אמירת דברי תורה על השלחן

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום יפעת בת רינה יזכה לזיווג הגון זרע חי וקיים

בריאות הגוף בנפש ובגוף מתוך שמחה גדולה אמן

אביטל בת שושנה

היא בעלה והילדים יזכו לתשובה שלמה בריאות איתנה

נחת מכל יוצאי החלציהם במהרה בימינו אמן.

מסרת

בת אסמרו

תזכה לקדושה וטהרה ועלייה רוחנית

מתמדת בעבודת השם

השם ייתן לה אומץ ועוז וגבורה להקפיד בעניין הכשרות

ותרווה נחל מכל הילדים

ותזכה לשלום בית אמיתי מהרה אמן.

אוריה בן מירי ורפאל יזכה לכל טובה וברכה, לישועות ונחמות

ולהרבות את אור התורה בעולם, אמן.

אמירת דברי תורה על השולחן.

סעודות שבת,

אחת מעבודות השם המוטלות עלינו בשבת קודש,

הזמן הזה יקר וגדול מאוד.

בשעה שכל בני המשפחה סביב שולחן שבת,

הזדמנות פז

להשפיע עליהם בדרכי נועם

ובדברים המושכים את הלב,

ללכת בדרכי התורה על אדני המוסר ויראת שמים.

זה הזמן שניתן לתאר

מקורות חייהם של גדולי הדורות

נבנות בליבם חומה בצורה מהשקפות זרות

ומהשפעות שליליות של הרחוק.

חובה לנצל

את הזמן הזה להפיק ממנו תועלת מקסימלית.

ולכן אנחנו נדבר קצת

מה החיוב לומר דברי תורה על השולחן.

יש חושבים שאמירת דברי תורה זה מין הנהגה טובה

או מילדא חסידותא,

אבל צריך לדעת שיש חובה גמורה וכך נפסק להלכה.

בשולחן ערוך,

אור החיים סימן קו עין,

כתוב אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לבשת.

ואפילו מי שנתעטש בסעודה אסור לומר לא אסותא.

כותב החפץ חיים במשנה ברורה,

אין מסיחין בסעודה אפילו בדברי תורה.

כל זה דווקא בשעת אכילה גופה

ומשום סכנה.

אבל בין תבשיל לתבשיל

מותר ומצווה על כל אדם ללמוד תורה על שולחנו,

שכל שולחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים,

מקורבנות לפני עבודה זרה.

וכתב אשלה הקדוש

שילמד משנה או הלכה או אגדה או ספרי מוסר,

ואינו יוצא במה שברך ברכת המזון.

ועל כל פנים יאמר איזה מזמור,

וטוב לומר אחר ברכת המוציא,

מזמור אדוני רועי לא יחסר,

שיש בו זן תיבות.

וזה נחשב דברי תורה ותפילה על המזונות.

למרות

שהחפץ חיים כתב בתחילת דבריו מצווה יש בדבר,

וזה משמע שזה לא חיוב גמור, אלא מצווה.

אבל זה אינו,

אל תחשוב כך, שהרי בהמשך דבריו הוא מביא את דברי אשלה הקדוש,

שאינו יוצא ידי חובתו בברכת המזון,

ונראה שיש חובה גמורה בדבר.

כך נקטו רוב הפוסקים,

ולשון המשנה באבות,

רבי שמעון אומר,

שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה,

כאילו אכלו מזבחי מתים,

שנאמר בישעיה כחח,

כי כל שולחנות מלאו כי טועה בלי מקום.

אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה,

כאילו אכלו משולחנו של המקום ברוך הוא,

שנאמר וידבר אליי, זה השולחן.

אשר לפני אדוני.

טוב, מה נחשב לדברי תורה?

הברטנורה כותב, ובברכת המזון

שמברכים על השולחן יוצאין ידי חובתן,

חשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה, כך שמעתי, אומר הברטנורה.

