הלכות ברכות היין בסעודה – כוס של ברכת המזון, ספק ברכות, ועצת הכוונה לצאת ידי כל הדעות

 

- - - לא מוגה! - - - 

הוא גמר אומנם את כוס ברכת המזון,

אבל הוא לא מסוגל לראות שהבקבוק עדיין לא ריק.

זה מפריע לו, הוא מוכרח לגמור את זה.

טוב, אחד כזה, השם ירחם עליו.

אבל אנחנו בדרך כלל לא נמשכים הרבה אחרי היין,

בפרט אם זה בסך הכל מיץ ענבים. מיץ ענבים תירוש מה יכול להזיק, אף אחד לא ישתכר מזה.

אז אדם שיכול, יש בידו יכולת,

ונמצאים שם שלושה ומעלה, כדאי מאוד להשתדל לזכות במצווה זו,

בין בחול, בין בשבת,

בין בסעודת מצווה, בסעודת רשות.

בכל מקרה, כדאי להשתדל לעשות כן,

אבל אין הדבר בגדר חובה.

אז כמילה נוספת במחלוקת הזו, אם כוס ברכת המזון

הוא חובה או לא,

מביא רבי עקיבא איגר דוגמה כזו.

למעלה למדנו,

אם אני רוצה להוציא אדם אחר ידי חובה בברכת המצוות,

אפילו אם אני יצאתי אני יכול להוציא אחרים ידי חובה.

יש אדם על הארץ מסכן, לא יודע לקדש,

אני יכול לקדש בשבילו,

אפילו אם אני לא טועם מהיין.

פה אני מברך בורא פרי הגפן על כוס ברכת המזון,

אבל אני לא טועם כלום,

נותן לו שהוא יטעם.

אם תאמר ברכת המזון טעונה כוס, זה חובה, כמו קידוש,

אז אפילו אם אני לא טועם, נותן לו שהוא יטעם, זה מותר.

אבל אם תאמר, לא, אין חובה, כוס ברכת המזון זה לא חיוב,

ממילא אתה חייב על עצמך לשתות, אתה לא יכול שאתה תברך והוא יטעם.

וכך ההלכה.

אומנם אביעור ההלכה פקפק על זה לקמן, ואמר שמצווה מהאיכה אפילו הכי להלכה, ספק ברכות להקל.

צריכים אנחנו לחשוש את דברי רבי עקיבא איגר, ולכן בכוס ברכת המזון מי שברך הגפן חייב לטעום.

לא יכול לטעום רביעית, לפחות שיטעם משהו,

אבל שהוא רק יברך והאחר יטעם,

זה לא בסדר,

זה הרבה יותר חמור לעניין זה מאשר הקידוש.

אני קורא סימן קעד סעיף ד'

אם קבע לשתות לפני המזון,

אין צריך לברך על היין שבתוך המזון.

ביין שלפני המזון פוטרו.

וכן, יין של קידוש

פוטר יין שבתוך המזון.

וכן, המבדיל על השולחן, פוטר היין שבתוך המזון.

ויש אומרים שאין ברכת יין ההבדלה פוטר, אלא אם כן נטל ידיו קודם הבדלה.

וכך, המבדיל קודם נטילה,

יכוון שלא להוציא יין שבתוך הסעודה,

ובדיעבד שלא כיוון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה.

דספק ברכות דרבנן להקל.

אדם שבירך בורא פרי הגפן על יין ושתה לפני שנטל את ידיו,

היין הזה פוטר לא רק את הכוס ששתה,

אלא פוטר גם את כוסות היין שישתה באמצע הסעודה.

כפי שהמשנה אמרה בברכות מ',

בירך על היין שלפני המזון,

פוטר גם את היין שבתוך המזון,

מה שאוכל באמצע הסעודה זה כאילו המשך אחד.

בזמנם לא היו מתחילים מייד לאכול לחם,

אלא

היו אוכלים ברצינות, היו אוכלים בצורה יסודית.

לפני שנוטלים ידיים,

כדי לפתוח את התיאבון,

שותים קצת יין, אוכלים איזה פרפראות,

ואחר כך מתחילים עם נטילת ידיים,

מרווצים סעודה כמו שצריך.

לכן, המשנה הביאה את הדוגמה המוחשית,

אם בירך על היין לפני נטילת ידיים,

פטר גם את היין שישתה באמצע סעודתו,

היין הזה בכלל.

כך גם בליל שבת או ביום שבת,

כשאדם מקדש על היין ובירך עליו הגפן,

ודרכו בקודש לשתות יין גם באמצע סעודת שבת,

לא צריך לחזור ולברך שוב בורא פרי הגפן על אותו היין שישתה,

כי היין שבירך עליו הגפן בברכת הקידוש,

אותו היין הוא ההתחלה, אבל לא הסוף,

אלא פוטר גם את היין שישתה באמצע הסעודה.

וכן, גם במות החול יהיה אותו כלל ואותו דין.

אבל יש מחלוקת בראשונים לגבי יין של הבדלה.

האדם הזה מבדיל,

ומייד אחרי ההבדלה דעתו לאכול סעודה רביעית,

ובאמצע הסעודה הרביעית דעתו לשתות יין.

זה דבר שמצוי הרבה כשיש לך סעודת חתן וקלה. הזמינו את האנשים לסעודה רביעית,

בפרט בחורף,

הלילה ארוך מאוד,

אז יש תיאבון לאכול קצת,

ולפני כן עושים הבדלה.

האם אותו האיש שהבדיל וטעם מהיין

האם פוטר גם את היין שישתה באמצע הסעודה הרביעית

זה המשך אחד?

או נאמר,

אותו היין שהוא שתה,

הוא לא שתה אותו כדי לפתוח את התיאבון.

זה היה כוס של מצווה בלבד,

זה רק לשם מצווה,

ולכן אותו היין, אותה ברכת הגפן,

לא פוטרת את מה שישתה באמצע הסעודה הרביעית,

ולכן נתחייב לפי זה לברך שוב,

עוד הפעם, בורא פרי הגפן.

כך דעת התוספות.

ההבדל בין הקידוש לבין ההבדלה הוא שהקידוש צמוד לסעודה.

אין לך אפשרות לעשות קידוש בלי סעודה משום שנאמר,

וקראת לשבת עונג.

במקום שקראת לשבת, שם יהיה העונג, שם חייב לסעוד.

זה צמוד, קומפלט אחד.

פה לא.

פה, מעיקר הדין, אתה יכול לעשות הבדלה במקום אחד,

ואחרי שעתיים-שלוש לאכול סעודה רביעית במקום אחר, זה לא קשור אחד לשני.

כאן, במקרה, אצל האדם הזה הסעודה הרביעית וההבדלה הם צמודים,

אבל עיקרו של היין הזה בא בשביל מצווה,

ולכן יש ספק.

אותה הבעיה תהיה גם באדם שרוצה לשבת ולאכול סעודת מצווה,

מצוות

סעודת מילה.

לפני כן כיבדו אותו שיברך את הברכה אשר קידש ידיד מבטן,

בירך,

שתה מהיין,

מייד אחרי זה נוטל את הידיים ואוכל מסעודת המצווה.

שם שוב הכוס הזה בא בשביל לפתוח את התיאבון?

הביאו את זה בשביל כוס המילה.

האם הכוס הזה יכול לפתור גם את מה שישתה בסעודה או לא?

שוב אותה הבעיה ואותה המחלוקת.

להלכה,

בכל מקום שיש לך מחלוקת בענייני ברכה בין התוספות והראש ושאר הפוסקים,

אתה אומר, ספק ורחות להקל.

לכן גם פה אומר מרן שלא יברך

על מה שישתה באמצע הסעודה הרביעית.

בכל מקום,

למרות הדין, למרות הכלל ספק ורחות להקל,

מרן אמר לנו העצה טובה מאוד כדי לפתור את הבעיה.

העצה היא כך,

לפני שיאמר סברי מרנן על כוס ההבדלה,

לפני כן יחשוב,

אני מברך בורא פרי הגפן רק על כוס היין הזה.

