כח ההתחלה - מוצאי שבת קודש

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

יעל יפה בת חביבה יזכו היא ובעלה לשלום בית אמיתי בית של שמחה, עכבר, רעות, קדושה וטהרה וירבו נחת מכל יוצאי חלציהם, אמן

כוח התחלה מוצאי שבת קודש

בספר סדר היום,

בסדר מוצאי שבת,

כותב

לקרא מעט תורה, נביאים וכתובים,

כי בהתחלת השבוע יפה לו להתחיל בשלושה אלה תורה,

נביאים וכתובים,

ומובטח לו שיצליח מלימודו כל השבוע וגם במעשה ידיו.

אז מבואר מדבריו שמוצאי שבת קודש זמן מסוגל מאוד

להצליח בתורה ובשאר ענייניו בכל ששת ימי המעשה.

והמציאות מורה כי אנשים רבים

לא מבינים זאת,

ונוהגים לבזבז רגעים אלו

על הא ועל דא.

אז עכשיו נעורר

את המודעות לחשיבות עת קודש זו.

ידוע,

בכל ראשית בהתחלה של זמן חדש,

אם זה בראשית השנה

או בראש חודש,

וכן בהתחלת זמן,

כך גם במוצאי שבת,

שהוא הפתח של השבוע הבא עלינו לטובה.

טמון בהם כוח נפלא בבראשית, בהתחלה.

ומי שיכיר בו וינצל אותו יצליח בכל ענייניו בכלל ובפרט בתורה.

בעלי המוסר המשילו את עניין ההתחלה

לידית של מזוודה.

ככל שהידית חזקה,

כך אפשר לשאת מטען גדול יותר.

כך דרכה של התחלה.

אם מתכננים מוקדם

ובדיעה והשכל

את ההתחלה,

בכוחה לגרור

אחרי הכל מה שיבוא,

שגם הוא יישא אופי

בצלמה ובדמותה של ההתחלה.

כמו שאתה מתחיל, ככה זה ממשיך.

ונוכיח שההצלחה תלויה בהתחלה.

הפסוק הפותח בתורה,

בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.

רש״י,

בשביל התורה שנקראת ראשית

ובשביל ישראל שנקראו ראשית.

המשגיח,

רבי גדליה אייזמן, זכר צדיק וברכה.

מאיר, למה בחרו חכמים זיכרונם לברכה?

להגדיר את ישראל בלשון של ראשית.

יש לנו שמות נוספים.

עם סגולה,

עם קדוש,

כלל ישראל,

העם הנבחר.

למה נקראנו ראשית?

הוא מקשב, הוא מתרץ.

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי להיטיב לבריות.

כי מדרך הטוב להיטיב,

כמו שאומר המסילת ישרים.

ואם אכן נברא העולם בשביל ישראל,

הדבר מוכיח שכל הטוב מיועד עבורם,

עבור ישראל.

ולכן אמרו חכמים שישראל נרמזו בבריאת העולם דווקא בכינוי ראשית.

כי הם אלו

העם היחיד בעולם

היודע או מכיר

את המעלה והתכונה של ראשית,

שהוא כוח התחלה.

על ידי צינור זה ניתן לקבל את כל השפע מהקדוש ברוך הוא.

והידיעה הזאת היא הטבה גדולה ביותר.

ההכרה ברורה שכל הטוב הנשפע בעולם הוא באמצעות הראשית.

ויש ראיות, ניקח מדברי חכמים,

נפרש חלק מהם

ונראה את החשיבות בכך.

וגם מה ההפסד

אם לא מנצלים

את ההתחלה.

הירושלמי בחגיגה פרק

תקבית משנה א',

מ״א.

מביא מה שדרש רבי עקיבא על הפסוק בקהלת.

טוב אחרית דבר מראשיתו.

מתי טוב אחרית דבר?

בזמן שהוא טוב יותר מראשיתו.

ומביא

מעשה מפורסם, שאירע אחר לידתו של אלישע בן אבויה.

ביום המילה אביו קרא לכל גדולי ירושלים,

הושיב אותם בבית אחד,

ואת רבי אליעזר ורבי יהושע הושיב בבית אחר.

כולם אכלו ושתו ושרו,

רבי אליעזר ורבי יהושע ישבו ועסקו בתורה.

ירדה אש מן השמיים והקיפה את הבית שבו הם ישבו.

אמר להם אבויה,

מה, באתם לשרוף את ביתי?

אמרו לו, חס ושלום.

אלא היינו עוסקים בתורה,

והדברים היו שמחים כנתינתם מסיני,

ולכן ירדה אש הזאת.

כשראה זאת אבויה, אמר,

אם כך כוחש לתורה,

אם נתקיים לבן הזה לתורה, אני מפרישו.