אך כבר תמה עליו בתוספות יום טוב שם,

וכי המשנה עוסקת במי שאינו מברך ברכת המזון,

וכן כתב אשלה הקדוש.

יש מהפוסקים שדנו

עם האמירה, מים אחרונים חובה, היא מספיקה.

בבן איש חי, פרשת שלח,

כתב שדי בכך.

אמנם ודאי

שאם אפשרי הדבר לומר דבר תורה,

כך ראוי לעשות.

על כל פנים, נמצאנו למדים שחיוב גמור יש בדבר.

מקור נוסף, חכמים אומרים,

בסנהדרין קא,

תנור רבנן,

הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר,

והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם.

מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו,

ריבונו של עולם,

עשאוני בניך ככינור

שמנגינים בו לצים.

אמר לה הקדוש ברוך הוא לתורה,

ביתי,

בשעה שאוכלין ושותין,

במה התעסקו?

אמרה לפניו, ריבונו של עולם,

אם בעלי מקרא הן, יעסקו בתורה ובנביאים וכתובים,

אם בעלי משנה הן, יעסקו במשנה, בהלכות ובאגדות,

ואם בעלי תלמוד הן, יעסקו בלכות פסח בפסח, בלכות עצרת בעצרת, בלכות חג בחל.

אז מבואר מהגמרא שהתורה הקדושה מתאוננת בפני הקדוש ברוך הוא על כך,

שפסוקים ממנה נאמרים בבית המשתאות.

ועל אף שבשעת אכילה יש לומר דברי תורה,

חלילה לא בדרך ליצנות.

אם כן,

חובה גמורה על כל אדם לומר דברי תורה על שולחנו,

או מקרא, או משנה, או תלמוד.

כל אחד לפי דרגו.

ויש להוכיח שאם לא אומרים דברי תורה על השולחן הוא חטא גמור וראוי להתוודות עליו,

כך אומרים בווידוי הגדול של יום הכיפורים

ובספר עבודת הקודש לגאון הרב חידה,

בין הדברים הנאמרים תחת הכותרת לצנו,

מזכירים לא אמרנו דברי תורה על השולחן.

זה נקרא לצנות.

אם כן, איסור גמור בדבר,

ולכן מתוודים ומזכירים חטא זה.

בזוהר הקדוש רעיה מהם נא פרק

לפרשת עקב,

דף רע ג',

מביא עשרה דברים שצריך האדם לעשות בסעודתו בשבת.

הדבר השישי שהוא מונה,

לומר דברי תורה על השולחן.

והלשון היא כך.

למי הבא על פה תורה דברי תורה?

דאחי הוא כאמור מראה מתניתין,

שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה.

זאת אומרת,

על הלחם שאתה אוכל צריך להגיד דברי תורה,

כמו שאמרו בעלי המשנה,

שלושה שאכלו ולא אמרו עליו דברי תורה.

בין דייקים המפרשים שאין הכוונה רק בסעודת שבת,

אלא גם בחול,

כי המשנה לא מדברת משבת,

באה ללמד אותנו ללמוד את החול פשוט

שדברי תורה צריכים להיאמר.

אבל החידוש שגם בסעודת שבת,

שהיא עצמה מצווה,

היינו יכולים לומר, העוסק במצווה פטור מן המצווה.

היות שאנחנו עוסקים במצווה של סעודת שבת,

היינו אומרים שאנחנו פטורים ממצוות דברי תורה.

אז היינו יכולים להגיד שאין חובה לומר דברי תורה בשבת ביום טוב.

לכן מזהיר הזוהר הקדוש,

הדברים אמורים גם בסעודות השבת, אבל ודאי שבכל.

הרבי ממונקאץ',

זכר צדיק ברוך הוא כותב, מנהג העולם לומר דברי תורה בסעודת מצווה כסעודת שבת ביום טוב וכיוצא בזה.

מאידך גיסא בסעודת הרשות אינם אומרים דבר, מצד שני

מנהג העולם

שהם לא אומרים

בסעודות רשות דברי תורה, רק בסעודות מצווה.

