הלכות ברכות בסעודה: עיקר וטפל, סדר קדימה, שינוי מקום והכרעות למעשה במצבי ספק

 

- - - לא מוגה! - - - 

לא רק לאלה שעקרו להם את השולחן,

אלא גם לאלה שהשאירו להם את השולחן אחרי ברכת המזון, אין להם בעיה.

ואם הוא אכל שני עוגות, אכל כזית,

אז הוא יכול לברך על המחיה?

שום שאלה אין.

אבל אם האדם הזה לא עושה כן, מקדים,

אז יש לו ספק,

הוא מסתבך, האדם הזה. לכן כדאי להעיר את תשומת לבם של הורי החתן,

שהם יארגנו את העניין בסדר נכון.

כך גם לגבי כל סעודה גדולה בשבתות וכיוצא בהן.

העצה שאמרנו היא העצה טובה מאוד,

למהר לברך על ברכת המזון ולאחר מכן להביא את מה שהם רוצים.

אז אם הם רוצים לפייף,

לומר מזמורים של שבת, למה לא? זה חובה, מצווה, דבר גדול.

אבל אפשר להשאיר את המזמורים גם אחרי ברכת המזון.

אני קורא סימן קטן ז', סעוד ג'. מי אם קובע לפתן את סעודתו על הפירות,

עבו לי הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה.

ואפילו אם אוכל מהפירות בתחילה צהוב טוב ולא פת, אינם נברך במפניהם ולא לאחריהם.

יש חלוקים, ולכן טוב שיאכל בתחילה מהפירות עם פת.

ואז, אפילו אם אחר כך יאכל מהן בלא פת, אינם טעונים ברכה כלל.

אגב, ואף על-פי שאין החוזר לבסוף ויכול למהם פת, מאחר שעיקר קביעות היה על האיום.

כל מה שאדם אוכל עם הלחם לא צריך לברך,

הלחם הוא העיקר, וירכת המוציא שעל הלחם פותרת את הדברים האחרים.

ולא רק,

אם זה לירקות,

סלט וכיוצא לזה, אלא הוא עדין גם בפירות,

גם כן יהיה אותו כלל.

המחלוקת באחרונים היא לגבי עוגה.

אדם שאוכל עוגה ואחריה אוכל פירות,

האם זה דומה ללחם או לא?

יש לנו כאן כמה דוגמאות,

ולא כל הדוגמאות שוות.

דוגמה ראשונה, האדם הזה לוקח עוגה ונוגס

חתיכה מהעוגה, חתיכה מהאבטיח,

לועס את שניהם יחד.

כאן, בדוגמה זו,

אין מחלוקת.

כולם מודים שבוודאי יברך רק ברכה אחת בואו מיני מזונות,

ובזה הוא פוטר את האבטיח או את הפרי האחר.

הכלל הוא, כל שהוא עיקר באמנות תפילה מברך על העיקר ופוטר את התפילה.

כאן, בוודאי שהעוגה היא העיקר.

אבטיח זה תפל,

אוכל את זה יחד ממש, ולכן אין לו בורא פירי-האדמה בהתחלה,

וגם לא יברך בורא נפשות בסוף,

אלא בהתחלה מזונות,

לנחל כזית מהעוגה ולברך בסוף על המחיה.

המחלוקת היא בדוגמה כזו.

אני אוכל פרוסה מהעוגה, גמרתי את הפרוסה,

אני מתחיל לאכול פלח מהאבטיח.

האם בזה אני צריך לברך או לא?

גם בדבר הזה חמדת ישראל אומרת שלא יברך.

אומר, סוף-סוף הפרי הזה בא אחרי העוגה, כמו שאתה אוכל לחם ואבטיח אתה לא מברך,

ואיפה הדין גם בדבר הזה,

גם כי זה נחשב כעיקר ותפל.

אבל רוב הפוסקים לא הלכו בשיטה זו,

אלא אמרו,

צריך לברך על כל מין ומין בפני עצמו.

מה אני עושה כדי לעקוף את המחלוקת?

במקום להתחיל עם העוגה, לברך עליה בורא מיני מזונות,

ואז אני מסתבך

אם אני צריך לברך על אהבתי האח או לא, יש לי העצה פשוטה.

אני מתחיל, קודם כול, מברך בורא פרי האדמה על האבטיח.

אכלתי מזה כזית,

אחר כך אני עובר לעוגה,

ואז אני מברך בורא מיני מזונות על העוגה.

בזה אף אחד לא יגיד לי שהברכה בורא מיני מזונות על העוגה היא ברכה לבטלה.

אף אחד לא יאמר כדבר הזה, בזה אני פותר את הבעיה.

מנין לי את העצה הזו?

למדנו למעלה בסימן קעד סעיף ז',

מחלוקת כעין זו

בין המגן אברהם ושאר האחרונים,

באדם שאוכל עוגה ושותה מים,

האם יברך על המים או לא?

בא גאון עמוד יוסף מיוחס בספרו, מעט מים, ואמר עצה.

אל תתחיל לאכול מהעוגה, אלא

תתחיל קודם כול עם המים, תברך שהכול, תשתה מהמים.

גמרת רביעית מהמים,

אז תעבור תברך על העוגה בורא מיני מזונות.

בזה, הלבדי כולה עלמא, תהיה לך גם ברכה ראשונה, גם ברכה אחרונה.

מעין זה אני משתמש בפתרון הזה גם פה.

היינו יברך קודם כול על הפרי,

ולאחר מכן יעבור לעוגה.

שוב,

גם בעוגות לא כולם שווים לעניין זה.

יש כמה וכמה סוגי עוגות.

אם ניקח עוגת שמרים,

שם יש לנו צד להקל ולומר שלא יצטרך לברך על האבטיח,

ולכן חייב לאכול את האבטיח לפני העוגה.

אבל לגבי עוגה כמו בפלה או בורקס, שהוא יבש,

שנכסס,

בדוגמאות האלה יכול להיות שהצד להקל,

לברך בורא פרי-האדמה על האבטיח אחרי העוגה יהיה קל יותר.

מה ההבדל בין עוגת שמרים לבפלה?

זה לא שאני מסתכל לפי המחיר או לפי השם,

אלא למדנו למעלה בסימן קסח, סעיף ז',

שלושה דעות מה נקרא פטבה בכיסנין.

ולגבי עוגת השמרים זה לא ברור, לא מוסכם לכל הדעות,

שזה יהיה בוודאי עוגה.

אולי הפירוש להלכה, מה זה פטבה בכיסנין, כמו שאמר רבנו חלנאל, דבר שנכסס,

עוגת השמרים לא נכססת.

אם כן, ברכתה מעיקר הדין המוציא.

אם לקחת לחם, ברכת על הלחם מזונת, בידי עבד פתרת את זה.

ואז אין לך שאלה גם על האבטיח, שתאכל עמו.

פה, בעניין הזה, יהיה לך צד להקל, שלא יצטרך לברך על האבטיח,

ולכן חייבנו אותו להקדים.

מה שאין כן לגבי ופלה,

יש בו את כל המעלות שאמרו חכמינו.

א', הדבר הראשון, מה שפירש הרמב״ם,

שמערבים בתוך העיסה שמן. גם פה שמים בעיסה מרגרינה.