מסיים הירושלמי,

כיוון שכוונת האב לא הייתה לשם שמיים,

לכן לא נתקיים בו, ויצא אלישע בן אבויה לתרבות רעה.

הספרים הקדושים מבארים.

למה קרה הדבר הנורא הזה?

בגלל ההתחלה,

בגלל הראשית.

לא הייתה כוונתו לשם שמיים.

אם הראשית לא טוב חלילה,

גם האחרית אינו מסתיים בטוב.

זה דבר שצריך לשנם.

הגאון,

רבי יגדליה אייזמן,

זכר צדיק ברכה,

אומר הכל תלוי בהתחלה.

הגמרא בברכות זן

עוסקת בבלעם הרשע,

שהיה יודע לכוון את השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה.

והגמרא אומרת, תניא,

באל זועם בכל יום.

וכמה זעמו?

רגע.

וכמה רגע?

אחד מחמשת ריבו הוא שמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה בשעה.

חלקיקיקון.

וזוהי רגע.

ואין כל בריה יכולה לכוון אותה שעה.

חוץ מבלעם הרשע שכתוב עליו היא יודעת דעת עליון.

שואלת הגמרא,

השתה, דעת בהמתו לא הווה ידע,

דעת עליון הווה ידע?

איך אתה אומר לי שהוא יודע דעת עליון אם את דעת בהמתו הוא לא ידע?

למה היא עוצרת?

למה היא מצמידה ולוחצת אותו לקיר? למה?

הוא לא ידע מה היא עושה.

אז הוא יודע דעת עליון.

אם דעת בהמתו לא יודע, דעת עליון יודע.

הוא מתרץ את הגמרא,

אלא מלמד שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה.

זה נקרא שהוא יודע דעת עליון.

מתי אל זועם בכל יום?

מקשים התוספות.

מה כבר יכול היה בלעם לקלל ברגע קטנטנטן שכזה?

מתרצים התוספות.

מאחר שהיה מתחיל קלילתו,

באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר מכן.

זאת אומרת, אם הוא רצה להגיד את המילה הכי קצרה, כלם,

זאת אומרת שהשם חלילה יכלה את עם ישראל.

איכשהו רק התחיל,

רק התחיל, זה כבר נחשב.

ההתחלה קובעת.

אז הגאון רבי גדליה עיזבן אומר,

דברי תוספות מגלים לנו שהכל תלוי בהתחלה.

אי אפשר להספיק שום דבר בחלקיק כזה,

חמשת אלפים ריבוע וכו'.

תקשיב.

במסכת כתובות,

דף ה'

תנור רבנן

אני אשמיע אדם לאוזניו דברים בטלים

מפני שהן נכבות תחילה לאיברים.

שהן נכבות תחילה לאיברים.

מקשה המהרן.

צדיק וברכה.

מה בכך שהאוזניים נכוות תחילה, סוף כל סוף כל האיברים נכווים אחר כך, מה משנה?

סדר הדברים,

שאדם נכווה תחילה באוזניים ולא.

ועוד הרי כל זה לא שייך, אלא כאשר שורפים את הגוף.

אבל שריפה בנפש?

האוזניים נכוות תחילה?

מתרץ המהר״ל

יסוד נפלא,

ודע כי ראינו בעניין זה דבר נפלא בצורת האדם.

האוזן של אדם תחילה לכל האיברים,

וזה נחשב הפתח לאדם.

כשהאדם

הוא כמו בית,

באוזן

זה הפתח.

וכל דבר שהוא פתח בהתחלה,

כאשר התחלה מקולקלת,

יימשך עוד קלקול אחרי זה.

וכמו שאמרו, אם שמוע תשמע,

שומע מעט,

משמיכים אותו הרבה,

שוכח מעט,

משכיחים אותו הרבה.

וכל זה כי האוזן היא התחלה,

והיא מוכנה להתחלת קלקול

לפי שזו התחלה.

אז זה שהוא אומר,

האוזן נכוות תחילה לכל שאר איברים.

אפילו בדבר קטן,

כמו דברים בטלים,

מקבל את האוזן קלקול,

וגורם אחריו קלקול אחר.

ככתוב היה, אם שכוח,

תשכח.

זה גורם עוד שכח.

לכך יהיה האדם נשמר,

שלא תהיה התחלה מקולקלת

לשמוע דברים בטלים.

שאם יקלקל התחלתו,

נמשך אחרי זה קלקול,

עד שיביא לקלקול לגמרי.

למדנו מזה,

שאם ישנו חלילה קלקול בהתחלה בפתח בראשית,

כל ההמשך הבא לאחר מכן נגרר אחריו,

ונמצא שבסוף העניין יהיה מקולקל,

כי הכל מתחיל בהתחלה.

