שמור את יום השבת לקדשו

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, אורי בן ציונה, רפואת הנפש והגוף,

עשירות מופלגת ובקלות, לעבודתו יתברך,

בהצלחה בתביעות מול ביטוח לאומי,

ובכל מעשי ידיו לטובה, אמן.

שמור את יום השבת לקדשו.

אם אדם רוצה לזכות לשמור שבת כהילכתה,

חייב לדעת הלקותיה, פרטיה ודקדוקיה.

כי דיני שבת רבים ומסועפים למאוד.

בחגיגה

נאמר,

חלקות שבת הרי הם כהררים התלויים בסערה,

שהן מקרא מועט

בהלכות מרובות.

החפץ חיים,

זכר צדיק לברכה.

בהקדמה למשנה הברורה לחלק ג',

מביא בשם הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, זכר צדיק לברכה.

אי אפשר במציאות כלל שיינצל מאיסור שבת אם לא ילמד את כל הלקות

השבת כסדר על בורים.

מלבד הבקיאות,

שהיא הכרחית בלקות שבת,

צריכים ידיעה נוספת.

כדי להינצל מחילול שבת,

זו ההבנה והכרה בחומרה הנוראה

של חילול שבת, רחמנא לצלנו.

אם לנגד עינינו יעמוד הקלקול והחורבן שגורם עוון זה,

יהיה קל יותר להישמר ולהתרחק מחשש איסור.

לקט,

מתוך דברי חכמים זיכרונם לברכה,

בעניין חומרת העוון של חילול שבת,

בגודל המעלה של מי שמקפיד על שמירת השבת.

סליחה.

בשבת קו יט אמר,

לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שחיללו בה את השבת.

ואנחנו טועים לחשוב שאנחנו נקיים מחילול שבת.

דברי הגמרא נאמרו על מחללי שבת בפרהסיה ובמזיד,

אך האמת שהיא מדברת על קול אחד.

אפילו חילול שבת קטן נחשב גדול מאוד.

חתם סופר בדרשות, חלק ג', דרוש לשבת הגדול.

כותב,

כל מקום שמצינו בגמרא את הלשון, לא חרבה ירושלים אל העל,

אין הכוונה על פריצי הדור ודומיהם.

אלא הכוונה על הטובים שבדור,

על שומרי תורה ומצוות של הדור,

שהיות שהיה בהם משהו

מאותם חטאים,

לכן לא יכלו להגן על הדור.

ואם כן, הדברים נוגעים ודאי לכל אחד ואחד.

יש לדעת שאחריות על כל אחד.

ולכן צריכים להתחזק בעניינים אלה, לקרב את בניין הבית,

כי הכל תלוי בנו.

אז אחרי שאנחנו רואים שהתורה מקפידה על חילול שבת,

והתביעה הגדולה

היא על השומרי תורה ולומדי תורה, לא על עמי הארץ,

כמו שאומר הנביא יחזקאל,

אם כן,

נביא מדברי החכמים,

מה חומר

חילול שבת,

וכמה חשוב לשמור כהלכה.

אז אם אמרו חכמים שסיבת חורבן הבית

מפני חילול שבת,

אז הגאולה גם כן תלויה בשמירת שבת.

אמר רבי יוחנן, משום רבי שמעון בר יוחאי,

אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כאל קטן, מיד נגלים.

אם כן,

עלינו להתחזק בשמירת השבת,

שנוכל לקרב את בניין הבית.

ושוב, הדבר תלוי רגבנו.

יחזקאל הנביא, כ. י.ג.

ויאמרו בבית ישראל במדבר,

בחוקותיי לא הלכו,

ואת מצוותיי מעשו,

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

בעת שבתותיי חיללו מאוד.

ואומר לשפוך חמתי עליהם במדבר לכלותם.

הפסוק הזה עוסק בתקופת דור המדבר.

יחזקאל הנביא אומר שהשם רצה לשפוך חמתו ולכלותם,

כי חיללו את השבת מאוד.

הגאון רבי אביגדור מילר, לך צדיק ולך שואל.

במשך ארבעים שנה

בהיותם במדבר לא מצינו בתורה עוון חילול שבת,

רק פעמיים באצל יחידים.

בפרשת המן,

בספר שמוע טוז כ'זן כתוב, ויהי ביום השביעי

יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו.

חכמים אומרים,

אותם אנשים ביקשו לחלל את השבת,

יצאו ללקט את המן,

בסוף לא מצאו,

ונמצא שלא נתחללה השבת.

ובמדרש זוטא, איכה, פרשה א', כתוב.

אבותיכם במדבר,

אמרתי להם, ששת ימים תלקטו,

וביום השביעי שבת לא יהיה בו.

והם לא עשו כן,

אלא ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט

ולא מצאו.

אבל אילו מצאו, לקטו.

זאת אומרת, רצו לחלל שבת ולא עלתה בידם.

אז זה מקרה אחד.

אז לא היה פה חלל שבת.