יש לו כוונה נגדית שלא לפתור את שאר הכוסות.

ואז

גמר את ההבדלה,

אם הוא שתה רביעית, אומר ברכת על הגפן ועל פרי הגפן,

אליבא דקולה עלמא.

אחר כך,

לפני שירצה לשתות כוס שני, הוא בא לשאול אותך אם אני חוזר עוד פעם לברך או לא,

אתה אומר לו, בוודאי, אליבא דקולה עלמא, אתה חוזר לברך בורא פרי הגפן.

למה?

כי כאן הייתה לו כוונה נגדית,

בכוס הראשון הוא כיוון רק על הכוס הראשון ולא על הכוס השני.

הלאה, מה הדבר דומה?

אחינו האשכנזים בליל פסח

מברכים על כל ארבע הכוסות,

גם על הכוס השני והרביעי.

מסביר עצמי מגדים.

בקידוש הוא מתכוון בורא פרי הגפן רק על הכוס הזה בלבד. יש לו כוונה נגדית שלא לפתור, לא להוציא ידי חמת הכוס השני.

ואז ברכת הכוס השני באה בהכרח,

חייב לחזור ולברך שוב הגפן.

גם פה, מה שישתה באמצע הסעודה הרביעית,

יחזור עוד הפעם ויברך הגפן,

כך הוא הדין לגבי כוס מילה. יעשה את הכוונה, התנאי נגדי, גם שם הדבר יועיל לו לחתחילה.

כותב הגאון רבי יצחק טייב בערך השולחן,

דברי מרן כאן, עצה זו,

זה כלל יסודי בכל המקומות. אתה יכול למצוא עשרות מקומות, עשרות דינים,

שיש בהם בעיה ומחלוקת.

לפתור את הבעיה, יש עצה, והעצה שאומר מרן כאן היא טובה בשביל כל המקומות. לדוגמה,

בסימן מ״ז יש לנו מחלוקת גדולה,

אדם שלא ישן בלילה.

האם כשיגיע עמוד השחר הוא רשאי לברך ברכות התורה או לא?

זה דבר שמצוי מאוד לכל יהודי בהושענה רבה ובליל שבועות.

או גם אם בשאר ימות השנה קורה שאדם לא ישן מאיזו סיבה,

האם יברך ברכות התורה או לא? מחלוקת גדולה בפוסקים, מחלוקת גם בדעת מרן.

המסקנה היא להתיר לו לברך, כך הוא המנהג,

ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות מהכם.

בכל זאת, אם האדם הזה שואל אותך מראש,

מה כדאי לעשות? תן לי עצה.

תאמר לו כך,

ביום ה' בסיוון בבוקר,

כשאתה מברך את ברכות השחר,

יש לך עצה לצוא לידי חובה לכל הדעות.

תגיע לקטע ובן שאינו בן ורית,

לפני שתתחיל את ברכות התורה תכוון כך.

אני מתכוון בברכות אלו, בברכות התורה, לפתור את היום ואת הלילה שאחריו עד עמוד השחר.

ואז,

מגיע עמוד השחר של יום חג השבועות,

הליבא דקולי עלמא, אתה חייב כעת לברך ברכות התורה.

ישנת, לא ישנת, זה לא משנה.

הרי הייתה לך כוונה נגדית שלא לפתור אחרי עמוד השחר,

ואז פתרת את הבעיה לגמרי.

כך יעשה גם כן ביום כא תשרה, ערב או שנה רבה, בבוקר,

גם כן אותה העצה, אותו הפתרון,

ואז אתה יוצא לידי חובה.

זה לא נקרא שהוא גורם ברכה מיותרת, גורם ברכה שאין לה צריכה,

שעובר חלילה על לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

כל הלאו הזה שייך

כשאדם מתכוון כאילו לצחוק, לזלזל.

למה הדבר דומה?

חברי לא נתן לי כלום, שום מתנה, שום דבר.

אני ניגש אליו, צוחק עליו ואומר לו תודה.

על מה תודה?

על מה אתה אומר? לא נתתי לך כלום, זה לא עג לרש.

כך גם להבדיל, האדם הזה,

אין לו לא פרי עץ ולאדמה.

אומר, ברוך אתה השם בורא פרי עץ ולאדמה. על מה?

נראה כאילו חלילה צוחק, ולכן זה חמור מאוד, לא תישא השם השם אלוהיך לשם.

פה דבר ידוע הוא שהאדם הזה אינו חלילה לועג ולא צוחק.

אדרבה,

כוונתו לשם שמים,

כדי שיוכל האדם הזה לזכות לצאת את החובה לבעד דכולי העלמא, דעת כל הפוסקים,

ולכן אומרים לו, תעשה כן, אדרבה, מן הראוי שיצא ידי חובה לכל הדעות.

גם נקמן בסעיף ז', מרן אמר, עצה כעין זו בצורה הפוכה.

שם מרן מדבר לגבי שתיית מים באמצע הסעודה.

האם אפשר לברך או אסור לברך?

לפי דעת ועל הלכות גדולות צריך לברך.

דעת רבנותם, שאסור לברך. מה יעשה?

מרן אומר עצה פשוטה,

תבוא לשולחן לפני נטילת ידיים,

תיקח כוס מים, תגיד שהכול נהיה בדברו,

ותשתה קצת.

ואז,

הליבה דכול עלמא, פטרת את המים שבאמצע הסעודה,

גם הליבה דרבנותיו, אין כאן חשש בריכה לבטלה.

כבר שגם מרן משתמש בהעצה הזו לא רק בענייננו אלא גם בדוגמה ההיא.

זה לא נקרא שהוא גורם בריכה מיותרת,

הרי בלאו הכי עוד מעט הוא אוכל.

וכן כל כיוצא בהם.

כמו שאמרנו,

יש עשרות דוגמאות שבכולן שייך העצה הזו.

גם בהלכות ערבי תבשילים,

לבני חוץ-לארץ הדבר מצוי לעתים קרובות.

לפעמים קורה שהחג חל ביום חמישי,

גם יום שמחת תורה ביום חמישי.

אצלם יום תוך שני של גלויות,

אם כן, החג הוא חמישי-שישי,

ואסור לבשל מיום שישי לשבת, צריך להרובה תבשילים.

אז הוא עשה, בערב החג הראשון עשה עירון.

השאלה היא אם הביצה והמצה הזו נשארו לו עד היום האחרון.

צריך לעשות פעם שנייה עירוב או לא?

מרן בסימן תקכז, תביא בזה מחלוקת.

נו, מה יעשה האדם הזה? הוא בא לשאול אותך ביום ערב חג שמחת תורה,

ביום הושענה רבה.

העירוב נשאר לי, מה אני אעשה?

תגיד לו את זה פשוטה.

לך ותאכל את הביצה, תברך עליה שהכול,

גם את המצה תדאג שיאכלו,

ואז, הלבדי כול העם,

אתה יכול עוד פעם לחזור ולברך על מצוות עירוב ולעשות עירוב חדש.

אשאל אותך האדם הזה, למה אני אוכל? למה לי לעשות עירוב חדש ולגרום עוד פעם ברכה מיותרת על מצוות עירוב?

שאני אשאיר את זה.

כיוון שיש מחלוקת, ואני רוצה כנצת את ה'דחורה ליבא דקולעלמא',

לכן, כתוב פתר,

כדאי הדבר שיעשה כדבר הזה, להקדים שקודם יאכל את זה, ואחר כך יוכל לעשות עירוב שני,

עליבא דקולעלמא.

אני עובר לסעיף ה'

כל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת,

אלא אם כן כשברך

לא היה דעתו לשתות אלא אותו הכוס,

ונמלך לשתות אחר.

עצה מעין זו שכתב מרן,

כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בהלכות בדיקת חמץ,

שם הוא דן אדם שיש לו בית וחנות.

חובת בדיקת חמץ יש גם על הבית וגם על החנות.

נחלקו הראשונים האם ההליכה מהבית לחנות היא הפסק,

צריך לחזור ולברך פעם שנייה על ביאור חמץ או לא.

