הלכות ברכת המזון והוצאת ידי חובה – דיני נקיות המקום, חיוב נשים וקטנים, וכללי “חד דרבנן” ו“תרי דרבנן” בהלכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדם שאמר קריאת שמע או התפלל

ואחרי התפילה התברר שהמקום לא היה נקי,

אה בדיעבד יצא.

במה דברים אמורים? אם לא היה צריך להעלות בדעתו, במחשבתו, שאמרנו נקי.

אבל אם החדר הזה שהתפלל שם,

בדרך כלל הוא לא נקי.

היו שם על הסיר ולא תמיד דואגים לנקות את זה, הרבה פעמים הוא לא נקי.

הוא התפלל שם, אמר עושה שלא.

באה אשתו ואומרת לו,

יש פה סיר, איך אתה מתפלל? יש כאן ריח.

האף שתום, ולכן לא נרגיש בדבר.

על כגון זה אמרו חכמינו, זבח רשעים תועבה, גם בדיעבד לא יצא, וחוזר.

אבל לגבי ברכת המזון, לא כנסו אותו.

כי כאן, אם יש קולה לומר ברכת המזון,

הרי בוודאי שהשיכור לא יכול לבדוק אם המקום נקי או לא,

ולכן בכלל,

בדיעבד מאה, יצא יד החובה ולא כנסים אותו לחזור.

אם הוא רחוק מהפח זה ול-400 ממקום שכלה הריח,

ודעת מראה ברכה, אפילו אם זה מול עיניו,

לפי דעת התז אסור.

העצה לצאת ידי חובה אליבדי כולה, לסגור את העיניים.

אתה לא מסתכל גם, מפנה מבט לכיוון אחר או סוגר את העיניים, גם אליבדי אז יהיה הדבר מותר.

אבל,

כל זה מלכתחילה.

בדיעבד אם האדם הזה לא ידע,

מול עיניו היה פח זבל.

הרבה פעמים יש בתי-כנסיות בקומה שנייה,

וממול יש את הפח זבל הזה.

ריח אין, אבל הוא הסתכל על זה,

בדיעבד, בוודאי שהיא עצובה, קיבלנו הוראות מרן.

אבל לכתחילה כדאי להיזהר.

לכן מומלץ,

טוב מאוד לגבאים שם,

שאת החלונות לאותו כיוון לא יעשו בזכוכיות שקופות אלא זכוכיות אטומות, מט,

או אם אפשר לעשות וילונות.

בקיץ הרי פותחים את החלונות, או אל תהרבה,

שיש שם בדרך קבע וילונות כדי לפתור את הבעיה. אני חוזר לעניין.

נשים חייבות בבריקת המזון.

זה לא מצווה שהזמן גרמה, צריך לפתור אותן.

בוודאי שכל אישה חייבת.

אבל הגמרא בברכות כף יישא אם היא חייבת מדאורייתא או לא.

נפקא מינה אם היא יכולה להוציא אותי ידי חובה.

היא תברך בכל מי אשמע אם אני אצא בזה ידי חובה או לא.

לפי הרמב״ם הבעיה לא נפשטה, ולך כנאי האישה לא יכולה להוציא איש.

למה אתה אומר שאצלה זה לא יהיה מתי ידי רבנן?

רש״י הסביר,

אתה אומר בברכה השנייה,

נודה לך, השם אלוקינו, על שהנחלתנו ארץ חמדה.

הנשים לא קיבלו חלק בארץ.

נכון שגם הכהנים והלוויים לא קיבלו, אבל ערים נשבת,

הערים והמגרשים שלהם.

הנשים גם זה לא.

ולכן אולי אצלה זה דרגה זה דרבנן,

ממילא דרבנן לא יכול להוציא אותי ידי חובה שאני דאורייתא.

התוספות הסבירו שבברכה השנייה נאמר,

על ברכתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו,

בגלל שהנשים אינן שייכות לא בברית ולא בתורה, ולכן אצליהן החיוב לא מדאורייתא אלא מדרבנן.

במקום כולם מודים, מדרבנן האישה חייבת.

לעצמה בוודאי שהיא חייבת.

אני יכול להוציא אותה.

העלה כל הנפקא מינה רק לגבי אם יכולה היא להוציא אותי ידי חובה, הקמנו שלא.

נפקא מינה שנייה,

אישה שמסופקת אם ברכה ברכת המזון או לא. לגבי גבר אמרנו שחייב לחזור מספק.

אישה שמסופקת אם ברכה את ברכת המזון או לא.

אישה אינה חוזרת לברך מספק מהטעם האמור.

אני עובר.

קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו.

והאי דבן מברך לאביו כשלא אכל האב כדי שביעה,

שאינו חייב אלא מדרבנן.

הגמרא בברכות כ' מביאה את הבריתא.

באמת אמרו בן מברכת לרבו ואישה מברכת לבעלה.

אבל אמרו חכמים, תבוא מהרה ואיש

שאשתו ובניו מוציאים אותו ידי חובת ברכת המחזון.

מחלוקת בראשונים על מה הגמרא מדברת בדיוק.

המסקנה על איבא דמרן,

מרן נוקט כלל יסודי שתרא דרבנן לא מוציא חד דרבנן.

מה זה טרא דרבנן?

אמש הסברנו את המשל עם הגוי.

הגוי לא חייב כלום,

או שותה לא חייב כלום, הוא לא יכול להוציא אותי.

אבל אדם רגיל שהוא חי יכול להוציא אותי ידי חובה.

בין שתי הקצוות, בין היהודי לגוי,

יש בה ילד שהוא חייב,

אבל החיוב שלו יותר חלש ממני.

אצלי,

אם אכלתי כזית, אני חייב במצוות ברכת הון מדרבנן.

אבל אצל הילד,

אפילו אם הוא שבע, זה רבנן.

אם כן, כשהוא אוכל רק כזית,

זה יורד עוד דרגה לטרא דרבנן.

אם אני אכלתי כזית,

אכל כזית,

אין כאן יחסי כוחות שקולים.

הוא טרא דרבנן ואני חדבנן, ולכן

אסור לו לברך להוציא אותי.

לפי דעת מרן,

גם בעבר ועשה כן לא מוציאו אותי ידי חובה, וכך ההלכה.

אולי ההלכה כדברי הר,

שכזית דאורייתא אף פורים תאמר כזית דרן.

אולי ההלכה היא כדברי התוספות במגילה יט, תעריף הראש והרמב״ם,

שטראו מוציא חד רבנן,

וספק ספקה במצווה שלמאן דאמרי דאורייתא,

אם כן, גם בדיעבד לא יצא.

אבל הבריתא שדיברה ואמרה בן מברך לאב דברת, כגון,

שהבן הזה אכל הרבה ושבע,

ואני אכלתי רק רבה.

שם יחסי הכוחות שקולים,

הילד הוא דרבנן ואני דרבנן, בזה, אם הילד ברך, בדיעבד הוציאו אותי.

גם שם, לכתחילה, לא טוב.

אבל בדיעבד מאה, מאי דאבה אהבה, בדיעבד יצאת,

קיימת את מצוות וחובת ברכת המזון, משום שמצוות ברכת המזון היא קלה יותר מאשר שאר המצוות,

כמו שאמרו רבותינו,

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא.

כתוב אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד.

אם כן, איך זה שנאמר,

יישנא ולך?

אמר להם,

ואיך לא אשא להם פנים? אני אמרתי, ואכלת ושבעת וברכת והם החמירו על עצמם עד כזית ועד כביצה.

הלשון, והם החמירו, משמע שזה קרוב לחומרה,

ולכן יש את הקולה לעניין זה שבדיעבד אם הבן אכל ושבע, ואילו האב האחד ממילא מוציא אותו.

אותו כלל יש גם לגבי אשה.

גם האמא שלו, אם רוצה לשמוע ולצאת ממנו ידי חובה,

אינה יכולה לצאת ממנו חובה לכתחילה.

בין אם האמא אכלה כזית או שבעה,

בין כך ובין כך, לכתחילה אסור לה לשמוע מהילד.

הסיבה היא, הנשים הן שק

אולי חייבת מדאורייתא,

אבל הילד בוודאי שאינו דאורייתא.

אם כן, איך דרבנן יוכל להוציא דאורייתא?

העסק כאן הרבה יותר מסובך,

ולכן, לכתחילה מן הראוי שהילד לא יוציא את האמא שלו ידי חובה.

אז בדיעבד כבר ברך לה יצאה בדיעבד ידי חובה, משום ספק ברכות להקל,

ולא תחזור לברך שוב את ברכת המזון, כיוון שהילד הזה הגיע לחינוך,

ולכן בדיעבד הוציא אותה ידי חובה.

אין הבדל אם הילד הזה הוא יתום או שהילד הזה יש לו הורים.

אומנם התוספות ישנים ביומה וב' הסתפקו לגבי ילד יתום שאין לו אב,

האם האמא שלו חייבת בו, חייבת לחנך אותו או לא.

הספק שלהם הוא במצוות שהאמא עצמה לא חייבת כמו גבר.

נניח מצוות שהזמן גרמה, לולף, סוג שופר,

וכיוצא בהם.

גם פה, אם תאמר ברכת המזון לאישה זה לא מדאורייתא, אם כן החיוב שלה קצת קלוש.

אבל במצוות אחרות,

בוודאי שגם האמא שותפת במצוות החינוך.

אבל הספק של תוספות ישנים נפשט מדברי שאר הראשונים.

ראשי הרשב״א, רוב הפוסקים נוקטים שגם האמא שותפת במצוות חינוך,

יש לה שותפות מלאה,

ולכן משום זה האמא הזו אינה יכולה להרשות לעצמה לראות את בנה מוותר על המצוות והיא תשתוק,

אלא האמא חייבת לחנך אותו.

כך מפורש במסכת גיהינם של העתיד לבוא,

האבא והאמא נטבעים לדין,

שופטים אותם על מה שלא חינכו את הילדים כהוגן.

אז לא רק האבא, אלא שם מפורש גם האמא.

לשון מסכת גיהינם צוטט להלכה גם בסופר ראשית חוכמה של מהרם קורדוברו ושאר האחרונים.

כף החיים מביא את זה לכמן בסימן ראש קפה,

ולכן משום זה בוודאי שהאימא צריכה לשים לב שהילד הזה יברך ברכת המזון.

נמצא שיש כאן מצוות חינוך גם בילד יתום,

אז הוא לא מופקע לגמרי ממצוות חינוך,

יש מי שעדיין חייב לדאוג לו,

גם אם נאמר שילד יתום הבדין לא חייבים בו,

קטן אוכל נבלות,

אין בדין מצווין להפרישו,

אבל האמא כן חייבת.

ולכן שוב, גם בילד יתום בדיעבד יוצאת ממנו ידי חובה.

אבל שוב, גם כאן רק בדיעבד, לכתחילה אפילו בילד רגיל החמרנו.

קל וחומר בילד יתום,

שלפי דברי התוספות השונים, ספק אם יש בו מצוות חינוך,

ולכן משום זה מן הראוי להחמיר,

להיזהר לא לשמוע מילד כזה.

שוב, מחלוקת שנייה לגבי בת.

גם בזה יהיה אותו כלל.

ולכתחילה תיזהר האמא לא לשמוע ברכת המזון מביתה,

אלא היא בעצמה תברך, אבל בדיעבד אם שמע את ברכת המזון מביתה או האבא שמע מביתו, שוב, גם בזה אומרים, ספק ברכות להקל.

היות והאבא הזה אכל רק כזית

והבת אכלה כדי שביעה, לכן, בדיעבד, ספק ברכות להקל.

אבל אם גם הבת אכלה כזית, אמרנו, יש ספק ספקה,

ואפילו בידיעבד חייב לחזור לברך, כיוון שיש כאן ספק ספקה במצווה דאורייתא,

שלפי דעת הזוהר גם כזית זה דאורייתא,

ולכן חייב לברך.

ניקח את הדוגמה של מצוות ספירת העומר.

אדם שמסופק עם ספר לילה אחת,

סופר בשאר הלילות בברכה.

אולי סבר באותו לילה, ואולי כל לילה מצווה בפני עצמה.

נכון שספק ספקה בברכות לה עבדנן,

אבל ספק ספקה במצווה שלמאן דאמרי דאורייתא עבדנן,

וכיוון שלפי דעת הרמב״ם והחינוך, ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא,

עושים ספק ספקה.

כמו ששם, מרן פסק כך בסימן תפטט סעיף ח' הוא הדין גם בו.