עד איפה הדברים מגיעים?

מסופר על ישיבה

שמקימיה ומנהליה לא ראו שום הצלחה בישיבה.

כל הפעולות שעשו לתקן את המצב לא הועילו.

באו לקבל עצה מהרב הגאון לוינשטיין יחזקאל,

זכר צדיק וברכה.

שמע את השתלשלות העניינים

ואמר להם, אני סובר שהכל התחיל בגלל הראשית הלקויה.

התקנה היחידה,

תסגרו את הישיבה ותפתחו מחדש,

כי הכל תלוי בהתחלה.

ואם היא לא נעשית כראוי, אין סיכוי להצליח,

זה רק ימשיך ויידרדר.

לא יאומן כי סיפור.

הגמרא בקידושין,

דף מ',

דנה

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נדזה בלוד.

נשאלה השאלה הזו בפניהם,

תלמוד גדול או מעשה גדול?

נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול.

נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול.

נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא

לידי מעשה.

וצריך עיון.

איך סובר רבי עקיבא

שהתלמוד גדול יותר מהמעשה?

הרי המעשה זה קיום מצוות התורה.

זה התכלית, לומדים על מנת לקיים.

והתלמוד הוא רק אמצעי להגיע לתכלית,

לעשות מעשים.

מפרש המהר״ל, זכר צדיק ברכה, בחידושי אגדות.

אבל רבי עקיבא סובר שהתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה.

התלמוד הוא התחלה,

ובכוח התחלה זה הכול.

זה מה שאמר גדול, תלמוד שמביא לידי מעשה.

וידוע שכל הדברים,

אשר קודמים,

מעלתם יותר גדולה.

מפני שהם הסיבה לאחר, למסובב.

והרי התלמוד הוא סיבה.

והסיבה יותר גדולה מן המסובב.

לא כמו שאומרים אנשים, סיבה הוא מסובב.

מסובב וסיבה זה בדיוק אותו דבר.

סיבה

היא מסובבת.

את המסובב.

הסיבה הוא מסובב, לא סיבה הוא מסובב.

אז רואים מפה שהכל תלוי בהתחלה. רבי עקיבא אומר תלמוד גדול,

כי הוא ראשון בסיבה למעשה שיבוא אחריו.

הגמרא בסנהדרין ע', ב',

קובעת הבא להורגך השכם להורגו.

על דרך המוסר,

הבא להורגך הוא יצר הרע שמחפש עצות ותחבולות להכשיל ולהרוג אדם מבחינה רוחנית.

הגמרא בבבא בת רטוס אומרת, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות.

השכם להורגו.

הדרך היחידה לכלות אותו הוא באמצעות ההשכמה.

אם תשכים בבוקר

ותתחזק ותתגבר כארי בפתח היום,

בכוח ההתחלה הזו אתה יכול להורגו.

הוא בא להרוג אותך שטישן, שתמשיך למות עוד קצת.

ואתה קם.

אז ניצחת אותו.

הוא רוצה להמית אותך,

אז שנה אחת מ-60 במיטה.

ואתה קמת וניצחת אותו.

על דרך זה הגאון רבי חיים ויטל, זכר צדיק ברכה,

מביא פירוש נפלא על הפסוק בתורה,

הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.

הקדוש ברוך הוא אמר לנחש,

שהוא יצר הרע,

דע,

בכוחו של אדם לשלוט עליך ולכבוש אותך לגמרי.

אם רק יתחזק בראש, בהתחלה של העבודה,

הוא ישופך ראש.

אם הוא יהיה ראש,

אז הוא ינצח אותך.

מאידך גיסא, כוחו של הנחש

הוא באמצעות

אתה תשופנו עקב,

לא תאפשר לאדם

לנצח

את ההתחלה.

וזה מתאים

למה שאמרנו בדרשה אתמול,

שכל הפטנט שלו זה לעקל, שיהוי,

לא להזדרז,

לאט לאט.

אז הוא מעקב אותך בעקל, לאט לאט, אל תמהר, אל תמהר, ככה הוא עושה. עוד חמש דקות, עוד חמש דקות, לא יקרה כלום.

הרב הקדוש מזבלים

זכר צדיק ברכה

מפרש בדרך צחות מה שמובא במחילתה

כל התחלות קשות.

שבענייני התחלות

צריך אדם להתחזק מאוד,

להיות קשה כמו ברזל,

לנצל את זמן ההתחלה בכל כוחו, כי בזה תלוי ועומד הצלחת כל העבודה.