בפועל לא היה.

אחר כך, פעם שנייה, פרשת מקושש במדבר תו לב.

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת.

מדובר באדם אחר.

אחד.

אז לפי זה אין דור שומרי שבת כמו דור המדבר.

40 שנה שוהים במדבר,

איש אחד בלבד נכשל בחילול שבת.

פעם אחת ביחידה.

ועוד עשה זאת לשם שמיים.

ובפעם הנוספת

אנשים בודדים

חשבו לחלל שבת ולא עלה בידם.

ומה אומר הנביא על זה?

אומר, ואת שבתותי חיללו מאוד.

ורצה לך לאותם במדבר.

עד כמה הקדוש ברוך הוא מדקדק כחוט הסערה בעוון החמור של חילול שבת.

כותב רבנו בחייה,

זכר צדיק ברכה, בספרו כד הקמח.

מצינו שחכמים בבית ראשון

היו בידיהם עבירות רבות,

בהן השלוש חמורות,

עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

והם גם נכשלו בגזל, בלשון הרע,

אשת איש.

אבל במטלה כתוב את החורבן של בית המקדש בחילול שבת.

ללמדך שהשבת שקולה כנגד כל המצוות כולן.

ירושלמי, תענית פרק ד' הלכה ה'.

מסופר שבטור שמעון, שזה שם מקום,

היו מוציאים 300 מידות של פתיתי לחם.

אותם היו נותנים לעניים בכל ערב שבת.

מקום מלא חסדים,

שדואג שכל העניים יהיו שבעים.

והיה להם ברכה רבה בשפע ערב.

ולמה נחרב המקום הזה, טור שמעון?

מפני שהיו משחקים בכדור בשבת.

הגמרא בשבת, כ י ט.

אמר ביהודה, ברי דרב שמואל משמי דרב.

אין הדלקה מצויה,

אלא במקום שיש חילול שבת.

אדוני היושב-ראש, תודה רבה.

בנותן טעם

נביא מעשה שהיה.

פעם באו וסיפרו למרן הגריז מבריסק,

זכר צדיק ברכה,

על אוטובוס שנסע בעיצומה של יום השבת, בעיצום יום השבת,

מירושלים לתל אביב.

באמצע הדרך נשרף האוטובוס.

סיפרו לו.

מה הוא אמר?

השבת שורפת.

שאל אותו אחד הנוכחים,

רואים שקורים מקרים שאוטובוס עולה בשבת גם ביום חול.

אמר לו, מה שקורה בחול אני לא יודע,

אבל הפעם אני כן יודע,

זה בגלל השבת.

החפץ חיים, זכר צדיק ברכה, מבאר את הגמרא.

בגדול עוון חילול שבת מאוד,

ובעבור זה מצוי דלקות.

כמו שאמרו חכמים,

אין הדלקה מצויה אלא במקום שיש בה חילול שבת.

בטעם הדבר הוא,

כשם ששמירת שבת גורמת לנו להתברך מהשם,

ובאים לידי עשירות,

כמאמר הפסוק, ברכת אדוני היא תעשיר, ויברך השם את יום השמיעי.

ואמרו במדרש שזוהי השבת,

שהיא מברכת את האדם ומחשירה אותו.

שבת גורמת שפע בעולם.

אז חילול שבת מביא קליה בנכסים שלו באופן פתאומי,

וזוהי הדלקה.

או שאר ענייני הפסד כמו ביזה, שוד וכולי.

וזה אחת מן הסיבות שמצוי שבעלי בתים יורדים מנכסיהם

במהירות.

מפני שבעוונותינו הרבים נתרבה חילול שבת בעולם.

ואפילו אם מדובר באיסור שהוא מדברי קבלה בלבד,

לא איסור דאורייתא,

עלול לרדת מנכסיו.

כמו שמוכיח החפץ חיים דברים מפורשים

מגמרא גיטין ל״ח.

אמר רבא,

בהנתלת מילה נחתה בעלי בתים מנכסיהון

על דסיירה נכסיהו בשבתא.

זאת אומרת,

למה יורדים מנכסיהם בעלי בתים?

משום שהם הולכים להסתכל בשדות שלהם בשבת,

לדעת מה צריכים,

מה צריך לתקן, להוסיף, לסדר.

בזה אינו עובר

אלא על מימצו חפצך ודבר דבר.

אז קל וחומר על עוון של חילול שבת שיש בו איסור תורה.

ואבות דרבי נתן

ל״א ב׳

וכל המחלל שבת

אחד

מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות.

הרס את העולם.

גם מי שחילל שבת בשוגג,

עוונו גדול

וצריך כפרה.

אומר הרמות,

סימן שלד,

סעיף

כו״ו.

ואם עבר וחילל בשוגג,

צריך לתענות ארבעים יום,

שני וחמישי.

ולא ישתה יין,

ולא יאכל בשר,

וייתן במקום חטאת, שהיה צריך להקריב בבית המקדש,

שמונה עשר פשיטים לצדקה.