מרן כתב,

שם, בהלכות סיסית, בסימן ח',

בסעיף יד,

את הבעיה, את המחלוקת הזאת,

הדף שבירך בבית

על הטלית,

ועוד פעם, כשהוא מגיע לבית-הכנסת מתעטף בטלית גדול.

צריך לחזור ולברך פעם שנייה האם ההליכה מהבית לבית-הכנסת הפסק או לא.

מרן כתב שם, בסעיף יד,

מרן אמר,

צריך לברך עליו דהליכה מביתו לבית-הכנסת, חשיבה, הפסק.

אם כן, חייב לחזור לברך.

לפי דעת מרן,

יכול להיות שהוא הדין גם לגבי בדיקת חמץ, יהיה אותו דבר. צריך לחזור ולברך על החנות.

מה אני עושה לצאת ידי חובה לבדיקו לעלמא?

לפני שאני מברך בבית על ביור חמץ, אני עושה תנאי.

הברכה תחול רק על הבית בלבד.

ואז הלכתי אחרי שעה לחנות ובדקתי את החנות על בדיקו לעלמא. לפני כן אני חייב לברך שוב על ביור חמץ,

כי הייתה לי כוונה נגדית שלא לפטור את החנות.

העתיק אותו להלכה בספר מקראי קודש של הרב פרנק. שוב, אותו יסוד, אותו רעיון.

בעיה נוספת יש בהלכות ציצית

לגבי אדם שהולך למקווה,

אחרי חצי שעה מתנגב, לובש את הטלית.

יחזור ויברך על מצווה ציצית או לא?

האם זה הפסק או לא?

שוב הביור הלכה אמר לנו העצה פשוטה.

בבוקר, כשאתה מברך, תכוון לברכת החון רק עד המקווה.

ואז אחרי המקווה אתה לובש שוב את הצדיד הקטן שיש בו שיעור.

תחזור ותברך עוד הפעם על מצוות ציצית, הלבדי כול העלמא.

למה? כי הייתה לך כוונה שלא לפטור,

לא להוציא ידי חובה את מה שיהיה לאחר מכן.

כך גם לגבי דברים אחרים.

לכולם אתה יכול לעשות את העצה הזאת, כוונה נגדית,

כדי להציל את המצב, כדי שיהיה אפשר לברך הלבדי כול העלמא.

העצה הזאת טובה אפילו בחול.

קל וחומר בשבת שצריך להספיק להגיע למספר מאה ברכות,

ולא כל כך קל הדבר, לכן יש מתירים לגרום ברכה,

אז קל וחומר שם שהעצה הזאת של מרן יכולה להועיל.

אומנם לא כל הפוסקים פה-אחד הסכימו בוודאי כמרן.

מדברי המגן אברהם בסימן תרצת משמע נגד מרן.

לכן בספר תבואות שור וזיכרונות אליהו להגאון רבי אליהו

מאני פקפקו בדבר הזה,

אבל אנחנו יכולים לסמוך על דברי מרן.

לאחינו האשכנזים יש בעיה.

למה יש בעיה?

רבי עקיבא איגר בסימן כה אומר שהרמ״א לא סובר את הכלל הזה.

מניין לא?

שם יש מחלוקת גדולה בראשונים אם מברכים על תפילין של ראש או לא.

הרמ״א אמר שמנהגם לברך,

למרות שרוב הפוסקים אמרו לא לברך.

אפילו אחי הם נהגו.

מהפחד אולי זו ברכה לבטלה.

אחרי שגמר להניח תפילין של ראש, גמר להדק את הרצועה,

אז נוהגים האשכנזים לומר מייד ברוך השם.

אדם שנכשל ובירך ברכה לבטלה נראה לכמן בסימן ר״ו שהתקנה שלו מייד לומר ברוך השם.

שואל רבי עקיבא איגר למה לא לעשות את הפטנט הזה

שיעשה דבר אחר.

לפני שיברך להניח תפילין,

יכוון שזה רק על התפילין של יד. תהיה לו קבלה נגדית

שלא לפטור את התפילין של ראש.

ואז הליבדי כולה עלמא חייב לברך על מצוות תפילין, ואין כאן חשש לברכה לבטלה.

ממה שהרמ״א לא אמר את העצה הזו שם, משמע שהוא לא סובר את העצה הזו.

אבל מפלים מגדים בסימן תע״ד בעניין ארבע כוסות,

משמע אחרת, משמע שגם הרמ״א סובר כן.

עובדה שהם עושים תנאי על כוס היין הראשון,

שלא לפטור את היין השני שאחרי ההגדה.

משמע שהרמ״א גם הולך בשיטה הזו.

קשה לדעת במאה אחוז את הדעה של הרמ״א,

אבל דעת מרן ברורה.

מרן השתמש בעצה הזו בכמה מקומות,

ולכן גם לגבי שוחט, גם שם יש בעיה כאין זו,

והפרי חדש השתמש בעצה הזו.

שם הבעיה היא, האדם הזה מתחיל לשחוט, מברך.

הוא מברכה על השחיטה, התחיל לשחוט.

באמצע,

התעייף קצת,

הפסיק לשחוט, הלך, דיבר עם חברו,

אחרי רבע שעה חוזר,

כאן יש באמצע אולי הפסק, יסייח הדעת קצת.

אומנם בבוקר כשהוא גרח הוא ידע שהוא השחט הרבה שעות,

אבל היו דברים בטלים באמצע.

העצה היא כך, אומר, הפרי חדש, לפני שיברך על השחיטה, יכוון.

אני מתכוון לברכה הזו על כל מה שהשחט רצוף,

עד שיתחיל לדבר דברים בטלים, עד ההפסקה.

הלך בהפסקה עשר דקות, רבע שעה, וחזר.

אז הליבא דקונא עלמא יוכל לחזור עוד הפעם ולברך שוב על השחיטה.

הפרי חדש הולך בשיטת מרנקראן,

ולכן התיר שם לעשות לכתחילה את הפטנט הזה, את העצה הזו,

כדי שלא יסתבך ולא ייכנס בחשש שעושה מצווה, שוחט ולא מברך,

כדי להימלט מסלע המחלוקת,

יעשה את העצה האמורה.

אכל בורא פרי העץ ואחר כך רוצה לאכול עוד בורא פרי העץ מסוג אחר,

אסור לו לעשות כוונה נגדית שלא לפטור את פרי העץ השני.

גם מרן יודע שאסור.

הסיבה היא פשוטה.

כאן אין מחלוקת. כולם מודים שבורא פרי העץ, על התאנה, פוטר את התפוז ואת האגס.

הכול אותו דבר.

אז למה לגרום ברכות מיותרות?

כאן אין לך אפשרות את ההיתר לעשות תנאי נגדי.

כל ההיתר מצומצם אך ורק כשיש לך ספק,

יש מחלוקות לפוסקים,

ואז תעשה את הפתרון הזה.

ככה סתם, כשאין לך מה להסתפק, הלבד כול עלמא העץ הראשון פטר,

ממילא אתה יכול לכתחילה לברך פעם אחת בלבד העץ ולפטור את כל סוגי פירות העץ אליהם,

וכן כל כיוצא בזה.

זה מה שמרן המשיך בסעיף ההיא מייד. אמר, אם האדם הזה שותה בסעודה כמה כוסות,

ארבעה-חמישה כוסות.

אפילו, אחי, מספיק בריכה אחת. הוא יודע בברכה הראשונה שדרכו לשתות כמה כוסות.

לא צריך לחזור לברך על כל כוס יין,

אלא אם כן האדם הזה אף פעם לא רגיל לשתות הרבה יין. בקושי שותו כוס אחת.

הפעם נמלח, הפעם הוא צמא ורוצה לשתות עוד כוס,

אז יחזור עוד פעם ויברך.

או נאמר השמש, כמו שלמדנו למעלה.

אבל מה שאין כן בעל-הבית שרגיל לשתות כמה וכמה כוסות,

כמה שדרכו בכך היה דעתו מראש,

לכן לא יחזור לברך שוב,

אלא ברכה ראשונה פטרה את הכול.

