הלכות ברכות בסעודה לעומק: ברכת הטוב והמיטיב על יין, עיקר וטפל, ודיני ברכות בתוך הסעודה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני עובר לסעיף ה'

אם רבים מסובים בסעודה כל אחד מברך לעצמו הטוב והמיטיב ולא יברך אחד לכולם דחי שנן שמא יקדימו קנה לוושת

כשיענו אמן.

אבל אם היו מסובים לשתות בלא אכילה, אחד מברך לכולם.

עדיף יותר שכל אחד ואחד יברך בעצמו את ברכת הטוב והמתים.

אפילו אם, נאמר, הביאו לכולם שתייה ואחד מהם יכול לומר בקול רע וכולם שומעים ויוצאים ידי חובה ושמיעה.

אבל שני חסרונות בדבר.

החסרון הראשון,

מה שהגמרא דנה,

אין מסיחים בשעת הסעודה שמייקדים קנה לוושת.

כך גם פה, אולי אחד באמצע האכילה ירצה לענות אמן וזה יפריע לו.

לכן לא כדאי לעשות כן, אלא עדיף שכל אחד ואחד יברך בעצמו.

דבר שני, ידוע מה שכתב הראש

הובל להלכה בטור והשולחן ערוך בסימן נט למעלה.

גם מגן אברהם בסימן תריט כתב את זה בהלכות ים הכיפורים,

שלא כדאי שהאדם ישמע וייצא ידי חובה ושמיעה,

משום שבדרך כלל הכוונה בזמן הזה חלשה,

ולא כל אדם יכול לכוון טוב, אולי באמצע יחלום איזה חלום ואז יפסיד את הברכה.

עדיף יותר מצווה בו יותר מבשלוחו, יותר טוב שכל אחד ואחד יברך בעצמו.

כך גם לגבי הברכה הזאת.

אלא אם כן יש שם אנשים מעמי ארצות, יש שם אדם עם הארץ.

המסכן הזה לא יודע, גם אם ירצה, לא מסוגל לברך לבאתו. תברך בשבילו, תוציא אותו.

אבל כשכל אחד ואחד יודע, בוודאי שעדיף יותר שכל אחד ואחד יברך בעצמו.

יש מחלוקת גדולה באחרונים בין מאריה לווילי, שאר הפוסקים, האם שתיית

יין שני בקבע,

רק אז אפשר לברך לטובי המתים,

או גם אם השתייה היא ערה, אפשר לברך.

אם אתה נכנס לבית-מרזח לקנות בקבוק יין,

אתה רואה שם שתיינים שיושבים בקבע, מתנחלים שם,

יושבים ככה ליהנות מהחיים,

מתנחלים באותו מקום.

האם דווקא שתייה בקבע שעליה ניתן לברך,

או אפילו שתיית ערעי?

לפעמים קורה שאדם מזדמן באיזו חתונה,

שתה יין,

לפני שהוא בא לצאת, בעל-הבית תפס אותו,

אמר לו, לפחות תשתה עוד כוסית יין לפני שאתה יוצא,

ונותן לו יין יותר טוב.

נכון שאין כאן ברכת הגפן, הטקה דבעל-הבית סמכנה,

אבל השאלה היא לגבי ברכת הטוב והמתים.

האדם הזה עומד שם, ערעי,

רגל אחת בחוץ, רגל אחת בפנים, ורוצה לברך הטוב והמתים.

זה לא טוב, יש בזה מחלוקת.

ולהלכה נקטנן,

ספק ברכות להקל, ואי-אפשר לברך בערעי,

אלא אם כן האדם הזה יושב בדרך קבע,

יכולה להתיר לאדם לברך הטוב והמתים.

לכן, גם בפורים, אם אדם נכנס לבית חברו,

בהתחלה שתה ורחל גפן על העניין הראשון,

והביאו אחר כך עוד סוג שני,

מן הראוי שיישב,

לא ייקח את זה בעמידה,

יישב, ימשיך לשבת בדרך קבע וישתה את זה בצורה כזו,

ואז יוכל לברך את ברכת

הטוב והמתים. יש מצריכים יותר שזה יהיה דווקא באמצע הסעודה,

אבל בזה כותב בני יצחק שגם בקבע שלו ובשעת הסעודה אפשר לברך.