אבל באמת, הוא אומר,

בסעודות מצווה אין חיוב גמור לומר דברי תורה,

אבל בסעודות הרשות

יש להיזהר שלא יהיה חלילה כאוכל מזה וכי מתים.

ועכשיו,

דבר מחריד.

צוואה קדושה

של בעל יסוד ושורש העבודה,

זכר צדיק וברכה, שמזהיר את בניו בצוואה בדברים נוקבים.

הנה בניי אהוביי,

מגודל חיוב על האדם לקבוע שיעור בכל יום בלימוד ספרי מוסר, כמבואר בכתבי הארי, זיכרונו לחיי העולם הבא.

גם מגודל חיוב על האדם בלימוד על השולחן,

בעת סעודתו כמבואר בזוהר הקדוש,

וגם הארי,

זיכרונו לחיי העולם המזהיר על זה מאוד.

ולפי שראיתי בעוונותינו הרבים,

שרוב לומדי תורה אינם נזהרים בשניהם,

ובפרט בלימוד על השולחן,

ולבי דוואי על גודל עונשם, רחמנא לצלן,

לפי גודל העוון המפורש בזוהר הקדוש,

ולהפך,

השכר הגדול והנפלא מהלימוד על השולחן,

גם בואר שם באריכות גדול.

וכי אין ראוי לאדם

שידע בעצמו שלא היה נזהר בלימוד על השולחן,

אין ראוי לו ליפול מלוא קומתו ארצה, וליתן בעפר פיהו,

בפלגי מים תרד עיניו,

על גודל השכר,

שנאבד מאיתו מהלימוד עד הנה.

שימו לב מה הוא אומר לבנים.

בגלל כן בני אהוביי,

מגודל אהבה ורחמנותי עליכם כרחמם על בנים.

קשרתי אתכם בעבודות האהבה,

וגוזר עליכם בגזירת כיבוד אב,

בצוואת שכיב מרע,

שיהיה עליכם חיוב הלימוד על השולחן,

ממש כחיוב שלוש תפילות של יום,

ערבית, שחרית ומנחה,

ודווקא

בספרי מוסר.

והוא מסיים את האזהרה לבנים במשפט נורא,

ותדעו בניי אהוביי,

שאנקם אתכם אחר פטירתי אם לא תיזהרו בלימוד על השולחן.

ובוודאי,

אם תקיימו צוואתי,

אהיה מליץ טוב בעדכם בעולם העליון.

גם על כל איש ישראלי מעם קדוש שייזהר בזה.

מבטיח אני לו בהבטחה נאמנה שאהיה מליץ טוב בעדו.

הוא לוקח על עצמו פרויקט

להליץ טוב על כל עם ישראל שאומרים דברי תורה על השולחן.

אין מה להוסיף יותר.

ברור.

כתב בפלא יועץ בערך אכילה ושתייה צריך להיזהר לומר דברי תורה בשולחן

ולא יעבור מקרוא מקרא או משנה.

וכשהוא בחברת בני אדם

אם בראכהו פיו יגה בחוכמה לזכות עצמו ואחרים עמו.

ואילא בראכהו

עוד אלא מסתייעה למילתא

על כל פנים ילמד בינו לבין עצמו משנה שגורה מפי כל

כגון

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא של נאם ארבע עמך כולם צדיקים לעולם ירשו אורס

נעזר מטו עאי מעשה עוד אין נתפאר.

או,

ריבי חנן יאמר אנשי אומר וכולי.

עולם מרבה על זה משובח.

אני מוסיף גם

יחיד ורבים, אנחנו כרבים.

אז גם משנה וגם הלכה וגם מזמור וגם דברי תורה.

מישהו נכנס לרב שך זכר צדיק וברכה.

הוא פותח ישיבה

והוא שואל את הרב שך זכר צדיק וברכה

מה הדגש לתת בחינוך הבחורים בישיבה?

האם יראת שמיים

או רמת הלימודים?