והמשנה ברורה מבאר בשם המגן אברהם,

שהכפרה הזו נצרכת גם למי שעבר על איסור תחומין,

שהוא איסור דרבנן.

בשגגה.

בבית יוסף, אור החיים, סימן רסק,

בעיו ט',

מביא מעשה שהיה.

וזה הדבר שפסקו על רבי אברהם ורבי יעקב אחיו.

כי באו לעיר בליל שבת.

הם היו מחוץ לעיר, והם באו לעיר,

ונכנסו לעיר בליל שבת.

כשהקהל יוצאים מבית הכנסת.

וראו אותם הקהל.

תנו להם הקהל שלום.

ולא הניחום להיכנס שחרית לבית הכנסת,

כדי שלא ייקחו אחרים מהם קל וחומר.

ובאחד בשבת, יום ראשון,

גזרו עליהם צום

שבועות חמישים יום רצופים,

חוץ משבתות וראשי חודשים,

ולהשלים את החמישים ימי המעשה בצומות ובמלכויות.

ועוד גזרו עליהם לתת מממונם לפדיון נפשם לקופה של צדקה.

ואחר כך גזרו עליהם,

בשנים עשר חודשי השנה,

שלושה ימים בכל חודש,

שני וחמישים ושני,

שזה סך שלושים ושישה ימים כנגד שלושים ושש כריתות שבתורה.

אבל אם היו חס ושלום עושים כך גם בזדון,

מאחרים להיכנס לעיר, בזדון,

מה שהם הגיעו באיחור זה בשגגה.

זה על השגגה הם שילמו.

אם זה היה בזדון,

היו מחמירים ומוסיפים עליהם עוד לא להתגלח ולהתנדותם שלושים יום.

וכל המחמיר בזה יניחו לו ברכות על ראשו.

וכן מובא בספר כף החיים, סימן שלג.

סעיף קטן, קמ״צ׳.

מי שעובר על אב מלאכה בשבת,

צריך לצום 454 ימים.

מעיין שמה שהאריך עוד בזה.

ודי לנו בזה להבין את חומר האיסור.

בספר מעשה איש, חלק ג' מסופר על גאון

שנסע פעם באוטובוס מירושלים לבני ברק

ביום שישי אחר הצהריים,

נסיעה שארכה שעות בימים ההם.

בדרך אירעה תאונת דרכים.

וגם אותו צדיק נפגע בגופו.

השתחרר ובא אל החזון איש.

שאל אותו החזון איש, למה קרה לך דבר?

נו,

וכי חסרות לי עבירות?

זה הגאון אומר.

אמר לו החזון איש,

אף על פי כן, תורה מגנה ומעצלה,

התורה מגינה ומצילה.

המשיך רבנו החזון איש,

ושאל באיזה שעה האוטובוס היה מגיע ליעד לפי התוכנית המקורית,

אז הוא ענה לו.

שעה זו הייתה מאוחרת וסמוכה לכניסת שבת.

אמר לו החזון איש, אם כן, זה לא לפי ההלכה,

וכשלא עושים כהלכה, התורה זמזה ממקומה ולא מגינה.

אתה לא שומע לי?

מסתדר לבד.

אז אפילו בוויתור על דקדוק קל ברכות שבת,

התורה כבר לא מגינה ולא מצילה.

לכן בבני ברק

עובר כרוז

בערב שבת ואומר,

יש להקדים לצאת שעתיים לפני הזמן שאתה אמור להגיע למקום רחוק.

זאת אומרת, אם הנסיעה שעתיים לטבריה,

אז אתה צריך לצאת ארבע שעות לפני,

שעתיים לפני הזמן.

כל בן ישראל צריך להרגיש שהשבת היא חלק מחייו.

המדרש שאומר, תנא רבי שמעון בר יוחאי,

אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, לכולם יש בן זוג.

יום א',

יום ב', יום ג', יום ד', יום ה', יום ב', מי אין בן זוג?

אמר לה הקדוש ברוך הוא, כנסת ישראל היא בן זוגך.

כיוון שעמדו ישראל לפני הר סיני,

אמר להם הקדוש ברוך הוא,

זכרו את הדבר שאמרתי לשבת,

כנסת ישראל היא בן זוגך.

וזה הדיבור בעשרת הדיברות, זכור את יום...

עם השבת לקדשו.

איך אתה מקדשו בדברי תורה? אתה בן זוג שלך.

וכשמתייחדים הבן זוג עם הבת זוג,

יוצאים מזה פירות.

פירות נפלאים לכל ימות השבוע.

אז המדרש אומר שכנסת ישראל היא הבן זוג של שבת קודש.

ולכן אנחנו קוראים לה בקבלת שבת, בואי כלה, בואי כלה,

כי שבת קודש היא בת זוג של כל איש מישראל.

ונמתיק את הדברים על דרך המליצה.

לא טוב היא אותה אדם לבדו,

אעשה לו עזר כנגדו.