אמנם הגאון רבי יהודה עייש

בהתחלה אמר שאפילו ערעי אפשר לברך,

אבל הרב עצמו חזר בו בסוף ימיו והורה שאי-אפשר לברך אלא רק אם האדם יושב בדרך קבע ושותה את היין,

כמו שאמרנו, ספק ברכות להקל,

ולכן אי-אפשר להתיר לברך כשהאדם הזה עומד בדרך ערעי ושותה מהיין השני,

אלא חייב להיות הדבר שתייה בדרך קבע.

למדנו בסעיף ב', מחלוקת

בעניין הזה.

את היסוד כותב רבי אברהם בבודשאץ' בספר אשל אברהם,

שאם היין השני גרוע מצד עצמו,

הושבח בגלל דבש וכיוצא בו, אי-אפשר לברך עליו הטוב והמתים.

צוטט ההלכה בספר אורחות-חיים, כף-החיים ועוד.

וכך ההלכה.

אבל,

המרן כתב בסעיף ב',

שאפילו אם היין השני הוא לא בוודאי יותר טוב,

אלא גם אם יש לנו ספק, אולי הוא יותר טוב,

אפשר לברך עליו הטוב והמתים.

רק אם אני יודע בוודאי שזה גרוע יותר,

אז אי-אפשר לברך.

ולכן,

גם על היינות של השוק,

אם שותית קודם יין ישן נושם,

אחר כך אתה לוקח יין פשוט,

אפשר לומר, הדמים מודיעים. בדרך כלל יין שהוא זול יותר במחיר, מסתמך גם הטוב שלו גרוע יותר.

אבל אם המחיר שלו יקר יותר,

קודם שתית יין רגיל ואחר כך אתה לוקח יין ישן נושן.

נכון הדבר שעירבו בו, אתה יודע בוודאי.

יש שם תערובת של תמציות, סוכר, דבש, אלכוהול וכיוצא בזה.

אפילו אחי, גם בפשוט היו תערובות.

ולכן אין לי ודאות

שהיין הישן-נושן הוא גרוע יותר.

נכון שיש מחלוקת,

אבל הרי מרן העיד בסוגיין דעלמא לברך גם על יין אחר,

שיש לו טעם אחר,

כל שלא ידוע שהיין השני גרוע יותר.

וממילא, אם יש מנהג,

במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל.

לכן הקלנו מאוד ואמרנו שגם על יין של השוק,

מעיקר הדין,

אפשר לברך הטוב והמתיב.

קל וחומר על יין ביתי, כמו שאמרת, שהוא בוודאי יותר טוב,

שם אין מה להסתפק,

שם בוודאי אפשר לברך עליו את ברכת הטוב והמתיב.

אמרנו חמישה תנאים כדי לברך

את ברכת הטוב והמתיב. כדאי, הדבר, שאדם לא יעז לברך את הברכה הזו,

אלא אם כן יודע את כל התנאים האלה,

זוכר את הנושא.

אחרת הוא עלול להיכשל בספק ברכה לבטלה.

ולכן כדאי לשנן את התנאים האלה.

התנאי הראשון,

שצריך להיות היין השני, המשך

לשתיית היין הראשון,

היינו שלא מברך עליו הגפן.

אבל אם על היין השני הוא מברך הגפן בגלל נמלח, או שזה כוס ברכת המזון,

אין ברכת הטוב והמתים.

תנאי שני,

שנשאר לו עדיין מהבקבוק הראשון,

או שהיין השני הובא מהאינטרסול,

היה בתוך הבית, מהמחסן הביא.

אבל אם הלכו לקנות באמצע והביאו לו מהחנות יין שני,

לא יברך עליו

הטוב והמיטיב.

לא מברכים הטוב והמיטיב על יין גרוע,

אלא דווקא על יין טוב לפחות שיהיה מקביל ליין הראשון. אבל אם זה גרוע יותר,

לא מברכים הטוב והמיטיב.

אם שניהם נמצאים לפניו על השולחן, הוא חייב לברך על הטוב,

ואי-אפשר לו לברך הטוב והמיטיב בחיי גוונה,

אלא אם כן סילק מהשולחן את היין הטוב,

אז אוכל לברך הטוב והמיטיב, לך שישתה מהיין השלי.