זה הדבר החשוב.

או דווקא המידות הטובות.

לתדהמתו

הרב שך אמר לו עליך להקפיד על דבר אחד.

שהבחורים ידברו בלימוד בינם לבין עצמם בשעת האוכל.

כמובן, בן,

לא עם דברים בפה כן.

הרב שך אומר לראש ישיבה שזה אבן פינה של הישיבה לדבר בלימוד

בין ובין בשעת האכילה.

ברמז נאה,

כתוב בפרשת תרומה,

ונתת על השולחן לחם פנים לפניי תמיד.

פירש בעל הכף החיים מספר יגל יעקב,

ונתת על השולחן לחם פנים,

רוצה לומר דברי תורה שהם נקראים לחם,

כמו שכתוב, לכו לחמו ולחמין.

ואז חשוב,

כאילו אכלת לפניי,

ונתת על השולחן לחם,

הכוונה תורה,

לחם פנים, אז אתה כאילו אוכל לפניי.

ותמיד

הכוונה שיש להתמיד בדבר ולומר דברי תורה באופן קבוע.

טוב, אחרי שהבנו את זה,

מה המעלות הנשגבות שזוכים?

הגמרא במנחות צדיק זן,

הפסוק ביחזקאל, מ״א כ״ב,

המזבח עץ

שלוש אמות גובה,

אורכו שתיים אמות, ומקצועותיו

לא ואורכו

וקירותיו עץ.

וידבר אליי,

זה השולחן

אשר לפני אדוניי. דורשת הגמרא.

פתח במזבח ומסיים בשולחן.

רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרוויהו,

בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם,

ועכשיו שאין בית המקדש קיים,

שולחנו של אדם מכפר עליו.

רבי אהרון קוטלר, זכר צדיק וברכה,

מבאר.

חכמים אמרו, בזמן הזה שולחנו של אדם מכפר,

דווקא

כאשר האכילה מתוך קדושה,

שדיבר דברי תורה על שולחנו.

אבל אם האכילה אינה בקדושה,

איכה עין אבי זריו דעבודה זרה, חס ושלום.

כאילו אכל מזבחי מתים.

ועוד ממשיך.

ואין זה משום ביטול תורה בלבד,

אלא יש פגם בגוף

באכילה,

כי הוא מוסר את עצמו באכילה הזאת להגשמה,

להיות גשמי רק,

כי אינו מדבר דברי תורה.

וגרוע יותר אם הוא מדבר דברים בטלים או ליצנות,

וההבדל הוא גדול כל כך

שמצד אחד זה מזבח כפרה,

ונחשב כקורבן לפני ה'

ומצד שני הוא לא אומר,

זה כאילו אכל מזה וחיימתי ואחמדי.

הפער העצום בין שולחן שנאמרים עליו דברי תורה

לזה שלא נאמרים עליו,

אומר הרב קוטלר,

ראינו כי עצם האכילה הוא מעשה חומרי,

בזה אנחנו שווים לבהמות,

אבל זה מוכרח לצורך קיומנו,

ולמען התורה.

אבל אם אמרו עליו דברי תורה,

זה שולחן שנחשב לפני ה'.

לא רק הדברי תורה חשובים פה, אלא שולחן מתקדש.

ולהפך,

אם לא, זה מעשה חומרי ולא שייך לתורה.

גם אם אחר כך הוא ילמד

מכוח האכילה שהוא אכל בלי דברי תורה,

עדיין האכילה חומרית כמו בהמה.

והוא מסיים,

אוכדי וראוי מאוד לקבל עניין זה למעשה בקיבוץ של בני תורה, לדבר בדברי תורה על השולחן.

בפרט שיש הערות אצל רבים, ומתבררים ומתלבנים כמה דברים,

וגם ניצלים מדברי בטלה,

בדברים אסורים,

שבדרך כלל באים בקביעות בסעודות.