כותב רש״י,

זכה עזר,

לא זכה, כנגדו להילחם.

אפשר לומר שכך פני הדברים גם בזיווג בין ישראל לשבת.

מי ששומר שבת כהלכה, השבת היא עזר.

מביאה ברכה, הצלחה, בכל מעשה ידה.

מי שלא שומר ולא מכבד את השבת,

היא כנגדו להילחם.

כמו שאמרנו, שמי שלא שומר שבת, דלקה מצויה בין חסר.

ויש חידוש נפלא בספר מנחת עני, פרשת האזינו לבעל הערוך לנר,

זכר צדיק לברכה.

בהתבוננות בקורות ימי תולדות ישראל במשך ההיסטוריה,

ניתן להבחין מפרט מעניין.

בשנים שראש השנה שלהם חל בשבת,

ראש השנה

חל בשבת,

היו שנים רגילות,

היו שנים, סליחה, לא רגילות,

הן לטוב והן למוטב.

חלקן היו טובות מאוד,

כמו השנה של מחילת עוון העגל,

כמו השנה שהוקם המשקל,

כמו השנה שנכנסו לארץ ישראל.

כל האירועים האלה שהזכרנו קרו בשנים שראש השנה חל בשבת.

מצד שני,

שנים שנחרבו בהם שני...

בבתי המקדש,

גם בהם ראש השנה חל בשבת.

מה לא דברו?

מה זה?

הגאון רבי יעקב אטלינגר,

זכר צדיק ברכה, אומר משל נפלא,

שר חשוב,

חטא לאדוניו,

המלך קצף עליו,

ריחף מעליו גזר דין מוות,

ביקש ממקורביו שיבואו לסנגר.

כולם התחמקו מאימת המלך,

כי ידעו שדתו להיענש.

בצר לו פניי לאשתו,

שפך ליבו

אשתו נחמה אותו,

קשרים טובים יש לי עם אנשי המלוכה,

אלווה אותך למשפט.

אשתדל להגן בעדך.

הגיע יום המשפט,

עמדה בהבטחתה והצילה אותו מגזר הדין.

כעבור ימים, מקרה נוסף,

שר אחר

חטא למלך וחיפש סנגוריה.

אף אחד לא הסכים למום.

פנה לאשתו שתלמד עליו סנגוריה.

פה היה מצב שונה.

הוא לא נהג לכבד את אשתו

ולא תמיד דאג לצרכיה,

וגם היכה אותה מכות נמרצות,

וכל גופה מלא חבורות וצלקות.

בכל זאת אמרה שהיא תבוא להציל את חיי בעלה.

המלך והשופטים על כסף משפט

החלה ללמד עליו זכות.

המלך מאזין לדבריה ורואה את חבורותיה שקישתו את פניה ואת ידיה.

לשאלתו,

מה המקור של הפצעים והמכות?

היא לא רצתה להשיב.

המלך המשיך לחקור אותה

עד שאחד מן העומדים אמר

זה מכות האכזרי הזה.

שמע המלך

המלך קצף מאוד,

אישה זו לא יכולה להיות סנגור עבור בעלה,

כי הפצעים והמכות הם הקטגור הגדול ביותר עבורו.

פנה המלך לשר והוכיחו,

לא די שאתה רשע

והכעסת אותי במעשיך,

אתה מוסיף חטא על פשע להכות את אשתך,

ראוי אתה לעונש חמור יותר.

ממשיך ערוך לנר ואומר,

כל השנה בני ישראל

נכשלים בחטאים.

מגיע ראש השנה,

יום הדין והמשפט,

יש להם עורך דין מצוין,

השופר.

מערבבים את השטן.

אבל בשנה שחל ראש השנה בשבת,

לא תוקעים בשופר,

אז אין להם מליץ יושר.

אלא רק בת זוגם יכולה לבוא ללמד זכות. מי זה בת זוג?

השבת בעצמה.

היא באה ועומדת בפני בית דין של מעלה להגן ולהמליץ בעד

עם ישראל שייצאו זכאים במשפט.

אם הם שמרו את השבת,

כראוי, דבריה של השבת מתקבלים

בגזר דינם לטובה.

ואם השבת באה לטעון עבורנו,

והקדוש ברוך הוא רואה אותה עם מכות,

עם חילול שבת פה וזלזול שבת שם,

איך יכול הקדוש ברוך הוא למחול?

לא די שחטאתם והכעסתם אותי,

אלא גם שלחתם את השבת

שאתם זלזלתם בה?

אז זה הטעם בעובדה ההיסטורית ששנים שחל ראש השנה בשבת היו טובות מאוד,

ושנים שהיו

גרועות ביותר.

אז זאת אומרת, כשהם עשו תשובה בעגל,

אז נמחל להם, נכנסו לארץ,

אז הם היו זרועים, זכאים, אז השבת

מפרגנת והכל.