אי-אפשר לברך הטוב והמיטיב, אלא אם כן יש לו חברותא לשתייה,

שניים יחד.

אבל יד אחת,

אם אתה בא למחות כף,

היא לא משמיעה קול, רק שתי ידיים יכולות למחות כפיים בקול, את המשל אומר הירושלמי.

ולכן, רק אם האדם נמצא עם עוד בני-אדם,

אז אוכל לברך.

תנאי נוסף, שהאדם הזה שותה בדרך קבע ולא שותה בדרך ערי.

אבל אם האדם הזה, בדרך אגב, שותה עוד משהו בחיי גוונה, אינו רשאי לברך את ברכת הטוב והמיטיב.

מזה יש מקום לדון ולהעיר על מה שכתבו פתח הדביר והגאון או ביוסף חיים בבן איש חי.

הם דנו בנושא אחר,

על ברכת הרי עמים, האם מברכים בשם המלכות

או לא.

הרב רבי יוסף חיים אומר שמנהג העולם שלא מברכים.

למה? הוא לא יודע.

שלח לחברו רבי אליהו מאני,

והרב ענה לו שטעם לדבר כתוב בספר פתח הדביר.

ורבי יוסף חיים לא היה לו את הספר הזה,

אבל ציטט להלכה

מנהג העולם אומרים את ברכת

שכוחו וגבורתו מלא עולם,

בלי שם.

אנחנו פותחים ורואים היום את ספר פתח הדביר,

ושם הוא מנמק מדוע ולמה הנהיגו כן.

הוא אומר,

לא תמיד אפשר לברך את הברכה הזו,

אלא רק פעם אחת ביום.

מתי ייתכן לברך יותר מפעם אחת?

כגון

בבוקר ברכת על הרעמים,

בצהריים התפזרו העננים והשמים היו בהירים לגמרי, לא היו אפילו מעט עננים.

אחרי הצהריים שוב התקדרו השמים בעבים, ועוד פעם יש לך ברכים ורעמים, אתה יכול לברך את ברכת שכוחו גבורתו מלא עולם.

זהו התנאי.

לא כל האנשים יודעים את התנאי הזה.

הרבה אנשים עלולים לטעות, לשבש,

ולכן הנהיגו שלומר את הברכה הזו בלי שם, ואוסרים לומר את הברכה בשם.

זהו הטעם.

הפלא הוא,

אם שם יש סך הכול תנאי אחד,

והוא לא כל כך מסובך,

אתה יכול ללמד את ההלכה הזו גם לאנשים עמי ארצות.

בגלל דבר אחד אתה בא ועוקר את הברכה.

מדוע ולמה פה, בעניין ברכת הטוב והמתיב,

שדיניה קשים יותר, מסובכים יותר,

ויש חמישה תנאים לפחות

כדי שיהיה אפשר לברך את הברכה הזו,

למה כאן השאירו את הברכה הזו? למה לא אמרו לאנשים,

אל תברכו הטוב והמתיב, בואו ונעקור את הברכה הזו.

נחשוש,

אולי אחד האנשים מעמי ארצות לא ידע את הדינים,

והוא יבוא לברך את ברכת הטוב והמתיב על יין גרוע יותר,

או יברך את זה ערי, וכן הלאה.

למה פה לא חששנו?

אתה רואה שלא עוקרים דברים שנאמרו במשנה, בגמרא, לא עוקרים אותם.

יש לך תנאים, יש לך בעיה?

תתמודד עם הבעיה ותנצח.

תלמד את האנשים,

אל תאמר הלכה שמברכים שכחו גבורתו מלא עולם, סתם.

אל תגיד את ההלכה הזו, אלא צמוד לתנאי,

במה דברים אמורים וכו', ואני מסכים.

תלמד את האנשים מעמי הארצות,

אבל לעקור לגמרי את ברכת השבח הזו, מדוע ולמה?

פה לא ראינו אף אחד מהפוסקים שיאמר שהיום,

בזמן הזה, אין ברכה את הטוב והמתיב. אף אחד לא אמר כן.

