ארחות צדיקים - שער הדאגה

אורחות צדיקים · שער הדאגה · שער עשירי

הדאגה. זאת המידה היא רעה בכל ענייניה, והיא ניכרת על כל הפנים, כדכתיב בבראשית מ, ו: "וירא אתם והינם זועפים"; וכתיב בנחמיה ב ב: 'מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה'. ואמר אחד מן החכמים: 'איני מוצא כלל באנשי נפשות העליונות סימן דאגה'.

מי שהוא בעל נפש גדולה אין לו סימן דאגה, הדאגה על עולם זה להשיג מאומה והיא מגונה מאוד, אם אדם דואג על העולם הזה ... משהו זה מגונה מאוד. והיא לא נמצאת כלל באנשים הבוטחים בה' ומאמינים בו . מי שמאמין בה' ובוטח בו לא דואג אף פעם... הדאגה והיגון הם מכלים הלב והם חולי הגוף. זה מביא מחלות לב וחולי הגוף. הדאגה והיגון והדאגה הרעה שבכל הדאגות היא שירדוף אחר העבירות, ובעת שלא ימצא כל חפץ לבו – אז הוא דואג ומצטער. 

אחד מן הדברים הקשים יותר מן הגיהינום זה כף הקלע, אחד מן העונשים הקשים יותר מהגיהינום זה כף הקלע. מזה כף הקלע? נפשו של האדם נקלעת מסוף העולם ועד סופו ואינם מוצאת מנוחה. למה היא לא מוצאת מנוחה? כיוון שכשהאדם נפטר מפה נפטר בכל מידותיו ובכל תאוותיו. הוא מחפש בעולם העליון תאוותיו ואין! הוא נקלע ממקום למקום מחפש ולא מוצא, ואז נפשו נקלעת מסוף העולם ועד סופו ... בכף הקלע. זה איום ונורא תארו לכם נרקומן שלא מוצא את הסמים וזה רק מתגבר אתו ומתגבר ומתגבר ולא מוצא וזה רק תאווה אחת ואם יש לו שתיים ושלוש וארבע וחמש וכו'? אם הוא מלא תאוות - אתם מבינים מה הצער שיש לו? ואין! אין. אז לכן הדאגה לרדוף אחרי העבירות זה הדבר הכי גרוע הכי רע. ובעת שלא ימצא כל חפץ ליבו כל חפץ לבו אז הוא דואג ומצטער.

הדואג על עולם זה הוא רחוק מאוד מן התורה והמצוות והתפילה. לכן יחוש מאוד לתקן המידה הזאת של הדאגה להסיר אותה ממנו, ואין צורך להאריך ברעתה, כי כל הטובות הבאות מן השמחה – הן היפוך מן הדאגה.

אז זאת אומרת: אדם חייב לתקן את זה אם הוא רוצה שיהיה לו סיכוי לעבוד את הבורא בתורה מצוות ותפילה כי זה מרחיק אותו. כל הזמן הוא דואג גם בתפילה הוא דואג בכל דבר שהוא עושה הוא עדיין דואג, כל הזמן מטרידות אותו המחשבות יש לו דאגות.

דאגה לשם שמים

ועתה התבונן! גם יש בדאגה דרכים טובות, כמו שאמר הנביא באיכה ג לט: 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו'. אדם חי כל זמן שהוא חי, אז תיארנו קצת בן אדם שאפילו שהורידו לו את האוזניים והעיניים את הידיים והרגליים ואת הכל הוא עדיין חי - אין לו על מה להתלונן. אבל גבר על חטאיו הוא צריך להתאונן, דאגה על חטאים זה טוב לדאוג, 

החוטא צריך להגדיל יגון בלבבו ולהתאנח במרירות הלב, על שמרד נגד יוצר הכל. אם הפסיד דינר – קשה בעיני האדם, ואם אבד עשרו ויצא נקי מנכסיו - הלוא נפשו עליו תאבל. וכן על הצרות– כאבו נצח ויגון בלבבו. ויותר ראוי שיצטער ויאנח על שהמרה נגד השם יתברך ולא זכר חסדיו וטובותיו עליו.

במקום שאתה תבכה על דינרים ועל כסף וכל הדברים וברצות ה' יהיה לך וברצותו יקח ממך, אז יותר ראוי שיצטער ויאנח שהמרה את ה' ועשה נגדו ולא זכר חסדיו וטובותיו עליו...

עכשיו יש לדאגה השלכות מה הן? 

דע כי מדרגות התשובה – הכל לפי עוצם היגון. כי היגון בא מאת טוהר הנפש, הנשמה העליונה, ועל כן מקובל היגון והדאגה לפני השם יתברך.