לכן, משום זה,

לא רק לתחילה החמרנו אלא גם בדיעבד, אם הילד הזה אכל רק כזית ואבא אכל כזית,

אפילו אם כבר ברך וכיוון להוציא אותו ידי חובה, לא יצא וחוזר לברך שוב את מצוות ברכת המזון.

אפילו אם תאמר הנשים אינן חייבות מדאורייתא במצוות ברכת המזון, אלא רק מדרבנן,

ומדרבנן מה חייבת.

אני חייב לחנך את הבת שלי לא רק במצוות דאורייתא אלא גם במצוות דרבנן.

כשתגדל תבצע את אותה המצווה.

אז בוודאי שאין הבדל בדבר.

יש דוגמאות רבות שמרן התייחס אליהן בכמה וכמה מקומות

בבעיה שאמרנו אם תאר דרבנן, מוציא ח'ד רבנן או לא.

הדוגמה שמרן דיבר בה היא לגבי מצוות הדלקת נר חנוכה.

אני לא נמצא בבית, אני שולח שליח את הילד,

הנער הזה, בן עשר,

שהוא ידליק לי נר חנוכה.

מרן כתב בסימן תרע״ה בשם יש אומרים,

העתיק

את דברי הפוסקים ואת דברי התוספות,

ודעת מרן להלכה שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה,

משום שהצווים מצוות נר חנוכה מדי רבנן.

אצל הילד זה טרא דרבנן,

ואין טרא דרבנן יכול להוציא ח'ד דרבנן.

לכן מחייבים אותו לחזור שוב להדליק עוד הפעם את הנר חנוכה.

ולא רק לחזור, אלא גם לברך את הברכה הראשונה להדליק.

משום שהמחלוקת גם נצבעה ולא בברכה, לא אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן בזה,

ולכן גם בדיעבד יחזור ויברך את הברכה הראשונה להדליק.

כשעשה נסימי שהחיינו, היות וזמן אמרה אפילו בשוק,

לכן שם הדבר קל יותר.

שם יכולים לומר שבדיעבד יצא.

אבל הברכה הראשונה גם בדיעבד לא יצאה.

בתרפט חזר מרן על דין זה לגבי מצוות

מקרא מגילה.

התוספות במגילה יט שאלו על המשנה,

מדוע ילד קטן לא יכול להוציא אותי ידי חובת מצוות מקרא מגילה?

ראה מגילה דרבנן, ואני חייב מדרבנן, שנינו אותו דבר.

תרצו התוספות.

אצלי מצוות מקרא מגילה מדרבנן,

אבל אצל הילד זה טרי דרבנן,

ואין טרי דרבנן מוציא חד דרבנן.

וכך מרן בבית-יוסף מפרש בדעת עריף הראש והרמב״ם,

וכך פוסק בשולחן ערוך.

לכן אפילו בידיעבד אם שמעתי את מקרא המגילה מילד, לא יצאתי ידי חובה.

חוזר שוב לברך על מקרא המגילה,

ללא ברכת שעשה נסים ושחיינו,

ויקרא את המגילה שוב מההתחלה ועד הסוף,

כדי שיקיים את המצווה כהלכתה.

כן, זה אמרנו גם לגבי מצוות תקיעת שופר.

הילד הזה תקע לי בשופר.

לא רק ביום הראשון,

אלא אפילו ביום השני של ראש השנה, שהוא דרבנן,

אם תקע, לא הוציא אותי ידי חובה.

ההבדל הוא שביום הראשון הוא חוזר לברך,

אפילו בדיעבד יחזור עוד הפעם, יברך, לשמוע קול שופר,

וישמע תקיעות שופר מגדול.

ביום השני, בדיעבד מאה, יצא ידי חובה משום ספק ספקה,

כי לפי דעת רבנו אפרים אין היום בזמן הזה בירושלים יום טוב שני של גלויות, אפילו בראש השנה.

לכן, לגבי הברכה, אנחנו חוששים לזה.

אבל מה שאין כן לגבי יום טוב הראשון,

חוזר בברכה.

נפקא מילה נוספת לגבי מצוות

אכילת פסח.

הילד הזה אכל קורבן פסח ואחרי יומיים נעשה בר-מצווה.

האם עושה פסח שני או לא?

הרמב״ם פוסק שלא יעשה פסח שני, כיוון שאכל.

אבל אם לא אכל פסח ראשון, יעשה פסח שני.

גם לגבי מצוות

ספירת העומר, קטן שהגדיל באמצע ימי הספירה,

גם בזה יש את הנפקא מינה.

כמו שאתה אומר שהילד לא יכול להוציא ידי חובה אחרים,

כי הוא חלש בחיוב,

גם כלפי עצמו יש את הבעיה.

הוא ספר ביום הראשון את ספירת העומר,

הוא לא היה חייב כמוני.

אצלו החיוב היה תרא דה רבנן.

אצלי מצוות ספירת העומר מדאורייתא,

לפי דעת הרמב״ם,

אצלו זה דה רבנן.

לפי דעת הרן ברוב הפוסקים,

אצלי זה דה רבנן,

אצלו זה תרא דה רבנן.

אם כן, זה חיוב קלוש.

יגיע ליום הבר-מצווה,

אין לו שבע שבתות תמימות.

אתה לא יכול לחבר את הימים הראשונים עם ההמשך,

כאילו באופן יחסי מה שהיה קודם זה אפס.

הלאה, למה הדבר דומה?

גר שהתגייר ביום העשירי של ספירת העומר.

אולי הוא יכול להתחיל לספור יחד אתנו בברכה.

אין לו שבע שבתות תמימות.

אף אחד לא יודע אם הגר הזה אומר, תראה,

יש לי עדים,

אני כל יום ספרתי ספירת העומר, אני הייתי בא והייתי מברך בבית-הכנסת.

אבל אז הוא היה גוי, זה אפס.

זה לא קשור, הימים הראשונים ייפלו.

כך הוא הדין לגבי הילד.

ולכן צריך לומר לאותו הנער,

נער בר-מצווה,

אדוני הנכבד,

עתה הלילה נעשה בר-מצווה, מהלילה והלאה תספור את ספירת העומר,

אבל ללא ברכה.

נפקא מינה נוספת לגבי ברכות התורה.

הילד הזה אומנם ברך בבוקר את ברכות התורה, הוא שואל אותך,

מגיע הלילה,

אז אני נעשה גדול, האם אני חייב לחזור ולומר את ברכות התורה?

כמו אותו הגר, אחרי הטבילה צריך לברך גם אני או לא.

שם תאמר לו, יש לך ברכת אהבת עולם בערבית,

תכוון עליה שתצא בה ידי חובה ומייד לאחר העמידה אחרי עושה שלום במרומיו,

אז תוכל מייד לומר את ברכת כהנים עד ואני אברכם,

כי אמירת ברכות התורה מחייבת מייד אחרי זה לומר דברי תורה.

אולי יכל לומר אחרי אהבת עולם,

אבל יש לו, ברוך השם,

אחרי העמידה את האפשרות לומר את ברכת כהנים.

הוא לא יכול שם להתיר לעצמו לכתחילה,

כי תרד דה רבנן לא מוציא חד דה רבנן, אנחנו אומרים שיש בו מחלוקת.

לפי דעת הרן בשם בעל העיטור,

תרד דה רבנן מוציא חד דה רבנן.

אתה רוצה להתיר לו לומר, וציוונו על דברי תורה, לומר את ברכות התורה?

נכון שמרן פסק כן,

אבל הרי הכלל בידינו ספק ורחות להקל אפילו נגד מרן.

לכן אין לך כוח להתיר לעילה לברך את ברכות התורה.

לכן אמרנו את העצה הייעוצה שיעשה על ידי אהבת עולם, יוציא את עצמו ידי חובה.

גם לגבי ברכת הלבנה,

הילד הזה נאריך י״ד סיוון.

במוצאי שבת בי״ד סיוון בירכנו את ברכת הלבנה, וגם הוא בירך עמנו.

מגיע י״ד, בא אדם ואומר לו, תשמע, ברכת בי״ד,

היית קטן, היית ילד, זה לא שווה כלום.

עכשיו בי״ד,

תוכל ליל הבר-מצווה לחזור את ברכת

אשר במאמרו ברש החכים, תחזור עוד פעם את הבר-מצווה.

שוב, אילו היה הדין מוסכם, היינו אומרים לו כך.

אבל כיוון שאנחנו נותנים לבעל העיטור והרן שאומרים

שגם תרד דרבנן מוציא חד דרבנן, אז אולי מה שברך קודם הוציא גם לאחר מכן.

לכן,

ספק ורחות להקל אפילו נגד מרן,

שבע עשה עדיף לא יחזור לברך את ברכת הלמנה.

אבל אם הנער הזה שואל אותנו,

הוא יודע הלכות,

ומעיקרה הוא שואל, מתי כדאי לי לברך?

תאמר לו, אדוני, אל תברך בי״ד.

כולכים, אתה תשמע, תענה אמן.

אתה תברך רק כשיגיע הבר-מצווה,

אז בעת הוא יוכל לומר את הברכה לבעל יקוד העלמא,

זה עדיף יותר. כמו שאמרנו היום, לגבי ברכת המזון,

אם הוא אכל לפני צד הכוכבים לא כדאי לברך,

יחכה לצד הכוכבים, אלה לבר-מצווה,

אז יברך את ברכת המזון הלבדי כול העלמא.

כך הוא הדין,

גם פה כדאי לו לכתחילה להמתין.

אבל אם לא המתין,

מיהר ואמר כבר את ברכת הלבנה, ועד יצא ידי חובה כי טוב פטר, משום שספק ברכות להכה אפילו נגד מרן.

כך הוא הדין גם לגבי קידוש והבדלה.

יש את אותה הבעיה.

היינו,

הנער הזה רוצה לקדש לאותי ידי חובה.

אם הוא גדול כמוני, אחרי בר-מצווה, למה לא?

אבל אם הוא עדיין קטן, לפני...

אני חייב מדאורייתא, הוא מדרבנן, הוא לא יכול להוציא אותי ידי חובה.

אפילו אם תלך לפי שיטת אברהם שאומר שאדם שמתפלל אומר בתפילה ברוך אתה ה' מקדש השבת, יוצא ידי חובה מהתורה מצוות זכור.

אבל עדיין,

אצלי מצוות זכור היא מדרבנן,

אבל זה חד דרבנן.

אצל הילד שגם הוא התפלל זה טרד רבנן, וטרד רבנן לא מוציא חד דרבנן. לכן,

לכתחילה אסור לו לקדש,

ולא הוציא אותי ידי חובה אינו רשאי,

אלא אינו רשאי לקדש ולא להוציא גם אישה.

הרי גם נשים חייבות במצוות קידוש.

זכור ושמור, בדיבור אחד נאמר הוא,

אמרה בברכות כ',

שגם הנשים חייבות בה.

אם כן האישה חייבת מדאורייתא.

איך הילד הזה יכול להוציא אותה?

לכן, אפילו אם בעלה יצא למילואים,

לא נמצא בבית,

והיא רוצה לשמוע קידוש שלה.

יש לו קול יפה, הוא חזן טוב,

אבל הוא עדיין לא בר-מצווה, הוא קטן.

איך היא תאכל? זה חובה.

ולכן, משום זה,

מן הראוי לומר לה, את בעצמך חייבת לקידוש,

ואם לא,

אם היא לא מסוגלת,

תבקש מאחד השכנים שייכנרד יש להם.

הילד לא יכול להוציא אותה בשום אופן.

אבל אם באים לשאול אחר כך,

כבר לקח יין וברך וקידש לה,

תחזור עוד פעם או לא?

היא אומרת, תראה, אני התפלדתי מממילא,

אולי למאן דאמר למגן אברהם זה דרבנן,

אז בדרבנן יצאתי.

באמת, זה בעיה.

אולי תרא דרבנן מוציא אחד דרבנן,

ועל הכלל ספק כבר כן.

לכן העצה היא שתחפש איזה שכן שעדיין לא קידש.

בדרך כלל אחינו האשכנזים הם באים יותר מאוחר לבית.

אצלם התפילה ידוקה,

קל וחומר אם הרב שלו אמר דרוש מוסר,

עד שיגיע לבית לעשות קידוש.

אז תחפש אצל אחד השכנים מי עדיין לא קידש,

ותשמע, תכוון לקיים שם את המצווה כהלכתה.

זה הפתרון שיש לנו, אבל שהיא תחזור עוד הפעם לקידש,

לא יכולים להתיר לה, אלא אם כן היא לא תתפלל לה.