נאה דורש,

וגם נאה מקיים,

מספרים עליו שהיה לו מנהג

לאכול עם התלמידים בישיבה ביום שבת,

ותמיד

המין נאכל על ידו קר.

למה? כי הוא דיבר בסעודה ללא הפוגה,

למרות שהצ'ולנט

כבר הוגש לשולחן,

ורק כשהצטנן הוא ניגש לאוכלו.

הרבנית שלו מעודה אמרה שהיא לא זוכרת

שהוא אכל ללא ספר פתוח.

בספר ברכות שמיים, הסבר נאה

למה העבודה הזאת של מי שמקדש את האכילה ומטבל אותה בדברי תורה,

למה היא חביבה לפני הקדוש ברוך הוא?

אז יש משל של המגיל ממזריץ',

מלך גדול,

באוצרותיו זהב וכסף כעפר הארץ.

אם יקבל דורון

עשוי מזהב וכסף,

אין לו חשיבות, כי יש לו הרבה כיוצא בו.

אבל אם יביאו לו עתיכת עץ פשוטה,

אבל מכותבת בכל מיני ציורים דקים ונפלאים,

כמו שיש שולחנות שנהיו למי שראה

גם עיטורים כאלה וחריטות וכל מיני דברים,

זאת תהיה מתנה נפלאה אצלו.

איך בול עץ

נהפך ליצירת מופת.

כך דרכם של הצדיקים.

בשמיים יש לקדוש ברוך הוא מלא זהב וכסף.

הכוונה, מלאכים יש לו בלי סוף,

אבל שמה אין אכילה ושתייה.

לכן פה,

עם הבול עץ, כמו שאומרים, עם האכילה הבהמית הזאת,

אם יודעים לעשות את זה עם דברי תורה,

וואי, וואי, וואי, איזה חשיבות זאת. זה שולחן אשר לפני השם.

זה יצירת אומן.

זה אצל הקדוש ברוך הוא.

תראה בשעה שהם בולסים ובולעים והם מדברים דברי תורה.

עכשיו מובן המנהג

שאנשי מעשה נקברו בארון קבורה

שנעשה מהשולחן שעליו אכלו ופרסו לחמם לאורחים ועניים,

ואמרו על גביו דברי תורה,

ללמד עליהם זכות בישיבה של מעלה.

בתענית כתוב,

אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים עליו,

שנאמר כי אבן מקיר תזעק וחפיס מעץ יעננה.

רבנו בחייה

אומר מנהג חסידים בצרפת

עושים משולחנם ארון לקבורה,

להורות שאדם לא יישא מאומה בידו ולא ילבנו בעמלו,

כי היא מצדקה שעשו.

עשה בחייו בטובה שהוא מיטיב על שולחנו.

לכן אמרו חכמים, המאריך על שולחנו,

מאריכינו ימיו ושנותיו.

מה זה מאריך?

שייכנסו עניים

ויראו את האוכל ויוכל לתת להם לסעוד.

אבל בטן רשעים תחסר, הוא מוכן לאכול מהר מהר מהר מהר, שלא יבוא איזה עני והוא יצטרך לתת לו לאכול,

אז הוא מוכן להחסיר מהבטן שלו.

אבל המאריך, מאריכינו בזכות זה ימיו ושנותיו.

בספר שולחן של ארבע,

כותב, והנה באוזנינו שמענו ורבים סיפרו לנו בגדולים שבספרד והפרנסים בעלי אכסניה,

שנהגו מנהג נכבד מאוד, ונתפשט ביניהם מיומים קדמונים,

שהשולחן שלהם,

שהאכילו עליו את העניים בלכתם לבית עולמים,

עושים ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם.

כל זה לעורר ולקבוע בלבבות כל האדם,

שאם יגיע שיאו לאב ויעלה עושרו לעושר המלך שלמה,

לא יישא בידו מאומה מעמלו שיעמול

תחת השמש,

כי אם הטוב שהוא עושה והצדקה שהוא מרחם על העניים,

שנאמר והלך לפניך צדקיך,

אז המקדש את שולחנו על ידי שרגיל לדבר עליו דברי תורה,

ולארח עניים

דבר גדול בשמיים,

ולכן בחרו הצדיקים להיקבר בארון

העשוי מהעצים הללו.