אבל חרבו בתי המקדש, בטח,

כי הם עברו על איסורים הכי חמורים ביותר,

כולל חילול שבת.

אם נמשיך בדרכו של בעל ערוך לנר,

נבהר את הגמרא בשבת,

אין הדלקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת.

וכבר כתבנו בשם החפץ חיים שכוונת הגמרא כל מיני הפסד בנכסים.

אז למה הוזכרה דווקא דלקה?

השבת היא בת זוגם של כלל ישראל לטוב ולמוטב,

בידועים דברי הגמרא במסכת סוטה,

שרבי עקיבא דרש

איש ואישה,

זכו שכינה ביניהם,

לא זכו אש אוכל עד תן.

זה הכוח של שבת קודש, אנחנו כמו איש ואישה.

היא בת זוגנו.

אז המכבדים אותה,

היא בת זוג נאמנה ומצילה מקורה.

ומי שמחלל אותה, היא כחרב בפיות ובכוחה לשרוף הכל, חלילה.

עכשיו נביא מדברי חכמים העוסקים

במעלה הגדולה והעצומה

של השבת וסגולותיה.

אולי

יתעוררו לנצל כיאות את היום הקדוש הזה.

מדרש תנחומה אומר,

מחילה,

כבוד שבת עדיף מאלף תעניות.

בזוהר הקדוש מבואר

בראשית אותיות ירא שבת.

צריך שיהיה לנו יראה ופחד ביום השבת.

בספר יראים,

תביא צדיק חיל.

מנה מצווה מיוחדת

שלא מנו שאר מוני המצוות,

תחת הכותרת מורה שבת.

וכך הוא אומר,

כשם שציווה הבורא יתברך לתת מורה וכיבוד למקדש,

כך ציווה לתת לשבת.

שהרי הוגשו זה לזה,

ככתוב, את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו.

מהו מורה שבת?

שיחשוב אדם בלבו לכבד את השבת ולשמור

ולהיות חרד על הדבר.

ולא מן השבת אתה ירא,

אלא ממי שהזהיר על השבת.

כך משמע ביבמות צדיק ג',

למען תלמד ליראה את אדוני אלוהיך כל הימים.

אלו שבתות

וימים טובים.

אז יש עניין של יראה בשבתות וימים טובים.

בספר נתיבות שלום ביאר את זה קשר בין יראת המקדש ליראת השבת.

כל אחד מהם מסמל את השראת השכינה.

בית המקדש הוא השראת השכינה בבחינת המקום.

המקום גורם.

המקום גורם שתשרא שכינה שבת.

שבת זה השראת שכינה בבחינת הזמן,

שכל שבוע באה שבת קודש.

ובכל מקום שיש השראת שכינה,

יש מצווה לירום מפני השכינה.

עלינו לדעת, יום השבת הוא זמן מסוגל מאוד להתעלות בתורה וברוחניות.

בשבת יוד

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה רבנו עליו השלום.

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמע,

ואני מבקש ליתנה לישראל.

לך מודיעם.

אז אנחנו צריכים לדאוג ולתכנן שכל שעה משעות היום הקדוש

תהיה קדושה בתורה, תפילה ועבודת השם.

ואז נהנה מהמתנה הטובה שהייתה גנוזה בגנזים של הקדוש ברוך הוא.

המאירי, במגילה כא אומר,

התפילה והתורה הם עיצומו של היום.

בשבת במנחה קוראים שלושה.

אין פוחתין מהן

ואין מוסיפים עליהם.

תמיד שלושה.

ועתה מפני ששני וחמישי

הם ימי מלאכה,

ונמצא בהערכתם ביטול מלאכה לעם.

ובשבת במנחה

וסמוך לערב שכבר עמדו שם רובו של יום בקדושה

בין תפילה ותורה ודרשה.

יש בהערכתם טורח גדול,

והוא הטעם שאין מפטירין בהן בנביא.

מה הרווחנו מכל הקטע הזה?

עכשיו מאירי אומר,

למה מצמצמים וקוראים רק שלושה בשבת?

כיוון שרובו של היום כבר עברנו אותו בקדושה,

בין בתפילה,

בין בתורה וגם בדרשה ששמעו.

וכבר שעמדו בכל זה,

יש בהערכה עוד להמשיך ולקרוא עוד בתורה הרבה יותר משלושה טורח גדול.

ולכן גם לא מפטירין הפטרה במנחה.

מדהים.

אבל מה שהרווחנו, שהוא ציין שהיום עובר בקדושה של תפילת תורה ודרשה.

בן ישחי הקדוש,

זכר צדיק ברכה,

מביא בשם המקובלים שעסק התורה בשבת פועל נצורות

אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של יום חבר הכנסת.

נמצא,

מי שלומד תורה בשבת,

התועלת הרוחנית שהוא זוכה אין לשער.

כל איש עסקים מתחיל,

יודע שאם ישיג איזה עסק שיכול להרוויח פי אלף ממה שרגיל,

ודאי שישקיע כל-כולו

בעסק הזה.