זה שמרן מסיים, אלא אם כן כשברך לא היה דעתו לשתות אלא על אותו הכוס,

ונמלח לשתות אחר. אגב, וכן מי שבא לסעודה ומושיטים לו הרבה כוסות,

הוא לא ידע.

גם שם, כיוון שיש כאן הסח הדעת בין כוס לכוס, לכן מברך על כל אחד ואחד, דעה ונמלח.

ולכן מי שבאך על כוס ברכת נישואין ואינו יודע להיכן יגיע הכוס, כל אחד צריך לברך,

דמקרה נמלח.

זאת אומרת,

החתן לא חייב לברך על הכוס.

הרב ברך הגפן, פטר את החתן.

אבל אני עומד שם, והביאו גם לי.

יכול להיות שהרב לא כיוון עליך,

הוא כיוון על החתן והכלה, הוא לא יודע לאן יגיע הכוס.

ולכן אני צריך לחזור ולברך שוב הגפן.

בין אם זה כוס אירוסין, נישואין, כוס מילה וכיוצא בהם, וכולם,

כל מי שיוצא לטעום חייב להקדים ולברך הגפן.

אני עובר לסעיף ו'.

וכן,

פוטרת יין שלפני המזון,

ואפילו לא היה לו יין בתוך המזון,

ועיין סימן רעב.

ולעניין יין של הבדלה שלפני המזון,

עיין סימן רצ״ט.

הגמרא מוסיפה עודין,

שאחרי היין שבסעודה אין לברך ברכה אחרונה, ברכת על הגפן.

למה? כי ברכת המזון היא ברכה אחרונה לא רק על הלחם,

אלא גם על כל מה שאכלת ושתית באמצע הסעודה,

ברכת על הגפן פותרת.

כך גם היין של הקידוש,

אפילו עם שתית רביעית בבת אחת,

או סתם יין שהאדם הזה שתה,

גם אז לא יברך על הגפן, כי ברכת המזון פותרת את הכול, כך שאינו חייב לחזור ולברך פעמיים, שתי ברכות,

אלא ברכה אחת פותרת.

אני עובר לסעיף ז. אם אין לו יין ושותה מים ושאר משקה,

אין לברך עליהם.

דחשיבי כבאים מחמת הסעודה.

כפי שאין דרך לאכול בלא שתייה.

ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו,

אלא מפני שהוא חשוב, קובע ברכה לעצמו.

אבל מים ושאר משקיעים לא חשיבי ואינם טעונים ברכה.

ואפילו אם היה צומא קודם סעודה,

כיוון שלא רצה לשתות אז, כדי שלא יזיקו לו המים,

נמצא כי שתיית המים בסיבת הפת,

ופת פותרתה.

ויש אומרים לברך

על המים שבסעודה,

ויש מחמירים עוד לברך עליהם בכל פעם,

דמסתמא נמלחו בכל פעם,

והרוצה להסתלק מן הספק

ישב קודם נטילה במקום סעודתו,

יברך על דעת לשתות בתוך סעודתו.

הגב הבינה כסברה ראשונה.

נחלקו הראשונים האם מים באמצע הסעודה, באמצע האוכל, צריך לברך עליהם שהכול,

או לא.

לפי דעת בעל הלכות גדולות,

צריך לברך שהכול,

כך דעת רש״י בספר הפרדף,

כך דעת רב עמרם גאון, כך דעת מחזור ויטרי,

אבל לעומת זה דעת רבנותם שאין לברך על מים באמצע הסעודה,

וכך דעת בן-אחותו רי,

וכך פוסק מרן,

כלל גדול בידינו,

ספק ברכות להקל.

כי האדם שאוכל,

הלחם בדרך כלל מצמיא.

האוכל מצמיא וכל שהוא עיקר ועימו תפלה מברך על העיקר ופוטר את התפלה.

המים גם כן חשובים כדבר תפל.

היין הוא דבר חשוב מאוד, קובע ברכה לעצמו.

היין לא תפל לפת, ולכן צריך לברך על היין בורא פרי הגפן באמצע הסעודה.

אבל המים לא חשוב.

ממילא, כיוון שהוא לא חשוב, נפתר.

בכל מקום,

מרן נוקט לנו עצה פשוטה, להחמיר, לצאת ידי חובה לכל הדעות.

לפני שאתה נוטל ידיים, תיגש לשולחן, תיקח כוס מים. אם אתה צמא,

תמרך שהכול נהיה בדברו,

תטעם מעט מהמים.

בזה הצלת את המצב,

בזה הלבד, כולי עלמא,

כשאתה מגיע לשתייה באמצע הסעודה,

אינך צריך לחזור ולברך שהכול,

כי שתית קודם וכיוונת בברכת שהכול,

גם על הכוסות, המים, שתשתה באמצע הסעודה.

לא רק כשאדם נמצא בביתו,

גם כשנמצא בחתונה וכיוצא בזה, גם שם יעשה אותו דבר.

ואם אין לך שם מים כדי לברך שהכול, לפני נטילת ידיים,

ויש לך שם קולה,

תברך על הקולה שהכול נהיה בדברו,

תטעם קצת,

ואחר כך תלך ליטול את הידיים,

ואז כל מה שתשתה באמצע הסעודה,

בזה תפתור את הבעיה. אין לך ספק,

ודאי שאתה לא צריך לברך כלל ועיקר.

בחלוקת נוספת יש לגבי עוגה.

אני אוכל עוגה

ואחר כך רוצה לשתות.

מים, תה, קפה.

האם יברך על השתייה או לא?

המגן אברהם ורבנו זלמן אומרים שיברך.

הגאון רבי רפאל בחר מיוחס בספרו,

מזבח אדמה,

אומר שלא יברך.

האם זה דומה ללחם או לא דומה ללחם?

זו המחלוקת

שיש ביניהם.

אומנם דעת רוב הפוסקים, כדברי המגן אברהם, שיברך.

כך כותב הגאון רבי צביף. הוא אומר,

ועוד הרבה מהאחרונים הלכו בשיטה זו.

המעלה מרדכי אמר את הדוגמה הזו בקפה. הוא גם בקפה. אמר שיברך על הקפה שהכול.

כי אינך האדם הזה יוכל להעז לברך אם יש חולקים וכלל גדול בידינו ספק ורחות להקל.

גם שם יש עצה.

הגאון רבי יוסף מיוחס,

חברו של הגאון חידה, בספרו מעט מים,

הוא אומר שיעשה כך.

אל תקדים לברך מזונות.

אז אתה מסתבך.

קודם כול, תיקח את המים או הקפה, תברך עליהם שהכול, ותטעם.

אחר כך

אתה לוקח את העוגה, מברך מזונות ואוכל.

נכון שיש סדר קדימה בברכות.

קודם מזונות, זה משבעת המינים.

אפילו אחי.

פה, כדי להימלט מסלע המחלוקת,

על-פי מה שמרן אמר למעלה בסעיף ד',

כדאי לשנות.

ואז, אני בא לכול העלמא, ברכת שהכול היא טובה, מצוינת, בזה אתה לא מסתבך.

זה טוב, ואדם ידען, אדם שיודע הלכות טוב,

ונזהר,

האימן דבאיילם אווי החסידה, לקיים מילת וברכות, הוא נזהר בכל צעד,

הוא מתוכנן מאוד, הולך לפי המחשב עד הסוף.

אבל אם האדם הזה לא חשב,

בלי הרבה מחשבות, לקח נהיה את העוגה ברכשה הכולה.

אחר כך הוא שואל, לברך או לא?

תגיד לו, לא, אתה לא יכול לברך.

אם יש מחלוקת, ספק ברכות לא עקל.

אומנם יש ספק ספקה להתיר,

אולי הלכה כבהג שאפילו בלחם מברך שהכול.

אפילו אם תאמר בלחם לא, אולי בעוגה מברך, כמו שאמר מגן אברהם.

אבל כלל גדול בידינו, ספק ספקה בברכות לא עבדינן.