אם לא לפני כן,

אז היא חייבת מדאורייתא, בזה אין ויכוח.

כולם מודים שדרבנן לא יכול להוציא איתה, וגם בדיעבד חוזרת לקדש.

אותה בעיה יש גם לגבי ההבדלה.

שנית קטן לעשות הבדלה, לא לאיש ולא לאשה,

אבל בדיעבד, אם כבר הבדיל בשבילה,

זה בעיה, אי אפשר להתיר לה לחזור עוד הפעם להבדיל.

לכן העצה היא שתלך בנים שעדיין לא הבדיל,

תאמר לו, כבנה עלי להוציאני ידי חובה,

ובזה היא פותרת את הבעיה, הלבדי כולי עלמא.

אפילו אם השכנים שלה, כולם אמרו הבדלה,

תמיד אפשר למצוא אדם שדיל.

בפרט בירושלים יש אדמו״רים שעושים הבדלה ב-12 בלילה,

אולי גם אחר כך.

כשתלך אצל האדמו״ר, הברה לך,

תגיד, אני רוצה לצאת ידי חובה את הבדלה.

שהאדמו״ר יכוון על הגברת בעזרת נשים.

הוא יכוון עליה,

תצא ידי חובה ותינצל מסלע המחלוקת.

אבל להתיר לה לחזור ולהבדיל,

קשה,

היא הסתבכה, האישה כששמעה מהילד הזה את ההבדלה הזו.

אין הבדל בין פיסוי לרווק לעניין חיוב התרייג מצוות.

גם אדם רווק חייב לתרייג מצוות.

נכון שהוא עדיין פלג גופה, אפילו אחי,

יכול להוציא ידי חובה גם אחרים. לגבי חזן, להיות שליח ציבור, אמרנו שזה לא מהודר.

אנחנו מחפשים את החידור,

אבל חלילה וחס,

לפסול אדם רווק לומר שאינו בכלל ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובה. לא, אין הבדל.

גם אדם רווק יכול להוציא ידי חובה בכל המצוות.

מעיקר הדין גם במצוות שליח ציבור, גם בחזנות. אין הבדל.

רק לחומרה. יודעים לקחת את השליח הטוב ביותר, את העורך דין הטוב ביותר,

שיהיה שליח ציבור נשוי.

לא חלילה לפסול אותו בדיעבד, זה בוודאי שלא.

גם לגבי יתן שרוצה להיות חזן,

גם בזה דנו הפוסקים.

ומרן פסק בסימן נג', אפילו למנות ילד קטן, חזן.

דוגמה אחת הוצאת מן הכלל,

מוצאי שבת הנשמות חוזרות לגיהינם.

בשבת יש להם מנוחה.

מוצא שבת שהוא מחזיר.

ואם יש לאדם הזה ילד שאומר עליו קדיש, אולי זה אלא.

לכן היו קהילות שנהגו להקל בדבר, היו נותנים לילד קטן להיות חזן.

הסביר מרן בבית יוסף, בגלל שתפילת ערבית רשות,

לכן הקלו בדבר הזה.

נמצאנו למדים שהילד הקטן הוא לא אפס.

לא כמו שאמרנו קודם בשם הירושלמי, הראש והרמב״ם, שהילד אינו חייב, לא מהתורה, לא מדרבנן.

כל החינוך זה על אבא שלו.

אם זה היה כך, הוא לא היה יכול להוציא את הרבים בידי חובת קדיש במוצאי שבת.

היינו צריכים לחייב שעוד אחד לא.

אלא ודאי, מהמנהג הזה משמע שיש מנהג נגד דברי הרמב״ם,

ולכן המסקנה היא,

הילד יש עליו חיוב לפחות מדרבנן.

ולכן באותם המקומות שנהגו כך,

יכולים לתת לילד ההוא שיעלה ויהיה חזן,

אבל זה רק לגבי ערבית.

בשחרית איתך אתה לא רשאי.

שם יש תפילת חזרה,

שם הדבר הרבה יותר חמור מאשר ערבית.

תפילת ערבית רשות, כאילו בא חכמינו קצת יותר.

דווקא מלה נוספת בכל הדוגמאות האלה שדיברנו לגבי פדיון הבן.

ילד יתום שהוא בכור אינו יכול לפדות את עצמו.

או רק לכתחילה, אפילו בדיעבד שפדה את עצמו זה אפס.

למה? כי הוא חייב מדאורייתא לך שיגדיל אחרי שיהיה בר-מצווה. היום הוא לא חייב.

גם חכמים לא תיקנו לעשות את הפדיון מוקדם יותר. ולכן,

אפילו אם הוא לא ידע ועשו לו את הפדיון,

או הסבא או הוא בעצמו,

כשיהיה בר-מצווה יביא שתי שערות,

אז יעשו לו שוב את מצוות הפדיון.

בינתיים ישימו לו טס עם שרשרת על הצוואר,

ויהיה כתוב על זה, בכור לא פדוי,

כדי שלא ישכח הדבר שהוא בכור,

ואז הוא בעצמו יברך ויקיים את המצווה כהלכתה,

כמו שכתב מרן ביוראי דעה בסימן ש׳ ה׳ כי המצווה של פדיון הבן על האב או על הבן.

זה לא כמו מלה. מלה כתוב, הימון לכם כל זכר.

אם האבא לא נמצא,

אנחנו,

כל עם ישראל,

הבית-דין, חייבים בדבר הזה לדאוג שתהיה מלה.

לכן, אם מישהו אחר רוצה, מצוין, תבוא עליהם ברכה,

והסבא יהיה הסנדק, הוא יברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

אבל פה בפדיון לא כתוב,

תפדו לכם כל זכר, אין פה סוג כזה.

אלא רע האבא, או הבן בעצמו, יש לו את המצווה.

ולכן אם האבא או נפטר לפני שהגיע הבן הבכור ל-30 יום,

או נפטר או שהוא לא רוצה.

לפעמים, חלילה וחס,

יש סכסוך בין האבא, האבא הזה ברח לאמריקה ולא רוצה להכיר בבן הזה.

יש שנאה שמקלקלת את השורה.

אז אין ברירה, תחכה לגיל 13,

ואז הבן הזה יפדה את עצמו.

בדיעבד, הוא יפדה את עצמו לפני כן.

ומה שקיבל הכהן עדיין נמצא,

יכול להיות שלא יתחייב לחזור ולברך שוב.

אם לא נתאכלו המעות,

אפילו אם הוא נתן את זה לפני הזמן, אולי זה טוב.

אבל אם יתאכלו המעות, כבר הכהן אכל את זה, ולא נודע כי באו אל קרבו,

אז בזה יתחייב לחזור ולפדות את עצמו בברכה,

כי מה שעשו קודם לכן זה אפס,

והכסף שקיבל הכהן, חמישה סלעים, גזל ביד כהן.

ולכן מן הראוי שכהן שמזמינים אותו לטקס כזה,

הוא רואה שהאבא לא נמצא, יסביר להם את האמת, את ההלכה,

יגיד להם, זה לא שווה כלום, זה בריכה לבטלה,

אל תעשו טקס, אין לכם על מה להזמין,

אי-אפשר כעת לבצע את מצוות הפדיון.

דוגמה אחרונה בכל הימים הללו,

במצוות דה-רבנן, שהילד אינו יכול ואינו רשאי להוציא ידי חובה את האחרים,

גם לגבי הילד עצמו במצוות

ערבית הראשונה.

נניח שהוא צריך להיות הלילה הזה בר-מצווה,

הוא נולד בלילה,

אבל הוא לא מחכה להתפלל ערבית בבית-כנסת ברוכוף בשמונה ועשרה,

אלא הוא הלך למוסיוף להתפלל בשעה שבע.

בשבע הוא היה עדיין ילד.

עכשיו הוא נעשה גדול. תגיד לו, עכשיו אתה חייב, תחזור עוד פעם את ערבית.

אותה הבעיה שאמרנו לגבי ברכת המזון, כי אין זה פה.

ולכן העצה היא, תגיד לו,

בלילה בר-מצווה, אל תתפלל.

עכשיו אתה חייב, תחזור עוד הפעם את ערבית.

אותה הבעיה שאמרנו לגבי ברכת המזון, כי אין זה פה.

לכן העצה היא, תגיד לו,

בלילה בר מצווה, מוקדם.

תלך להתפלל מאוחר, אחרי שיהיה הפסיד הכוכבים.

אבל בדיעבד, שיתפלל מוקדם, שתפילת ערבית רשות.

לכן הקלנו בדבר, וגם בזה, אם יתפלל, בדיעבד, יצא ולא יחזור.

את קריאת שמע, בלאו הכי אנחנו חוזרים פעם שנייה,

כשיהיה לילה ודאי.

אבל לגבי קריאת שמע,

התפילה עצמה,

כיוון שתפילת ערבית רשות, לכן מקלים אנחנו קצת יותר בדבר הזה בעניין זה.

אני עובר לסימן קפז.

יש אומרים ברוך משביע לרעבים,

ואין לאמרו, והמוסיף גורע.

זאת אומרת, לא כדאי להוסיף לפני ברכת המזון את הקטע הזה, ברוך משביע לרעבים,

אלא מתחילים ישר את ברכת המזון, ברוך אתה ה',

מתחילים ישר בברכה.

יש כאלה שנהגו לומר לפני ברכת המזון, ברכו ברוך שמו,

ברוך אתה ה'.

גם אין צורך בדבר.

למעשה עיקר המנהג הזה היה שהיו מזמנים בעשרה.

פעם בכל בית היה מניין בשעת ברכת המזון.

לכולם היה בן תמורת יוסף, משפחות ברוכות ילדים.

האבא והסבא היו גרים כולם באותה חצר,

כולם כל החמולה יחד, אוכלים יחד, ותמיד

זימון בעשרה. זה היה דבר מצוי מאוד. לכן היו רגילים לומר את זה. היום למי יש לו זימון בעשרה?

ולכן כדאי להשמיט את זה.

לא כדאי להתחיל ברכו ברוך שמו, אלא

יתחיל ישר את ברכת המזון, ברוך אתה ה', וימשיך הלאה על הסדר.

הגמרא מספרת

בברכות מ'

שבנימין הרועה לא ידע לומר את ברכת המזון בעברית.

במקום ברכת המזון אמר כך

בריך רחמנא אלא הנא מלעלמא מרא דהי פיתא.

הגמרא אומרת שיצא ידי חובת הברכה הראשונה.

למה?

כאן יש את התוכן של ברכת המזון.

עיקר ברכת המזון בברכה הראשונה, ההתחלה והסוף.

לכן אם באמצע החסיר משהו, בדיעבד יצא ידי החובה.

אלא שמסיים על זה הרשב״א ואומר,

שצריך שאחתום, גם בסוף אנחנו אומרים,

ברוך אתה ה' הזן את הכול,

הוא צריך לומר, בריך רחמנא דזן כלה.

וכך ההלכה.

אם האדם הזה אומר בארמית, צריך לא רק לפתוח אלא גם לחתום,

גם לסיים.

אומנם,

אם לא עשה כן,

יש מחלוקת בזה בין הרשב״א לבין הרמב״ן,

הרמב״ן ושאר הראשונים.

המחלוקת היא על דברי המשנה בברכות יא.

המשנה אומרת, כל ברכה

צריך לפתוח בה בברוך וגם לסיים.

יניח אשר יצר, אתה אומר,

בסוף הברכה, ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליל לעשות.

אתה לא מסתפק במה שהתחלת בברוך,

כי זו ברכה ארוכה.

לכן אם קבעו חכמים לחתום,

היינו לומר, ברוך אתה ה' רופא כל בשר.

אינו רשאי שלא לחתום, אסור לו לוותר על זה,

חייב לסיים בחתימה.

כך גם ברכת המחזיר נשמו דף גרים מתים,

גומל חסדים טובים לעמו ישראל, ברכות התורה, ברוך שאמר, השתבח,

או ברכות קריאת שמע. לכולם יש את אותו כלל.

אומר הרשב״א, לא רק נתחיל בדיעבד,

אם לא חתמת, לא יצאת יתי חובה.

לפי זה, אם האדם הזה לא אמר בסוף,

בריך רחמנא דזן קולה, לא יצא.

אבל לפי הרמב״ם,

הרמב״ן ורוב הפוסקים, בדיעבד יצא.

וכך ההלכה, ספק ברכות להקל.

ולכן, כשמר״ן כתב את ההלכה הזו,

מר״ן לא כתב את דברי הרשב״א בסתם, אלא מר״ן צייך.