ופה הדינים, כמו שאמרתי, הרבה יותר קשים,

הרבה יותר מסובכים, והפוסקים העריכו מאוד בדינים האלה.

שם הנושא הוא קצר מאוד. גם בפוסקים הוא לא מופיע באריכות רבה.

פה, לעומת זה,

בספר ברכת יוסף של הגאון רבי יוסף ידיד,

חצי מהספר עוסק בנושא הזה.

נו, אז מי למד את הספר הזה וכמה יודעים את כל התנאים האלה ואת כל המחלקות ואת כל הבעיות?

אפילו אחי, אף אחד לא יעז לומר, לא, אין היום בזמן הזה ברכה,

בוא ונעקור את הברכה.

אין לנו רשות לבוא ולעקור ברכות.

יש לך בעיה?

תתמודד עם הבעיה, תלמד את האנשים את התנאים האלה,

תגיד להם שתיים מקרא ואחת ארגון, תעשה להם מבחן,

אבל לבוא ולעקור ברכה אין לנו כוח כלל מעגל.

אני עובר לסעיף ו'

יין של שתי חוויות

והכל ממין אחד, אם בתוך ארבעים יום לבצירתו

שמו בשני כלים חשיבי כשני מינים ומברכים עליו הטוב האמתים,

ואם לאחר ועים יום חילקוהו אין מברכים עליו, הואיל והכל ממין אחד.

זאת אומרת, אם יש לאדם הזה יין שנעשה מסוג אחד של ענבים,

כולם אותו סוג.

אבל לפני שיעבו ארבעים יום לסחיטה הלכתי והפרדתי,

חלק בחבית זו, חלק בחבית אחרת,

כל שכן עם סחיטת ההפרדה של החרצנים והזגים מהיין,

וחלק היה בתאריך זה וחלק אחרי שבוע,

זה משנה הרבה מאוד בטעם.

ככל שהחרצנים והזגים נשארים יחד עם היין,

זה עושה את היין חריף יותר ומאבד קצת מהמתיקות,

ואילו זה הוצאת אותו מוקדם יותר.

אז בוודאי שיש הבדל גדול בטעם,

ולכן אפשר לברך עליו.

למרות שהכול מסוג אחד של ענבים,

אנחנו כאן מסתכלים על הטעם.

וכאן, היין מצד עצמו,

ללא תערובת דבש או דבר אחר,

קיבל טעם שונה בגלל ההפרדה האמורה.

אני עובר לסימן קעו.

ברך על הפת,

פוטר את הפרפרת, דהיינו פורי פת דק דק שדבקם עם מרק או דבש.

ברך על הפרפרת,

לא פטר את הפת.

הגאה, ברך על הפרפרת, פוטר מעשה קדירה שהוא דייסה וכיוצא בו.

וכן, אם ברך על מעשה קדירה, פוטר את הפרפרת.

הדין הזה הובא במשנה במסכת ברכות בדף מב,

שם המשנה אמרה את הכלל, ברך על הפת,

פטר את הפרפרת, על הפרפרת, לא פטר את הפת.

כשהברכות הן שוות, אין לך שום שאלה, שום ספק, ודאי שהכול נפטר בברכה אחת,

כמו הדוגמה שהרמ״ה הביא.

יש לי דייסה שברכתה בורא מיני מזונות,

וגם פרפרת, היינו פרורי פת

שדבק אותם עם דבש.

גם זה, הברכה שלו היא בורא מיני מזונות,

כמו שלמדנו למעלה בסימן קסח, סעיף י.

שניהם אותו דבר,

הוא חשב לאכול גם מזה וגם מזה,

ברך על אחד מהם, פטר את השני.

בין אם ברך קודם על הדייסה, פטר את הפרפרת,

בין אם ברך על הפרפרת, פטר גם את הדייסה.

שניהם שווים, זה בוודאי.

אלא גם אם אין הברכות שוות, לפעמים הוא פוטר.

כגון,

הוא ברך קודם כול המוציא על הלחם.

לאחר שטעם מהלחם רוצה לקחת ולטעום או מהדייסה או מהפרפרת,

אינו צריך לברך על הפרפרת הזו ברכת בורא מיני מזונות.