ועוד יש לך ספק ספקה לנידך גיסא.

מי אומר שהעוגה הזאת דינה כדין עוגה?

הרי יש שלושה דעות מה נקרא עוגה.

אולי ההלכה כמאן דאמה שזה לא עוגה, אלא לחם.

יש לך נניח עוגת שמרים.

הרי לפי דעת רבנו חננאל,

מה זה עוגה? דבר שנקסס כמו מצה.

זה לא נקסס, עוגת שמרים זה רך.

אם כן, אולי הליבה דרבנו חננאל,

אולי הדרכה המוציא לחם מן הארץ על זה. אם כן, דינו ממש כמו לחם.

כמו הלחם פותר את המים, גם זה יפתור את המים, כי גם זה מצמיא, אותו דבר.

לכן, יש לך ספק גדול.

שוב, כלל גדול בידינו, ספק ברכות לעכל,

גם שם תעשה אותה העצה.

בירך את המזונות על העוגה, ואחר כך אתה בא לשאול מה יהיה על המים?

תגיד לו, תיקח מעט סוכר, תברך שהכול נהיה בדברו,

ותפתור את המים או את הקפה,

וכן שאר העצות גם פה יהיו טובים,

יעילים מאוד.

אם יש לך ילד,

תינוק בן ארבע, חמש,

בין אם הילד הזה שלך או הילד של השכנים,

אין הבדל, יש לך מצווה לחנך גם את הילדים של השכנים.

תבוא ותגיד לו,

אני אתן לך סוכריה, אני אלמד אותך איך מברכים,

ואז תצא ידי חובה,

אליבא דכולי עלמא.

אם האדם הזה שותה מים כדי לפתור את המים שבתוך הסעודה,

יהיה זהיר

לא לשתות הרבה מים, שתה מעט.

אם האדם הזה שתה רביעית מים, שוב האדם הזה יסתבך.

האם צריך לברך בברכה אחרונה, בורא נפשות,

ואחר כך לברך על נטילת ידיים או לא?

ואם הוא מברך בורא נפשות, אז מה הועלנו?

שוב יהיה לו ספק אם הוא מברך עוד פעם באמצע הסעודה או לא.

לפי דעת מרן רבנו הארי,

רבי יצחק הררי בספרו, זוכר ליצחק ובן איש חי,

צריך לברך קודם כול בורא נפשות.

מנין לנו שדעת רבנו הארי כך?

רבנו הארי יסתכל במצח של תלמידו מארחו,

אמר לו,

כתוב במצח שאתה עשית עוון, איבדת מצווה דה רבנן,

לא בירכת בורא נפשות.

הדוגמה הייתה כך, הוא בירך שהכול טעם רביעית מהמים ולא בירך בורא נפשות. עליבד הארי,

לא רק שזה עוון, זה עוון שנכתב גם במצח.

אבל שוב, יש הרבה פוסקים,

הרבה אחרונים שחלקו בדבר הזה.

אם אתם זוכרים,

למדנו מחלוקת כהן זו לפני חודשיים בהלכות פסח.

לכתחילה, אסור לאכול כזית מהכרפס.

טעה ואכל מהכרפס כזית.

האם יברך בורא נפשות או לא?

לפי דעת הרב עמרם גאון והרב סעדיה גאון,

יברך מייד בורא נפשות.

אכל כזית כרפס, אם כן, יברך בורא נפשות.

כך דעת הרמב״ם ברוב הראשונים.

אבל לעומת זה,

דעת הראב״ד,

הרב המגיד, הרשב״א,

רוב הפוסקים אומרים שאסור לברך מייד אחרי זה ברכת

בורא נפשות.

שם יש עוד בעיה.

הרי בברכת בורא פרי האדמה של הכרפס אנחנו מכוונים על המרור.

אם תגיד עכשיו בורא נפשות, אתה חותך את זה באמצע, מה יהיה?

לכן הרשב״א אמר שיברך בורא נפשות אחרי המרור.

זו העצה שהרשב״א אמר.

אבל שוב, מרן לא כתב כן.

הראש עטוב על שולחן ערוך בסימן תעס, שעיו. מרן כתב

שלא יברך בורא נפשות גם אם אכל כזית מהכרפס.

כך הסבירו בדעת מרן, החוק יעקב פרה חדש, וכך המסקנה להלכה למעשה.

אמנם בן איש חי הלך בעקבות רבנו הארי.

כלל גדול, כשהבן איש חי הולך בו,

ספק ברכות להקל נגד הארי לא אומרים.

ולכן בבן איש חי אמר, אם אכל כרפס כזית, יברך נפשות.

אבל הרב עצמו, בסיפורו עוד יוסף חי, הרגיש

סוף-סוף יש ספק, יש מחלוקת, ואין הדברים שווים.

אולי גם רבנו הארי, שאמר במים לברך בורא נפשות,

אולי יודה בכרפס שלא יברך,

כי כיוון בו לפתור את המרור.

לכן הרב עצמו, בספרו עוד יוסף חי,

שכתב אותו בסוף ימיו,

פסק שאם אכל מהכרפס כזית, לא יברך בורא נפשות. וכך ההלכה.

ספק ברכות להקל אומרים,

גם נגד מרן וגם נגד רבנו הארי,

אפילו שניים נגד מאה.

כך פוסק זרע יעקב לגאון רבי יעקב בן נעים ושאר האחרונים, וככה המסקנה למעשה.

הרב כף החיים פה אמר שיברך, שם אמר שלא יברך.

אבל אנחנו נוקטים את שני הדברים,

גם פה בעניין המים וגם שם שלא יברך.

כך פוסק האבא גם בספרו,

חזון עובדיה, חלק א', סימן יח'.

גם ביין אותה הבעיה.

עם האדם הזה, לפני נטילת ידיים,

לקח כוס יין ושתה רביעית בבת-אחת.

האם ייבאר ברכה אחרונה או לא? כמשל, לא נטילת ידיים.

שוב, אותה ספק, אותה הבעיה. ולכן, אם אתה יושב ליהנות, לשתות מעט יין,

תברך הגפן, אבל תיזהר לשתות מעט.

אל תשתה רביעית, תהיה לך שוב סיבוך.

אליבא דארי, אתה חייב עוד הפעם לברך הגפן.

אם לא תברך לפני זה הגפן,

יהיה כתוב על המצח שלך שהפסדת מצווה דה רבנן, לא בירכת על הגפן.

אני קורא סימן קעי, סעיף א'.

הביאו להם יין אחר, אינו מברך בורפרי הגפן,

אבל מברך עליו הטוב והמיטיב.

הגאה

אף על גב שאין לו עוד מין הראשון.

ולאו דווקא הביאו להם מחדש,

אלא הוא הדין אם היה להם מתחילה

שתי עינות,

מברכים על השני, הטוב והמיטיב.

הגאה ודווקא כשלא היו לפניו יחד כשברך בורא פרי הגפן.

אבל אם היו ביחד אין צריך לברך אלא בורא פרי הגפן,

כמו שהתבאר בסעיף ג'.

הגמרא בכמה מקומות מפרטת לנו שיש ברכת הטוב והמיטיב בברכות מ״ח, נ״ט,

בתענית ל״א.

והגמרא מסבירה שברכה זו נתקנה בתקופה מאוחרת מאוד,

לפני 1,850 שנה,

כ-50 שנה אחרי חורבן בית-המקדש.

אז תיקנו את ברכת הטוב והמיטיב.

כל זה היה כשניתנו הרוגי ביתר לקבורה בטובי אב,

אז תיקנו את הברכה, הטוב והמיטיב,

הטוב שלא הצריחו והמיטיב שניתנו לקבורה.

הרקע על העניין, הגמרא במסכת גטין בדף נ״ז מספרת

שעם ישראל לאחר חורבן בית שני לא התייאש,

לא איבד את התקווה לשוב ולחדש את מלכות ישראל, ולכן

התחילו להתארגן למרד.

בראש המרד עמד בן כוזבה והתחיל לכבוש

את ארץ-ישראל מידי מלכות רומי הרשעה.