ויש אומרים שצריך שיחתום בריך רחמנא דזן קולה, משמע זה לכתחילה.

אבל בדיעבד, אם הוא אמר את זה, בדיעבד יצא.

הנפקא מינה במחלוקת הזאת, דיברנו בזה למעלה בסימן נט.

אדם שאומר את ברכות קריאת שמע,

היה אומר הגדול, הגיבור והנורא.

הוא התחיל להסתפק, הוא לא יודע איפה הוא נמצא.

הגדול, הגיבור והנורא, קדוש הוא וכולם מקבלים.

הוא נמצא בברכה הראשונה.

או שהוא נמצא בברכת אהבת עולם.

הגדול, הגיבור והנורא, פתחנו נגילה ונשמחה.

הוא לא יודע איפה הוא נמצא.

מה יעשה? יחזור מספק לראשונה או ימשיך?

לפעמים אין לו הרבה מה להסתפק.

הוא צמוד כל הזמן לחזן.

החזן קצת אטי,

הוא כל הזמן אומר אתו.

אז אפילו אם זה הוא בעצמו נבוך, לא יודע,

אבל הוא רואה שהחזן ממשיך, קדוש-הוא וכולם מקבלים עליהם.

אצל החזן בדרך כלל לא קורה טעות.

ממילא, אם החזן אומר כך, תמשיך אחריו, הכול בסדר.

הבעיה היא, אצל אחינו האשכנזים לפעמים החזן מהיר מדי והוא לא הולך אתו.

אם כן, האדם הזה מסופק, מה יעשה?

לפי דעת הרשב״א צריך לחזור לברכה הראשונה,

כי אם לא יאמר בוודאי את ברכת יוצר המאורות,

הברכה הראשונה לבטלה. אבל לפי הרמב״ם והרמב״ן, גם אם לא חתם יוצר המאורות,

אין הברכה לבטלה. ממילא כאן, אם יחזק,

חזר הכלל, ספק ברכות לעכל.

ולכן, לא ימשיך, כתבו,

אלא נגילה ונשמחה בשעותיך.

כך כתבו

פרי הארץ ושאר האחרונים למעלה, בסימן נט, וכך ההלכה למעשה.

אבא כתב בנושא הזה תשובה ביביע עומר חלק ב',

וכך סיכם להלכה.

ממילא, גם אצלנו כאן הדברים שווים,

ולכן גם אם בסוף בריכה המנה דזן קולה,

בדיעבד יצא. אבל לכתחילה צריך לפתוח בברוך וגם לסיים בברוך.

ברכת המזון אומנם היא מדאורייתא,

אבל את הטבע של ברכת המזון קבע משה רבנו את הברכה הראשונה,

יהושע בן נון את הברכה השנייה, ודוד המלך את הברכה השלישית.

הם שבאו וקבעו לנו סגנון מדויק את כל הברכה מההתחלה ועד הסוף.

משה רבנו תיקן לעם ישראל את ברכת הזן כשהתחיל לרדת להם המן.

היו מברכים על המן בראשונה המוציא לחם מן השמים, כמו שכותב הרמ״ם מפנו.

ברכה אחרונה,

משה רבנו תיקן להם את ברכת הזן.

יהושע בן נון, כשהכניס את עם ישראל לארץ, תיקן להם את ברכת הארץ.

נודה לך ה' אלוהינו, השנחלת על אבותינו ארץ חמדה,

וחותם בסוף על הארץ ועל המזון.

למה הוא השתמש בביטוי הזה, ארץ חמדה,

משום שראה כמה משה רבנו חמד את ארץ-ישראל,

התפלל עליה כל כך הרבה תפילות כבניין ואתחנן,

לכן התבטא בסגנון אמיתי,

ארץ חמדה טובה ורחבה.

לא רק שאומרים את הארץ, אלא גם משבחים אותה בשבח הנכון.

יהושע תיקן להם את הנוסח, ומאז עם ישראל כולו אומר בצורה אחידה את ברכת המזון.

יש מחלוקת על הנוסח,

האם כופל פעמיים.

אומר ברית ותורה, חיים ומזון, אחר כך חוזר ואומר,

על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו,

או שמספיק בפעם אחת.

לפי הראש מספיק פעם אחת,

לפי הרמב״ם כופל פעמיים, וכך ההלכה.

אנחנו נוהגים, כדברי הרמב״ם ומרן, שכופלים פעמיים.

יש חלק מאחינו בני ישראל התימנים שנוהגים אחרת,

גם אצל האשכנזים יש חלק שנוהגים אחרת, כמו שכותב הרמב״ם כאן.

אבל אנחנו נוהגים לכפול.

תנא והדר מפרש, אתה אומר בקצרה, ואחר כך מרחיב יותר,

ולכן מן הראוי שיאמר את הכול,

כי זה חלק עיקרי בברכת המזון,

כמו שהגמרא אומרת בברכות מ״ח.

אחד מהתנאים,

שלא הרבה מביאים את שמו בש״ס,

שמו היה פלימו.

פלימו אומר,

אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה,

לא יצא.

אפילו לא חיסר אלא אחד מהם, מחזרין אותו, משום שזה חלק חשוב מאוד בברכת המזון.

מה הקשר בין ברית ותורה לבין הברכה השנייה על ברכת הארץ?

משום שבזכות שתי המצוות הללו זכינו לארץ-ישראל.

כל מי שקורא את הפרשה של מילת אברהם אבינו,

שם אחרי המלה נאמר,

כי לך ולזרעך אתן. הקדוש-ברוך-הוא הבטיח לו שייתן לעם ישראל את הארץ.

גם התורה,

גם היא שהביאה לנו את ארץ-ישראל.

וייתן להם ארצות גויים.

למה זכינו בארץ קנען בארצות גויים?

בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצרו הללויה.

היינו בזכות לימוד התורה.

לכן צריך להזכיר באותה הברכה, ברכת על ארץ ועל המזון,

להזכיר את היסוד, את הרקע,

בזכות מה ירשנו את ארץ-ישראל.

רבותינו פירטו בצורה מדויקת להפליא איך עם ישראל זכה לארץ.

הא וא תליא, אם חלילה וחס לא ילמדו תורה,

לא ימשיכו לקיים,

אז האדם הזה לא יוכל לזכות ולהמשיך לגור בארץ-ישראל,

ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי.

זה לא רק

כדי שיבוא.

זה לא אומר שאם הוא בא גמרנו, לכל החיים יישאר כאן.

אם לא ילמד תורה, מי יודע מה יקרה לו.

אחר כך יצטרך בבוא היום לעזוב את הארץ, יצטרך לרדת מהארץ, תהיה נמושה,

יצטרך לעוף מכאן.

כל זה אם לא לומד תורה.

אם האדם הזה זוכה ולומד תורה,

בעזרת השם הוא יוכל לזכות ולהמשיך בארץ-ישראל לעולמי עולמים.

אם האדם הזה לא אמר את שני המלים האלה, או אחת מהן, ברית ותורה,

כמו שאמרנו בשם פלימו, לא יצא.

השאלה, מה זה לא יצא?

האם לא יצא על-ידי חובה כלל,

כי יש חובה מדאורייתא לומר ברית ותורה,

ולכן ברכת המזון שלו אפס,

חוזר עוד הפעם,

או נאמר לא. הכוונה היא שזה חלק חשוב,

ואם לא אמר ברית ותורה,

לא יצא ידי חובת המצווה כהלכתה.

אבל מדאורייתא יצא.

יש בזה מחלוקת.

הרעה והעטור אומרים שמדאורייתא יצא, רק לא יצא ידי חובת המצווה כהלכתה מדרבנן.

אבל מרן לא הלך בשיטה זו,

אלא מרן פוסק,

כדברי רוב הפוסקים שאומרים, כדברי התוספות,

שברית ותורה זה מדאורייתא.

ולכן גם הסתפקנו,

אולי הנשים אינן חייבות בברכת המזון,

בגלל שאינן שייכות בברית ותורה.

אם זה היה כל התוספת הזו מדרבנן,

אבל העיקר זה ברכת המזון, אז מה פתאום שתוציא את הנשים מזה?

מה היכולת שלך לפטור אותן? הרי אם לא אמר את זה, לא עיכב.

אז תחשוב כמנדלטה.

אלא ודאי שזה חלק עיקרי וחשוב מאוד בברכת המזון.

עד כדי כך,

שאנחנו רוצים לפטור את הנשים מדאורייתא בגלל הדבר הזה.

לכן, אם האדם מזולם מהברית ותורה,

אפילו אם נזכר באמצע רחם,

חייב לחזור.

זה דבר שלא מצוי.

שגרה דה-לשנא, כולנו רגילים לומר את ברכת המזון מההתחלה עד הסוף.

אפילו אם לא תשים לב, הלשון סוחב אותך, סירכי נקת ואתה.

כמו שאמרנו לגבי קריאת שמע,

הגיע ובשעריך הוא לא יודע אם צריך להמשיך ויהיה עם שמוע או למען ירבו,

הוא חוזר.

אבל אם המשיך כבר למען ירבו, ואחר כך התחיל להסתפק בזה,

הוא לא חוזר לבעיה עם שמוע, משום שסירכי נקת ואתה.

כך הוא עדין גם פה, אם הוא מסופק יממה ברית ותורה.

אומר הביאור הלכה, מסתמא, אמר כהוגן, סירכי נקת ואתה.

מתי יכול להיות בעיה?

האדם הזה מסכן עם ארץ גדול ולא יודע על ברכת המזון בעל-פה.

יש לו סידור, והוא אומר את ברכת המזון מתוך הסידור.

למזלו, הילד שלו קרא לו קצת מברכת המזון.

קרא לו בסידור,

וכשהוא הגיע לזה,

הגיעה ברית מתורה,

שם היו שתי שורות קרועות.

הוא המשיך, עכשיו, נו, קרוע, לא נורא.

נמשיך הלאה, ירחם השם.

הוא המשיך, ואל חוקר את צונך שהודעתנו, וכו', גמר.

האם בדיעבד יצא או לא?

שוב, לפי מה שאמרנו,

אם הוא נזכר באמצע ברכת המזון, באמצע הרחם,

הוא רומז לך,

אתה רואה שהסידור שלו קרוע?

תגיד לו, אתה חוזר עוד הפעם לברכת נודה לך, תמצא לו סידור אחר.

אבל אם גמר את ברכת המזון,

לפי דעת מרן, חוזר.

לפי דעת הרעה והטור,

כך נשמע גם מדברי רש״י,

לא חוזר.

מה יעשה האדם?

אומר הגאון רבי יוסף ידיד בספרו ברכת יוסף,

אם האדם הזה אכל ושבע, אם כן, ברכת המזון אצלו היא מדאורייתא.

לא אומרים בזה ספק ברכות להקל נגד מרן, ספק דאורייתא לחומרה, חוזר.

רק אם האדם הזה אכל כזית בלבד,

בזה החיוב דרבנן,

בזה אם גמר את ברכת המזון ודעבד יצא, משום שאומרים בזה ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

אבל אם האדם הזה נזכר באמצע ברכת המזון,

באמצע הרחם,

אפילו אם הוא אכל רק כזית,

חוזר. למה?

ספק ברכות להקל בתפילה נגד מרן, לא אמרנן.

כך הוא עדין גם לגבי ברכת המזון.

ספק ברכות להקל בברכת המזון נגד מרן, לא אמרנן,

אם הטעו אותי באמצע ברכת המזון.

לפי מרן,

מה שהוא ימשיך,

ברוך אתה ה' בונה ירושלים, זה ברכה לבטלה.

כן, איך תתיר לו להמשיך?

אין לו ברירה, אלא שאחזור שוב לברכת נודה לך,

כדי לומר את הכול כהוגן.

מצטעיף ג'

אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה,

אפילו לא חיסר, אלא אחד מהם מחזירין אותו.

הגמרא בברכות מ״ח מביאה מימרה בשם התנא פלימו,

מי שלא אמר בברכת הארץ ברית ותורה,

לא יצא,

כי זה הקטע העיקרי שיש בתוך ברכת הארץ.

היינו,

בזכות מה עם ישראל קיבל את ארץ ישראל, בזכות הברית מילה.

אחרי העניין, המצווה של ברית מילה שעשה אברהם אבינו,

הבטיח לו הקדוש ברוך הוא כי לך ולזרעך ייתן את ארצות האל.

דבר שני, בזכות התורה הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל את הארץ,

כמו שנאמר שם, היתן להם ארצות גויים.