לכן חשוב מאוד במוצאי שבת, שזה הפתח לשבוע, זו ההתחלה,

להתחיל את זה נכון ולתכנן את זה איך מנצלים את הזמן.

כשמתחיל הזמן,

אחרי בן הזמנים, מתחיל הזמן.

כל בן תורה תופס ישיבה,

שואף בכל מאודו לנצל את הזמן לגדול בתורה בירת שמעון.

המציאות מוכיחה שהדברים תלויים באופן פתיחת הזמן.

אם הוא פתח בימין, הוא יימשך באותה דרך.

וצריך להדגיש,

לא מדובר בחיזוק טבעי שקיים בדרך כלל בפתיחת הזמן.

אומנם כולם לומדים בשקידה באותו זמן,

אבל בהתקדמות הימים הרפיון בלימוד מכרסם בקרב הלומדים.

מה הסיבה?

ההתחלה לא הייתה טובה.

מה נחשב התחלה טובה של הזמן?

נביא דוגמה כמה פרטים מעשיים.

היסוד הוא סוף מעשה ומחשבה תחילה.

כל בן תורה צריך לעשות חושבים בתחילת הזמן מה התוכנית של הלימודים למשך כל הזמן.

מה היעדים שהוא מציב לעצמו?

היכן הוא רואה את עצמו מבחינה לימודית בסוף הזמן?

מה ייחשב אצלו הישג

ומה ייחשב עמידה במקום?

כמובן,

שצריך לכלול בזה שימת לב

איזה דברים זקוקים לתיקון ושיפור.

האם כדאי, למשל, בתחילת הזמן הזה לעשות שינוי מקום?

לעבור לאזור שלא מפריעים שם?

האם להחליף חברותא?

לחשוב מה יקרה אם תהיה לי עייפות פיזית או נפשית.

איך אני מתכונן להתמודד עם פטפטנים שיבואו להפריע לי בלימוד על הווה על דר?

בקיצור, בתחבולות, אעשה לך מלחמה מראש.

אתה הולך למערכה,

לנצח במשך הזמן את יצר הרע שירצה,

למנוע ממך להתקדם,

ואתה צריך להכין תחבולות, איך לנצח.

כל מי שמכין תוכנית מסודרת ויורד לפרטים,

הצלחתו מובטחת, וזה נקרא התחלה ברגל ימין.

כמה חשוב עניין ההתחלות,

נלמד

בהנהלת ישיבת מיר בארצות הברית.

הגיע הזמן שהחליטו לשפץ את בית המדרש.

פנו לראש הישיבה הגאון רבי שמואל בירנבוים, זכר צדיק ברכה.

והוא הסכים,

אבל הוא התנה תנאי.

זה ייעשה בבין הזמנים

לא להפריע לסדרי הישיבה.

כנראה שלא עדכנו אותו בדיוק

מה היקף העבודה הנדרשת,

והרסו מבפנים את כל הבית המדרש,

והתכוננו לבנות מחדש.

זה לוקח חודשים.

הגיע הרב

בבין הזמנים להיכל הישיבה, וראה שהכול הרוס.

וברור היה לו שזה לא יסתיים רק בעוד חודשים.

פסק בנחרצות,

אנו נתחיל ללמוד בבית המדרש בראש חודש אלול,

ולא משנה מה השלב שאוחזים בבנייה ובשיפוטים.

אמרו לו, כבוד הרב, זה לא הגיוני,

אי אפשר.

לא אכפת לי.

בראש חודש אלול מתחילים ללמוד.

מה אירע בפועל?

הבנאים השתדלו, השתדלות גדולה.

הוסיפו אנשים למעגל העבודה.

עבדו 24 שעות רצוף במשמרות מתחלפות

כדי להגיע להיכל משופץ בראש חודש אלול.

קידוש השם שאין כדוגמתו.

ההקפדה הגדולה על כך הייתה

בגלל העניין

להתחיל את הזמן,

בזמן,

כמו שצריך.

וסיימו את הכול.

כמו שאנחנו

נכנסנו בערב ראש השנה

לבית הכנסת בבני ברק,

תוך חמישה חודשים,

מאפס.

על גודל ההפסד

של מי שאינו מנצל התחלת היום,

נביא את המשנה באבות.

פרק ג', משנה באבות.

שינה של השחרית מוציאה את האדם מן העולם.

והפליגו חכמים בגנותה של שינה בשחרית.

אין השינה מוציאה את האדם מן העולם,

אלא יש כאן דגש בתוכה על מוסר, שינה של שחרית.

כלומר,

יום חדש מתחיל,

יש לך הזדמנות להתחלה חדשה,

במקום לעמוד על גודל הזמן,

אתה ישן

ומפסיד במו ידיך את ההתחלה.