זה נכסס.

דבר אחרון, יש בין פרוסה לפרוסה שם, בין בפלה לבפלה,

יש שם את הקרם באמצע, זה כהן כיס.

או נאמר בורקס, יבש. גם כן, יש בו את כל המעלות ביחד.

הבצק עלים, יש בו את המרגרינה,

יש בפנים כיס, וגם נכסס.

אז זה בוודאי עוגה.

בדבר שהוא בוודאי עוגה ולא מלחם,

הצד לחייב שיצטרך לברך על האבטיח הוא יותר.

מכל מקום, גם שם יש מחלוקת. גם שם לא יוצא מידי מחלוקת.

ולכן גם שם לכתחילה מן הראוי שיקדים קודם כול את ברכת האבטיח, בורא פרי האדמה,

ואחר כך יעבור לבורא מיני מזונות.

אמת נכון הדבר שמרן כתב לקמ״ן בסימן רשי״א,

סדר קדימה של הברכות.

הסדר הוא הברכה הטובה ביותר,

המוציא לחם מן הארץ, אחרי המזונות,

הגפן, עץ, אדמה, שהכול. יהיה סדר לברכות.

אם כן, איך אני מתיר לו לברך אדמה לפני מזונות?

כשאין לך שום ספק, שום מחלוקת,

תלך לפי אותו הסדר שמרן כתב שם.

פה יש לך בעיה. אם אתה תברך קודם מזונות,

אתה מסתבך. אולי לברך אדמה, אולי לא. למה לך להסתבך?

ולכן כאן מוטב לוותר על ההידור של הסדר המדויק של הברכות,

ובלבד להרוויח את הבעיה החמורה יותר,

היינו הבעיה, אם בכלל, לברך בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ על הפרי שאחרי העוגה.

זה הסדר שאדם יעשה כך תמיד.

כל זה כשהאדם הזה אינו אוכל הרבה.

אבל אם הוא אכל 230 גרם,

אז זה ממש כמו לחם. שוב, יהיה דומה לסעיף שלמדנו,

שם אין לך הרבה מה להסתפק.

גם שם זה יפתור.

היינו, העוגה ברכתם מוציא, והעוגה הזאת תפתור גם את הפרי שיאכל יחד עמו. בזה אין לך הרבה מה להסתפק.

כל הספק הוא, כשהאדם הזה אוכל מעט עוגות, לא יגיע ל-230 גרם,

בזה אמרנו את הכלל, את הצדדים בהלכה.

ולכן אשרי אדם שלפני שחוטף ואוכל,

קודם כול יתבונן מה יש לפניו.

זה דבר שמצוי פעמים רבות.

אדם נולד לו בת,

אז לא נעים,

רוצה להביא לחברים משהו כיבוד קל.

מביא לעבודה או בבית-הכנסת כדי שכולם יגידו להם מזל טוב.

יש שם גם מזונות, העץ, אדמה, שהכול.

או נאמר כשיש אזכרה, גם כן מביאים כיבוד.

אז הסדר הוא לך הרבה. אנשים הולכים לפי הסדר, מזונות,

אבל לא תמיד זה יכול להיות כך,

כי לגבי מזונות ופרי,

פרי העץ והאדמה יש בעיה. ולכן לפעמים אולי יהיה כדאי לעכב את העוגה באחרונה,

לברך על העץ והאדמה קודם.

אלא אם כן ברכת העץ,

אתה מברך לא על דבר שיש בו ספק,

אלא על דבר שאין בו שום ספק, שהוא לא קשור לעוגה כלל ועיקר.

או ברכת בורי פרי האדמה, דבר שלא קשור לעוגה.

אותו אוכל חומוס.

מברכים עליו, בורא פרי האדמה.

יעלה על הדעת שהחומוס הזה טפל לעוגה? בוודאי שלא. אף אחד לא אוכל חומוס עם עוגה. זה בבליית יפשאי דאחלה נעמה בנעמה, אז הוא יהיה דומה בערך לאותו הרעיון.

אז שמה זה בוודאי כדבר בפני עצמו.

אבל יש דבר שהוא רטוב, כמו שהבאתי דוגמה, אבטיח.

כשהעוגה יבשה,

אתה לוקח עוגת שמרים קצת יבשה,

ואחר כך בא אבטיח, מרטיב את הפה, אולי זה נסרח אחריו.

יש לך בעיה,

ואולי יהיה כדאי לשנות את סדר הברכות כדי לא להיכנס למחלוקת האמורה.

אני עובר לסעיף ד'

אף-על-פי שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת,

כיוון שללפת את הפת הם באים, אינם טוענים ברכה כלל.

הכלל של כלשהו עיקר ואימו תפלה מברך על העיקר ופותר את התפלה,

לא תלוי אם היה לפניך באותו רגע שבירכת על העיקר או לא היה.

אפילו אם לא היה לפניך.

אבל ידעת מראש,

היום אשתי לא בישנה רק ירקות,

אני אוכל היום לחם ואבטיח.

אז אפילו אם האבטיח לא היה לפני בשעה שאמרתי את ברכת המוציא,

אבל לדעתי הייתה לאכול את זה עם האבטיח, לכן לא אברך על האבטיח כלל ועיקר,

אלא האבטיח הוא תפל. כך גם לגבי שאר הדוגמאות שהבאנו,

אם נמצא לפניו או לא, זה לא ישנה.

הפוך, אם האדם הזה לא אוכל לחם ואבטיח, אלא

האדם הזה אוכל מרק ירקות, אשתו ברוך השמש, אשת חיל, מבשלת לו, הכול בסדר.

גמר לאכול את כל הסעודה,

אז הוא רוצה לאכול אבטיח לבד להנאתו, לקינוח.

אז אפילו אם האבטיח כבר היה מונח בשעת ברכת המוציא, היה מול העינה,

כותב השלוח,

יברך עליו בסוף בורא פרי האדמה. הוא לא פתר את זה. למה?

את זה הוא לא אוכל עם הלחם,

אינו תפל לברכת המוציא.

כך שאם זה מונח לפניו או לא מונח, זה לא משנה כלל ועיקר, לא מעלה ולא מוריד. אני עובר לסעיף ה'

אם מאחר שברך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם,

ולא היה דעתו על הדורון,

אפילו מדברים שדרכם לבוא ללפת את הפת, צריך לברך עליהם כדין נמלך הגב, ולא ראיתי נזהרים בזה,

וישר דתעמה דסתם דעת האדם על כל מה שמביאים לו בסעודה.

בספר הפרדס כתוב שאם האדם הזה בירך המוציא, ובאמצע הסעודה הביאו לו פיתה מהבית של השכן,

או שהבן שלו הביא מהשוק פיתות,

צריך לברך. הוא לא ידע שיביאו לו לחם אחר.

כשהוא בירך המוציא, הוא בירך על הלחם שלפניו.

הוא לא ידע שהבן שלו הביא לו פיתה, לכן בזה צריך לברך.

אבל הרמה חולק,

והכלל בידינו תמיד,

ספק ברכות להקל אומרים אפילו נגד מרן.