אותו דבר בנידון שלנו.

מי שיש לו שכל בקודקוד,

ינצל את יום השבת ללימוד התורה בחשק ובהתמדה גדולה.

רבי יחזקאל לוינשטיין המשגיח, זכר צדיק ברכה, אמר,

כל פעם שאני רואה את מאמר חכמים,

שקולה שבת כנגד כל התורה כולה,

ועוד מה אמר, ואלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כלקטן, מיד היו נגנים.

אני אומר לעצמי,

אם היינו מאמינים בזה באמת,

הלוא היינו רצים בכל כוחנו ללמוד ערכות שבת ולהקפיד בשמירת שבת כלקטן.

כמו החנווני שעסוק במסחר,

אם הוא רואה עסק מסוים שיכול להרוויח בו ממון רב,

הוא לא עוזב אותו.

אלא משהו

פקיע כל כוחותו.

אז למה אנחנו לא מתעוררים להיזהר בשמירת שבת?

ובמעשה אחד

אנחנו מקיימים את כל התורה כולה, כי היא שקולה כנגד

כל התורה. אז כל מעשה אחד שאתה עושה בשבת, שקול כאילו קיימת את כל התורה.

אז זה מראה לנו שכל האמונה שלנו זה בסך הכל חיקוי,

חיקוי ודמיון בעלמא,

אין אמונה אמיתית.

אבל אם נתחזק

באמונה ונאמין בדברי חכמים,

זה יוסיף לנו גם חיזוק בשמירת השבת.

זאת אומרת, מי שנרדם בשבת, בשיעור,

כל מילה הוא פסיד תרייג,

כפול אלף,

כפול כולם,

ולא אכפת לו.

הוא מתענג מזה שהוא מנמנם.

איך הוא נהנה מכל שבריר שנייה כזה שהוא מצליח לגנוב,

שלא ישימו לב.

מאמין גדול.

כנראה הוא מאמין בעונג שבץ יותר ממה שהוא מאמין

בשווי של השבת.

אמרנו שרבי יהונתן אייבשיץ אמר

שאי אפשר במציאות כלל שיינצל מאיסור שבת אם לא ילמד הלכות של שבת כסדר.

ועוד הוא אומר,

כל איש ישראל אשר איננו בקיא בלכות שבת מתחילה ועד סוף,

לא יכונה אצלי איש השלם.

איך אנחנו מצפים לגאולה השלמה?

הרי חכמים אמרו,

אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות, מיד לגליל.

אז כל הגאולה תלויה בשמירת שבת,

ואנחנו בעוונות

עוברים בחיסרון ידיעה על רוב איסורי דאורייתא ודרבנן.

ועוד הוא אומר, גנות למי שאינו יודע על קודש הבת,

ההולך בדרך

ורוח נושבת

ורוקק ברוח

ורוח נושאת הרוק,

עובר משום זורק.

ורוח נושא

וכדומה, כהנה וכהנה איסורים רבים.

וסיפר לי אחד מתלמידיי,

שהיה בלזס,

והיו יושבים בשבת במסיבה וחם להם,

ולקחו החלונות מתוך הציר שלהם והסירו משם,

ותלמידים מחה,

וצחקו עליו.

והוא איסור גמור, בניין וסתירה.

לכן חובה ללמוד ללכות שבת ביום טוב,

ושמירת השבת מקרב את הגאולה.

וואי, וואי, וואי.

הגאון, רבי דוד בהרן, זכר צדיק וברכה,

מגאוני וצדיקי נקייה דעת בירושלים,

כתב מכתב וקבע.

חייבים לקבוע עיתים ללמוד ללכות שבת,

ולא די ללמוד גמרא שבת,

אלא צריך ללמוד שולחן ערוך עם נושאי כליו בלכות שבת.

ובין דבריו כתב משפט חריף.

מי שאינו לומד שולחן ערוך,

אורח חי או חיה אדם בלכות שבת,

יהיה בטוח,

אין לו חלק לעולם הבא.

כי הרי אין ספק שהוא ייכשל בכל שבת בכמה וכמה גופי הלכות,

בגלל חוסר ידיעה בסיסית

בהלכות.

ותלה מודעה על דלת בית הכנסת

בשכונת שערי חסד,

לעורר כל אדם ללמוד ללכות שבת בכל יום,

וסיים.

מי שאינו לומד הלכה בכל יום

יכול להיות בטוח

שלא יהיה לו חלק לעולם הבא.

אם כן, ברור,

אדם

אינו יכול לצאת ידי חובת שמיה אם לא ילמד את ההלכות.

גם אם יאמר לעצמו,

אני לא אעשה מאומה.

אני לא אוציא הגה מהפה כל השבת.

ולא אכשל בייסורים.

על זה סיפר אדיב רחי מצד זכר צדיק וברכה,

שהיה עם הארץ תמים.

לא ידע אלכות שבת.

כלל וכלל.