רוח שטות שכזו מוציאה את האדם מן העולם.

אם אתה לא יודע להעריך את הזמן ואת ההתחלה,

זה לבד מוציא אותך מן העולם.

אסור להפסיד את נקודת הראשית,

אלא לאזור אומץ, לנצל אותה מיד,

לא לאחר זמנה כעצת היצר,

כי אחר כך כבר יהיה מאוחר.

בנתיב דרכנו, נוכל

לבאר מספר נקודות.

השולחן ערוך פותח את דבריו בסעיף הראשון,

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו,

שיההו מעורר שחר.

אז זה ברור שזה לפני הנץ.

ולכאורה פלא,

מרן הבית יוסף משתמש בלשון מוסרית

בספר הלכות.

יתגבר כארי,

לא מצינו בשולחן ערוך ביטויים כאלה.

אבל העניין הוא, מכיוון שזה נוגע להתחלה,

לראשית של היום,

ולכן גם השולחן ערוך שם דגש מיוחד

ופותח בדברי מוסר והתעוררות, יתגבר כארי.

בקטר ראש,

אות ע״א,

בשם הגאון מווילנה, זכר צדיק ברכה.

דבר מנוסהו,

אם כשישכים אדם בבוקר יקבל עליו מיד עול תורה באמת ובלב תמים,

יסורו ממנו הביטולים,

ובוודאי יצליח ביום ההוא בתורה,

וכפי תוקף ההסכמה והקבלה שקיבל על עצמו בבוקר,

כך יעזרהו השם ביום,

ויסורו ממנו הטרדות.

ההסבר בזה,

כל המקבל עליו עול תורה,

מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

וזה תלוי בהתחלה של היום.

אם הראשית היא כראוי, הכל נמשך בהצלחה.

בספר לקט רשימון מביא

מהמשגיח רבי נתן בוכפטוויגל,

זכר צדיק ברכה,

שכך אמר,

האדם הוא בעלים רק על זמן הראשית.

ולכן היה מדריך את התלמידים,

שעיקר הקבלות שיקבלו על עצמם זה בנקודות הראשית.

אם אדם מקבל על עצמו עול תורה כשמתעורר בבוקר,

יצליח מכל הביטולים.

כי לאדם יש כוח על הראשית.

זה תלוי בך, הבחירה שלך. מכאן אתה כבר מתגלגל.

אם התחלת בימין, אתה ממשיך, ואם בשמאל, אתה ענות לנו.

ההצלחה של אם הישיבות וולוג'ין,

אפשר לייחס לכוח ההתחלה.

מסופר שבזמנו של הגאון רבי איצלם מוולוג'ין, זכר צדיק וברכה,

בנו של הגאון רבי חיים מוולוג'ין,

נורתה אבן הפינה לישיבה חדשה.

מקימי הישיבה חגגו זאת בפאר והדר,

והשמחה הייתה רבה.

עברו כמה שנים,

בחור מאותה ישיבה, עבר ללמוד

בישיבת וולוג'ין.

ואז הגאון רבי איצלם התעניין אצלו על כל פרטי המאורע של הקמת הישיבה,

שסיפר לו הבחור על השמחה הגדולה שנחרדה.

בטקס גדול ותכונה רבה,

הגיב על כך, מי יודע אם יהיה קיום לישיבה הזו.

כשאבא הניח את אבן הפינה לישיבתנו,

היה כולו מלא חרדה בו ביום,

ולא עוד אלא שבכה והזיל דמעות

שאפשר היה לקבל בהם חימר.

הכל תלוי בהתחלה.

מעשה באישה,

נולד לה בן,

בא לבקש מהגאון רבי שמשון רפואל הירש,

הרש״ר,

זכר צדיקה וברכה,

שייתן לה הדרכה בעניין חינוך הבונים.

שאל אותה בן כמה ילד,

אמרה לו, בן שלושה חודשים.

אמר לה בתמיהה,

בן שלושה חודשים, ורק עכשיו את באה לשאול עצות בחינוך?

היית צריכה לבוא לפני תשעה חודשים.

זאת הכוונה.

למרות שהילד הוא בן שלושה חדשים ואינו עדיין בר חינוך,

אבל ראוי לחנך עוד קודם, שיבוא זמנו,

כי אחרי שמפסידים את ההתחלה, זה כבר מאוחר.

זאת אומרת, ההתעניינות

צריכה להיות בזמן הנכון, בהתחלה.

אצל החופץ חיים זה היה הרבה יותר.

זוג נכנס אליו,

ושאלו אותו,

ממתי אנחנו מחויבים לחנך את הילדים?

אז הוא אמר להם, אתם באיחור של עשרים שנה.