הסיבה היא

כל שהוא עיקר ועימו תפלה,

מברך על העיקר ופוטר את התפלה.

וכאן, הלחם הוא העיקר.

בכל סעודה, הלחם שבא להשביע הוא המוביל,

הוא העיקר.

הדברים האחרים באים לעזור,

אבל חוט השדרה שבאוכל המוביל זה הלחם.

ולכן, הדברים האחרים שבאים להשביע ולעזור ללחם,

עליהם אין צורך לברך, אסור לברך עליהם.

לא ברכה ראשונה, בורא מיני מזונות, וגם לא ברכה אחרונה,

אסור לברך עליהם על המחיה.

יש אומנם טעם שני,

אבל הטעם הזה הוא העיקר להלכה.

ראינו, בגלל שהפרפרת עצמה באה כדי להשביע.

ולכן, כל סוגי המאכלים,

אתה אוכל באמצע הסעודה, טפוחי אדמה, אורז,

שוב, גם זה בא כדי להשביע.

בין אם תאכל את זה עם הלחם, בין אם תאכל את זה לבד,

אתה לא מברך עליהם שום ברכה,

כי ברכת המוציא של הלחם פתרה את כולם.

אלא שעל הדייסה יש מחלוקת בין ראשי לתוספות.

לפי ראשי,

מתי לא מברכים על הדייסה אם לקחת לחם ואכלת ממש עם הדייסה?

אללה וחי, לא.

אללה וחי, צריך לברך על הדייסה, התוספות חלקו עליו.

רוב הפוסקים אומרים, גם אם אתה אוכל את הדייסה לבד,

גם כן אתה לא מברך כלום.

אמנם כך עיקר הדין להלכה, ספק ברכות להקל,

אבל כותב רבי יצחק אבוהם שכדאי שאדם יעשה עצה כזו לצד ידי חובה לבדק ולעלמא.

העצה היא,

לא יתחיל לאכול את הדייסה לבד,

אלא את ההתחלה של הדייסה יאכל עם קצת לחם.

אמנם הגמרא בביצה ט״ז אמרה,

בבלאי טיפש העד ואכלה נעמה ונעמה,

זהו, כשהוא אוכל כל הזמן כך.

אבל כאן,

אדרבא, כשהוא מתחיל לאכול את הלחם עם הדייסה ואחר כך הוא מפסיק, אוכל דייסה לבד,

בזה הוא מראה שהוא לא טיפש, שהוא חכם,

שהוא יודע שיש מחלוקת ראשי לתוספות,

יודע את העצה שכתב רבי יצחק אבוהב ומרן הבית-יוסף,

לכן בזה אין חשש,

כדאי שיתחיל לאכול משהו עם הלחם, בזה יפתור את הבעיה,

יצא ידי חובה,

אליבא דקולעלמא.

אבל אם האדם הזה עשה הפוך,

האדם הזה אומר לך,

אני אוכל לחם כי אין לי ברירה,

אבל אצלי העיקר זה הפרפרת.

הפורים האלה, יחד עם הדבש, הם טעימים מאוד,

ולכן אני רוצה לברך בורא מיני מזונות על הפרפרת ולכוון לפטור את הלחם.

הרי אמרנו, כל שהוא עיקר ואימו תפילה,

לברך על העיקר, הוא פוטר את התפילה.

אם כן, אני אברך עכשיו בורא מיני מזונות על הפרפרת

ולא אברך המוציא על הלחם ואוכל את שניהם ביחד.

על זה המשנה מסתיימת,

בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת.

נכון שהאדם הזה אומר, אצלי הפרפרת יותר טובה,

לא מסתכלים אחרי מה שהוא יאמר, מה שהוא יטעון לנו.

מסתכלים אנחנו אחרי רוב העולם.

רוב העולם, אצלם העיקר זה הלחם.

ולכן,

אפילו אם האדם הזה, אצלו הפרפרת עיקר, לא מתחשבים בו,

מתחשבים ברוב העולם.

ברוב העולם, אצלם הלחם הוא העיקר. ולכן,

אם בירך בורא מיני מזונות על הפרפרת, לא פטר את הפת.