זאת אומרת: כמה שאדם מעצים את היגון אצלו זה מראה על טהרת נפשו, לכן היגון והדאגה מקובלים אצל ה' יתברך. והמשל בזה: המלך אשר הכעיסוהו ילידי ביתו הקרובים אליו, והם מאצילי הארץ הנכבדים, יתן להם יותר חנינה וחמלה מחמלתו על הרחוקים והפחותים. לכן יחמול השם יתברך על הנשמה שהיא מצטערת ודואגת על חטאותיה כי הנשמה קרובה אצלו מאוד. וכן אמר דוד בתהלים לח י: 'יי נגדך כל תאוותי ואנחתי ממך לא נסתרה'.

הדמעות באו מן היגון והדאגה. והנה שערי דמעות לא ננעלו [בבא מציעא נט א], דכתיב בתהלים קיט קלו: 'פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך' העיניים שלא שמרו את התורה אז הן יורדות פלגי מים. וכתיב: 'כי עווני אגיד אדאג מחטאתי' הנה דאגה שהיא בסדר - דאגה מהחטא. ולעולם ייקח יגון בלבבו על מה שעבר, וידאג על העתיד, ויירא תמיד שמא לא השלים חוק התשובה. וכתיב במשלי כח יד: 'אשרי אדם מפחד תמיד' אפילו אם היה עכשיו זכאי וצדיק גמור, יירא לעולם שמא יבוא חטא לידו. וכן מצינו ביעקב: אף על פי שאמר לו הקב"ה "ושמרתיך בכל אשר תלך" [בראשית כח טו] הבטחה מה' שישמור עליו בכל אשר ילך, היה ירא שמא יגרום החטא ואז הוא יפסיד את כל הברכה. 

זאת אומרת: יעקב אבינו מבין שהברכות מותנות, גם אם אדם מקבל ברכה והוא מפר אותה ע"י חטא הוא יפסיד אותה.

וכן אמר דוד בתהלים כז יג: 'לולא האמנתי לראות בטוב יי בארץ חיים' אף על פי שהיה יודע שהיה חסיד גמור – שמא יגרום החטא שלא יבוא לנועם הצדיקים [ברכות ד א]. ולעולם ידאג שמא אין עבודתו מקובלת לפני המקום ברוך הוא, ושמא הוא מאותם שנאמר עליהם בישעיהו א יב: 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי' על כן יוסיף אומץ. ובפרט אדם שיש בו מידת הגאוה שהוא מפסיד את כל מצוותיו כמו שאמרנו מספר פעמים אז לכן צריך להיזהר. ומעשה בחכם אחד שראה אדם אחד דואג אמר לו: אם דאגתך על עולם זה – ימעט השם יתעלה דאגתך. ואם דאגתך על עולם הבא – יוסיף השם ברוך הוא דאגה על דאגתך. להוסיף דאגות על דאגתך לעולם הבא - זה טוב מאוד כמה שאדם דואג יותר הסיכוי שלו להיכשל קטן מאוד והרווח שלו עצום. אבל מי שדואג על העולם הזה - אז זה על חשבון העולם הבא, כי פה הוא מדקדק ושם לא.

והדאגה מועלת לעניין התורה, שיחזור תמיד אולי ישכח. זאת אומרת: הדאגה מועלת גם לעניין התורה שאדם תמיד חוזר על מה שהוא לומד כדי שלא ישכח, הוא דואג שלא ישכח. 

גם הדאגה מועלת לעניין שלא יריב עם אדם בחינם, כי ירא פן יזיקהו היזק מן המחלוקת. זאת אומרת: אתה נכנס למחלוקת אתה לא יודע איך אתה יוצא. אז לכן דאגה ממצב כזה היא טובה מאוד, לא להיכנס לבעיות כי אתה לא יודע איך תצא מהם. 

אך בלילה כשאדם קם ללמוד– לא ידאג ולא ירא בקומו ממיטתו מהשדים יש אנשים שאומרים 'תשמע אני לא קם בלילה כי אני מפחד מהשדים' אז הוא ישן, אומרים לו אל תדאג מהשדים אל תדאג. ויחשוב כמה הולכים יחידים בלילה ולא היה להם היזק ויבטח בשם ברוך הוא ויקום ולא יפחד. 