ולכן,

אינו רשאי לחזור ולברך עוד הפעם המוציא על הפיתה שהביאו לו,

אלא אם האדם הזה רוצה לחוש לדעת מרן ולצאת ידי חובה לבדי כול. עלמא, העצה היא כך,

יביא ילד בן חמש, יגיד לו, בוא אני אלמד אותך איך מברכים המוציא,

ויעשה תנאי, אם אני חייב כדעת הפרדס ומרן,

זה בשבילי הברכה,

ואם לא, זה בשבילו.

ממה נפשך אין כאן חשש ברכה לבטלה?

או שייקח מעט סוכר, יברך שהכול ויפתור את זה.

אבל לחזור לברך סתם כך? המוציא אי-אפשר להתיר לו, משום שגם נגד מרן אנחנו אומרים, ספק ברכות להקל, שווה ואל תעשה.

האליער הבא אמר עצה אחרת.

כל פעם שאדם בא לברך המוציא, יכוון לא רק על הלחם הזה, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה.

יכוון על הכול.

אבל זה כבר לא כל כך מצוי, אדם לא חושב בשעת ברכת המוציא,

הוא רעב, ממהר מאוד,

אין לו זמן לכוון שאר הכוונות על כל מה שיביאו לו.

העצות שאמרנו לפעמים יכולות להציל את המצב יותר טוב.

אני עובר לסימן קעט,

היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר,

או שהיה אוכל וקראו החברה לדבר מה ויצא לו לפתח ביתו וחזר.

הואיל בשני המקומות צריך לברך למפריע על מה שאכל,

וחוזר ומברך תחילה המוציא, ואחר כך יגמור סעודתו.

הדינים הללו נאמרו בגמרא במסכת

פסחים בדף קא, שם הסוגיה עוסקת

בדינים הללו.

יש

שתי דרכים שהאדם מתחייב לחזור ולברך שוב.

הדבר הראשון, היסח הדעת,

לא חשבתי יותר לאכול.

אחר כך האדם הזה התחרט,

שינה את דעתו, רוצה עוד הפעם לאכול.

היסח הדעת מחייב לחזור שוב ולברך.

דבר שני, אם האדם הזה משנה את המקום,

אכל אבטיח,

באמצע יצא, קרא לו חברו,

יצא לרחוב, דיבר אתו, אחרי כמה דקות הוא חוזר.

האבטיח נמצא על השולחן, אדום, טעים, רוצה, לא יכול עוד.

בזה אין ספק, אין ויכוח, כולם מודים,

חייב לחזור ולברך עוד הפעם באו פרי האדמה.

אפילו אם הוא אומר לך, תראה,

אבל אני לא התייאשתי מאכילת האבטיח,

אפילו אחי, שינית את המקום.

הוא יצא החוצה,

הלך תחת כיפת השמים, בניין אחר בכלל,

ממילא צריך לחזור עוד הפעם ולברך אדמה.

כך הוא עדין,

בכל סוגי הירקות

בלי יוצא מן הכלל,

או בחלק מסוגי הפירות,

שזפים, מישמיש, תפוז, גלמנטינה.

גם בהם, שינוי מקום,

צריך לחזור ולברך העץ, אליבא דקולעולמה,

חוץ משבעת המינים, כמו שנראה תכף,

לכמן.

הגמרא מביאה מחלוקת בין רב חסדה לרב ששת

לגבי דברים שטעונים ברכה אחרונה במקומם.

בהמשך,

בסוף הסימן נראה שיש מחלוקת

כמה דברים צריכים ברכה אחרונה במקומם.

אני אקצר ואומר בקצרה את הסיכום.

לצורך העניין הזה נאמר שמדובר כאן

בלחם או עוגה מני דגן או פירות משבעת המינים.

כל אחד מהדברים הללו חייב לברך ברכה אחרונה במקום שאחד.

בזה נחלקו רב חסדה ורב ששת.

כאן, כשהאדם הזה יצא,

נכון הדבר שהוא יצא רגע לרחוב,

אבל הוא קשור עדיין עם המקום הזה.

היות שהוא אכל פה כזית במקום הזה, הוא חייב לחזור ולברך ברכה אחרונה, ברכת המזון במקום הזה.

אכל עוגה כזית,

שוב, הוא חייב לחזור למקום הזה ולברך פה על המחייה.

נמצא שגם אם הוא יצא,

זו יציאה על תנאי על מנת לחזור.

יש דבר שכובל אותו.

ולכן בזה נחלקו האמוראים רב חסדה ורב ששת.

האם צריך לחזור ולברך או לא?

גם בראשונים יש מחלוקת עצומה.

גם בין מראה להרמה יש מחלוקת בדבר.

בדרך כלל, כשיש מחלוקת

בין רב חסדה לרב ששת,

תמיד ההלכה כדעת רב ששת בייסורי.

כך כתבו התוספות במסכת ערובין בדף מ'.

ההבדל בין רב חסדה לרב ששת, ההבדל ביניהם בתורה היה,

זה סיני, רב ששת,

ורב חסדה היה בבחינת עוקר הרים.

הגמרא אומרת בערובין ס'

שרב חסדה, כשהיה שומע איך שרב ששת היה אומר את המשניות, את הברהיטות, הכול היה על הלשון, כמו שאומרים, משונן טוב, כל מילה ומילה,

היה מזדעזע מהבקיאות שלו, היה נדהם מההיקף העצום.

וכן הפוך,

רב ששת, כשהיה שומע את הפלפולים של רב חסדה,

היה מזדעזע.

אתה רואה?

זה היה גאון ועצום ורב בבקיאות, וזה היה עוקר הרים.

ידוע שהגמרא דנה במסכת תאוריות בדף יד,

מה יותר חשוב,

האם סיני או עוקר הרים?

נניח יש לי קהילה, אני הגבאי,

אין לי הרבה כסף.

להביא שני חכמים לשלם שתי משכורות? אין לי.

יש לי בקושי משכורת אחת.

יש לי כמה מועמדים, אני בא לפני החכם, ואני אומר לו,

יש לי עשרה מועמדים, חכם ראובן, שמעון, את מי אני בוחר?

אפילו אם יש ביניהם איזה פלפלן אחד שיודע לחדש חידושים, לנענע את האצבע וכן הלאה,

תמצא את זה שבקיא, יודע להגיד לך כל דבר הלכה למעשה.

סיני עדיף. למה? הגמרא מנמקת,

הכול צריכי נמרא חיתיה.

אי-אפשר לחיות בלי תבלין, בלי פלפל,

אבל בלי חיתים אי-אפשר.

ממילא,

בכל מקום שיש מחלוקת, אתה הולך כמו רב ששת,

הלכה כרב ששת בייסוריה.

אבל פה המחלוקת בראשונים היא בגלל שהגמרא הביאה ברייתא כרב ששת, ואחר כך הביאה שיש מחלוקת בזה בין רבי יהודה וחכמים.

ורב ששת, כמו רבי יהודה, רב חסדא כחכמים.

ותמיד אנחנו הולכים בעקבות חכמים.

לכן, פה הכלל לא תופס במידה מושלמת.

משום זה יש מחלוקת בראשונים, איך ההלכה,

האם בדבש את ההון ברכה האחרונה במקומו,

לא יחזור לברך המוציא או יחזור.