כל זה בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצרו.

לכן,

בזכות הברית מילה,

אחרי העניין, המצווה של ברית מילה שעשה אברהם אבינו,

הבטיח לו הקדוש ברוך הוא כי לך ולזרעך ייתן את ארצות האל.

דבר שני, בזכות התורה הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל את הארץ,

כמו שנאמר שם, היתן להם ארצות גויים.

כל זה בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצרו.

לכן,

בגלל זה,

אם לא אמר את שני הדברים החשובים הללו בתוך ברכת הארץ, גם בדיעבד,

לא יצא ידי חובה.

יש מחלוקת בראשונים איך לפרש את הגמרא.

האם פירוש הגמרא שזה מדאורייתא,

ולכן אם לא אמר ברית ותורה לא יצא אפילו בדיעבד,

או שהגמרא מתכוונת לא יצא ידי חובות המצווה כתקנה.

אבל אמירת ברית ותורה זה לא מדאורייתא אלא מדרבנן.

כך באמת דעת הרעה.

הוא אומר שאין זה ממש מדאורייתא וכל מה שנאמר בגמרא לא יצא, הכוונה לא יצא ידי חובת המצווה כתקנה.

כך דעת השיטה מקובצת,

אבל מרן לא פסק כן,

אלא מרן הולך בעניין זה כדברי רוב הפוסקים,

שברית ותורה זה ממש מדאורייתא.

ואם לא אמר, לא יצא ידי חובה בכלל,

חייב לחזור את הכול.

ולכן, משום זה הגמרא הסתפקה בברכות כ', האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה או מדרבנן, בגלל שאינן בברית ותורה.

אילו היה כל זה תוספת מדרבנן אבל העיקר לא שייך לו,

אם כן, מה פתאום לומר אם האישה לא שייכת במשפט הזה,

לא תהיה חייבת בכל ברכת המזון.

הרי התורה אמרה ואכלת ושבעת וברכת וזו מצווה מנגרמה, אם כן, גם הנשים חייבות בה.

לכן,

משום זה אנחנו אומרים שהכל,

היינו גם אמירת ברית ותורה, הוא ממש מדאורייתא.

לכן, אדם שהשמיט,

גם בדיעבד לא יצא. כגון, היה הסידור שלו קרוע באותו קטע, הוא חשב שזה לא נורא, הוא דילג את זה.

אחר כך הוא בא לשאול, אומרים לו, כיוון שלא הזכיר ברית ותורה,

לכן גם בדיעבד לא יצא, וחייב לחזור.

כותב אחרי האדם, אם יש לו לאדם הזה ספק, אם אמר ברית ותורה, עזר.

שוב, גם בזה, כשיש לו ספק אמיתי,

כי סתם ספק,

בדרך כלל אפשר לומר, על פי רוב אמר ברית ותורה.

כמו שאמרנו לגבי קרית שמע,

אם הוא מסופק, אם הוא נמצא עם שמוע או למען ירבו,

מספק חוזר לראשון, והיה עם שמוע, כיוון שקרית שמע דאורה, לכן חוזר.

אבל אם הוא ממשיך למען ירבו, אנחנו אומרים, סרחי נקת ועתה.

זאת אומרת, הרגל הלשון גם סוחב אותו לומר כהוגן.

גם פה מסתמא הרגל הלשון סחב אותו לומר גם בתורה כדת וכדין.

ולכן, המסקנה למעשה,

שבזה אומרים, מסתמא אמר כהוגן, ובדיעבד יצא ידי חובה.

אלא כל מה שאנחנו אומרים, ספק.

כמו שאמרתי, היה לו סידור קרוע, היה איזה באמת, ולכן הוא מסופק באמת,

אם בכלל, אמר ברית ותורה,

ובזה קיבלנו הוראות מרן,

וחייב לחזור. לכן, אם האדם הזה נזכר מיד אחרי זה,

רמה, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון, יחזור מיד לנודה לך.

אבל אם גמד, ברכת המזון חוזר לראש.

יש מחלוקת לגבי נשים ועבדים.

האם יגידו ותורה או לא.

לפי דעת הקולבו והרמה לא אומרות ברית ותורה.

הם חוזקים בעניין זה כדברי רשב״ם,

כיוון שלא שייך בהם לא חובת המילה ותורה.

איך היא תאמר על בריתך שחתמת בבשרנו? זה שקר.

על תורתך של יבנוי, היא לא חייבת בזה.

ולכן, לפי דעתם,

הנשים מצנזרות, משמיטות את הקטע הזה.

אבל מרן בבדק הבית,

השיב על זה.

אילו היתה אומרת לשון יחיד

ועל תורתך שלימדתני לשון יחיד,

זה היה שקר.

בוודאי שלא היה ראוי לעשות כן.

אבל היא אומרת לשון רבים.

והרי

הלווה אשה שניהם זכר ונקבה ברעם,

שניהם כגוף אחד.

אדם שהוא עדיין רב לא נחשב בן-אדם.

האדם השלם רק לאחר החתונה.

וכן, מה שהיא אומרת, תורתך שלימדתן כוללת את כולם בזה,

גם את בעלה ובניה שהם חייבים בלימוד התורה, עוזרת להם בזה.

לכן, אין ספק

שגם הנשים צריכות לומר ברית ותורה.

כך כותב בפירוש המאירי,

כך כותב הגאון חידה במחזיק ברכה,

בדעת מרן בשולחן ערוך, ומעיד שכך הוא המנהג.

מניין לא להגאון חידה שכך הוא דעת מרן בשולחן ערוך.

הוא הולך כאן במקום זה בשיטה שספר בדק הבית

חיבר אותו לפני השולחן ערוך.

אם כך,

מרן בכוונה לא העט דברי רשב״ם והכל בו להלכה,

לא כתב שאנשים לא יגידו ברית ותורה,

כדעת מרן, כמו שכתב בבדק הבית,

שאנשים אומרות ברית ותורה.

זו הראיה שהגאון חידה מוכיח בדברי מרן,

ולכן המסקנתו שגם הנשים תאמרנה ברית ותורה, שכך הוא המנהג.

האמת שהגאון חידה עצמו, בשם הגדולים, כתב

שלא כל מקום זה כך. יש הרבה מקומות

שמרן כתב את השולחן הערוך לפני בדק הבית.

מרן הראיה כאן לא תהיה כל כך ברורה. וזו מחלוקת בין גדולי האחרונים,

מה מרן חיבר קודם,

את ספר בדק הבית או את השולחן הערוך.

בבית יוסף אין ספק.

מרן חיבר קודם את כל הבית יוסף, אחר כך את השולחן הערוך.

אבל ספר בית, כנראה שמרן לא חיבר אותו רצוף,

אלא לפעמים היה כותב את זה ולפעמים היה כותב ספר אחר,

ולכן אין לנו ידיעה ודאית.

מכל מקום,

אפילו אם לא תאמר 100% בדעת מרן,

הרי המנהג הוא כך,

ואין אחר המנהג כלום.

ולכן, לומר את הכול,

כותב כף החיים על המקום,

שאנשים אומרות את כל ברכת המזון ואת כלום,

כך כותב גם רב אלעזר בן טובא בספרו, פקודת אלעזר ושם האחרונים,

שאומרות את כל ברכת המזון.

אומנם נתיבי עם כותב שלפחות

תשמיט ציר משפט אחד.

על ברכתך שחתמת בבשרנו, את זה לא תאמר, את זה לא תעת.

אבל הפוסקים האחרים לא אמרו, גם על המשפט הזה לא אמרו כלום.

לכן, מעיקר הדין נכונה לומר בצורה חפשית כל ברכת המזון,

ולא צריכה לדלג כלל,

לא בזה ולא בדווחר.

אני עובר לסעיף ד'

אם לא הזכיר בבוני ירושלים בית דוד,

מחזירין אותו.

הגאה, ואומרים על הניסים בחנוכה ופורין,

קודם אם לא אמרו, אין מחזירין אותו.

הברכה השלישית נותה דוד המלך,

ולאחר החורבן שיפצו את הברכה בצורה מפורטת ששייך לנו.

אנחנו מבקשים מהקדוש-ברוך-הוא,

ומלכות בית דוד,

שבעזרת השם, ברכו יחזיר אותה בקרוב, במהרה בימינו.

וזה חלק עיקרי העניין של מלכות בית דוד.

אם לא אמר את הקטע הזה, חייב לחזור לראש ברכת המזון, כי הכול קשור אחד בשני.

כל הברכות, קומפלט אחד, קשורות זו בזו.

ולכן חייב לפרק ולומר את כל הברכה כולה מתחילת רחם עד בוני ירושלים, אמן. את הכול מפורטת.

בברכה השנייה,

בברכת נודה לך בחנוכה ופורים את על הניסים.

הקטע הזה משובץ דווקא שם,

ולא בברכה השלישית,

במקום שאומרים רצה והחליצן יעלה ויבוא.

למה דווקא בברכת נודה לך? משום שלפיה אותה הברכה עוסקת

בהודאה על העבר,

ועל הכול אנחנו מודים לך.

ולכן גם אמירת על הניסים, שהיא הודאה על העבר, משובצת שם.

ולכן, אם זה חנוכה או פורים.

אבל מה שאין כן הברכה השלישית,

מדברת על העתיד.

אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא, אבינו, רעינו, זוננו, פרנסנו, מבקשים על העתיד,

מבקשים גם, המלכו בדוד תחזרנה למקומה.

לכן אתה מבקש גם, יעלה ויבוא, על העתיד ובוא לטובה.

גם רוצה וחליצנו, על העתיד.

שוב אתה גם בוא משבץ ומבקש, כאמרנו.

אבל, לא שייך לשבץ שם בברכה שהיא על העתיד,

להזכיר עתים שהוא על העבר.

ולכן,

אם האדם הזה לא אמר על הניסים בברכת נודה לך,

הוא לא יכול זה לומר בברכת רחם.

יש אנשים מעמי ארצות חושבים

שיש בברכת המזון שתי תחנות.

אז אם בתחנה הראשונה,

בברכת נודה לך, לא אמרת על הניסים,

טוב, אז אני אגיד אחר כך, בסופית,

איפה שאומרים, יעלה ויבוא,

אני אכניס שם את על הניסים.

וזה לא נכון, זה לא כך.

לא יכול בשום אופן לומר במקום שאומר את יעלה ויבוא להזכיר שם על הניסים.

אלא אם לא אמר בידיעבד יצא.

כמו שהגמרא אמרה בשבת כד,

כל דבר אין בו קורבן מוסף, אם לא אמר יצא.

אדם שלא אומר יעלה ויבוא בראש חודש לא יצא. למה?

כי יש שם באותו יום קורבן מוסף,

ולכן אזכרת מעין המאורע היא חובה לעיכובה, אם לא אמר חוזר. לא.

פה כנגד על הניסים של חנוכה יש לך איזה משהו, קורבן?

אין. שום קורבן אין.

אם אמר על הניסים בתפילה או בברכת המזון, הנה מה טוב.

לא אמר, לא נורא, מאי דאבה אהבה בדיעבד יצא.

אם עדיין לא גמר את הברכה, עדיין לא חתם, ברוך אתה השם עץ,

אלא

ברוך אתה ועדיין לא הזכיר שם שמים,

יכול להציל את המצב,

היינו יכול לחזור ולומר את על הניסים.

למרות

שאחרי שיגמור על הניסים ונודה לשמך הגדול סלע,

הוא צריך לחזור עוד ועל הכול לשם אלוהינו. הוא חוזר, אם כן, עוד פעם את שם שמים.

אפילו, אחי, זה לא נורא.

כיוון סתם כך, שם השם לבטלה.

אלא הוא אומר את זה מתוך אמירת תפילה ושבח להשם,

הודאה להשם.

אז בזה, אפילו אם אמר פעמיים, זה לא נורא.

כך הרמה,

רבנו מאיר הלוי מתוליטולה,

והובא בטור למעלה בסימן סא, וגם הריבש אומר כדברים הללו.

העתיקו אותו הפרי מגדים ושארה חונים בעניין זה.

גם לגבי התפילה,

ערבית שחריתו מנחה שבחנוכה, אומר על הניסים.

אם שכח,

אמר כבר האל ישועתנו ועזרתנו עושה את עילתו, ברוך אתה, ושם נזכר.

חוזר עדיין, יכול לתקן, יאמר על הניסים מההתחלה עד הסוף, הכול בסדר.

