא, לא, לא, לא.

מדובר

עבד אלוהים. עבד אלוהים אשר לא עבדו זה שני צדיקים. מדובר בשני צדיקים.

אלא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים

לשונה פרקו מאה ואחד.

מה?

שואלת הגמרא,

ובגלל פעם אחת זה נקרא שהוא לא עבדו?

מאה פעמים ללמוד ברצף.

זה נקרא

לא עבדו?

בסך הכל ההבדל ביניהם באחד.

אבל לפי מה שביארנו,

הרצף של הלימוד מעמיד אותו בדרגה גבוהה

ביחס לחברו לאין שיעור. הוא נעצר פה והוא המשיך.

אז אם אמרנו שבשתי שעות זה ככה, ובשלוש זה ככה, ובארבע ככה,

במאה כמה זה מיליארדי מיליארדים.

אז השעה של המאה ואחד כמה היא ביליונים.

אז זה נחשב שהם כאילו לא עבדו ביחס לזה.

בדרך זו ניתן לבאר את דברי המדרש.

רבי יהונה אמר,

נכשל אדם בעבירה שהוא חייב בה מיתה בידי שמיים.

מה יעשה ויחיה?

מה ניתן לו עצה בשביל שיחיה?

ויעסוק בתורה.

קיים חיינו באורך ימינו.

אם היה רגיל לקרות דף אחד,

יקרא שני דפים.

הוא עשה עבירה שהוא חייב מיתה. רוצים להציל אותו ממיתה?

אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים.

היה רגיל לשנות פרק אחד,

ישנה שני פרקים.

תמיהה.

מה?

התיקון העבירה שחייבים עליה מיתה זה להכפיל את הלימוד?

אז מה יעשה בן אדם שרגיל 12 שעות ללמוד רצוף,

אז הוא יצטרך ללמוד 24 שעות ביממה?

תרץ הגאון רבי אליהו לבין.

לפי הנתבאר קודם זה כבר לא קשה.

כי כשהוא לומד ברציפות

ללא כל הפסקה,

כל שעה נוספת ללימודו זה לא כפל,

זה כפלי כפלי כפלי כפליים לפי מה שהסברנו, כמו בשחמט.

ועל כן התיקון לבעלי העבירה,

להכפיל את ערך הלימוד על ידי לימוד תורה ללא הפסקות.

ואז ממילא זה נחשב פי כמה.

ראוי להדגיש,

הפסקה

לצורך הכרחי לא פוגמת

במעלת הרציפות,

רק אם היא מיותרת פוגמת ומפסיקה רציפות.

היה לקח מהמסופר בגמרא בשבת למד.

כשנודע לדוד המלך

שזמנו למות ביום שבת,

הקדיש מאותו יום את כל השבתות

ללימוד התורה,

שמלאך המוות לא יתקרב אליו.

תורה

מגנה ומצלה,

מגנה ומצילה.

הגיע זמנו להיפטר מן העולם.

מלאך המוות בא ליטול נשמתו,

לא יכול לבצע תפקידו,

כי אם חיינו הוא מחזיק בעץ החיים,

לא יכול לקחת אותו,

הוא לא מפסיק בלימוד.

אמר מלאך המוות, מה אני אעשה?

נכנס לגן מאחורי הבית,

נענע את העצים

שעשו רעש גדול.

יצא דוד המלך לראות

מה פשר הרעש, הפסיק מהלימוד,

נפל מהמדרגות ונפטר לבית עולמו.

שואל החפץ חיים הקדוש,

לשם מה הוא צריך מלאך המוות לכל ההמולה הזאת?

הרי דוד המלך בוודאי אכל ביום שבת, צעודת שבת.

מן הסתם גם ישן, שינה בשבת הענוג,

לקיים דברי קבלה וקראת לשבת עונג.

למה לא ניצל לשטן את אותם רגעים שהוא לא עסק בתורה בשעה שאכל, בשעה שישן?

אלא באורו דוד המלך היה דבוק בתורה ללא הרף, לכן גם כשאכל מן הסתם חשב בדברי תורה.

וגם אם בכל זאת היו רגעים שלא התאפשר לו לדבוק בלימוד,

זה לא נחשב להפסק.

גם אז התורה מגנה עליו.

רק אם מתנתקים מהתורה,

מתבטלים ממנה ללא צורך, זה הפסק.

הגאון רבי יצחק ירוחם

ברודינסקי

הביא ראיה נוספת,

שבת ה'

לעניין עקירה והנחה.