החינוך שלכם קובע מה יהיה החינוך שלו, ההתחלה קובעת.

מאיזה שורש אתה באת? מאיזה התחלה?

ראש ישיבת שערי אושר,

מתלמידי הגאון, הרב קוטלר,

זכר צדיק וברכה.

קראו לו הגאון נבי יוסף רוזנבלום.

שאלו אותו,

למה קיימת היום תופעת נשירה,

שיורדים הרבה מהישיבות, מה שלא נראה בדורות שעברו.

הכול תלוי בהתחלה.

הכל מתחיל בהתחלה בחתונה כשנשמעים שירים של פריצות.

התחלה לא ברגל ימין.

זאת הסיבה שהזוג אינו מצליח אחר כך בשלום בית

ולא בחינוך הילדים,

כי הם פגמו בהתחלה.

היום,

התחלות על הפנים,

זמרים פסולים, שירים פסולים, נבלות וטרפות, חוסר תניעות, הפרדה.

בלגן, בלגן.

לכן יש אומרים שלמעלה מ-60% מתגרשים.

אחמונו לצלם.

והדברים מפורשים.

וחפץ חיים בספר אהבת חסד, חלק ג', פרק ו'.

בעת שהחתונה מתנהג בדרך פריצות,

בוודאי שאין השכינה שורה שם.

או בוודאי שאין תכלית זיווג ביניהם, יעלה יפה.

ויהיה מריבות וקטטות ביניהם.

וכן זרעם לא יהיה נכון לפני השם.

ואיך יניחו דבר כזה?

איך מסכימים לעשות חתונה באופן גדול?

זה אומר החפץ חיים הקדוש.

הוא אמר שהוא מסתפק

עם החתונות כאלה, אפשר להגיד שבע ברכות.

איך אפשר להגיד ששמחה במעונו?

איזה שמחה יש לקדוש ברוך הוא במקום כזה.

עכשיו תשמעו, יסוד

הזה מצינו גם בלכות תפילה.

מרן השולחן ערוך,

זכר צדיק וברכה פוסק, בסימן קא,

המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות.

ואם אינו יכול לכוון בכולם,

לפחות יכוון באבות.

ואם לא כיוון באבות,

אף על פי שכיוון בכל השאר,

יחזור ויתפלל.

זאת אומרת, רוב הטבילה הוא כיוון,

אבל אחרי אבות.

הוא אומר לו שווה.

תעזור ותתפלל.

צריך להתפלל ולכוון בכל הברכות.

אבל אם אתה לא יכול,

אז לכוון

לפחות באבות.

וזה יספיק,

שתחשב תפילה.

אבל אם כיוונת בשאר, כיוונת ממש,

אבל לא באבות,

צריך לחזור ולהתפלל.

למה מי שלא כיוון באבות

וכיוון בכל שאר התפילה, לא יוצא ידי חובם?

ומי שהתפלל ברכת אבות בכוונה

ושאר הברכות לא כיוון,

כן יצא ידי חובם.

ביאור נפלא על זה בדברי הגאון מווילנא בפירושו על בני אליהו

על ברכה ראשונה של תפילת שלוש רגלים.

ואלה דבריו.

מפני שכל התחלת דבר

הוא יותר מהחצי,

והיא כוללת כל חלקיה,

היא שקולה נגד כולה ונקרא ראש וראשון.

לכן משה רבנו, עליו השלום,

היה הסרסור המתווך ליתן התורה לישראל תחילה על ידו.

לכן הוא שקול נגד שישים ריבואו,

שש מאות אלף.

וכן מצינו במצוות מילה,

היא המצווה הראשונה למצוות שבגוף

שנאמרה לאברהם אבינו עליו השלום,

והיא שקולה כנגד כל המצוות.

וכן ציצית,

היא ראשונה למצוות המעשיות

שנרמז לאברהם אבינו עליו השלום, אם מחוץ ועד צרוך נעל.

היא גם שקולה נגד כל המצוות.

והשבת,

היא הראשונה למצוות לא תעשה,

ששמרו בני ישראל במצרים.

גם היא שקולה נגד כל מצוות לא תעשה.

לכן, בברכה הראשונה של שמונה עשרה,

נזכר בה חי שבחים,

מפני שהיא שקולה נגד כל חי ברכות.

והם עניינו אותה.

אז מבואר מדברי הגאון.

שהיות בהראש חשיבותו גדולה עד למאוד,

והוא שקול כנגד הכול,

ולכן בברכת אבות יש שמונה עשרה שבחים,

והיא כוללת את כל התפילה בתוכה,

וממילא מובן

שרק מי שכיוון בה יוצא ידי חובתו,

כי אחרי ששקולה היא כנגד כולה,

אם לא כיוון בה,

נמצא שהתפילה כולה נאמרה ללא כוונה,

ואינו יוצא בידי חובתו.