מרם הלך בעקבות הריף, הרמב״ם, הרמב״ן, הרשב״א.

רוב הפוסקים אמרו, לא חשוב לנו.

כמו שאם אתה חוזר אתה צריך לברך על האבטיח בורא פירי האדמה,

גם בלחם אותו דבר.

יצאת לרחוב, חזרת,

בין אם אכלת קודם כזית או לא אכלת, בכל מקרה,

קודם כול תחזור, תברך המוציא, ואחר כך יהיה מותר לך להמשיך לאכול.

אם אתה לא מברך,

אסור לך.

אבל לעומת זה,

הרמה בסוף סעיף ב' הביאה לנו את דעת החולקים.

התוספות,

הראש, הסמק, האוחזרוע,

הרבה ראשונים חלקו ואמרו, לא,

יש הבדל, הבדל עצום בין אוכל לאוכל.

על האבטיח ועל השזיפים, תברך. אם יצאת, זה שינוי מקום,

מחייב לחזור ולברך עוד הפעם, בורא פרי העץ או האדמה.

אבל כאן, לחם, הרי אתה קשור למקום הזה, אתה חייב, רס מיל ענו, הוא חייב לחזור לברך ברכת המזון.

ממילא, גם אם חוזר ורוצה להמשיך לאכול,

אסור לו לחזור ולברך

את ברכת המוציא, אלא ממשיך לאכול ללא ברכה.

זו המחלוקת שיש.

מרן פסק, כדעת הרמב״ם,

שיחזור לברך.

הרמה אומר שלא. איך אנחנו פוסקים הלכה?

הכלל בידינו,

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

לכן פוסקים להלכה,

שלא יחזור לברך,

אין לו היתר לברך עוד הפעם המוציא.

אבל אם האדם הזה לא שאל שאלות, חזר, לקח את הלחם, בירך המוציא,

תענה אחריו, אמן.

כעיקר הדין צריך לברך כדעת טריף הרמב״ם ומרן.

לכן הברכה שלו היא לא לבטלה.

הרי כתב הגאון חידה בחיים שאל,

אדם שמברך כדעת מרן, יש לו על מי לסמוך, שהרי קיבלנו הוראות מרן.

לכן אין בזה חשש, אמן יתומה.

אם טעה הוא בירך, תענה אחריו, אמן.

אבל אם הוא לא היה פזיז,

אלא שאל מה צעד זוז שהיינו אוכלים, הלחם הזה, צריך לברך או לא?

תגיד לו, לא, שב ואל תעשה.

אם הוא רוצה לצאת ידי חובה, דיבא דמרה, יש לו עצות.

שיחפש לילד, ילמד אותו את ברכת המוציא, או ייקח סוכה ויפתור את זה,

ישתמש באותן העצות הקודמות.

אבל לחזור בהדיא ולברך על זה, לא יוכל לחזור.

כל זה כשהוא אכל כזית.

אבל אם האדם הזה לא אכל כזית, אכל מעט מאוד,

אכל בסך הכול 10 גרם לחם,

עדיין הוא לא נקשר למקום הזה,

בזה בוודאי שיברך.

אלא כל הבעיה מתחילה כשאכל 19 גרם לחם פרי משבעת המינים או יין.

רק בזה מתחילה השאלה, למה אני אומר 19 גרם?

תמיד אנחנו אומרים, כזית, 29 גרם.

שוב, מחלוקת בין התוספות לרמב״ם.

האם הכזית 29 גרם או 19?

מה אני עושה?

אני אומר ספק ורחוק להקל,

אפילו נגד מרם,

ואני חושש, אולי ההלכה כרמב״ם, לכן 19 גרם לעניין זה, זה כזית.

ואפילו בחלק 19 גרם מהלחם,

אינו חוזר לברך המוציא.

כך גם אם האדם הזה אכל צימוק אחד,

קרא לו חברו, ירד למטה, ועכשיו הוא חוזר.

רוצה להמשיך לאכול צימוקים.

אז האדם הזה שוב מסתבך במחלוקת עצומה,

ולפי דברי הירושלמי לא צריך לאכול כזית צימוקים כדי לברך על העץ.

מספיק צימוק אחד, ברייה, כדי לברך.

אם כן, שוב,

לפי הירושלמי, זה כבר טעון בריכה אחרונה במקומו,

אולי לא יצטרך לברך העץ. שוב, ספק בריכות להקל.

לאו דווקא צימוק.

כל פרי משבעת המינים, ענו אחד,

וכן על זה הדרך, בכולם יהיה הכלל ספק בריכות להקל.

שוב, גם לגבי שתייה.

אנחנו יודעים שרק אדם ששתה רביעית יין מברך ברכת על הגפן ועל פרי הגפן.

אבל זה לא פשוט.

התוספות בסוכה כ-ו' דנים,

אולי אפילו בכזית מהיין יברך על הגפן ועל פרי הגפן.

מרן הביא את המחלוקת

ולא אמר שההלכה היא בוודאי רביעית. לא.

מרן היה זהיר, משמע שהמחלוקת היא עדיין מחלוקת,

ומרן כתב שכדאי שאדם יהיה זהיר.

או שישתה קצת פחות מכזית,

או שישתה תמיד יותר מרביעית.

לא הכניס את עצמו באמצע.

באמצע לשטח הפקר, השטח המפורז, לא כדאי להיכנס.

אז אם אתה רואה שמרן חשש לזה,

סימן שאין זו שיטה יחידה, שיטה דחויה,

יש מקום להתחשב בה,

ולכן מרן נקמן בסימן רי' חשש לדבר ואמר שייזהר לא לאכול כך.

אם כן, גם פה צריכים עלינו לחשוש.

אז אפילו אם האדם הזה שתה 19 גרם יין,

יכול להיות שהאדם הזה לא יוכל לברך.

מה תגיד?

יש לנו כאן כמה ספקי ספקות כדי להתיר לו לברך עוד הפעם הגפן.

אולי ההלכה כדברי הריף והרמב״ם,

שבכלל אין הבדל מה הוא אכל, אבטיח, יין, לחם, תמיד חייב לחזור לברך,

כיוון שירד למטה לרחוב.

אסורים תאמר לו, ההלכה כתוספות והראש,

שמא רק ברביעית יין צריך לברך על הגפן. פחות מזה לא.

ושהוא אומר, בכלל, יין, לא צריך ברכה אחרונה במקומו.

אפשר לברך על הגפן בכל מקום שהוא. ממילא אין לו את כל הבעיה הזאת.

יש לנו כמה וכמה ספקי ספקות.

אבל הבעיה היא שספק ספקה בברכות לא עבדנן.

לכן האדם הזה יכול להסתבך מאוד בדברים הללו.

מה העצה הטובה ביותר?

לא לצאת מהמקום. אתה אוכל מההתחלה ועד הסוף, תישאר באותו מקום.

ואם קוראים לך מלמטה,

תגיד לו לחבר, אני באמצע אכילת הענבים,

אסור לי לצאת.

תעלה אתה למעלה, תזמין אותו שיעלה.

שוב, יש בעיה,

והבעיה הזאת מצויה הרבה בנהגים.

לפעמים הנהג הזה עובר ליד קיוסק,

אז הוא יורד רגע מהרכב,

תן לי 100 גרם שקדים, או גרעינים, או דבר אחר.