למרות

שאם יאמר את על הניסים, יצטרם לחזור ועל כולם,

ואז הוא חוזר עוד הפעם על שם שמים,

היעל ישועתנו ועזרתנו, הוא חוזר על שם שמים לבטלה.

כך גם אם שכח לומר,

וכתוב לחיים טובים שיר,

עדיין לא אמר שם שמים, חוזר,

ואין בזה חשש ברכה לבטלה,

כמו שכותב הגאון רבי רחמים בספרו שמחת כהן בחלק ה' בשם רובע האחרונים,

וכך המסקנה.

המסקנה אנו לדידן, לספרדים,

אבל אשכנזי שיבוא וישאל,

ייתכן לפסוק לו אחרת.

מניין לי,

הרמא כותב לקמן בשיחי סעיף ז' אחרת.

הוא חושש להזכרת שם שמים לבטלה.

שם מדובר שהאדם הזה אומר יעלה ויבוא במקום ברכזון שם הוא שכח,

הוא אומר את זה לפני הרחמנו יחיינו.

ועל זה אומר הרמאי שם.

למה?

כי ביעלה ויבואו יש פה אזכרת שמות, ואין לאמרו לבט, כן יראה לי.

אם כן, לאשכנזים יהיה צד לומר גם פה, הוא הדין,

שב ואל תעשה.

לדידן אין בעיה.

ראיה לדבר ממה שלמדנו למעלה בסימן קיוט סעיף ד',

החזני ציבור, ב-17 בתמוז,

צריך לומר אחרי גואל ישראל עננו וחותם,

עונה לעמו ישראל בעת צרה. אם הוא שכח,

התחיל כבר רפאנו ה' ונרפא,

באמצע הברכה מזכירים לו, עננו.

טוב, הוא מוכן לחזור, אבל מה יעשה? אחר כך,

אחרי שעונה לעמו ישראל בעת צרה,

הוא יצטרך עוד פעם לחזור ולומר, רפאנו ה' נמצא שהוא חזר בעם את שם שמים.

תפילה אחי.

לא צריך לפחד ולא צריך לחשוש,

למרות שאין זה פסוק. הפסוק אומר בלשון רבים, רפאנו.

במקום רפאנו, הוא אומר לשון יחיד, רפאני ה' וארפה.

נכון אם ללשון תפילה, רפאנו בלשון רבים.

אפילו שזה לא פסוק,

אפילו אך יהיה אדם רשאי לחזור ולומר תפילה,

ואין בו חשש הזכרת שם שמים כלל ועיקר.

לכן פסקו אלי הרבה,

שיכול החזן לחזור,

כיוון שעדיין לא אמר, ברוך אתה השם, רופא, אזכיר שם שמים,

יכול לחזור לעננו.

כבר אמר, ברוך אתה השם, גמרנו. מה ידעיו אהבה?

יאמר ישראל, והוא אמר את זה אחר כך, בסוף,

באמצע שמע קולנו, במקום שהיחיד אומר עננו גם שם.

אבל אם עדיין לא אמר שם שמים,

יכול לתקן, ואין כאן חשש.

הרי בכל הפיוט,

אתה אומר את הפיוט,

יודוך רעיוני השם רועי. אנחנו אומרים את זה עם הזמן.

קל וחומר כשאדם אומר פיוט או פסוק,

הוא שר ואומר,

אלי עזבתני.

אז הוא חזר ואומר את זה.

לא יגיד, כן לי, כן לי, למה עזבת אני?

אבל אתה רואה שאחינו בני ישראל האשכנזים,

גם שם הם לא אומרים שם שמיים. למה? הם הולכים לפי הרמה.

ולכן, אפילו אם הם אומרים פסוק, שרים,

כה אמר ה' זכרתי לך, אומרים כה אמר ה', לא אומרים שם שמיים.

אבל אצלנו, תשים לב,

הפייטנים שלנו כשאומרים ידו חרי, אומרים שם שמיים.

ואין בזה שום חשש איסור,

קל וחומר כאן,

באמצע ברכת המזור,

הוא יצטרך לחזור עוד הפעם, ועל הכל ה' אלוקינו שיחזור.

אין איסור בדבר לנו לדיד.

כיוון שהוא אומר את זה דרך תפילה ושבח לה' מטבח.

אבל אם האדם לץ, מתלוצץ ואומר איזה פיוטים,

מנסה לחקות את הגשש.

אני חושב שיהיה לו מזה איזה עתיד.

ולכן הוא אומר איזה פסוקים ושר אותם,

ואומר אותם בדרך לצנון.

הלבדי כול העלמא זה אסור, אם הוא אומר שם שמים, אוי לו ואוי לנשמתו.

עשאוני בניך, כינור שהלצים משחקים בו, אוי לו ואוי לנפשו.

כל מה שאיתרנו, כשאדם לזה אומר, מתוך אמה,

יש להם מסיבה, יש להם סעודת ברית מילה, והוא שער פיוטים, שבח לה'

אפילו אם הוא יאמר את הפסוקים בצורה מושלמת,

יאמר אותם כהוגן,

אפילו, אחי, אין חשש, ולא צריך לצנזת את אמירת שם שמים.

אם האדם הזה לא זכר, עמק בה, ברוך אתה ה' ימשיך על הארץ ועל המזון.

אסור לו לומר למדני חוקיך,

כך אומר הריטביית הקלחמי הצרפתים,

שאם הדבר הזה לא מצריך לחייב לחזור, אם בדיעבד,

לא אומר למדני חוקיך.

מתי אתה משתמש בכלל הזה, שאם אמר ברוך אתה ה'

יאמר למדני חוקיך,

שאיראה כאומר פרק, פסוק בתהילים קייט,

ברוך אתה ה' למדני חוקיך? זה דווקא באותם המקומות

שאם יחתום,

חוזר, כגון.

עכשיו אנחנו לידתן.

אם טעה ואמר משום הרוח מוריד הגשם, חוזר.

לכן, אפילו אם אמר ברוך אתה ה' לא יחתום מתים,

יאמר למדני חוקיך.

או כל כיוצא בזה, לא אמר יעלה ויבוא, ואמר ברוך אתה ה'

לא יסתיים המחזיר שכינתו לציון, אמר למדני חוקיך.

גם פה,

לא אמר אצלנו בשבת,

חוזר.

לכן, אם אמר ברוך אתה ה' ועדיין לא אמר בונה ירושלים,

שלא יאמר ירושלים, יאמר למדני חוקיך.

כך פסקו להלכה,

חיי אדם ושאר האחרונים ועוד, ולכן גם פה אצלנו,

בעניין אמירת על הנסים, הרי אם לא אמר לא חוזר.

אם כן, אין זה לעיכובה,

ולכן לא יסיים למדני חוקיך.

כך גם לגבי התפילה בחנוכה הפורים, אם לא אמר על הנסים,

ואמר, ברוך אתה ה' גמרנו, הפסיד.

יחתום טוב שמך ולכן האלף, ולא יחזור לומר למדני חוקיך כדי לחזור ולומר את על הנסים. אלא מה ידאבה עבה?

יאמר את הנסים בסוף אלוקי ניצור,

אבל אינו רשאי לומר את זה שם באמצע,

כיוון שכבר אמר, ברוך אתה ה'.

כלומר, גם לגבי מוצאי שבת, אמירת אתה חוננתנו אינה מעכבת.

אם לא אמר אתה חוננתנו, יש לפניו כוס ההבדלה,

ויכול לומר את מצוות ההבדלה אחר כך על הכוס.

לכן,

גם שם יאמר, ברוך אתה ה' לא יגיד למדני חוקיך, אלא יגמור חונן הדעת.

לפי זה גם

נוכל לדמות את מה שכתבו הראש הטוב והשולחן ערוך,

שם בסקציה ד'

אם לא אמר אתה חוננתנו, וחתם חונן הדעת,

אסור לו לומר אתה חוננתנך לברכה.

הפסיד, גמרנו,

אלא ימשיך אשיבנו.

כך הוא הדין גם פה.

אמר על הארץ ועל המזור. מרחם הוא רוצה לומר על הנסים.

הרי דבר כזה לא מחייבים אותו לחזור.

אם לא חוזר, אינו רשאי גמר בין ברכה לברכה, זה יהיה הפסק.

מתי כן רשאי לומר?

רק ביעלה ויבוא

לתפילה אמר המחזור של שכינתו לציון,

יאמר שם בין ברכה לברכה, את יעלה ויבוא, ואחר כך ימשיך. וכן זה הדרך, בדברים מעין אלה ישייך את הקולה הזו.

או נאמר,

האדם הזה לא אמר משיב הרוח מוריד הגשם,

לא אמר מוריד הטל,

בחורף אני מדבר.

ונזכר בן ברכה, יאמר שם משיב הרוח מוריד הגשם.

או שלא אמר בחורף, ברך עלינו, אמר ברכנו.

וחתם יברך ויאמר בין ברכה לברכה ותן טל ומטה לברכה. וכן זה הדרך, באותם הדברים כן,

אבל בדברים שאינם נעיכו וענינו על הניסים זוכנו לחיים,

כל אותם הדברים,

אינו רשאי לאומרם בין ברכה לברכה, אלא ימשכת המזון

רחם ויאמר בסוף,

בסוף ברכת המזון,

פני הרחמנו יחיינו,

שם יאמר קטע כזה,

הרחמנו יעשינו ניסים ונפלאות,

כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

שואל חור שור על דברי הקולבו והרמה שאמרו תוספת זו בתוך הרחמן. ניגשים ושואלים,

הרי הגמרא במסכת ברכות בדף ס'

רואה את דברי המשנה,

אדם שמתפלל ואומר,

יהי רצון שתלד אשתי בן זכר, זאת אומרת, עדיין אשתו לא בהיריון, או שהיא לפני ארבעים יום, נו, זה טוב,

אבל אם כבר אשתו בהיריון,

והוא בא מבולם, זאת אומרת, יהי רצון שזה יהיה בן זכר.

הרי זאת תפילת שווא.

הגמרא הרי נאמר,

ואחר ילדה בת.

מה זה ואחרי?

אחרי מה?

אחרי תפילתה של לאה אמנו.

לאה היתה בהיריון של דינה.

דינה היתה תחילתה.

ובאותו זמן גם רחל אמנו היתה בהיריון של יוסף,

אבל תחילתו היה בת.

ואז היא עשתה חשבון.

אני כבר הבאתי שישה שבטים.

השפחות, בלהה וזלפה, הביאו ארבעה שבטים,

דן ונפתלי, גד ואשר.

נשארו שני שבטים. היא ידעה ברוח הקודש

שיש בסך הכול תריסר שבטיה.

מי יש בהיריון הזה בן?

אם כן,

אני בן אחד, ורחל רק בן אחד, היא שבעה,

השפחות שתיים ושניים,

והנה רחל רק בן אחד.

אם כן, היא פחות מהשפחות,

זה עילבון גדול.

כדי שרחל לא תיפגע, היא תאשם שאם ההיריון הזה הוא בן, יהי רצון שיתהפך לבת.

וכך היה.

הבן התהפכה מבן לבת.

ואילו אצל רחל אמנו יוסף התהפך לבן.

וכן אתה רואה שהתפילה שלה הועילה.

הגמרא אומרת, אין ראיה, אין מזכירין נסים.

זה נס של האמהות, היה יכול לקרות.

אנחנו אנשים פשוטים, אנחנו יכולים להפוך את הבן לבת,

תתפלל עד מחר, לא יעזור לך כלום.

ולכן אצלנו, לדידן,

הרי זו תפילת שער.

רואים,

בדרך כלל הנשים, בפרט האמהות, היו צנועות. כל כבודה בת מלך פנימה. למה דינה ותצא דינה?

כי ההתחלה היא היתה בן, היתה אוהבת לצאת.

יוסף היה מסלסל בשערו. למה? לא מצאנו את זה אצל אף אחד.

ההתחלה הוא היה בעד, לכן נשאר מאותו שורש, מאותו יסוד. ולכן היה מסלסל בשערות.

גם הגמרא במסכת נית, בדף כד,

גם שם כתוב שלא טוב לבקש ולדרוש ניסים ונפלאות.

שם מסופר

שהיה אדם אחד שקיים יחסים.

הביאו אותו לפני הבית-דין של רבא,

רבא פסק,

צריך לתת לו מלכות, פלאקה.

נביאים רופא שיישאר, כמה ייתנו לו ויישאר חי.

כנראה שהרופא הזה טעה,

נתנו לו מקודם הזה והוא מת.

הדברים נשמעו אצל הקיסר.