אבל היה ירי שמיים

ופחד מאיסור שבת.

פקד על אשתו כל ערב שבת,

לקשור אותו למיטה,

שלא ינוע באבריו

ולא יחלל שבת.

מה אמר עליו הדברי חיים?

שבת באמת הוא לא חילל בקום ועשה,

אבל איך הוא קיים את הציווי וקראת לה שבת עונן?

הנהגה נוראה של החוזה מלובלין, זכר צדיק ברכה.

תקשיבו טוב, זה לא יאומן כי סופר.

מעולם

לא עשה החוזה מלובלין קידוש בליל שבת קודש?

לפני שלמד מקודם את כל הלקות שבת.

את מרן הבית יוסף והרמו, אם בארתם.

וואי, וואי, וואי.

כמה זמן זה לוקח?

וואי, וואי, וואי.

דווקא גדולי ישראל הבינו מה החומרה של העובר על איסור שבת,

אפילו בשוגג ואפילו באיסור שבות, מדבריהם.

נסבר את האוזן, נביא דוגמאות.

הגאון מווילנה,

זכר צדיק ברכה,

אירע מקרה שידיו נגעו בשבת בשוגג בקליפה של פרי.

כיוון שהבחין שזו קליפה,

והיה לו חשש מוקצה,

התעלף במקום.

הגאון היה חזק וגיבור בגופו,

עד שהרופאים העריכו שאם

הוא ימשיך לחיות עם גוף כזה, הוא יוכל לחיות 300 שנה.

העירו אותו.

שוב הוא הבחין בקליפה, התעלף עוד פעם.

כשהרבנית, עליה השלום,

הבחינה בדבר,

אכלה את הקליפה.

רק אז הוא השתכנע שהקליפה ראויה למאכל והיא לא מוקצה.

אז הענק שבענקים התעלף כיוון שנדמה לו

שבמעשיו היה כרוך

חשש

איסור

דרבנן בשוגג.

ראש ישיבת מנצ'סטר,

הגאון רבי יהודה זאב סגל, זכר צדיק ברכה,

שהה פעם בעיירת נופש עם בחור.

במהלך השבת למדו בחצר שהייתה מעורבת כדיל.

זאת אומרת, היה חירוב

שבה בחור

נשא ספרים

כדי שראש הישיבה יעזר בהם בלימוד.

התברר

שנמצאה פרצה בגדר והתעוררה שאלה

האם החירוב עדיין בכשרות.

בלילה

הבחור,

ראש הישיבה לא יכול לרדם מהפחד והאימה שעבר על איסור טלטול בשבת.

שאל אותו הבחור, זה לא אתה,

אני טלטלתי את הספרים.

אז למה אתה לא יכול לישון?

אמר לו, נכון, אתה צודק.

בגלל שאתה טלטלת, לא יכולתי לישון.

אבל אולי בגללי נגרם חשש איסור דרבנון?

הרי עשית את זה בשבילי.

הגאון רבי חיים ברים, זכר צדיק ברכה.

סיפר על אחיו רבי משה ברים, זכר צדיק ברכה.

שבת אחת קמה השינה ומצא לידו פרעוש מת.

והוא תלה את זה בחסרון זהירות מצידו,

שכנראה נמעך

על ידו בשינה.

קיבל על עצמו שנה שלמה,

בחורף ובקיץ,

שהוא לא יבריח מעליו שום מעופף,

גם אם יטריד את מנוחתו.

קנס.

חתם סופר מספר,

מסופר עליו,

היה נזהר כל ימות השבוע לגעת

בכלים

ללא כוונה.

אפילו כלי שמלאכתו להתאם,

כדי שחלילה לא ישכח בשבת שאין לטלטל כלים אלו

במקום שאין בהם צורך.

אז כבר הוא מרגיל את עצמו שהרגילות תמשיך לשבת. לא נוגעים בשום דבר, אפילו של היתר,

כי יש אנשים שלוקחים, נגיד, מזלג ועושים ככה,

מתעופפים על השולחן,

זה גם מוקצה.

אפילו שזה כלי של היתר, אם אין בו צורך,

ואתה מטלטל אותו ככה,

אז הוא נהג לא לעשות שום פעולות כאלה שיכול לעשות אותן גם. אז אם הוא שמור כבר בשבוע, גם בשבת הוא לא.

מסופר על הגאון בעל הברכת שמואל,

זכר צדיק וברכה,

כשביקר בארצות הברית,

נכנס בשבת לבית הכנסת,

והבחין שהאור נדלק עם הכניסה

ונכבה ביציאה.

החליט להישאר בבית הכנסת כל השבת עד צאתה,

בשביל לא להפעיל

את האור תוך כדי.

לימים הוא סיפר על המחשבות שהיו לו.

קיבלתי החלטה לשהות בבית הכנסת כל השבת,

ולא הרגשתי שום ניסיון שאני מוותר על סעודות השבת ועל התפילות בציבור,

כי בעצם ההימצאות שלי שם

הייתה מצווה.