במלאכת הוצאה.

אם אדם עוקר ומניח

מרשות היחיד לרשות הרבים או הפוך, זה מלאכה מלאה.

מלאכת הוצאה שחייב עליה עונש חמור ביותר.

עכשיו,

מתי הנחה

נחשבת הנחה שאתה מניח את החפץ?

בעמד לפוש.

כשאתה עומד ורוצה לנוח, לפוש.

אבל אם עמד לכתף,

אם נאלץ לעצור מהליכתו, לסדר את המסע שעליו,

כיוון שהעמידה לצורך המשך ההליכה לא נקרא הפסקה.

אותו דבר, אם העמידה בתוך הלימוד

זה לצורך הלימוד,

זה לא הפסקה.

עלינו לדעת

שלימוד ברציפות שונה מקרעים-קרעים.

חפץ חיים אומר.

על כן צריך להיזהר עד מאוד לא לבטל את הקביעות אפילו יום אחד.

כי אם הקביעות אינה בתמידות,

אין רוח הקדושה שורה כל כך על הלימוד ההוא,

מה שאין כן, אם הקביעות שלו בתמידות,

קדושה גדולה ונוראה שורה על כל לימוד ולימוד.

אז לעצם היסוד שביארנו,

שללימוד ברציפות יש כוח השפעה עצום מאוד,

יש ראיות מתוך דברי חכמים, נביא חלק.

הגמרא, בכתובות ס״ג, מספרת על רבי עקיבא,

שחזה לביתו לאחר 12 שנות לימוד שנעדר מהבית,

ושמע את אשתו משיבה לאותו רשע,

שאמר לה, תראי איך בעלך עזב אותך, וזה, ופה ושם,

לקחת עם הארץ.

מה היא אמרה לו?

הוא שומע שהיא אומרת לו תשובה,

אילו היה שומע לי,

היה הולך עוד 12 שנה.

טוב, רבי עקיבא הסתובב וחזר.

אישה כזאת צדיקה.

12 שנה אתה נעדר מהבית,

והיא מסכימה שתלך,

לא תיכנס, תגיד לה, אשת חייל, מי ימצא?

או שלום עליכם לפחות.

משהו תגיד, תגיד תודה רבה, תזכיר למצוות, תברך אותה, אתה עושה מה...

מה עם בן אדם לחברו?

למה לא דורש בשלומה של הצדקנית?

אתה כבר מאחורי הדלת.

הגאון רבי חיים שמואלביץ אמר, רבי עקיבא ידע,

בלימוד תורה 12 שנה,

ועוד 12 שנה זה לא כמו 24 רבים.

ואין נשאר ואין נתאר את ההבדל. לכן אחרי 24 שנה הוא חזר עם 24 אלף תלמידים תנאים קדושים.

הוא התחיל מעם הארץ בגיל 40 ובגיל 64 היה רבן של כל בני הגולה.

כי זה לימוד ברציפות.

רבי עקיבאי ידע מה ההפסד הגדול בהפסק קל כזה.

על כן הכריע בדעתו באותו הרגע לשוב על עקבותיו לבית המדרש,

ופשוט היה לו שאשתו מסכימה לכך בלב שלם.

ככה גדלים בתורה ומצליחים.

המשגיח,

רבי גדליה אייזמן,

אומר, בשיר השירים כתוב, כפלח הרימון רקתך.

בברכות נ'-זן

שואלת הגמרא, מהי רקתך?

אפילו רקנין שביך מלאים מצוות כרימון.

אז מה זה רקתך?

רקנין שביך.

זאת אומרת,

בעם ישראל יש אנשים מלאים בתורה וזה, ויש רקנין.

ואפילו הרקנין מלאים מצוות כרימון.

אם הם רקנים,

איך מגדירים אותם כצדיקים בשלמים?

כפלח הרימון רקתך. מלאים מצוות כרימון.

האמת היא,

הם מלאים מצוות כרימון.

אבל חסר להם רציפות בקיום המצוות.

לכן המצוות שהם קיימים,

הם נעשים לחלק ממהותם,

ונשארים הם רקנים בתוך תוכם.

למה?

כי ברימון כל גרגיר וגרגיר עומד בפני עצמו.

לכן, אצלהם

המצוות הן לא ברצף.

אז יש פה מצווה ועוד מצווה. מלאים מצוות, מלא, אבל כל אחד בנפרד.

אין רצף.

כשאין רצף, אז אתה כמו רימון שמונח כל אחד בפני עצמו,

ואתה נשאר ריקן,

כי זה לא הופך להיות המהות שלך.