זוהי החשיבות של הראשית.

הכול תלוי בראשית.

כותב המשגיח רבי נתן בוכטפויגל,

משנה באבות,

מצווה גוררת מצווה,

ועבירה גוררת עבירה.

שאלה,

אם המצוות

והעבירות

באות בדרך של גרירה,

איפה בחירה?

הוא מביא את דברי הגאון לבי חיים וולוג'ין

ברוח חיים.

מקומה של הבחירה הוא בהתחלה.

פה הבחירה.

בהתחלה

אתה יכול לבחור לפעול,

ואחרי זה זה כבר מצווה גוררת מצווה,

או עבירה גוררת עבירה.

זה מכוחך,

מכוח הראשית.

בספר תשועות חן כתב, זה הטעם שהקדוש ברוך הוא קבע את היום הראשון של השנה,

שיהיה ראש השנה.

היה מתאים יותר לעשות אותו,

את יום הדין והחשבון,

את ראש השנה, לעשות בסוף.

מתי עושים חשבון?

בסוף, עברה שנה, בואו נעשה חשבון מה עשינו, מה לא עשינו.

אלא הקדוש ברוך הוא שמדרכו להיטיב לבריות,

התחסד עימם שתחילת השנה תהיה בתוקף הקדושה,

כי לקראת ראש השנה כולם חוזרים בתשובה,

עוסקים בתפילה, אומרים סליחות, תורה ומצוות.

וההתחלה היא קובעת,

ואז השנה תימשך

לפי איך שהתחלת.

אם אתה עושה את החשבון בסוף השנה, מה זה יועיל לך להמשך?

אבל אם אתה עושה את זה בתחילת השנה,

ההמשך נגרר מההתחלה במה שבחרת.

זה דרכו של הקדוש ברוך הוא להיטיב לבריות.

ועכשיו אנחנו מגיעים למה שהתחלנו.

כל צאת שבת זה התחלת שבוע חדש.

הכל תלוי בהתחלה.

אם השבוע מתחיל בחיזוק,

כל השבוע יצליח.

וההערה למעשה.

חכמי הגויים רצו לנצל את כוח הראשית של התחלת השבוע,

לכן הם קבעו את יום אדם ביום ראשון של השבוע,

שהתחלה תהיה שלהם.

הם יתחילו ראשונים,

הולכים לכנסייה,

ושם הם מרביצים ניגונים,

ויש איזה תמבל שעומד שם, מדבר איתם,

וזהו.

אבל הם לא יודעים שאין להם את ההתחלה.

לנו יש את ההתחלה.

למה?

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד.

ההתחלה מתחילה במוצאי שבת.

וממילא השבוע שלנו מתחיל בהתחלה.

לכן אנחנו צריכים להיזהר לנצל את ליל מוצאי שבת

ללימוד ודברים שבקדושה,

ולא לעסוק בדברים שהם בטלים.

בעיר לקווד,

עיר התורה,

במוצאי שבת קודש, זמן שכולם מרגישים את התחלת השבוע.

יש לימוד,

מתקיימים ועדים, נאמרים חבורס,

והשבוע מתחיל כבר במוצאי שבת קודש.

לסיום נביא סיפור נפלא,

שסופר מפי הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין, זכר צדיק לברכה.

תודה רבה רבה.

מה שראו עיניו בימי נעוריו.

ממנו הוא לקח

מוסר ולקח לכל ימי חייו.

בזכות מה שהוא ראה,

שבר מחיצות קשות שהעמיד לו יצר הרע בכל ענייניו בעבודת השם.

עד שהוא נתעלה למדרגות גבוהות ורמות.

טוב, זו הקדמה למה שגרם,

והסיפור הוא כך.

בלכתו ברחוב בצעירותו,

ראה אב ובנו מטיילים יחדיו,

עניים,

מרודים,

רעבים לפת לחם עד סכנת מוות.

לפתע אובחין,

האבא במטבע שמונחת בארץ בתוך הבוץ,

ביקש מהבן שלו להרים אותה.

מרוב חולשה של הבן,

ובהבינו שזה מטבע קטנה,

פחותת ערך,

התעצל ולא רצה להרים.

ממש כעצת היצר.

להשתהות, להתעצל, להתרפוד.

התכופף האבא,

הרים את המטבע וניקה אותה.

והנה התברר שאפשר לקנות את המאכל,

וקנה בעזרת המטבע 13 פירות.

האבא,

שראה שהבן גווע למות,

ציווה אותו לאכול מן הפירות.

הבן מסרב.