טוב, לוקח שקד אחד, מייד מברך, הוא רואה פרי עץ.

טוב,

מייד הוא חזר לאוטו, נכנס לתוך הרכב, זה הרשות היחיד, לא? האוטו שלו זה מקום אחר.

שאל אותו, אדוני הנכבד,

אתה ממשיך לאכול שקדים, אתה עוד פעם מברך או לא מברך?

האדם הזה יתחיל להסתכל עליך, מה אתה רוצה ממני? אני דירכתי לפני רגע עוד.

אבל כאן היה שינוי מקום.

לכן, אם האדם הזה בן תורה, תגיד לו העצה פשוטה,

אל תמהר לאכול.

קצת סבלנות.

תיקח את השקדים,

תיכנס לרכב, בפנים האוטו,

שם אתה מתחיל את השקדים וגומר את השקדים,

זהו, זה בסדר.

אבל אתה עומד ליד החנות, רואה לו מסכן סבלנות,

השקדים חמים, ככה יש להם ריח,

והוא מייד מברך העץ,

הוא מגיע לרכב, ייכנס לפנים, יש לו ספק.

אומנם, אם כבר עשה כן, יכולים לומר לו העצה.

ברוך השם, אשתו נמצאת באוטו, שומרת לו את האוטו בפנים,

תגיד לה,

תברכי העץ בקול רם ותחזני לפתור גם אותי,

יש לי ספק,

אני שיניתי מקום,

אז אשתו תברך בשבילו,

תוציא אותו ידי חובה,

אבל כמו שאמרתי, זה לא מומלץ.

יותר טוב שאדם בעצמו ידאג לעצמו והוא בעצמו יברך בתוך הרכב את ברכת בורא פרי העץ על השקדים,

וזה יפתור את הבעיה בצורה מושלמת.

אומנם,

יש עדיין צד לומר שבדיעבד, אם האדם הזה מירך בורא פרי העץ שם,

בדיעבד לא יחזור לברך במכונית.

אין לו מישהו שיברך בשבילו. בדיעבד, מה היעדים?

בזה דנו הראשונים וחיברו אותנו לדין אחר,

דיני קידוש במקום סעודה.

וקראת לשבת עונג.

במקום שקראת לשבת,

במקום הזה עשית קידוש, שם יהיה עונג,

שם אתה חייב לקדש

ולאכול מייד סעודה.

אם לא תאכל סעודה שם, רק עשית קידוש,

לא ירצת ידי חוות הקידוש, גם הקידוש הלך עליך,

אלא באותו מקום אתה עושה קומפלט קידוש וסעודה.

כותב רבנו נסים גאון,

אם לפני שאמרתי סדרי מרנן אני כיוונתי כך,

אני עושה קידוש פה,

ואוכל בבית.

או, יש כאן חזן, הוא מברך,

אני לא טוען בכלל מהיין,

אבל אני רוצה לצאת ידי חובה מהקידוש.

אפילו אם לא טעמתי רביעית מהיין, כלום לא טעמתי. שמעתי ממנו ויצאתי לידי חובה,

כיוון שכיוונתי מראש, זה בסדר.

המחשבה מועילה,

ילך אחר כך לביתו,

לחיים טובים מול שלום, יושב ואוכל סעודה, אין בעיה.

מרנדא, בית-יוסף,

מביא בשם הראב״ד שיש קשר בין הדין קידוש במקום סעודה לדין שינוי מקום בעניין זה.

כמו ששם המחשבה, הכוונה מראש יכולה להועיל,

גם פה יכול להועיל. לכן,

אם האדם הזה מראש,

לפני שבירך על השקדים בורא פרי העץ, חשב,

אומנם אני ברשות הרבים,

אבל אני רוצה להמשיך את זה אחר כך, ברשות היחיד, גם בתוך האוטו,

לאכול.

אז אם הוא מכוון מראש,

הדבר יועיל,

כך דעת הרמב״ם, ועוד,

וכך המסקנה, לגבי דיעבד, אין ספק.

ספק ברכות להקל, כמו ששם אתה פוסק, אוהדין גם פה.

אין לנו ספק שבדיעבד יהיה הדבר כך.

אבל לכתחילה בוודאי שאסור לעשות את זה,

כי הרמא סיים, כשהביא לנו את העצה של רבנו נסים גאון,

הוא כתב, והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד.

וכאן הוא מתחיל ברחוב וגומר באוטו.

לכן זה לא דבר שכדאי וטוב לעשות אותו דרך התחילה,

אלא בידי עבד.

אין לו אישה מסכן, הוא נוסע לבד,

וזה אמנותו, ספק ברכות להקל.

אבל אם יש לו שם מישהו ברכב יחד עמו,

נגיד לו, אתה מברך העץ על השקדים,

תכוון להוציא גם אותי, לי יש ספק,

אני הסתבכתי, טעיתי וברכתי שם.

אבל אם הוא מראש זוכר את העניין, יהיה מתון,

לא ימהר לאכול לברך שם, אלא רק כשנכנס לתוך המכונית,

אז יברך עץ או אדמה על הגרעינים ועל החומוס, וזה יפתור את הבעיה. אותה הבעיה יש לגבי גרעינים או סוכריה.

דן בנושא הזה בספר איגרות משה של הרב פיינשטיין,

הוא דן בנושא הזה בהרחבה.

וגם שם, לכתחילה לא כדאי.

האדם הזה אומנם מברך ומכוון מראש,

הוא התחיל בבית,

אבל הוא עובר למקום אחר,

בהרמה אמרו שיהיו שני המקומות בבית אחד.

וכאן המקום השני שהוא מפצח את הגרעינים זה הרחוב.

אז זה לא טוב.

ולכן זה לא היתר חלק.

בדיעבד כיוון מראש לפני שאמר בורא פרי האדמה שהוא אוכל גרעינים גם פה וגם ברחוב. בדיעבד,

בסדר, אני אסכים אתך שלא אתיר לו לחזור לברך עוד פעם, בורא פרי האדמה, ברחוב.

אבל לומר לך שמי שעושה כן, זה מהודר שבמהודרים,

שהוא אוכל בסדר,

זה לא בסדר.

ואין הבדל אם זה חול, שבת,

אין דין מיוחד לגרעינים של שבת.

ולכן, כבן על כל הכיס, שלו, של חברו, לא משנה הכוונות,

אבל יש כאן תנאי,

ובתנאי הזה הוא לא עומד בצורה מושלמת.

ולכן, אני קורא סכימאן קער חף. היה אוכל בבית זה, ופסק סעודתו, והלך לבית אחר,

או שהיה אוכל בקרעו חברו לדבר עמו, ויצא לו לפתח ביתו, וחזר.

הואיל ושינה מקומו,

צריך לברך למפרע על מה שאכל,

וחוזר ומברך בתחילה המוציא,

ואחר כך יגמור סעודתו.

אבל אם דבר עמו בתוך הבית,

אך על-פי שינה מקומו מפינה לפינה, אין צריך לברך.

אגב, עיין סימן רשע עג,

אם היה דעתו לאכול במקום אחר, לא מקרה שינוי מקום, והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד.