הוא רצה להעניש את רבא שלו,

ואמרו לו, לא כדאי לך להתעסק עם היהודים.

אם תרצה להעניש את רבא,

אחר כך יתפלל עליהם, לא כדאי.

אמר לו, מי אומר שהוא יכול להתפלל עלי ואני אמות?

אמר לו, תראה, כשיש עצירת גשמים,

אל היהודים, החכם רבא, יחד עם החברים שלו,

עושים תפילה ויורד אחר כך גשם. אתה רואה, מה שהם מתפללים להשם מתקבל.

אמר לו, מי אומר שזה בגלל התפילה שלהם?

חודש כסליהם, במקרה אחר כך גם ירד גשם. גם אם לא היו מתפללים, היה יורד גשם.

זה בגלל התפילה שלהם. את יכולה להוכיח?

עכשיו חודש תמוז, עכשיו אין גשם.

בעיראק בחודש תמוז יש 45 מעלות, שם התנור בוער.

איזה גשם?

הביאו גשם, סימן שהתפילה שלהם מועילה.

אז מייד שלחה אמא שלה כסלחה מיד הרבא, יאהב דעתך.

כך וכך העניין, תתפלל שירד גשם.

הרבא באותו היום הוריד גשם.

לא פחות ולא יותר, נפתחו ארובות השמים, ירד גשם.

באותו לילה הרבא עלה לישון, אביו בא אליו בחלום.

תקום מהמיטה, אל תישן קם.

מייד הוא קם, מתעורר, שמע לאבא שלו.

קם, הלך ישן במיטה אחרת.

הם בדקו את המיטה ההיא,

ראו שכל המיטה נעוצה סכינים.

מלאכי חבלה התקנאו ברמה מעשה בראשית, הוריד גשם באמצע הבוז.

לכן רצו להרוג אותו.

באו ונעצו בו סכינים.

הם לא ידעו מהחלום.

אביו של רבא לא סיפר להם את מה שהוא עושה.

אז הם חשבו שרבא יושב ונעצו בו סכינים.

אתה רואה, אפילו אם האדם מצליח לעשות נס,

חלילה וחס, כאן הוא חשוף לסכנה נוראה.

אם כן, לכן אנחנו מבקשים פה,

הרחמנו יעשה עמם בנפלאות.

מי אתה שתבקש על הדברים האלה שיעשו לך נס?

ואפילו אם יעשו לו נס,

לא מנקים לו מזכיותיו, קטונתי מכל החסידים.

מי יודע אם יגמור את הלילה, יבוא וישחטו אותו בלילה. כי איך אתה מבקש דבר כזה?

מתרץ הרב בכור שור שני תירוצים.

התירוץ הראשון, המעשיות האלה שדיברנו זה על יחיד.

אדם יחיד אומר, יהי רצון שתלד אשתי, יהי זכר.

העורבה היה בסכנה, והוא יחיד ביקש על הגשם.

אבל כאן הוא לא אומר נחיד, הוא אומר לנו,

מבקש לכל עם ישראל.

זכות הרבים דבר גדול.

לעם ישראל מגיע גפלאות,

ודאי שהוא יכול לבקש דבר כזה.

תירוץ שני, הוא אומר,

יש שני סוגים בנס.

יש סוג אחד,

נס בגדר הטבע, יש נס חוץ מגדר הטבע.

להוריד גשם בקיץ זה נס שלא בגדר הטבע.

בת תהפך להיות בן אחרי ארבעים יום,

זה נס חוץ מגדר הטבע.

על זה אנו לבקש.

אבל מה שאני מבקש בחנוכה, הרחמנו יעשה נפלאות,

זה נקרא נס בגדר הטבע. למה?

כי גם לנו יכולים להיות כאלה, זה לא נס חוץ מגדר הטבע.

כמו שאומר הרן,

גם על-פי הטבע ייתכן שקבוצה קטנה של לוחמים עזי נפש יכולים להכניע הרבה רבים ועצומים מהם.

נכון שהמכבים נלחמו וניצחו,

הם היו מעטים. היוונים, יחד עם הקואליציה של המתייוונים,

הם היו הרוב, הם היו הרבים.

סוף-סוף המכבים עמם עוז ותושייה,

ולכן זה נקרא נס,

אבל זה נס בגדר הטבע.

על דבר כזה בוודאי מותר לנו לכתחילה לבקש, ולכן כל אדם על הניסים יש לו תשלומים לפחות לומר את זה באמצע הרחמן.

הדרך המגונה מדברת בכל הברכות,

בשאר הברכות,

עץ, אדמה, וכיוצא בהם.

מה שאמרנו שענה אמן אחר עצמו והרי זה משובח, מדובר כאן בברכת המזון,

אחמד בוני ירושלים.

מדוע ולמה שם צריך לומר אמן אחר עצמו? משום שעד בוני ירושלים, שלושה הברכות הראשונות,

הן מדאורייתא.

הרביעית הקנו אותה באבנה על הרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמתים שניתנו לקבורה,

כולה רק דה רבנן, להפלות בין שני הדברים, לכן אמרו את האמן בהם.

האם בגלל שזה דאורייתא וזה דה רבנן,

רק זה הטעם,

או כשיש לך כמה ברכות רצופות,

שני ברכות ויותר רצופות, חייב לענות אמן. זו מחלוקת בפוסקים,

ואנחנו נוקטים את הטעם השני.

כל מקום שיש לך שני ברכות ויותר שהן סמוכות מחוברו,

ואסור לדבר ולהפסיק ביניהן באמצע,

עונה אמן אחר עצמו.

ולכן,

או בברכת המזון,

אלא גם אדם שמגומר את התפילה ומברך את עמו ישראל בשלום,

עונה, אומר, המתפלל, אמן אחר עצמו,

או מלך אל חי העולמים, אמן, כי יש לך שתי ברכות, אשתבח.

בערבית את האומר שאומר עמו ישראל עד, אמן,

כי יש לך ארבעה ברכות, שתיים לפניה,

כך גם הברכות שאומר המפטיר מסיים בסוף בברכה השביעית,

ברוך השם מקדש השבת.

לא רק אנו עונים אמן, אלא גם הוא עונה אמן אחר עצמו.

כך לגבי זה כולם שווים.

האשכנזים לא נוהגים כך, אלא רק אחרי בונה אמן,

ואילו לגבי שאר המקומות,

כיוון שכולם דרבנן, לכן הם לא אומרים מלך אל חי העולמים,

אלא העולמים, וזהו, לא אומרים אמן. כך גם במערכת עמו ישראל בשלום,

הם לא אומרים אמן. גם בהלל, כשמברכים על ההלל,

אנחנו אומרים, כיוון שיש שתי ברכות,

לגמור את ההלל,

אז הוא חותם, מלך מעולם בתשבחות, אמן.

הם לא נוהגים כך, אבל אנחנו נוהגים, כדברי מרן, נראה את זה בסימן רשת ו',

ממילא הטעם הוא לא רק בגלל שזה דאורייתא,

אלא גם בגלל שיש שלושה ברכות רצופות שאסור להפסיק ולדבר ביניהן,

ועליהן אנחנו חותמים בסוף ואומרים, ירושלים אמן.

יש הרבה ברכות שהן רצופות,

אבל אין להפסיק ביניהן, כגון ברכות השחר, יש לך כעשרים ברכות שם,

ואתה לא אומר אחרי הברכה, נותן התורה אמן,

משום שאין איסור להפסיק ביניהן.

אמרת הנותן אצל יום ובלילה,

ויזעק הודך דחוף לטלפון, אין איסור לדבר.

אחר כך אתה ממשיך, פוקח עיוורים,

נמצא שאין קשר בין הברכה הנותנת שחבי לברכה שאחריה, וכן הלאה.

כך גם לגבי הקידוש וההבדלה.

לא תמיד חייב האדם בקידוש לומר שתי ברכות סמוכים,

אלא ייתכן לפעמים שהוא יאמר רק את הברכה השנייה בלבד.

אני התפללתי מנחה וערבית מוקדם.

אני רוצה ללכת ולשתות יין.

אין לי בעיה של תפילה.

מותר לי.

אני רשאי לה לשתות מדי יום ביומו.

בערב שבת האדם הזה התפלל מנחה, גמר,

והיה לו שתי כוסות יין,

והוא אמר, אני אשתה אותם לאט-לאט.

ברך הגפן לשניהם.

ברך, שתה את הכוס הראשון.

עד שהגיע לשני, שא לילה, ליל שבת,

צד הכוכבים.

עכשיו האדם הזה אומר, אסור לי לשב, לקדש.

מקדש, אבל מברך רק ברכה אחת.

רק מקדש השבת.

כי היא תגש אישה.

הנה אתה רואה, אפשר לומר מקדש השבת בלי הגפן.

אם אין לו יין,

אומר המוציא ומקדש שבת. אז זה לא בהכרח קומפלט אחד.

ולכן,

כאן במקרה זה, לא אומר אחריה קידוש ועבדה.

ברוך אתה ה' מקדש שבת, אמן. שמה לא אומר כך, אלא רק בהפטרה.

שם הוא לא יכול להפסיק באמצע. על התורה ועל העבודה. שם הוא יכול להפסיק?

אסור לו.

היא ברכה סמוכה לחברתה, צריך להמשיך הלאה. על העבודה עד מקדש שבת.

הוא לא יכול להפסיק באמצע לדבר עם מישהו.

כך גם באמצע העמידה.

כי שם כולם קומפלט אחד, ולכן עונה אמן אחר עצמו.

יש מחלוקת בגמרא.

אם יאמר את האמן הזה בקול רם,

כדי שהפועלים שם מוותרים על הברכה הרביעית שהיא דה רבנן, יקומו וילכו,

או שיאמר את זה בלחש.

דברי רב אשה, שאמן זה אומרנו בלחש,

כדי שלא ירגישו שברכת הטוב האמיתי ואינה דאורייתא ואיזה זלזל הוא בא. היום בלאו הכי, בזמננו, בזמן הזה,

היום אין מושג שיוותרו על הברכה הרביעית. כבר למדנו למעלה שרק בזמנם היה מצוי להם פועלים כאלה, נושאים שהיו צריכים לוותר על הברכה הרביעית.

היו גומרים את ברכת בוני ירושלים, היו קמים לדרכם, היו בדרך וגמרנו.

אבל היום בזמננו, כשאדם סוחר פועל,

סוחר אותו על דעת זה שיאמר את כל ברכת המזון, כולל גם ברכת בוני יאמן.

ולכן, הדוגמה הזו לא מצויה כלל ועיקר. לכן, אין צורך לומר את בוני ירושלים,

את האמן הזו, בקול רם.

אלא, כמו שאמרנו, אנחנו מקפידים לאומרה דווקא בלחץ,

כדי שלא יבואו לזלזל חלילה בברכת הטוב האמיתי, הברכה הכתוב הרמה, ונראה.

דווקא כשמברך לבדו,

ואין עונים על הברכות,

אבל כשמזמנים עונים עליו כשאר אמן, שעונים על הברכות הראשונות,

הוא מוציא אחרים יד החובה, ואחרים עונים אמן,

אז גם הוא יכול לומר איתם.

אבל גם דווקא המברך עונה גם כן אמון, אינו ניכר כל כך משום.

הואיל ואחרים עונים גם כן אמון, לא, נבלע עמם, אז זה לא בולט.

לכן, יכול לומר את האמן בקול רם.

ובכן, המנהג במדינות אלו,

רם, ואפילו המברך עצמו כשמזמנים.

ואולי הוא מהי טעמה.

אני עובר לסעיף ג.

צריך להזכיר בברכה השלישית מלכות בית דוד,

אבל הנוסח הוא,

ומלכות בית דוד משיחך.

לא יאמר את המילה ומלכותך, זה לא טוב. התוספת הזו היא גרועה.

ואין להזכיר בה שום מלכות אחר. האומר, ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך, טועה שאין להשוות מלכותה דהרעה עם מלכותה דשמיא. עם כל הכבוד למלכות דוד המלך והמשיח בן דוד,

אבל אין נדמות זה וזה.

אין לומר בה אבינו מלכנו. אגב, יש אומרים, דווקא שומע עליו יבוא, לא יסיים מלך חנין ורחום עתה,

אלא ידלג בסברה נכונה היא, אבל לא ראיתי נוהגים כן. למעשה,

אנחנו אומרים את המילה הזו.

אני עובר לנוסח ברכה זו, פותח בה רחם השם אלוהינו,

או נחמנו השם אלוהינו, וחותם בה בונה ירושלים, או מנחם ציון בבנין ירושלים.