אם אחר כך רוצה להתחיל לאכול לחם,

שיואיל בטובו לחזור ולברך עוד ברכה לומר המוציא לחם מן הארץ".

אומנם יש כלל ויש יוצא מן הכלל.

כותב מגן גיבורים,

הרי לקמאן מרן מביא לנו דוגמה בעניין כל שבו עיקר בימות תפלה.

אם האדם הזה אוכל דג מלוח,

וזה מלוח מאוד, או אוכל דבר שהוא מתוק מאוד,

מה הוא עושה כדי שבגרון לא יהיה לו מלוח?

לוקח מעט לחם.

פה האדם הזה שותה ערק.

הוא חשב שזה ערק, יש בזה 30-40,

אחר כך הוא רק טעם, ראה, זה ממש ספירט, זה 80-87 שורף לו.

אז מייד הוא לוקח לחם כדי שלא ישרוף לו בוושת, במעיים.

לא מברך על זה. למה?

כי העיקר זה הערק.

והלחם בא כדי שלא ישרוף לו.

אם כך, אתה רואה שגם הלחם,

כשהוא טפל, אם כן, לא מברכים עליו. למה פה מברכים?

מתרץ למגן גיבורים.

שם כל העולם, כל בני-האדם, כשאוכלים מלוח או שותים ערק,

יש להם את הבעיה הזו, וכולם פותרים את הבעיה על-ידי זה שאוכלים מעט לחם.

ולכן לא צריך לברך עליו, כי הוא טפל לדבר הראשון.

פה רוב העולם, תעשה סקר ותשאל,

כולם יגידו לך, הלחם הוא העיקר,

ולכן האדם הזה בטלה דעתו אצל כל העולם.

ולא מתחשבים מה האדם הזה מתכוון,

אלא מתחשבים במציאות.

וכיוון שהמציאות היא שהפרפרת אינה חשובה מהלחם,

אלא הלחם חשוב יותר,

לא ייתכן שברכת בורא מיני מזונות של הפרפרת

תפתור את הלחם.

אומנם למעלה כתב הפרישה בסימן קסז,

שברכת בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת.

כיוון שזה דבר שמזין,

אז הברכה,

בורא מיני מזונות, יכולה לחול על זה.

חוץ ממים ומלח שאינם מזינים,

פירות, ירקות, לחם, עוגה, הכול, אם תברך על המזונות,

זה בסדר, בדיעבד יצא ידי חובה. אם כן, תגיד גם פה,

בדיעבד יצא ידי חובה.

מתרצת לנו המשנה ברורה,

שם המדובר, לקחתי לחם, בירכתי עליו מזונות.

אין לה ברכה על מה לחול, אלא רק על הלחם.

לכן יצאתי בזה ידי חובה.

אפולו,

פה בירכתי מזונות על הפרפרת.

אם כן, היה לה ברכה על מה לחול.

ברכת בורא מיני מזונות חלה על הפרפרת.

ולכן, כשאתה ניגש ללחם,

צריך לתת לכל דבר ודבר מעין ברכתו הראויה לו. תחזור ותברך על הלחם שוב את ברכת המוציא.

כך הוא הדין,

אדם שמערב אטריות או קוסקוס יחד עם דברים אחרים.

ערב את כולם יחד,

שוב, האטריות או הקוסקוס הם המובילים, הם העיקר,

הם שבאים להשביע.

ולכן,

תברך עליו בורא מיני מזונות,

ובזה אתה פותר את המינים האחרים.

כך הוא הדין בהשפלהו.

האנשים האלה שמים,

חוץ מהעורז,

שמים גם מעט גזר והרבה צימוקים,

ואולי גם תפוחי אדמה,

שכבה ראשונה, שנייה, יש כמה שכבות.

אז האדם הזה לוקח,

מערבב את כולם יחד באוכל.

הוא לא צריך לברך על הצימוק לבד העץ,

על הגזר בורא פרי האדמה.

אין דבר כזה.

יש ברכה אחת,

כל שמור עיקר ואימו תפלה,

כאן העיקר זה האורז שבא להשביע.

הוא המוביל, חוץ השדרה במאכל הזה,

זה האורז.