ובזוהר הקדוש

אומר מה שאומרים התימנים תמיד,

ששעת סעודה,

שעת מלחמה.

דאחי או כאמור רבנן,

דמטניטין,

שעת אכילה,

שעת מלחמה.

ויש סיבות רבות לכך.

סיבה אחת, שימו לב,

נשנה מלחמה תמידית בין מלאכי מרום.

על כל דבר שאדם מכניס לפה.

חלק מהמלאכים

פועלים שהמאכל יהיה לתועלת ולחיזוק גופו של האוכל.

אבל יש חלק פועלים ההפך שהמאכל יגרום לו בעיות עיכול נזק במעי.

ויש לדעת שהאומר דברי תורה על שולחנו ניצול מכל רע.

זאת אומרת, מי שאומר דברי תורה, אפילו אם יש מקטרגים,

שזה יזיק לו, לא יזיק לו.

והגאון הרב הבית יוסף,

כך מובא בספר מגיד ישרים,

אמר לו, בשעה שאתה אוכל,

בכל לגימה תהרהר במשניותיי.

וזה הסוד, מעבדתם את אדוני אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך.

הוא יברך את לחמך ואת מימיך.

כיוון שכל האוכל מחוטף בדברי תורה,

לא יזיק לך.

ואפילו

דמייה מזיקים לך,

אפילו אם יש מים שמזיקים לך,

שתשתה אותם

בהרהור של המשניות, לא יזיקו לך.

זה שכתוב, את מימיך וברך את לחמך ואת מימיך.

וגם אם לא תאכל אלא לחם בלבד, לא יזיק לך, ואת לחמך.

ואסירותי מחלה מקרבך,

ממעיך,

שלא יזיקו לך. דברי תורה

מתקנים הכול.

בעוד הוא מפרש לו את הפסוק, כי לא על הלחם לבדו יחי האדם,

כי על כל מוצא פי השם יחי האדם.

כשאדם אוכל לחם לבד בלי לומר דברי תורה,

הוא לא יתפרנס מכך, והוא לא יחיה מכך.

אלא אם בשעת האכילה יהרהר בדברי תורה,

שזה נקרא מוצא פי השם, יחי האדם.

אז יחיה ויתפרנס במעט שיאכל,

ויתברך המזון במעיו

על זה שהרהר בדברי תורה.

לפי הדברים הללו, מתגלה לנו אור חדש.

אנחנו אומרים בסוף ברכת המזון, עושה שלום במרומיו.

הוא יעשה שלום עלינו, על כל ישראל ויאמרו אמן.

מעצרת שלום במרומיו, יש מחלוקת במרומים,

שהשם עושה שלום בין הנצים?

אלא לפי הזוהר הקדוש,

אמרנו שעת אכילה, שעת מלחמה.

בין המלאכים

יש שרוצים שהמאכל יזיק, ויש שרוצים שיבריא.

לכן,

לאחר שעת המלחמה בשמיים,

אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום.

בין המלאכים עושה שלום במרומיו.

עכשיו, אחרי שאמרנו דברי תורה,

יש שלום, אין מה להתווכח.

כל הצדדים מסכימים.

שהכל זה לבריאות ולחיזוק הגוף.

כתוב במשנה ברורה, טוב לאמר בכל סעודה מזמן לדוד,

אדוני רועי לא אסר,

בזה יוצאים ידי חובת אמירת דברי תורה על השולחן.

ויש בזה גם תפילה על הפרנסה.

הגאון רבי משה יהודה שניידר, זכר צדיק וברכה, אומר, פעם נכנסתי למרן החפץ חיים, זכר צדיק וברכה,

ראיתי שפתוח ספר משנה ברורה לפניו.

והוא שקוע ממחשבות.