מצווה לא לחלם את השבת.

אבל דבר אחד הצטערתי,

איך אפשר לשבת יום שלם בלי לחשוב ולהרהר בדברי תורה?

מסירות נפש של

הברכת שמואל לשמירת השמה.

לסיום,

נעמיד באור חדש נקודה חשובה

שראוי לדעת ולהדגיש.

הדברים נאמרו בשנה שחל בה יום כיפור בשבת.

הגמרא בשבת,

כ יח אומרת,

אמר רבי יוחנן, נשום רבי שמעון בר יוחנן,

אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות,

כי אל כתם יד נגדם.

אז הגאולה תלויה בזה.

באמת, כששומעים את הדברים צריכה להיכנס את לאוות הלב,

הזדמנות.

לשמור שתיים ולהיגאל.

אבל המציאות תופחת על הפנים,

מפני שבשבת שלמה

כל אחד יש לו איזה רגעי רפיון.

וכשעוברת השבת,

רואים שאנחנו לא הצלחנו להשלים באופן חלק,

שתהיה...

שבת עם תורה, מצוות, קדושה ותפילה בלי נדנות חטא.

אז מה קורה? נכנס בנו ייאוש,

ואומרים לשמור שתי שבתות, זה לא דבר של מה בכך.

זה עבודה קשה במקדש.

אמנם ברוך השם עומדים בשנה שיש אפשרות מאוד קלה לשמור שתי שבתות כהלכה.

ראש השנה חל ביום שישי,

ושבת תשובה תחול סמוך,

ונראה ביום הדין.

ראש השנה

בה כולנו תחת

השפעה כבירה של התפילות וההתעלות והרוממות

שכל אחת זוכה לה.

אז אפשר לנצל את הרגע ולשמור שבת כראוי.

והשמחה הגדולה שהשבת השנייה חלה ביום הקדוש, ביום כיפור,

שגם בו חלקי העם מסתופפים בבתי כנסת ושואגים בתפילה רוב היממה.

אין ספק, אם נתחזק בשמירת השבת מכל אבק של חולין,

יש בידינו מפתח של גאולה.

ואם ישאל השוען, נכון הדבר,

אנו נוכל לשמור שבת כראוי, נגיד,

את שתי השבתות,

אבל מה נעשה אם אחינו הקפלניסטים

אז עדיין הגאולה רחוקה מאיתנו.

אבל ראוי להזכיר את דברי המשגיח הרבים מתתיהו סולומון שליטא.

שהתייחס לדברים הנפלאים בזוהר הקדוש,

ודבריו כלא ראינו עיניים.

רבי אליעזר אמר,

כל הגלויות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקדוש ברוך זמן בקץ,

ונתעוררה תמיד בתשובה.

ולגלות האחרון הזה אין לו קץ וזמן, הכל תלוי בתשובה.

אז אמר לו רבי עקיבא,

אם כן, איך יהיה דבר זה שכל ישראל יחד יתעוררו בתשובה?

ואיך יתחברו יחד לעשות תשובה?

אמר לו רבי אליעז,

חייך

אם יחזרו בתשובה כראוי ראשי העדה.

אוחדא כנישתא.

בזכותם יתקבצו כל הגלויות.

והנה אנחנו כבר יותר מעשר שנים מנסים ומקניש את האחד העבר.

אני עכשיו לא מצליח.

איי, איי.

הרי לפנינו שאם רק בית כנסת אחד,

אם כולל אחד,

אם ישיבה אחת, אם קהילה אחת,

יחזרו בתשובה כראוי, תבוא הגאולה וסתם.

ועל כן עלינו לקבל לשמור שבתות אלו כהלכה.

שבת שובה ושבת יום כיפור.

ובזכות זה נזכה להיגאל בגאולת עולמים. אמן.

אמן. ושמחת בחגיך והייתה.

אך שמח ושמחת בחגיך והייתה.

אך שמח ושמחת.

בחגיך והייתה.

הייתה שמח ושמח ושמחת בחגיך והייתה.

אך שמח ושמחת בחגיך והייתה.

אך שמח ושמחת בחגיך.

מאיתך שמח דגדום בה.

ושמחת בחגיך.

מאיתך שמח דגדום בה.

ישמחו במלאכותך.

שומרי, שומרי, שומרי, שבת וכל עונג שבת.

ישמחו במלאכותך.

שומרי, שומרי, שומרי, שם בדריקות.

עונג שבת.

אה מקדשם, מקדשם,

מקדשם,

שבת. אברהי, שמחת בחגיך, ישמחו בשבת. כל הזמן שמחה.

עתה חטא שנעבדתם.

השם מנהגיך בשמחה.

צריך להיות שמח כל הזמן.

השם נתן חיים.

צריך לשמוח.

הרי אני מכוון לקיים צורך חכמים.

באלה עשוד נעדו.

יוסיף תותיו דוד.

לכן אני לא הבנאנה שאומרת.