אז תברך רק עליו בורא מיני מזונות,

ובזה אתה פוטר את המינים האחרים,

וכן כל כיוצא בהם, בכל סוגי המאכלים,

יהיה אותו כלל ואותו דין. נניח סלת פירות.

האדם הזה רוצה לאכול סלת פירות שעשוי מעיקרו תפוזים. לוקח תפוז וחותך אותו לחתיכות.

אבל לאכול רק תפוזים זה לא נוח, בפרט אם התפוז הוא קצת חמוד,

מה עושים?

שמים קצת, עוד 5% בננה או דבר אחר.

שוב, העיקר המוביל זה התפוז, תברך עליו, העץ,

ואין צורך לברך על הבננה שום ברכה.

אלא אם כן יש איזון בין שני הדברים,

יש גם 50% תפוז וגם 50% בננה.

או נאמר, אתה רוצה לאכול אוכל בצורה כזאת,

מצד אחד העוף,

מצד שני מונח האורז לבד,

אחריו הגזר לבד,

אחריו האפונה לבד,

כל אחד מונח בפני עצמו בצורה נפרדת.

וזה באמת,

אין לומר שהאורז הוא העיקר וכולם נפטרים בברכת האורז,

כי כאן הרי האדם הזה הפריד ביניהם לבלתי היות שם ערוב,

ולכן בזה תברך בורא מניהם זנות על האורז,

אחר כך תברך בורא פרי האדמה על האפונה או על הגזר,

ואחר כך, אם אתה רוצה לאכול משניהם ביחד,

שיהיה לך לבריאות.

אבל עקרונית,

יש להבדיל אם הכול מעורב,

ואז זה מוכיח שאצלו האורז הוא העיקר,

והדברים האחרים באים רק להטעים את האורז.

וכן, על זה הדרך.

גם בגלידה שאנחנו אוכלים, גם שם יש את הבעיה הזו.

אתה לא מברך על הגביע שהוא עשוי מקמח, בורא מיני מזונות,

כי הברכה העיקרית היא שהכול על הגלידה ופוטרת את הגביע.

גם הקסטה שיש היום,

גם היא אותו דבר,

גם עליה יש ברכה אחת שהכול נהיה בדברו,

ואין לברך בורא מיני מזונות על הביסקווית שיש בה,

או הקרמבו, הביסקווית שלמטה.

אין עליו ברכת מזונות.

בירכו שהכול על הקרם,

ממילא פטרו גם את הביסקווית,

וכן על זה הדרך.

בכל סוגי מאכלים כאלה שיש תערובת אנחנו מברכים רק ברכה אחת,

כיוון שיש כאן עיקר וטפל.

אבל אם יש שני דברים, ושניהם עיקר אצלו,

זה 50% וזה 50% ואין כאן עיקר וטפל,

אז למה לא? הוא יוכל לברך גם על זה וגם על הדבר השני.

הלבוש כותב,

כל מה שאמרה המשנה, כל שהוא עיקר ואימות תפילה.

אם ברך על הפת, פטר את הפרפרת,

כל זה בתנאי שאכל כזית מהלחם,

אז פטר את הפרפרת.

אבל אם לא אכל כזית לחם, לא פוטר.

מגן אברהם מסופק בזה,

ולכן כדאי לצאת מידי ספק.

הפטרן הוא קל מאוד.

התחלת לאכול לחם, תגמור כזית.

אם אתה לא יכול בשום אופן, קשה לך,

לפחות תאכל 19 גרם.

עליבדא הרמב״ם זה כזית.

לפחות זה.

ואז יוכל להמשיך לאכול משאר הדברים בלי לברך עליהם.

אבל אם אתה אוכל רק 10 גרם,

אתה מסתבך לגבי שאר הדברים.

לכן כדאי שלא יתחיל לאכול בכלל לחם.

אם אין בדעתו לאכול כזית לחם,

אז לא כדאי שיאכל 10 גרם. מה ייתן לך ומה יוסיף לך?

לכן תימנע מהלחם ותברך ישר על האורז או הדברים האחרים, בורא מיני מזונות,

ותמשיך הלאה על הסדר.

לא כדאי שאדם יביא את עצמו למחלוקת זו.

כעין זה גם למדנו מחלוקת שנייה לגבי יין למעלה בסימן קעד סעיף ב' למדנו.