חלק מחכמי ישראל תמכו בו,

כמו שכותב הרמב״ם בהלכות מלכים,

שגם רבי עקיבא היה מנושאי כליו של בר-כוכבא,

וקרא עליו את הפסוק שאמר בלעם בנבואה,

הנבואה שלו, שם הוא דיבר על המשיח הראשון,

דוד המלך והמשיח האחרון שיבוא.

הוא סבר שהוא המשיח, וקרא עליו את הפסוק דרך כוכב מיעקב, ולכן כינה אותו בתואר בר-כוכבא.

כמעט הגיעו לשלטון מלא,

כבשו את רוב הארץ מידיהם.

אבל מלכות רומי הזעיקו תגבורות מכל העולם וכבשו מהם שוב חזרה את הארץ.

בהתחלה כבשו מידם את הגליל, אחר כך את יהודה,

עד שנשארה העיר האחרונה,

העיר ביתר,

שבה התבצרו שארית חיילותיו של בר-כוכבא יחד עמו.

שלוש שנים וחצי נמשך המצור והם לא יכלו לכבוש אותם.

עד שקרה אסון, בר-כוכבא זלזל ברבי אליעזר המודעי,

ולכן נענש, והעיר נפלה בידי האויב.

זה היה ביום המועד לפורענות,

יום תשעה באב.

שחטו שם 600,000 יהודים באותו יום.

הגמרא אומרת שהיה נחל של דם שהגיע עד לים התיכון, עד לים הגדול.

כל זה נגרם, גרמה בנזיקין, בגלל הזלזול שאמרנו.

לאחר מכן האויב רצה להרתיע את עם ישראל שלא ימשיכו בחלומות שלהם,

כי הם גם סבלו מיליוני הרוגים, חללים.

גם להם זה עלה ביוקר עצום, הניצחון הזה.

כדי להרתיע שיותר ישראל לא יתארגנו למרד,

לא נתנו רשות לקבור את הגופות,

אלא מהגופות הם עשו גדר לכרמים,

ומהדם זיבלו את אותם הכרמים.

כך נמשך הדבר שבע שנים

עד שהתחלף הקיסר, ואז

הרשו לקבור אותם.

לפי התיבה, גופה של מת,

בקיץ,

בזמן שהוא תשעה באב,

החום, השמש, לוהטת,

ותוך כמה שעות הגופה מתחילה להסריח, להירקב.

כאן היה נס, הגופות נשארו כולן,

זו הלשון הטוב שלא הסריחו,

והמיטיב, הנס השני, שסוף-סוף

הגיעו לקבורה בצורה מכובדת.

זו התקנה שהייתה אז.

יש חלק מהברכות שהן קדומות מאוד.

משה רבנו תיקן את הברכה הראשונה של ברכת המזון, נזן את הכול.

וכן, על זה הדרך.

דוד המלך תיקן לומר בכל יום מאה ברכות.

נמצא שרוב הברכות, 90% מהן,

תיקנו אותן בתקופה קדומה מאוד.

אבל ברכת בורא נפשות, הטוב האמיתי, ויש כמה ברכות שתיקנו אותן,

בתקופה מאוחרת,

או בסוף בית שני, או לאחר החורבן, וזו אחת מהן.

אנחנו אומרים את הברכה הזו בשתי צורות.

צורה אחת, ברכה ארוכה, ברכה רביעית של ברכת המזון.

כאן הברכה היא קצרה יותר.

שם אתה אומר, המלך הטוב והמיטיב לכול שבכל יום ויום וכו'.

פה לא. פה, אם אדם הזה יש לו יין מסוג אחר, סוג משובח,

שמברך עליו הטוב והמיטיב, אז נוסח הברכה, ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, הטוב והמיטיב.

בסופו של דבר, צריך להודות להשם ולהזכיר את אותו העניין, אותו המאורע.

מדוע ולמה דווקא כשיש לאדם שתי סוגי יין,

על הסוג השני, כשבא לשתות,

צריך לברך הטוב והמיטיב?

למה לא נתקן הדבר על דברים אחרים?

ניקח דוגמה.

אכלתי לחם שחור.

הביאו לי פיתה, לחם יותר טעים, יותר טוב,

למה שם אין הטוב והמיטיב?

או שאני אוכל שוקולד,

הביאו לי שוקולד מסוג מעולה יותר, וכן, אז זה הדרך.

יש הרבה מאכלים שיש להם טעם שונה,

ולמה שם אתה לא צריך לומר על השינוי הטוב והמיטיב?

למה רק על שני סוגי יין?

התוספות בכמה מקומות דנו בדבר והסבירו כמה תירוצים.

בתענית ל״א הסבירו את הטעם הראשון.

הגופות היו כגדר מסביב לכרמים שעושים יין,

ולכן כשאתה שותה יין משובח אתה מזכיר את אותו העניין,

להזכיר שהגופות נשארו מסביב לכרם. דבר שני,

הרי הם בצרו את הכרם,

לא היו צריכים לזבל את הכרם שלהם, אלא בדם של ההרוגים הם השתמשו כשבע שנים.

דבר נוסף, התוספות אומרים,

יין ולחם הם לא שווים.

מהלחם האופה,

אם הוא טוב ומקצועי,

יכול לעשות לך כמה טעמים.

יכול לעשות פיתה, לחם שחור, לבן,

כל מה שאתה רוצה הוא יכול לעשות. הוא שולט יפה בעיסה ועושה כאהבת נפשו.

לעומת זה, היין, זה לא תלוי בידו של האדם.

יש כמה גורמים שמשפיעים על היין.

לפעמים זה שרצה לעשות את היין,

היה אדם מקצועי ממדרגה ראשונה,

הוא בצר את הענבים, סחט, עשה את הכול טוב.

אבל למזלו,

או שהענבים היו סוג גרוע, או שמזג האוויר לא היה טוב,

או שהקנקנים לא היו טובים, מזג האוויר החם משפיע לרעה.

יש כמה וכמה דברים שמשנים את כללי הטעם,

וזה לא תלוי בידו של האדם.

לפעמים אותו סוג ענבים,

באותו יום עשינו יין,

לאחד זה יצא מצוין, אלף-אלף, לשני, לא הצליח, לא יצא לא טוב.

לך תדע למה.

אתה מוסיף על זה מגריע, קשה לדעת, לדייק,

זה יותר בידי שמים.

ולכן על זה שייך לשבח את השם,

כשיש לי סוג יין יותר טוב, ברוך אתה השם,

אני משבח אותו על הסוג המעולה.

אבל שם, בלחם יותר טוב, זה לא בידי שמים. לא שייך לומר, ברוך אתה השם.

הקדוש-ברוך-הוא נתן את זה בידי אדם,

כשהאדם יכול לעשות את הלחם הטוב יותר, זה יותר נתון בידי בני-אדם.

יש כמה וכמה תנאים כדי להתיר לברך את ברכת

הטוב והמתיב.

לא תמיד אפשר לברך את הברכה הזו.

מרן מפרט בהמשך

מתי מברכים ומתי לא.

דבר ראשון,

אם האדם הזה נמלך, אינו מברך הטוב והמתיב, כמו שכותב

רבי יהודה עייש בספרו, בית-יהודה.

לכן, מרן אומר,

הביאו להם יין אחר,

אינו מברך בורא פרי הגפן, ואז מברך את הטוב והמתיב.

זאת אומרת,

אני נמצא אורח בבית בעל-הבית.

הביאו לי כוס ראשון כשברכתי בורא פרי הגפן,

ממילא פתחתי בזה את שאר הכוסות,

בין אם חשבתי ובין אם לא חשבתי.

הרי עתקה דבעל-הבית סמכנה,

ולכן אני לא צריך לברך בורא פרי הגפן,

ואז במקום זה יש את ברכת הטוב והמתיב.

אבל אם אני נמצא בביתי, דרכתי על הכוס הראשון ולא חשבתי לשתות יותר.