אתה מלא, כן. אם סופרים כמה עשית, עשית הרבה, גם בלימוד, גם במצוות.

לעומתם הצדיקים השלמים מקיימים מצוות באופן

קבוע ורציף,

עד שכל המצוות זה חלק מהם, זה הם.

הם מצווה אחת.

כמו שאמר דוד המלך בהגדרתו את עצמו,

ואני תפילה.

כל מהות שלי זה תפילה, לא שאני מתפלל ששחרית מנחה וערבית, לא.

אני, המהות שלי, המציאות שלי, כולי תפילה.

שיר, תהילים, הכל, כל הזמן

תפילה לשם.

אני המהות שלי, הרצף,

אני ברצף, כל הזמן תפילה.

אצל אברהם אבינו כתוב, אברהם זקן בא בימים.

זאת אומרת שכל הימים שלו,

חלק ממהותו.

כל יום וקניינו, כל יום והשגותיו.

וזאת על ידי שכל יום בחיי אברהם נוסף על היום שקדם לו.

וכך הוא הגיע למה שהגיע.

בא בימים, הוא בא עם כל הימים ביחד.

לא שיש לו יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום.

כל הימים ביחד, זו הייתה המהות שלו.

זו הייתה המהות שלו.

כתוב בשרה אמנו,

שני חיי שרה.

רש״י אומר, כולן שווים לטובה.

מה הכוונה?

לא היה לה איזה בעיות,

לא היה איזה דברים,

לא היה איזה כלום.

כולן אותו דבר, בלי שום הפסק, כולן שווים שבת.

אומר הגאון רבי חיים שמואלביץ, כולן יחד בלא שום הפסק.

כל רגע היה קודש לעבודת השם.

עד שכך זכתה להגיע לנבואה גדולה מאברהם אבינו, עליו השלום.

אוהב השם ימי תמימים.

אלה שהם הימים שלהם שלמים, תמימים.

תמימים תהיה שלים תעבד, שלמות.

עוד מוסיף המשגיח בביגדליה אייזמא.

הגמרא במגילה כ״ח שואלים כמה תנאים ואמוראים איך זכו לאריכות ימים.

כל אחד מספר הנהגה טובה של נהג

שגרמה לאריכות ימיו.

לדוגמה,

רבי נחוניה בן הקנה אמר, מימיי

לא נתקבדתי בקלון חבריי.

מה המכנה המשותף שכולם אמרו כל אחד משהו אחר?

כולם אמרו מימיי.

כלומר, כל

ימים שלי בלי יוצא דופן. לא היה יום אחד

שהיה שינוי

במימיי.

מימיי לא נתקבדתי בקלון חבריי, זה כל ימי חיי. זאת אומרת,

זה שלמות של כל הימים שזה הופך להיות

דבר אחד.

אז לומדים מפה כמה חשובה רציפות בכל דבר ודבר.

מה ההפסד של מי שעושה תורתו קרעים קרעים?

קודם כל אין לו סיפוק

מהלימוד

ומעבודת השם.

הוא מחמיץ כל מעלה ומדרגה שהיה יכול לשים.

הגמרא,

ברכות סג אומרת,

אמר בי תנחום

ברי דרבי חייא איש כפר עכו.

תדע,

הרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית.

אדנו קורא.

דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם.

למה?

מסביר הגאון מביה חיים שמולביץ.

אם אדם ממשיך באופן עקבי כל ימיו באותו מהלך של עבודה,

יש לנו דבר שלם.

אם החסיר פעם אחת,

הפך את צורת העבודה לשונה לחלוטין,

ויחסית לדרגת העבודה בשלמות ורציפות,

זה נקרא כאילו לא קרה מעולם.

אדם שפעם לא מניח תפילין,

פעם אחת הוא החמיד,

נקרא קרקפתא דלא מניח תפילין.

המגיד מדומנה מביא משל,

ממנים שומרים מחוץ לחומה להתריע על אויב מתקרב,

ומעמידים כל אחד מהשומרים במרחק מרעהו.

אם מזהים,

אז הוא אומר לו,

נגיד,

הודיע לו,

והוא במרחק שמיעה, ואחר כך מעביר לשני. לא היה פלאפונים,

טלפונים כמו היום פעם.

אם אחד נעדר מהשמירה,

אף אחד לא שומע, זה לא עובר.

אם זה לא עובר, תוקפים,

שביעי באוקטובר.

לא העבירו לראשון.