הגמרא בפסחים קא מביאה מחלוקת בין רב חסדא ורב ששת

לגבי דברים שחייבים ברכה אחרונה במקומם,

כגון לחם ועוגות.

האדם הזה אכל כזית ויצא החוצה.

האם בשינוי מקום צריך לחזור ולברך שובה ומוציא,

או לא.

מחלוקת גם בראשונים. מרן פוסק כדעת הרייף והרמב״ם,

שאומרים שאין הבדל בין דבר שצריך ברכה אחרונה במקומו לדבר שלא צריך ברכה אחרונה במקומו,

אלא בכולם.

שינוי מקום מחייב עוד הפעם לברך.

אבל דעת התוספות, הראש והרמה,

שיש להבדיל ביניהן. ולכן,

רק בירקות ופירות שאינם טוענים ברכה אחרונה במקומם,

אם יצא לרחוב וחזר, צריך לחזור ולברך שוב.

אבל אם האדם הזה אכל לחם וכיוצא בו,

שצריך ברכה אחרונה במקומו,

בדבר כזה,

גם אם יצא,

כיוון שאין כאן הסח הדעת, הוא לא מסיח דעתו, הוא לא מתנתק מהמקום הזה,

הרי בעל כורחו הוא חייב לחזור למקום הזה.

ולכן,

לא יחזור לברך המוציא.

וכך ההלכה, אף שמרן פסק

נגד התוספות, אבל כלל גדול בידינו אומרים,

ספק ורחוק להקל,

ואפילו נגד דעת מרן.

ולכן, שו ואל תעשה עדיף.

המחלוקת היא כפולה.

א',

לפי דעת מרן צריך קודם כול לברך ברכת המזון,

ואחר כך לברך שוב המוציא.

לפי דעת הרמה, לא יברך ברכת המזון וגם לא יברך ברכת המוציא,

אלא ימשיך הלאה רגיל.

שוב, גם לגבי ברכת המזון אומרים בזה ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

נכון שברכת המזון מצוותה עיקרה דאורייתא,

אבל פה, בדוגמה הזו,

אין כאן שום חשש מדאורייתא,

כי הרי בסוף הוא יברך ברכת המזון.

כל המחלוקת היא אם צריך לברך פעמיים או פעם.

האם צריך לברך גם באמצע, על זה הוויכוח.

אבל בסוף הרי בוודאי הוא מברך,

ומה שיברך בסוף, בוודאי שפוטר ומוציא את הכול ידי חובה על היבא דכולי עלמא.

ולכן המסקנה היא שלכתחילה, אם האדם הזה שואל,

אומרים לו שאסור לך לשנות את המקום,

שמא ישכח מלברך,

עבר ושינה את המקום, בין בלחם ובין בדברים אחרים.

אם האדם הזה לא אכל כזית,

הוא חייב לחזור ולברך שוב.

כשאכל כזית, אז מבדילים אנחנו בין פירות וירקות

שאינם טוענים ברכה אחרונה במקומם שעליהם חייב לחזור ולברך,

יברך עוד הפעם בורא פרי האדמה,

לבין לחם שצריך ברכה אחרונה במקומו,

ולכן על הלחם אין צורך לחזור ולברך.

דווקא מילה,

כשאדם נמצא בביתו,

אבל אם האדם הזה נמצא בבית

בעל-הבית, נמצא כאורח אצל אדם אחר,

גם אם יצא לרגע וחזר,

גם שם לא יחזור לברך כלל ועיקר.

השאלה היא, מה נקרא שינוי מקום?

מאיזה מקום לאיזה מקום אתה מחשיב את הדבר כשינוי מקום?

התוספות והראש למדו את הנושא מהכלל שנאמר בקידוש במקום סעודה,

במקום שקידש, שם חייב לסעוד, כמו שכתוב,

וקראת לשבת עונג, במקום שקראת לשבת,

שם יהיה עונג.

גם שם יש כמה וכמה דעות בנושא.

הדעה הראשונה היא אם האדם הזה רואה מקומו הראשון.

אומנם הוא עבר מהחדר לחדר השני,

אבל הדלת פתוחה ורואה את המקום שקידש בו.

כותב רב-סטאר שלום גאון שהדבר מועיל, גם אם יוכל בחדר השני,

זה נחשב כקידוש במקום סעודה.

מרן העתיק את זה להלכה בסימן רשע עג, בלשון יש אומרין.

המאמר מרדכי אומר שגם דעת מרן היא כך,

ואין הסתם נוגן.

יש אומנם חולקים,

אבל אם הדברים חופפים בין שם לכאן,

גם פה יהיה אותו כלל, והרי כלל גדול בידינו,

ספק ברכות להקל.

ולכן, אם האדם הזה עבר מחדר לחדר,

הוא בירך בורא פרי האדמה על האבטיח,

התחיל לאכול את האבטיח על השולחן הזה,

ואחר כך יצא לפרוזדור.

בין הפרוזדור והשולחן הדלת פתוחה והוא רואה את מקומו הראשון.

בזה אנחנו מצרפים את דברי רב-סר שלום גאון,

ולכן,

ספק ברכות להקל,

בין אם תאמר מרן סובר כך או לא.

בכל מקרה, הרי אפילו נגד מרן אומרים ספק ברכות להקל.

דבר שני,

אם האדם הזה, לפני שבירך, דעתו הייתה

שהוא יעבור לחדר השני בהמשך האכילה.

גם בזה, מייד אחרי הברכה טעם,

אכל, ואחר כך המשיך והלך לחדר השני.

אפילו אם בחדר השני הוא לא רואה את מקומו הראשון,

אפילו הכי בדיעבד לא יחזור לברך.

אבל גם בדוגמה הראשונה וגם בדוגמה השנייה יש מחלוקת.

הזכרנו אמש שיש מחלוקת גם בדעת מרן בסעיף ג',

ולכן כשהוא בא לשאול אם אפשר לעשות כך,

הוא יגיד לו, לא.

לכתחילה מומלץ מאוד שלא ייעשה כדבר הזה.

הבעיה הזו מצויה הרבה אצל המלצרים. המלצר לא תמיד הוא אוכל במקום אחד, אין לו כיסא קבוע.

לפעמים הוא אוכל במקום זה, עובר למקום אחר,

לפעמים הוא בא מוקדם,

אוכל במטבח, מתחיל, גומר, מברך בברכת המזון,

ואחר כך מתחיל לעבוד.

אבל לפעמים הוא לא הספיק,

הוא בא מאוחר.

החברים שלו אכלו,

הוא מסכן איחר, הפסיד את המנה שלו, מה שהיה צריך לאכול שם,

והוא אוכל מדי פעם יחד עם האנשים. השאלה אם יצטרך עוד הפעם לחזור ולברך שוב המוציא, או ברכה אחרת,

שוב תהיה אותה הבעיה. ולכן מן הראוי לומר לו שיעשה כך.

לפני שיברך את הברכה,

יכוון על כל המקומות

שהוא יאכל בהם.

דבר שני,

ישתדל שלא לאכול אלא דווקא במקום שהוא רואה את המקום ששם בירך את ברכת המוציא.