התחרטתי, נמלכתי, ואחר כך

הלכתי לאינטרסול והבאתי משם בקבוק שני.

אתה חייב לברך עוד פעם בורא פרי הגפן,

אם כן אין לך את ברכת הטוב והמתיב.

כך גם אדם שמברך באמצע הסעודה על היין, שתה כוס אחד,

לאחר מכן לוקח מסוג אחר של יין אחר, לוקח כוס שני ומברך עליו כוס ברכת המזון.

הרי ברכת המזון היא הפסק,

צריך לברך אחרי ברכת המזון עוד הפעם את ברכת

בורא פרי הגפן. אם כן, אין שם את ברכת הטוב והמתיב. יש אומנם מחלוקת,

אבל כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

לכן,

רק כשאין לך את ברכת הגפן,

בגלל שכיוון בברכה בכוס הראשון או שהוא בבית בעל-הבית,

אז יש לו במקום זה, על הכוס השני,

על היין השני המשובח מברך הטוב והמתיב.

אבל כשמברך בורא פרי הגפן,

ממילא אין על הכוס השני הזה הטוב והמתיב, אלא הוא מברך רק את ברכת בורא פרי הגפן.

בעיה שנייה,

אם היין בבקבוק הראשון נגמר, אזל,

ואז מביאים לו עוד יין בבקבוק שני,

סוג אחר, טעם אחר,

האם יברך הטוב והמתיב או לא.

השאלה היא כאן,

האם האדם הזה, כשהביא את היין, בגלל שנגמר לו,

לא בגלל שהוא חיפש כאן טעם אחר לגוון את הטעם של היין, אלא פשוט נגמר לו, ולכן הוא הביא מסוג אחר.

זו הבעיה שדנו בה הנתיבות ושאר האחרונים.

המסקנה היא,

יש הבדל מהיכן הובא הבקבוק השני.

אם האדם הזה, בשעה שברך הגפן,

הוא כיוון גם על הבקבוק הזה וגם על היין שיש לו באינטרסול,

גם עליו הוא כיוון,

רק אין לו זמן לחכות עד שיורידו את זה, בינתיים הוא מברך על היין הזה.

הובא לפניו אחרי חמש דקות היין השני, והוא יותר טוב,

אז יברך הטוב והמתי.

אבל אם נגמר הבקבוק הראשון,

שלח את הילד שלו, לך תקנה לי מהמכולת, תביא לי עוד בקבוק.

בזה לא יברך הטוב והמיתיב,

אלא כאן אין לו אפשרות לברך. זו הפשרה שהסכימו עמה רוב האחרונים, וכך המסקנה להלכה ומעשה.

סעיף ב'

מברכים הטוב והמיתיב על כל שינוי יין מן הסתם.

אפילו אינו יודע שהשני משובח מהראשון,

כל שאינו יודע שהוא גרוע ממנו.

אגב, אין חילוק בין שניהם חדשים או אחד חדש

ואחד ישן.

הראשונים דנו מתי מברכים הטוב והמתים. האם דווקא כשהיין השני בוודאי יותר טוב,

או גם אם לא ידוע לך אפשר לברך,

או אפילו אם הוא גרוע מהראשון,

סוף-סוף יש כאן טעם אחר.

אתה מגוון את הטעם של היין.

זה הספק והמחלוקת שיש בראשונים.

מדברי רשי ורשבם משמע,

רק אם היין השני יותר טוב.

עליו, אחי, אי-אפשר לברך.

מרן לא פסק בזה כרשי ורשבם, אלא כדברי התוספות,

שאפילו אם היין השני הוא לא בוודאי יין יותר טוב, יותר משובח,

אלא אולי היין השני יש לו טעם כעין הטעם של היין הראשון. הוא מקביל ברמה לרמה של היין הראשון.

אבל לא תמיד הטעם הוא בדיוק אותו דבר, אלא כל אחד ברמה שונה,

בטעם אחר, אבל הוא לא יותר גרוע.

זה התנאי.

אם היין השני יותר גרוע, בוודאי אי-אפשר לברך.

מתי אפשר לברך?

או שהוא כמוהו או יותר טוב ממנו.

נשאו דעת התוספות.

ומרן מעיד שכך הוא המנהג, סוגים דה-עלמא,

שאפילו אם לא ידוע לנו בוודאי שהיין השני יותר טוב ויותר טעים,

אפשר לברך הטוב והמתיו. כך כותב גם הגאון רבי יוסף ידיד בספרו,

ברכת יוסף, חלק א'.

הוא אומר, אפילו אם לא ידוע בוודאי שהיין השני יותר טוב,

גם כן אפשר לברך עליו את ברכת הטוב והמתים.

הרב הזה,

המוצא שלו היה מחלב,

היה שנים מספר בעיר צפת,

היה חברותה שנים רבות,

יחד עם הרדבז המפרש על הירושלמי,

ובסוף ימיו היה פה, בירושלים.

כיהן פאר בשכונה הזו, בשכונת הבוכרים,

כיהן כאב בית-דין לעדת הבוכרים.

והיה גאון עצום בתורה,

עמקן,

ונוסף לזה היה בקיא עצום באחרונים.

היה גם סופר פורה שכתב ספרים רבים.

יש לו שלושה כרכים על הלכות ברכות, ברכת יוסף.

אחד מהם, ברכת יוסף, חלק א',

50% מהספר עוסק

בהלכות האלה. מתי מברכים הטוב והמתים, מתי לא?

על סימן שלם כתב חצי ספר.

יש לו גם חצי ספר,

שאלה אם אדם אכל ביצה שאינה מבושלת.

שם אותה בתוך כוס

ושתה אותה בבת אחת.

אין כאן רביעית יברך בורא נפשות,

זה נחשב כאוכל וכזית מברך עליו בורא נפשות, או שזה משקה.

גם על זה הוא כתב חצי ספר. המסקנה שלו שכן, אלא שיש חולקים, ספק ברכות להקל.

אבל הספרים שלו מלאים וקדושים, מלאים ברכת ה'.

יש לו ספר תורת חכם.

הספר כולו עוסק

לגבי איזה דינים יש דין תלמיד חכם בזמן הזה ואיזה דינים לא.

יש לו ספר, ימי יוסף, שארית יוסף, וכהנה רבות.

אז הרב הזה, כמו שאמרתי, דן בנושא ואומר שלא אומרים בדוגמה הזו, בהלכה הזו, ספק ברכות להקל נגד מרן,

אלא

ההלכה היא כמו שכתב מרן, ולכן לא רק על יין שהוא בוודאי יותר טוב אפשר לברך הטוב והמתים,

אלא אפילו אם היין הזה מסוג אחר, מטעם אחר, אבל לא פחות ברמה מהיין הראשון, אפשר לברך עליו הטוב והמתים.

התנאי הוא שתדע בוודאי שזה לא יותר גרוע ממנו. אבל אם אתה יודע שזה גרוע ממנו,

ממילא לא מברכים.

כותב הגאון רבי אברהם מבוצ'אץ'

בספרו אשל אברהם,

מתי אפשר לברך על יין הטוב והמתים אם הוא ברמה טובה מצד עצמו?

אבל אם היין השני מצד עצמו הוא גרוע מאוד, יין זיפת.

אלא מאי?

אני השבחתי אותו.

עירבתי בו דבש,

סוכר, תמרהינדי, תמציות,

יש הרבה דברים שיכולים לשבח את הטעם, ובאמת פנים חדשות באו לכאן, נהיה טעים מאוד.

אומר הרב, לא שייך לומר הטוב והמתים,

הרי באופן טבעי היין הראשון, הכוסית הראשונה,

הייתה הרבה יותר טובה מזה,

ובאופן טבעי הוא גרוע מאוד. רק אתה עירבת בו והשבחת אותו.

בזה אין ברכה הטוב והמתים,

כפי הכלל שלמדנו כעת,

שאם הוא יודע שהיין השני גרוע מהראשון,

לא מברך על היין השני הטוב והמתים.