הוא אומר לאבא, אתה הרמת את המטבע.

וטרחת בשארית כוחותיך לנקות ולקנות,

מגיע לך בדין לאוכלם.

ואני, כשהתעצלתי

ולא עשיתי שום השתדלות, לא מגיע לי לאכול מהפירות. זאת אומרת, שניהם עומדים למות מהרב.

אז הבן מעדיף

שאבא יאכל,

כי הוא לא השתדל ואבא ישתדל.

לאבא יש רחמים, כי רחם אב על בנים.

ובפרט שהבן מסכנה, מה עשה?

איך ישפיע על הבן שיוכל?

אמר לו אבא

שהוא צריך ללכת למקום לבד, מקום רחוק.

ואני אפגש איתך שמה.

תתקדם לפניו.

והשליך את הפירות על הקרקע כל כמה צעדים,

הפיל פרי,

והפירות שקעו בבוץ.

כשהבן יצא לדרך,

מצא פירות,

ושמח שמחה גדולה,

שמצא מה לאכול,

ולא עלה בדעתו שזה הפירות שאבא השליך.

התכופף בשארית כוחותיו,

והרים כל פרי, ניקה אותו מהבוץ

עד שראוי למאכל,

וכך טרח ועמל שלוש עשרה פירות זהב.

ממשיך הגאון, הגאון, הגאון הביט צדוק הכהן מלובלין,

ואמר,

מוסר גדול למדתי מהמעשה הזה.

אם היה נותן דעתו להרים את המטבע בהתחלה,

היה חוסך מעצמו להתכופף שלוש עשרה פעמים ולנקות כל פרי ופרי עד שיוכל לקו.

פעם אחת מתכופף, לוקח מטבע, מנקה אותה,

מאז קונה שלוש עשרה פירות.

יש לדעת שכך בעבודת השם.

מי שטורח בהתחלה,

למרות שקשה,

כי התחלות קשות,

יחסוך מעצמו הרבה טרדות ועמל נגד יצר הרע.

זה הכלל.

כשטורחים ומשקיעים בהתחלה,

בסוף קוצרים את הפירות.

הגאון, הגאון למד מזה מוסר מהמעשה הזה לכל החיים שלו.

ככה הוא התגבר על כל המכשולים בו.

מפה מבינים מה כוח ההתחלה חשוב בכל דבר ועניין.

וצריך לשים את המאמצים ביתר שאת וביתר עוז,

ולהשקיע את עיקר הכוח ועיקר המחשבה, להתחזק

בתחבולות תעשה לך מלחמה.

ועל ידי זה אפשר להצליח בכל העניינים.

אז מוצאי שבת הזה,

הגיע הזמן המופלטות.

לתפוס ספר עד שיהיה מוכן,

תורן ועם כתובים,

מתחילים את השבוע הטוב.

לא עם גשמיות,

עם רוחניות.

ואז בעזרה.

השם השבוע הבא ועל זה הדרך שבוע ועוד שבוע נוכל לעלות ולהתעלות

מכוח בראשית,

מכוח ההתחלה. לא נבזבז את הזמן של הראשית על דברים ריקים.

ובעזרת השם נזכה

בסיוע מן השמיים, כי הקדוש ברוך הוא שמח.

הוא קרא לנו ראשית,

הוא קרא לתורה ראשית.

ובראשית

הוא ברא שמיים וארץ. בשביל ישראל שם ראשית, בשביל התורה שם ראשית,

בשביל מוצאי שבת שהוא ראשית.

שיהיה לנו שבוע טוב בעזרת השם.

ובינתיים

שבת שלום.

ישמחו במלאכותך שומרת, שומרת, שומרת שם,

בד מקור עונג שבת ישמחו במלאכותך שומרת,

שומרת, שומרת שם, בד מקור עונג שבת ענקדשם,

מקדשם, מקדשם שביעי ישמח,

ענקדשם, מקדשם, מקדשם שביעי ישמח, עדיין.

ושמחת בחגיך והיית, אך שמח, ושמחת בחגיך והיית,

אך שמח,

ושמחת בחגיך והיית,

אך שמח,

ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך, ושמחת בחגיך,

דגדום בא, ושמח דגד וחגך בידך סמאיה דגדום בא.

הריני מכוון כאמצעות חכמים, דאורייתא נסועה, דאורייתא גומל אפשר לשחר סיבוב.

דאורייתא,

כבד את אביך בתלמיך, דאורייתא, עשו בניעתו על הקדוש ברוך הוא, עשו בניעתו על תלמי הקדוש,

שיהיו ששתותיו דובבות בקבר,

ובי חנן יום הדרישי עומד,

עושה גודל ועבודת בנישראל לפי כהוב.