ואלה שונות הנוסח משבת לחול,

דבן בשבת, ולומר נוסחה אחת. אגב, יש אומרים,

וירושלים, וכן נוהגים.

שתי נוסחאות,

נוסח אחד מתחילים, רחם השם אלוהינו, את הברכה השלישית,

השני, נחמנו.

וההבדל בין שניהם הוא כך,

רחם, אתה אמר, בחול, אתה יכול לבקש רחמים,

אבל בשבת אנחנו לא אומרים, אתה חונה לאדם, לא מבקש את צריך בשבת. אם כן, גם רחם, גם כן, לא צריך להיאמר. אם כן, לפי זה, יהיה כדאי לומר בשם השם אלוהינו.

זה ההבדל שיהיה בין חול לבין שבת.

הוא באמת חלק בין שתי הגרסאות הללו,

בין שתי הנוסחאות הללו.

אבל ראשי ותוספות לא הלכו בדרך זו, אלא אמרו שתמיד לעולם יכול הר רחם.

והסיבה היא, אומר הירושלמי,

איך אתה אומר בשבת,

רענו, זוננו, פרנסנו, חלקילנו? איך אתה מבקש?

אומר הירושלמי, טופס ברכה,

ולכן לא רצו לסרס ולעקור את זה. גם בשבת אדם אומר, לא נורא.

כן, גם רחם, גם ההתחלה הפתיחה היא כך.

וכך באמת גם על פי הקבלה אומר בנו הארי בשאר המצוות,

גם בסדר הכוונות של הרשש,

בין בחול בין בשבת, מתחילים את הברכה השלישית, רחם.

אמנם הגרע למקום כותב,

שאלה צריך לומר בשבת נחמנו,

אבל ידוע הדבר שבענייני קבלה,

אנחנו הולכים בעקבון הארי.

להגרע הייתה שיטה אחרת בקבלה.

אמנם גם הוא היה גדול, רע ועצום,

הוא היה טוען שהוא לומד את הזוהר לפי הפשט,

ואילו רבנו הארי היה מחריפות.

בכל מקום, אנחנו הספרדים נוהגים כרבנו הארי,

ולכן בין בשבת אנחנו עושים כמרן ורבנו הארי, אומרים רחם,

ולא כדאי לשנות.

נכון שאם בדיעבד אמר נחמנו, בדיעבד יצא,

אבל כתחילה גם בשבת יאמר רחם,

ולכלל ועיקר.

אני עובר לסעיף ה'

בשבת אומר בא חליצנו,

ובראש חודש ביום טוב וחול המועד אומר יעלה ויבוא,

ואם אחד מהם בשבת אומר יצא בא חליצנו, ואחר כך יעלה ויבוא,

ואינו מזכיר של שבת ויבוא,

ולא של יום טוב וחולו של מועד וראש חודש ברצה ובא חליצנו.

רבותינו תיקנו לנו לשלב, להזכיר מעין המאורע בברכה

אין זה מדאורייתא.

ברכת המזון אמנם היא מהתורה,

אבל להזכיר יארצה וחליצנו, כל הדברים האלה כולם רק מדי רבנן.

אפילו באותם הדברים שנראה לכמה שאם לא אמר חוזר,

חוזר מדי רבנן ולא מן התורה.

כך אומר התשבץ וכך משמע האור זרוע והראש, וכך ההלכה.

דווקא מיניה בספקות שנראה לכמה במחלוקות הפוסטים. נבין שכל הבעיה מתחילה לא מדאורייתא אלא מדי רבנן.

אדם שמע את כל ברכת המזון ולא אמר את זה.

נכון שההלכה היא שחוזר כמו שנראה לכמה,

אבל חוזר מדי רבנן. התורה יצאה ידי חובה.

אם בברכת המזון השנייה יש לו ספק אם ברך או לא,

לא חוזר, כי בוודאי יצא מן התורה, כל הספק הוא רק מדי רבנן.

ולכן משום זה מן הראוי שהנב יקפיד לומר,

אבל אם יש מחלוקות,

נראה לכמן שחלק מהדברים יכולים ספק ברכות להקל,

ואינם שייכים לכלל ספק דאורייתא אלא חומרה,

כי כאן כל העיראק מדרבנן.

מה אנחנו אומרים מעין המאורע? בברכת נודה לך על הניסים בחנוכה הפורית,

בברכה שאחריה,

רצה וחלצנו או יעלה ויבוא.

בשבתות רצה, בראשן סעודות,

ואילו בימים טובים ראש חודש וחול המועד אומרים יעלה ויבוא.

שבת ביום ראש חודש אומר את שניהם ביחד.

קודם הוא אומר רצה, כי זה יותר טדי, ואחר כך הוא אומר עת יעלה ויבוא.

אבל ביעלה ויבוא הוא לא צריך לומר ביום השבת הזה או ביום ראש חודש. מה?

כבר אמרת קודם רצה, בשביל מה אתה חוזר פעם שנייה? זה מיותר.

אין צורך לכפול פעמיים, יאמר ביום ראש חודש הזה, לרחמבו עלינו ולהושענו.

כך גם

אם חל שולטוב.

גם כן,

אין צורך לומר לשלב את שני הדברים באמצע יעלה ויבוא. הוא כבר אומר לפני ואחרי בחתימה,

לכן באמצע אמירת יעלה ויבוא, אין צורך לכפות את הדברים.

אני עובר לסעיף וו, מרן מפרט את כל הדוגמאות

מתי חוזר ואיך חוזר. אני אפרט, ואם אחר כך יהיו לכם גם שאלות אם או למה, בלי נדר אני אענה.

בסעיף וו,

טעה ולא הזכיר של שבת, אומר

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם נתן שבתות למנוחה לעמוי ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת.

חייבים לומר

רצה ואחליצנו בברכת המזון של שבת וכאן הדבר בגדר החובה עד כדי כך שאם לא המר חוזר. למה?

כי יש חובה לאכול.

כמו המן,

מעין זה גם תקנו חכמינו שחייב כל אדם ואדם לאכולת שבת לחם.

אפילו אם הוא אומר, תראה, אני מעדיף לאכול עוגות, אני אוהב יותר עוגות.

אין דבר כזה, לא עוגות, תפוח אדמה.

אתה חייב לאכול לפחות כזית לחם.

ולכן,

בגלל אותו יום יש חיוב אכילת לחם, לכן גם אם לא אמר הדבר הוא לעיכובה מחייבו לחזור, אלא אם כן יאמר במקום זה את הברכה.

כך גם ליל פסח שלא אמר יעלה ויבוא, אני בדיקו לעלמא חוזר. למה?

יש לך חובה מדאורייתא, בערב תאכלו מצות. בין איש בין אישה חייבים לאכול כזית מצה.

נמצא שיש עליך חיוב אכילה.

לכן, אם לא אמר יעלה וחוזר, את כל ברכת המזון.

לילה הראשון של סוכות, אנו יושבים בסוכה.

אנחנו לא נאמר יעלה ויבוא חוזרים.

למה? כי יש חיוב אכילת לחם.

למדנו טוטו מחצות,

ולכן אנחנו הגברים חייבים לאכול כזית לחם בסוכה.

הנשים פטו על האזרח בישראל.

הנשים אינן חייבות במצוות סוכה.

היא יכולה לשבת בבית, ממילא אין עליה כזית לחם בסוכה.

אם היא שכחה ולא אמרה יעלה ויבוא, לא חוזרת.

אבל פה, לגבי, אין הבדל.

אתה חושב שהמן ירד רק לגברים?

הנשים נשארו ארבעים שם, ודאי שלא.

גם להם ירד המן, גם היא ברוך השם אכלה סעודות שבת.

ולכן האישה חייבת לאכול כזית לחם בסעודות שבת, וממילא

גם באישה שייך אותו כלל, וחייבת

באמירת רצה, ואין הבדל בין איש לאישה.

אמנם הגאון רבי עזריאר בעל מלמד להועיל, וכף החיים על המקום אמרו,

להיות בספק אם הנשים חייבות מדאורייתא, אם לא אמרה, יעלה ויבוא, וכיוצא בזה, בדיעבד יצאה.

אבל רוב האחוונים חלקו על זה, והמסקנה היא שאין הבדל בינה,

גם אם תאמר לא חייבת מדאורייתא,

אבל חייבת מדאורייתא רבנן, כן, כל דתכון רבנן, כן דאורייתא תכון. מדאורייתא רבנןא אליבא דקול עלמא היא חייבת, ולכן גם האישה צריכה להשים את ליבה.

היינו לפרט כדת וכדין,

רצה וכדיצנו, יעלה ויבוא, וכיוצא בזה.

התעודת ביטוח שאדם יומש כך

ולא יצטרך לחזור פעמיים,

אין חברת ביטוח שמשלמים לה פוליסה על זה,

אלא תיקח את הסידור או את הברכון,

תאמר את ברכת המזון מתוך הסידור,

ואז יש סיכוי בעזרת השם שתתחיל ותאמר את הכל.

אבל אם האדם הזה בעל פה,

לא יודע איך הוא יתחיל ואיך הוא יגמור,

ואז יצטרך לחזור פעמיים,

ומי יודע אם בפעם השנייה יתרצה וחליצנו.

זה קשה.

בפרט אדם שעובד קשה מאוד, עבודה פיזית,

הוא בא בליל שבת,

עד שגומר את הסעודה, מגיע לברכת המזון בעשר בלילה,

הוא כבר מסטול חתן.

הוא מגיע באמצע הרחם,

מי יודע אם יאמר רצה וחליצנו או לא. צריך לאדם הזה חמש שמיים להגיד עליו רחם.

הכי טוב שהאדם הזה ייקח סידור,

יקרא מתוך הסידור בעמידה את ברכת המזון. יש סיכוי בעזרת השם שיאמר את רצה וחליצך, ולא יעשה את הברכות שלו כשהוא ספק ברכות ובטלה,

אלא מן הראוי שיאמר את זה כהוגן.

גם כל אדם ישים לב, יקפיד,

ילד שמתחיל בגיל 6-7 לומר את ברכת המזון,

צריך האבא להדריך אותו.

הלילה אנחנו אומרים רצה, תשים לב,

אומרים גם את האותיות הקטנות.

ילדים שרק אותיות הגדולות אומרים,

קול הקטן מצנזרים את זה. תגידו, לא, היום אנחנו אומרים,

תרצה, יאמר לו את זה כדת וכדין, כדי שהכל יהיה מושלם.

אבל אם לא אמש חודש או בחול המועד,

שמה לא נורא, כי שם אין חיוב לאכול לחם.

נכון שאסור לצום כל פירות.

אני אוהב תפוזים, אני אוכל בחול המועד פסח, רק תפוזים.

עשית איזה עוון?

אין חיוב לאבק לחם.

ולכן משום זה,

אם לא אמר שם, יעלה ויבוא. בדיעבד, לא חוזר.

אלא שמה שמחייבים אותו לחזור זה רק שני סעודות ראשונות של שבת,

או לוקות וליל פסח, שתי הלילות האלה.

שאר הדברים, אם לא אמר אזכרת מעין המאות.

בדיעבד יצא ידי חובה.

זה הכלל באופן כללי.

ומרן מפרט שאם האדם הזה לא אמר יצא מאחל יצאנו,

זה לא אבוד,

אלא יכול להשלים ולומר מייד ברכה.

יש לו בין בוני ירושלים אמן לבין הטוב האמיתי, ויאמר כך

ברוך אתה השם, אומר את זה,

שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית. ברוך אתה השם מקדש השם. בדרך כלל בסידורים יש את הנוסח הזה.

ולכן אם הוא נתקע, בוני ירושלים,

ושם הוא נימר את צבע חלצינו,

שירוץ מיד לסידור ויאמר את הברכה הזו.

ואם אין לו סידור בבית,

שולחן ערוך סימן קפח סעיף ו ויקרא כמו שקראתי עתה, גם שם זה כתוב, גם בשולחן.

או שיפתח את הגמרא בברכות מט, גם בגמרא זה כתוב.

שיפתח ויקדש שיציל את ברכת המזון למפרע,

כדי שלא תהיינה ברכותיו לבתתם.

ברוך אתה השם מקדש השבת,

אז ימשיך את הברכה שאחריה,

ברכת לעד האלווים. האדם הזה אמר בברכת המזון שלו,

אמר חמישה ברכות בלי עין הרע. רבי חנן בן הקשה אומר, סמכו.

סמכו.