העתיקו אותו האורחות-חיים, דעת תורה ושאר האחרונים להלכה,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

כל שכן,

אם האדם הזה מסופק,

אם בכלל הדבר הזה הוא יין,

כל שכן שצריך להיזהר ולברך עליו הטוב והאמיתי. ולכן,

נתן לך בעל-הבית כוס ראשון,

יין ביתי.

שתית, בירכת, הכול היה בסדר.

מזגו לו כוס שני, יין קונדיטון.

לא קונדיטון האמיתי, שהגמרא אומרת,

שם יש לפחות שליש יין.

נוסף לזה,

שליש דבש ושליש פלפלין.

אבל הקונדיטון של ימינו, כולם יודעים שיש בו סך הכול 6% יין.

יש בו תערובת גדולה של תמציות,

תמר הינדי, דבש, וכל מה שאתה רוצה, רק היין שבו הוא מעט מאוד.

צריך לברך הטוב והאמיתי על יין, ולא על פטל שהוא חיקוי של יין. לא יודע אם הוא חיקוי מוצלח.

ולכן, בחיי גוונה,

בוודאי שצריך להיזהה לא לברך על זה הטוב והאמיתי כלל ועיקר, אלא אם כן אתה יודע בוודאי שזה יין,

אז תוכל לברך עליו את ברכת הטוב והאמיתי.

אז אם ברכת הגפן ושתית מיץ ענבים תירוש,

זה יין.

אחר כך אתה לוקח יין הוק ורוצה לשתות,

כיוונת על שניהם.

בשעה שברכת הגפן על המיץ ענבים, חשבת שיביאו לך עוד מעט גם הוק.

יש לך באינטרסוד ארגז שלם.

אמרת לילד תביא, ובינתיים אמרת בורא פרי הגפן.

כשיביאו לך את היין השני הוק, תאמר עליו הטוב והאמיתי.

אפילו ששתה מהיין הזה לפני שלושה-ארבעה ימים,

גם כן אברך

על סוג היין השני, הטוב והאמיתי.

אומנם יש בזה מחלוקת,

אבל מרן רב יוסף מעיד שהמנהג,

שלא רק באדם שלא שתה חודש מהיין הזה יכול לברך,

אלא גם אדם ששתה מהיין השני לפני כמה ימים.

אפילו אחי יכול לברך על הסוג היין השני את ברכת הטוב והמתי.

אני קורא סימן קעה, סעיף ג'

הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד,

כי יברך מיד בורא פרי הגפן על הטוב ופוטר את הרע.

ולא יברך על הרע התחילה בורא פרי הגפן כדי לברך אחריו הטוב והמתי,

כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחילה.

דיני קדימה בברכות מרן כתב לכמן בסימן רי' א'.

כלל יסודי הוא,

כשאדם בא לברך, לשבח את הקדוש ברוך הוא,

תמיד צריך לברך על הטוב.

והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן,

כך גם כשאדם מברך, מן הראוי שיברך על הטוב ביותר.

ולכן,

כשיש לאדם שתי סוגי יין על השולחן,

האדם הזה אומנם רוצה להרוויח ברכה,

ולכן הוא חפץ לקחת קודם את היין הפחות-טוב,

את היין הגרוע, ולברך עליו הגפן.

ואחר כך, כשיגיע ליין הטוב,

הוא יוכל להרוויח את הברכה הטוב והמתי.

אבל בזה הוא עובר על הדין שצריך לברך על הטוב, ולכן אינו רשאי לעשות כן,

אלא שייקח מייד את היין הטוב ויברך עליו הגפן,

ובחיי גוונה יפסיד את ברכת הטוב והמתי.

נחלקו האחרונים,

מה יהיה הדין אם האדם הזה לא עשה כן, עבר על הדין,

וברך קודם על היין הרע, בורא פרי הגפן.

האם כשיבוא לשתות את היין הטוב,

האם יברך הטוב והמתי, או לא?

המסקנה היא, כיוון שהדבר לא יצא מידי מחלוקת,

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל. ולכן,

גם אם האדם הזה עבר על הדין וברך בורא פרי הגפן על היין הגרוע,

אף על-פי כן לא יברך הטוב והמתי על היין הטוב, וחי גוונה,

אין לו ברכה כלל ועיקר.

אלא אם כן,

בשעה שברך

בורא פרי הגפן על היין הגרוע,

הוא התחכם והוריד מעל השולחן את היין הטוב.

באותו רגע, כאילו זה לא היה.

אז, כשיגיע ליין הטוב, אז באמת יהיה רשאי לברך עליו את ברכת הטוב והמתי.

אני עובר לסעיף ד'

אין לברך הטוב והמתי, אלא אם כן יש אחר עמו.

להכין משמע,

הטוב לו והמתי לחברו,

והוא הדין אם אשתו ובניו אמו,

אבל אם הוא יחידי,

לא.

כתבו התוספות והרשב״א,

המהות של ברכת הטוב והמתי היא כשיש לאדם שותף בהנאה.

הברכה הזו באה גם בדוגמאות אחרות,

כגון אשתו ילדה בן זכר, מברך שהחיינו.

נמילא אם אין לו שותף בהנאה, כגון שאשתו מתה בשעת הלידה,

אבל אם אשתו, ברוך השם, בחיים,

מברך הטוב והמתי,

כי גם אשתו שמחה באותו בן,

הטוב לו והמתי לה.

כך גם אדם שקונה בית חדש,

כלים חדשים, מכונית וכיוצא בזה,

מרן נקמן בסימן רכג להעתיק את הכלל הזה להלכה,

שבכל דבר שאינו נהנה לבדו,

אלא יש לו שותפים באותה השמחה וההנאה,

מברך הטוב והמתי.

לפי זה גם פה.

אין לך רשות לברך הטוב והמתי אם אתה יושב לשתות את היין לבד.

אין כאן הרגשת שמחה מושלמת.

אדם יושב עם ארבעה קירות ושותה לבד,

זה עלוב מאוד.

כשיש לך שותף, אתה יושב יחד עם אדם אחר,

ושותה יחד עמו ונהנה עם עוד אדם,

אז הברכה הטוב והמתי יכולה לבוא בצורה נכונה ומושלמת,

הטוב לי והמתי ולחברי,

שנינו יחד, יושבים יחד ושותים יחד,

אז הברכה הטוב והמתי יכולה להיות בסדר.

לאו דווקא אם האדם הזה זר, אלא אפילו אם אשתו ובניו עמו,

כיוון שהם שותים יחד עמו,

שוב ברכת הטוב והמתי יכולה לחול בצורה נכונה,

בצורה טובה.

אלא שיש מחלוקת לגבי אדם זר,

האם דווקא כשהיין הזה שייך לשניהם בשותפות,

או גם אם אני בעל-הבית והוא אורח, אפשר לברך

הטוב והמיתיב.

אומנם המנהג לברך הטוב והמיתיב,

גם אם היין אינו שייך לשנינו בשותפות,

אלא היין הוא רק שלי,

אני בעל-הבית והוא האורח.

גם בזה אפשר לברך הטוב והמיתיב, ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל.

אבל יש לך עצה פשוטה לשאת ידי חובה את כל הפוסקים,

והיא,

לפני שתיתן לו לברך את ברכת הטוב והמיתיב,

תיתן לו את היין במתנה גמורה.

לא כמו אדם אורח שמקבל את זה בידו ומתחיל לשתות

סמוך על שולחנך,

אלא נתת לו את זה קודם במתנה,

כאילו הוא לוקח משלו ושותה.

בזה יהיה הדבר הליבא דקול עלמא טוב ויעיל, ויוכל לברך את ברכת הטוב והמיתיב.

אבל מעיקר הדין, גם אם לא עשה את הפטנט הזה,

הרי אין לנו מה לחשוש,

כיוון ששם חדש מעיד שהמנהג הוא לברך.

לכן, בכל מקרה,

גם אדם שנמצא אורח אצל בעל-הבית,

בעל-הבית נותן לך כוסית לברך,

כיוון שהיין השני הוא סוג יין טוב יותר,

אתה מברך עליו את ברכת הטוב והמיתיב.