נניח

במקום כזה,

אפילו אם הוא בירך שם, בפינה ההיא,

גם מהפינה של הכיור הוא רואה את מקומו הראשון,

אז עדיין הוא גם רואה,

וגם אותו חדר מפינה לפינה,

וגם דעתו הייתה מעיקרה על זה.

יש לנו, אם כן,

תרתי לטיבותה,

ספק ספיקה, יכולים להתיר לו בזה גם לכתחילה.

כך גם לגבי קידוש במקום סעודה.

אפילו אם האדם הזה קידש פה,

אבל לאכול הוא אוכל בחלק השני.

אפילו, אחי, כל זה נחשב כחדר אחד,

כיוון שהוא רואה את מקומו הראשון,

ודעתו הייתה על כך מעיקרה.

יש כאן תרתי לטיבותה,

כמו ששם הקלנו, הוא הדין גם פה, גם לעניין ברכה,

יכולים להקל בדבר,

שניהם שווים, זה וזה שווים.

כשם שנחלקו הרמב״ם והראש,

אם יברך ברכת המזון ואחר כך יברך שוב המוציא וימשיך לאכול,

כך גם נחלקו לגבי פירות.

אם האדם הזה אכל כזית אבטיח, ירד לרחוב,

כעת הוא חוזר למקומו הראשון ורוצה להמשיך לאכול.

שוב, גם בזה תהיה מחלוקת,

האם יברך קודם כול בורא נפשות ואחר כך בורא פרי האדמה או לא.

המסקנה היא, שוב, גם בזה אומרים, ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן,

ולכן לא יברך בורא נפשות,

אבל ברכת בורא פרי האדמה חייב לברך.

הרי על אבטיח אין ברכה אחרונה במקומו, אליבדי כל העלמא, ולכן לגבי ברכת בורא פרי האדמה אין ספק.

אין מחלוקת.

כולם מודים שבאמת צריך לברך ברכת בורא פרי האדמה,

אלא אם כן האדם הזה יצא על מנת לחזור מייד.

נניח הילד שלו ברח, התינוק שלו, יש לו ילד בן שנתיים,

כבר מגיע על ידית של הדלת, מדי פעם הוא מוריד את הידית ובורח מבית-האסורים.

ירד לרחוב, והאדם הזה פוחד, הילד שלו חלילה יקרה משהו,

אז הוא ירד מייד, הרים אותו וחזר הביתה.

אז הוא ירד וחזר לאלתר,

ובזה לא יחזור לברך, כמו שכתב הראש,

הטורבש וולחן ערוך לקמאן וסימן ר' יז'.

שם מדובר לגבי דין ברכת הריח.

אדם שנכנס לחנות של בשם מוכר בשמים,

יש שם הרבה ריחות טובים,

מברך ברכה בשם המלכות, בורא מיני בשמים.

אם האדם הזה יצא, שינה את המקום,

וחזר אחרי שעה,

צריך עוד הפעם לחזור ולברך שוב, בורא מיני בשמים.

שם בוודאי אין ברכה אחרונה בכלל,

קל וחומר שאין במקומו.

מרן מסיים,

אם האדם הזה יצא וחזר לאלתר,

כאן בחיי גוונה, לא חוזר לברך.

אז משם אתה לומד גם לדוגמה שלנו, לעניין זה של האבטיח,

שניהם שווים, כיוון שיצא וחזר מייד, לא נורא.

אבל אם לא חזר מייד לאלתר,

אלא ראה את חברו ודיבר עמו,

התעכב שם כמה דקות.

בזה, כשהחזור צריך לברך, אליבא דיקולי עלמא, בורא פרי אדמה.

כל הוויכוח היה על בורא נפשות, ובזמן הוא לא יברך בינתיים,

אלא כשיסיים לאכול את כל האבטיח,

רק אז יברך את ברכת בורא נפשות.

יש שני טעמים מדוע אסור לשנות את המקום.

נפקא מינה בין שני הטעמים,

אם האדם הזה ייקח עמו את הלחם או את הכוס צב.

היינו,

האדם הזה רוצה לאכול בבית,

אבל רוצה להמשיך לאכול גם אצל האדמור שלו, לקבל שם שיעורי אדמור.

אז הוא לא מברך ברכת המזון בבית,

אלא לוקח עמו פרוסת לחם בכיס,

והולך לשם, וגומר שם את האוכל, ושם מברך ברכת המזון.

אליבא דה רמה זה יכול להועיל,

אבל

אליבא דה רמב״ם במרן זה לא ברור שהדבר מותר לכתחילה.

כך גם אם אתה הולך עם הכוס תה שלך, אתה מסתובב בין החדרים.

גם זה עדיין תלוי במחלוקת הפוסקים.

אם נאמר שעיקר הטעם שמא ישכח מלברך,

כשהכוס תה בידו זה מזכיר לו, ואין חשש לדבר הזה.

או הוא לוקח את פרוסת הלחם בידו,

אז כשהפרוסה בידו אין חשש שישכח את ברכת המזון.

זה מזכיר לו שהוא צריך לבאר את ברכת המזון.

אבל אם נאמר שכל האיסור לשנות את המקום,

כי הוא עוקר את המקום, עושה הפסק ומצריך ברכה מיותרת,

אז אין דווקא מיניים הפרוסה בידו.

ולכן, שוב,

העצה הזאת, לא כדאי להשתמש בה לכתחילה, אלא

אדם שרוצה לא להסתבך,

הדבר הטוב ביותר,

אותו מקום שישבת,

התחלת לאכול,

שם אתה מסיים מההתחלה ועד הסוף,

מקום אחד, לא לזוז מהמקום כלל ועיקר.

ילדים לא יכולים לשבת, מסתובבים,

אבל אדם שהוא מבוגר,

מבוגר גם בשכלו, מן הראוי שיהיה מתון ולא יזוז. לכן,

אם יש לו טלפון בחדר השני,

לפני שישב לאכול, כדאי שינצק את הטלפון,

שהדודניק הזה לא יטריד אותו ולא יקפיץ אותו מדי פעם באמצע הארוחה, יעמיד לו את האוכל בגרון.

ולכן, הכי טוב שישב בשקט, במנוחה,

יגמור את הסעודה, בירך זריקת המזון,

אחרי זה ילך לדרכו לחיים טובים ולשלום לאן שהוא רוצה.

חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה,

כאן הדוגמה הזאת שהאדם הזה יוצא לצורך מצווה עוברת, לשמח חתן וכלה.

לא בכל רגע שאתה רוצה יש לך את זה.

בזה, אין ספק,

כולם מודים שמותר לכתחילה לעקור מהמקום וללכת

למקום אחר,

ואחר כך, כשיחזור, ייעשה כפי מה שאמרנו קודם.

המחלוקת היא האם מותר לצאת לצורך מצווה שאינה עוברת.

מה זה מצווה עוברת?

כמו הדוגמה שאמרנו, לקראת חתן או כלה,

או ללכת לשמוע קדיש או קדושה וכיוצא בזה.

אבל יש לפעמים מצווה שאינה עוברת,

הוא הולך לבית-הכנסת כדי ללמוד תורה,

אז המצווה הזאת אינה עוברת. אתה יכול ללמוד גם פה בבית מי אמר שאתה צריך דווקא שם, וכן, זה הדרך.