[פעם בדרכים באמת היה שדים, אבל במקום שאנחנו נמצאים דהיינו יש לרוב ואור וברזל וכל הדברים האלה אז הם לא מזיקים כל כך, יש אפשרות אבל הם לא מזיקים] 

רב החסיד רחוק מעירו, לא ימנע מלילך שם ללמוד משום פחד הדרכים. זאת אומרת: אם הוא רב וגם חסיד והוא רחוק מעירו לא ימנע מלילך שם ללמוד משום פחד הדרכים. כדרך שאמר העצל במשלי כב יג: 'ארי בחוץ בתוך רחבות ארצח'. אלא יחשוב שרוב העולם הולכים ואינם נזוקין, גם הוא כך לא ימנע מחמת הפחד כי שלוחי מצווה אינם נזוקין [פסחים ח ב]

סוף דבר: בכל דאגותיו ויגוניו יכוון לשם שמים. מת לו מת – יתאבל ויבכה ויצטער כי אולי מת בעבור שחטא הוא. יכול להיות שהוא היה הגורם, אולי שהמת מת בעוונו, למה? כתוב: משפחה שמת לה מת תדאג כל המשפחה למה? אולי בעוונם הוא מת. מה פירוש? הוא בחטאתו ימות, אבל להם לא היה את הגנה, אם הם היו שלמים, היות ונגרם להם צער ממיתתו של המת אז אם היו שלמים בעבודת ה' לא מגיע להם צער, ואם הוא מת ונגרם להם צער - סימן שהם לא שלמים, כי אחרת ה' היה מעקב את מיתתו עד שהם יהיו ראויים כולם מסביבו לצער שייגרם להם. אז אולי המת מת בעוונו בחטא שלו.

וגם בעבור אבות בנים מתים [כשהם קטנים אומר הרמב"ם] והנה הוא כאילו הורגו. ויעשה תשובה וגדרים, ויתחנן לבורא יתברך. אם מת אדם כשר – יצטער ויבכה עליו, ואותן הדמעות הקדוש ברוך הוא (הקב"ה) סופר אותם וגונזם בבית גנזיו, כמו שנאמר בתהלים נו ט: 'שימה דמעתי בנאדך הלוא בספרתך'. הקב"ה סופר את הדמעות למה הוא צריך לספור הוא לא יודע? לא יש כאלה דמעות שהם חרטה בשעה שהוא בוכה על המת הוא נזכר בחובות שלו בבעיות שלו וזה אז הוא בוכה. את אלה הקב"ה שם בצד זה לא הדמעות על המת. על דמעות על המת של האדם הכשר זה הוא סופר כל השאר חריט בריט. [כבר נגרר למקומות שלא צריך.

ואם יש צרה, כגון רעב ודבר או שאר פורעניות וכיוצא בהן – לעולם ידאג שמא עוונותיו גורמות העניין. לא שהוא ייענש אלא אולי הוא הגורם! כי עכן מעל בחרם ונפלו כמה אלפים [יהושע ז] וישוב לשם ברוך הוא כפי כוחו. הלוא מצינו שאליהו לא דבר עם רבי יהושע בן לוי עבור שאריה אכל יהודי תוך שלוש פרסאות קרוב לעירו, כי היה לו לבקש רחמים שלא תהיה תקלה סבביו [מכות יא א] זאת אומרת: כמו שכהן גדול צריך להמתין עד שהוא ימות בשביל שישתחררו כל אלה שמתו בשגגה, מה הוא אשם שכולם שמתו בשגגה מתפללין אמותיהן שהוא ימות בשביל שהבנים שלהם יצאו משם למה? מה הוא אשם? למה תולים את השחרור שלהם במיתתו? כיוון שכשהוא מתפלל בקודש הקודשים היה ראוי לו להתפלל שלא יהיו לו אנשים שרוצחים בשגגה, והתפילה לא עשתה מספיק פירות אז זה נתלה בו, אם היה מתפלל כראוי לא היה מצב כזה, מכיוון שהוא לא התפלל כראוי אז כל אלה שרצחו בשגגה מתפללים שהוא ימות. 

אותו דבר רבי יהושוע בן לוי, היה רגיל לבוא אצלו אליהו כל יום, שלושה ימים לא בא, שאל אותו למה לא באת? אמר לו לפני שלושה ימים במרחק שתיים עשרה קילומטר מפה אריה הרג בן אדם אם הייתה מתפלל וזכותך היתה מגיעה עד שם לא היה מת, אבל אם אתה לא יכול להגן על מרחקים כאלה אז אתה לא ראוי שאני אבוא אליך. לכן יפחד תמיד מאלו העניינים. 