הממשלה, לא העבירו לזה, לא העבירו לזה.

זה מה שהיה.

הגאון רבי חיים שמולביץ'

המחיש פעם את ההרס הנורא הגורם

על ידי הפסק

בעיסח הדעת אחד

בזמן הלימוד.

הגמרא בעירובין נ״ד מספרת על רבי פרידא שלימד תלמיד 400 פעם עד שהיה מבין.

פעם אחת הוא צריך

עוד 400. למה?

מישהו נכנס לפני הסיום של ה-400

והוא הפסיק מקו המחשבה כי אמר בטח זה בא לקרוא לרב, הוא תכף יצא.

לא נתן לרגע את דעתו, סיימו 400, נו, הבנת?

אמר לו, לא.

מתחילים 400 חדשים,

רואים שהפסק של פעם אחת מה עושה?

שהכל הלך פייפן.

וואי, וואי, וואי.

זו הסכנה בסח הדעת אחד.

אדם שורף את כל מה שהשיג בעבר.

גם אדם שיושב פה עכשיו,

נגיד, או מי ששומע אותנו כרגע,

ותוך כדי שהוא שומע,

הוא משוטט בדעתו על הדוגמה שאני אמרתי בזה.

זהו, בזה הוא ניתק את עצמו מהקודם. עכשיו תשאל אותו, מה אמרנו מההתחלה?

כבר לא זוכר.

כדי להוכיח את הרציפות

בלימוד שהוא חלק מהמהות של התורה,

אז נלמד מהכינוי

שדבק בתורה.

אמר רבי שמעון, ברכות ה',

אמר רבי שמעון בן לקיש, כל העוסק בתורה ייסורין בדלין אמנו,

שנאמר באיוב האזן

ובני רשף יגביהו עוף.

ואין עוף,

ואין עוף, אלא תורה שנאמר,

התעיף עיניך בו ועיננו.

רש״י אומר אם תכפול וסגרת עיניך בתורה,

היא משתקעת ממך.

נעני אתה רק סוגר את העין ככה, מרפרף.

מה שנקרא?

כלומר, על שם המציאות הזו, שאם אדם עוצם את עינו מלהביט בתורה,

משתקעת ממנו.

לכן...

נקראת התורה בשם עוף, עפה.

זה עצם ממהות התורה.

מי שמפסיק באמצע הלימודות, תורה בורחת ופורחת ומשתכחת ממנו.

אפילו אדם שהולך בדרך ואומר מנא אי לנזה, מפסיק באמצע משנתו.

מנא אי לנזה,

וואי וואי וואי.

הרב אליושי סיפר על עצמו,

שאלו אותו איך מגיעים

להתמסרות והתמדה עצומה, חסרת פשרות לתורה.

אתם יודעים מאיפה למד הרב אליושי להתמיד,

להתמיד, להתמיד, עד שנהיה גדול בדור?

הוא אומר, את החיזוק שלי אני שואב מהמסמר שתקוע בקצה השולחן,

שעליו אני יושב ולומד באוהל שרה.

המסמר הזה עושה תפקידו בנאמנות ובשלמות.

הוא נשאר תקוע ויציב במקומו, ולא זז שנים.

הוא לא אומר לעצמו, בוא נצא קצת לטייל,

כי הוא יודע שאם הוא יצא לרגע, יתפרק השולחן.

אני לוקח מוסר מהמסמר, לא לצאת רגע מהלימוד.

שקוע בעמל התורה יומם ולילה.

אני פונה כל יום למסמר ואומר לו, בוא נראה מי יזוז קודם, אני או אתה.

וכשאני רואה שהוא לא זז, גם אני לא זז.

ככה אני מצליח להישאר צמוד לתורה הקדושה בכל הסדרים הקבועים והרצופים.

לא לפחד ולא לדאוג.

או אולי יהיה קושי להתרגל לרציפות,

וזה יימשך ימים רבים.

יכול להיות שככה יהיה, כי בהתחלה, כל התחלה קשה.

אבל אחרי זה?

זה הופך לכזה נעים, כזה מתוק, שאתה לא רוצה לעזוב.

אבל יש עצה.

כשרצו לבנות חללית,

כשתטוס לחלל,

עשו חשבון כמה דלק צריך.

לפי חשבון המרחק,

כפול כמות הדלק הנצרכת לקילומטר אחד,

הגיעו לכמויות עצומות של דלק,

שאין אפשרות לחללית לשאת כמויות כאלה.

אלא שאחר כך גילו שכל הקושי הוא בשלב הראשון.