כמו שלחם פותר את כל המאכלים,

כך גם היין פותר כל מיני משקים.

שוב, גם בזה מגן אברהם טוען,

גם הביאור ההלכה הביא להלכה.

אם האדם הזה שתה מעט יין, שתה 10 גרם יין,

הוא לא פותר שאר מיני משקים,

אלא אם כן שתה הרבה,

שתה הרביעית או כמלוא דוגמא,

וגם שם כדאי לחוש ולהחמיר בדבר.

לכתחילה, כשהאדם הזה רוצה לשתות גם יין וגם משקים אחרים,

כדי שיוכל לפתור בוודאות את שניהם גם יחד,

כדאי שישתה בבת-אחת מהיין כמות גדולה,

ואחר כך פותר את כל מיני המשקים כדי שלא יבוא לידי חשש,

לידי ספק כל דהוא.

אבל, כל זה עצה טובה.

בדיעבד, אם האדם הזה אומר, קשה לי לשתות יותר יין,

שתיתי רק 20 גרם יין,

או אכלתי 10 גרם לחם, אברך או לא אברך,

תגיד לו שלא יברך על המים,

לא יברך על שאר המאכלים, בדיעבד פתר.

כיוון שהמגן אברהם כאן מסופק,

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

לכן, אפילו אם אכל פחות מזית לחם,

לא יברך על המינים האחרים.

אבל, לכתחילה, כדאי לאכול.

זה דבר שמצוי מאוד כשאדם מוזמן לסעודת מצווה.

בהתחלה חשב שצריך לאכול גם לחם, לא?

כשהגיע לשולחן לרעה יש מנה ראשונה, ושנייה, ושלישית, ורביעית.

יש שם חמישה צלחות, והוא יודע שבעזרת השם,

הלילה הוא יצא מכאן לשבע מאוד, וספק אם יוכל לצאת מהדלת.

אז האדם הזה אומר, למה לי לאכול לחם? לחם אני אוכל מחר בבית.

פה יש מנה שלישית, רביעית,

ואם הוא יאכל לחם,

הוא לא יוכל לאכול את המנה הרביעית אחר כך, לא יהיה מקום להכניס.

טוב, בסדר, אם הוא לא רוצה לאכול לחם, תגיד לו, שמעיקרה, אל תתעסק עם הלחם, אל תתחיל עם זה,

כדי שלא יהיו לו ספקות,

ואחר כך יאכל מה שלבו חפץ.

אבל שידע דבר אחד,

הוא הוזמן לסעודת מצווה.

כשאדם אוכל כזית לחם,

אז סעודת מצווה היא מצווה.

אבל אם הוא לא אכל לחם,

אכל שם גלידה והרבה דברים טענים מאוד,

הוא לא קיים את המצווה.

ולכן,

אם הוא שומע על העצה החכם,

כדאי שיטעם לפחות כזה יתלחם.

אני קורא סימן קעז,

סעיף א', דברים הבאים בתוך הסעודה,

אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה,

דהיינו דברים שדרך

לקבוע סעודה עליהם, ללפד בהם את הפת,

כגון בשר ודגים,

ביצים וירקות,

גבינה ודייסה וביני מלוחים,

אפילו אוכלם בלא פת,

אין טעונים ברכה לפניהם,

דברכת המוציא פוטראתן,

ולא לאחריהם,

דברכת המזון פוטראתן.

ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה,

דהיינו שאין דרך לקבוע עליהם סעודה ללפד בהם את הפת,

כגון

תאנים וענבים וכל מיני פירות,

אם אוכל אותם בלא פת, טעונים ברכה לפניהם,

דברכת המוציא אינה פוטראתן, דלאו מעיקר סעודה הן,

ואם אינם טעונים ברכה לאחריהם,

דכיוון שבאו בתוך הסעודה, ברכת המזון פוטראתן.

ואם מתחילת אכילתו אכל הפירות עם פת,

ובסוף אכל ימהם פת,

אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת, אינם טעונים ברכה אף לאחריהם.

הגמרא במסכת ברכות בדף מ״א הגמרא מסבירה לנו את ההבדל שיש בין אכילה בתוך הסעודה לבין אכילה רגילה.