וכן מצינו, כשהיה רעב שלוש שנים בימי דוד, חיפש באיזה עוון בא הרעב, לבסוף מצא שבשבילו בא הרעב [יבמות עח ב] לכן בכל תקלה ידאג שמא מחמתו. ואם יש לו מזל טוב ושלווה – ידאג שמא יאכל בעולם הזה את העולם הבא. אנשים שהם רשעים ורואים שיש להם שלוה וטוב להם הם צריכים לדאוג יותר מהצדיקים שסובלים ייסורים. למה? כי נותנים להם לאכול בעולם הזה את מה שמגיע להם לעולם הבא ולא יישאר להם כלום אז הוא צריך לדאוג מה פתאום הוא בשלווה כל הזמן, צריך לדאוג איך זה יכול להיות?

אם הוא עני מיוסר בייסורין – ידאג שמא העוני והייסורין הם פרי עוונותיו והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואם ביטל מדברי תורה מחמת העוני והייסורין ידאג יותר. כי כתוב: 'אשרי אדם אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו'. מתי אשרי אדם שיש עליו ייסורין? שהוא לומד תורה, אבל אם כבר לא יכול ללמוד תורה - אין אשריו. ייסורין שעוד מאפשרים ללמוד תורה - אשריו. אבל אם הייסורין כבר לא מאפשרים סימן זה עונש רציני.

אם הוא חכם בתורה – שמא לא יהיו מעשיו לפי חכמתו. אז הוא צריך לדאוג כי חכם דורשים ממנו כפי חוכמתו ומעשיו. אז צריך לדאוג אולי הוא לא עושה מעשים כפי חכמתו. כתוב: 'כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת כל שחוכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת' זאת אומרת המעשים צריכים להיות שיעור החכמה לפחות. ואם אינו חכם – ידאג על זה כי אינו יכול להעמיק בשורש החסידות. למה הוא מעמיק בשביל להגיע לחכמה? ואם מכבדים אותו – יזהר שלא ישמח בכבוד ההוא, אך ידאג שמא באותו כבוד יקבל את שכרו. אז זאת אומרת: הוא צריך לברוח מן הכבוד למה? כי אם הוא יקבל אותו ויהנה ממנו –אז לא יישאר לו שכר לעולם הבא יגידו לו כבר קיבלת. והכבוד של פה זה אפס אפסים לעומת הכבוד של שם, אז בשביל גרגיר חול הוא יפסיד טונות של זהב. כדאי? בשביל כבוד מעושה בעולם הזה ושהוא לא אמתי גם.

ואם הוא חכם ונבזה בעיני העולם– ישמח בזה! אם הוא חכם ומבזים אותו - צריך לשמוח. קודם כל אין לו כבוד, דבר שני על הביזיון יקבל שכר. וגם מוחלין לו על עוונותיו, אז זה טוב מאוד. ע"ז בכה החפץ חיים למה לא מבזים אותו. אך ידאג שמתוך שהוא מבוזה אין העולם מקבלים תוכחותיו. אבל יש הפסד מצד מה, שמישהו מבוזה והוא חכם אז כשהוא יוכיח את הרבים לא יקבלו את תוכחותיו! כי אנשים לא אוהבים לקבל ממי שמבוזה תוכחות, כאילו מי אתה בכלל. 

עוד טובות הדאגות והאנחות: דאגות ואנחות הן טובות, כדאיתא בתנא דבי אליהו פרק ד: 'כל חכם וחכם מישראל שיש לו דברי תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה, ועל כבודו של ישראל שנתמעט, ומחַמֵד ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמיח בקרוב, ועל כינוס גלויות – השם יתברך משרה בקרבו רוח הקודש. 

אתם רוצים רוח הקודש? הנה: תנא דבי אליהו: 'כל חכם וחכם מישראל שיש לו דברי תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה, ועל כבודו של ישראל שנתמעט, ומחַמֵד ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמח בקרוב, ועל כינוס גלויות – השם ברוך הוא משרה בקרבו רוח הקודש. 

לכן ידאג ויבכה על התורה שנשתכחה, ויאנח על יראי השם ברוך הוא אשר נמאסו, ויתמרמר על מיעוט חסידות, ועל ישראל עם השם אשר נדרסים ברגל, ויעלה ירושלים על ראש שמחתו, ויזכה לראות בשמחתה, כדכתיב בישעיהו סו י: 'שישו אִתה משוש כל המתאבלים עליה'.v

 שם ברוך הוא ברוב רחמיו יזכנו להיות מן הרואים בכבודה של ציון, כדכתיב [שם נב ח]: 'כי עין בעין יראו בשוב יי ציון'. ואומר [שם מ ה]: 'ונגלה כבוד יי וראו כל בשר יחדיו כי פי יי דבר'.

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.'