ואז הוא צנער מהמחשבות ואמר, אוי,

מפני שלא אומרים מזמור לדוד,

חסר פרנוסה לישיבה.

ואז פנה אליי ואמר, אתה רואה,

המשנה ברורה כותב שצריך לומר בכל סעודה מזמור לדוד,

השם רעי לא אסר.

זה מועיל לפרנוסה.

באותו יום הוא נכנס.

לחדר אוכל של הישיבה וציווה על כל התלמידים להקפיד לומר מזמור לדוד.

וראה זה פלא,

הוא רק יצא מחדר האוכל,

נכנס לישיבה, אחד מתומכי הישיבה עם נדבה חשובה.

צ'יק צ'אק הקדוש ברוך הוא משלם.

ובעלי המוסר והחינוך קבעו שהזמן המתאים ביותר

למשוך ליבות הבנים והבנות להדריכם לתורה ויראת שמיים,

זה בשעת סעודה, ובפרט בשבת.

גדולה לגימה מקרבת.

ומי שמקפיד לומר דברי תורה על שולחנו,

ראוי לנצל זאת,

לנטוע ולהשריש דברי מוסר ויראה בבני ביתו. כמו שסיפרתי בעבר, אמי המנוחה

ככה עשתה איתי תמיד.

בסעודות ימות החול.

יושבת לידי ודוחפת לי כל פעם קצת קצת מוסר בכל מיני עניינים.

ולכן מן הראוי להקדיש את הזמן להכין דברי תורה,

להכין סיפורים מתוקים וערבים

לכל בני הבית,

לרבות הנשים והקטנים,

ובזה אדריכם בהשקפה נכונה ולהזהירם מהדרכים השונות של סילוף האמת.

ועל זה יש רמז נאה, מובא בשולחן ערוך,

אורח חיים סימן רעג,

אין קידוש אלא במקום סעודה.

הכוונה אין קידוש,

אין מקום ראוי ומתאים להשפיע קדושה מלוא אופניים

לבנים ולבנות ולבני ה...

אלא במקום סעודה.

אין קידוש, אין קידושה יותר מזה להכניס להם.

ממדרש למעשה,

עלינו להרגיל עצמנו בדברי תורה בכל סעודה וסעודה גם בימות החול.

אומנם מספיק לומר מים אחרונים חובה וכיוצא בזה,

או כל ישראל, או איזה משנה אחרת,

אבל כל המוסיף, מוסיפים לו ברכה מן השמיים,

ובפרט בסעודות שבת.

ביום טוב, יכין דברי תורה ערבים ומתוקים לאוזן,

להשמיעם בשולחן שבת,

מכינים אוכל וסלטים והכול, ושולחים את המנה העיקרית.

המנה העיקרית זה הקדושה של התורה,

שתיכנס ותמיד, ולהפוך אותנו מבהמות

לאנשים שמעטרים בול עץ,

והקדוש ברוך הוא אוהב אותו יותר מכל

שירת המלאכים.

ובזכות זה נרווה נחת וקדושה מכל יוצא חלצינו במהרה בימינו, אמן בעמנו.

אדוני יא נוחה,

ואדוני יאשבנו לך,

ואדוני יאשבנו לך,

ואדוני יאשבנו לך, אלכוהולם יאשבנו.

ואדוני יאשב ולהביא,

ואד אנחנו יאשבנו לאקוהולם,

לאחד אני אשבנו.

יאשמחו במלאכותיך

שמרי, שמרי, שמרי, שמרי.

שב״א יצמח במהלכות השב״א שב״א שב״א שב״א שב״א שב״א שב״א שב״א עוד יומיים פסע״ יב״א ביי, יוצאים לחירות.

תהיו מוכנים.

הרי אני מכוון לקיים את צורך החכמים דאוריתא בשמחה דאוריתא גומנה שיש עשית דאוריתא

כבדת אביך את אימך דאוריתא בשמחה בלעשות נחת רועה לתנא הקדוש יוסיפו אותה דובמות בקבר.