כשהיא עדיין בשטח אטמוספירה,

כשיש כוח הכבידה.

כוח המשיכה עדיין קושר אותה לכדור הארץ, אבל כשהיא מתנתקת מכוח המשיכה,

היא יכולה לטוס עד לירח, עד לשמי השמיים.

אותו פטנט

גם ברוחניות.

אדם שואף להגיע עד לריבונו של עולם. גבוה זה? גבוה.

אתה רוצה להגיע עד לשם?

אנשים קופצים וקופצים.

80 שנה מנסים לקפוץ להגיע לקדוש ברוך הוא, לא מצליחים להמריא.

למה?

לומדים שעה, מפסיקים שעה.

זה קיומתו הוא, אמר החזון איש.

לכן הם נשארים במקום.

העצה זה לתת זינוק אדיר,

להתמסר ללימוד בכל עוצמה.

עד שאתה יוצא מכוח המשיכה של התאוות ושל העצלות ושל השטויות ושל ההבלים,

ברגע שאתה עובר את האטמוספירה ואתה כבר יצאת החוצה, שם אתה כבר מרחף.

אתה יכול לעלות בקלות בלי הרבה דלק.

עד שחשים שמשתחררים מכוח המשיכה לשטויות והאבלים.

אז המאמץ הראשון הוא קשה, שורפים הרבה, שורפים הרבה דלק בהתחלה.

אבל אחרי זה כשמתנתקים מכוח המשיכה...

יסוד ההצלחה זה לקבל החלטה

ולהיות נכון לסבול קשיים בהתחלה.

הראשונים,

ככה אומר המאיר, היו יוצאים, עוזבים את הבית והולכים ללמוד שש,

שתים עשרה שנה.

רצוף. לא היה אחד שלא הלך ועזב את ביתו. ככה מורה גם הרמב״ם.

יעזוב את ביתו לשמונה שנים, לא יחוש לא לאשתו ולא לילדיו.

וילך וילמד.

ככה גדלו, ככה צמחו.

בלי הפסק.

זאת אומרת,

כמו שדיבר המאיר, כשמתחילים,

אז שעה ראשונה אחת, אחר כך שתיים, אחר כך ארבעה, אחר כך שמונה זה נחשב.

כל שעה מכפילה את עצמה לאין שעות.

אז אתה לא חייב להסתפק ב-70-80 שנה של חיים. אתה יכול לחיות מיליארדים שנים.

לפי החשבון, כן, אם זה ברצף.

ואתה יכול להגיע עד כיסא הכבוד.

אז בואו נתבונן.

בדברים.

ונחליט.

נתחזק בעניין הרציפות,

ונעשה מעמד שעבודת השם בלימוד קבועים בלא הפסקים,

מאז עולים למעלה, למעלה, מעבל לכוחנו,

וכך מקיימים גם בימינו את המצווה,

תמחה את זכר עמלק,

כי כל עמלק זה להפסיק את הרציפות אשר קרחה בדרך.

ולמדנו בשיעור הקודם,

מה גרם?

הוא גרם שלא יכולנו

לעמוד

בקבלת התורה ועשינו עגל.

היה לנו 49 יום של עלייה, והוא בא באמצע וקרר עשה הפסקה בין העלייה.

זה גרם שהייתה נפילה.

הוא אשם בעגל ובכל מה שיצא ממנו.

אז לכן כשאנחנו עושים רציפות,

זה ההפך ממה שהוא עשה לנו,

זה הניצחון שלנו עליו, ובזה מוחים

את זכר עמלק.

ככל שנתעצם נחליש כוחו ונקרב ביד משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

אמן.

מי שנכנס אדר,

מי שנכנס אדר, מי שנכנס אדר,

היה.

מי שנכנס, נכנס אדר, מרבי בשמחה.

מי שנכנס, נכנס אדר, מרבי בשמחה.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שבת, ביקורת עונג שבת.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שבת וקוראים עונג שבת.

עם מקדשא,

מקדשא, מקדשא, שביעי שבת.

עם מקדשא, מקדשא,

מקדשא, שביעי שבת.

מתקרבים לפורים.

צריך להתכונן.

הרי אם חמד, נקיים, מצוות חכמים, דאורייתא, בשמחה, דאורייתא, גומל נפשו, ישחס את דאורייתא.

כבד את אביך ואת אימך, דאורייתא, לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא,

ולעשות נחת רוח לתנא הקדוש,

שיהיו שפתותיו דובבות בקיר.