יש כמה דברים שאינם בהכרח שיעקור ממקומו כדי לקיים את המצווה שם.

בזה יש מחלוקת,

תלוי בין שני הטעמים שאמרנו קודם,

האם מותר לו לעקור או לא,

מרן בדבר הזה מקל ומתיר.

הגמרא שהביאה את הדוגמה הזאת דיברה כתוב בהווה,

זה הדבר המצוי,

אבל לאו דווקא המצווה עוברת,

אלא אפילו לצורך מצווה שאינה עוברת,

גם כן מותר לו לצאת.

מרן מפרט בסעיף ב' עוד היתר בעניין זה שלא יצטרך לברך שום ברכה.

הדוגמה היא, חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה,

אם הניחו שם מקצתם חוזרים למקומם וגומרין סעודתן,

ואינם צריכים לברך שנייה.

ואם לא הניחו שם אדם,

כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע,

וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחילה.

וכן, אם היו מסוגים לשתות או לאכול פירות,

שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו,

ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל,

וחזור ומברר שנית על מה שהוא צריך לאכול.

המשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד אינו צריך לחזור ולברך.

כאן מדובר שיש לו חברים,

הוא לא אכל לבדו, לא אכל לבד, אלא היו עמו עוד אנשים.

גם אם האדם הזה שינה מקומו, יצא לרחוב וחזר,

הקביעות

שקבעו לאכול יחד נשארה במקומה הראשון.

ולכן,

כאן,

יצא וחזר, מותר לו לכתחילה להמשיך לאכול,

ואינו צריך לחזור ולברך.

הדבר מצוי הרבה בלילי הושענה רבה או שבועות וכיוצא בהן.

האדם הזה בירך בורא מיני מזונות,

אכל כזית מהעוגה ויצא,

יצא החוצה וחזר אחרי כמה דקות.

כאן, בדוגמה הזאת, הוא לא אכל לבד הרי,

השמש בשעה שחילק לכולם מהמזונות נתן לכולם ביחד, וכולם יחד אכלו.

נמצא שיש כאן קביעות עם עוד כמה אנשים,

ולכן,

בזה בחי גוונה אינו צריך לחזור ולברך, כיוון שנשארו האנשים.

לא רק אם יש הרבה אנשים,

אפילו אם יהיה עוד אחד עמו,

שניים בסך הכול,

גם כן תהיה הקולה הזאת.

אני נשארתי והוא יצא.

כשהוא יוצא, הוא לא צריך לחזור לברך.

לכן, כדי להימנע מכל הבעיות,

אם הם צריכים לצאת,

שלא יצאו שניהם בבת-אחת,

יעשו רוטציה.

יצא הראשון,

יחזור, ימשיך לאכול, אחר כך אני אצא במקומו.

זה הדבר הטוב ביותר, זה הפתרון המצוין.

לא רק אדם גדול, אפילו אם יש לו ילד בן שש שהגיע לחינוך

ומצטרף למצוות זימון,

הילד הזה גם אכל כזית יחד עמו.

שוב,

הוא יוצא וחוזר, הילד נשאר, המשיך לאכול,

גם בזה הקביעות הראשונה נשארה.

קל וחומר, אשתו אכלה עמו,

ולכן כשאחזור לא יצטרך לחזור ולברך, אליבא דקולענמה.

אבל, מסתיים מרן,

כל זה דווקא בלחם ועוגה,

אבל אם האדם הזה אכל יחד עם החברים אבטיח

וירד לרחוב.

כשחוזר צריך עוד הפעם לברך בורא פרי האדמה,

כי אבטיח אינו צריך ברכה אחרונה במקומו,

ולכן דינו שונה.

זה החידוש

שמרן מדגיש.

אבל לא כל האחרונים הסכימו עם מרן בדבר הזה.

יש חלק שהביאו ראיות לדברי מרן, אבל יש חלק שחלקו עליו.

ולכן,

כלל גדול בידינו הוא ספק ורחות להקל.

גם אם האדם הזה אכל אבטיח וחוזר למקום הראשון שנמצאים שם חברים,

לא יחזור לברך בורא פרי האדמה.

גם בזה אומרים ספק ורחות להקל אפילו נגד מרן.

לכן, בליל השבועות, בדוגמה שהבאתי קודם,

אם האדם הזה יצא החוצה וחזר,

לא רק על העוגה,

דבר שצריך ברכה אחרונה במקומו,

לא צריך לחזור ולברך מזונות,

אלא גם על האבטיח אינו צריך לברך ברכה אחרונה במקומו.

שני הדברים שווים לעניין זה.

יש רק דוגמה אחת יוצאת מן הכלל שנוכל להתיר לו לחזור ולברך.

הדוגמה היא כך.

השמש חילק לכולם תה.

כולנו בירכנו שהכול נהיה בדברו, שתינו.

האדם הזה יצא,

אחרי שעתיים מביאים להם, סיבוב שני, עוד שתייה.

האדם הזה בא ושואל, הוא אומר,

אני יצאתי לחצר, החצר שלנו כאן תחת כיפת השמים,

אני יצאתי, וכעת על הכוס השני אני רוצה לברך,

האם אני רשאי או לא?

אומרים לו שכן, שיחזור ויברך שהכול.

מה ההבדל בין הדוגמה של האבטיח לתה?

הרי שניהם שווים לעניין ברכה אחרונה במקומו.

ההבדל הוא כך,

כאן עבר שעתיים, עבר זמן כדי עיכול,

ולכן יש מחלוקת בדעת הרמב״ם,

האם צריך לחזור ולברך שהכול?

המחלוקת היא אפילו אם לא יצא החוצה,

אלא רק עבר שעתיים,

נעשה שוב צמא, עבר כדי עיכול,

האם צריך לחזור ולברך

על המשקה,

או אפילו אם כל הלילה ישתה עוד עשרה כוסות, לא צריך לחזור ולברך.

בזה אתה אומר, ספק ספקה,

אתה מצרף את דברי מרן שאמר שעל דבר שלא צריך ברכה אחרונה במקומו,

כמו הדוגמה של התה שאמרנו,

בזה צריך לחזור ולברך,

וכשיש לך עוד סניף אתה עולה דרגה ויש בנו כוח להורות כדעת מרן.

ולכן בזה על הכוס תה, שאחרי שעתיים,

יחזור ויברך.

ממילא גם באבטיח. אם האדם הזה אכל אבטיח יחד עם החברים,

יצא החוצה וחזר, ואחרי שעתיים מביאים לו אבטיח.

כיוון שעבר יותר משעה ורבע, עבר זמן כדי עיכול,

ממילא גם בזה תוכל להורות כדעת מרן שיחזור ויברך שוב אדמה.

מתי נאמר לו שלא יחזור לברך אם הוא חזר וממשיך לאכול אבטיח?

בתוך שעה ורבע.

עקרונית, באותו לילה

יש בתי-כנסיות שמביאים הרבה אנשים מהפירות,

הירקות והעוגות לעילוי נשמת יקיריהם.

והם חושבים, אם יברכו על זה,

אז אבא שלו ייכנס ישר לגניידה.

אם לא יברכו על זה, מי יודע, אולי יישאר בחג השבועות בגיהינם.

זה המוח של האנשים האלה.

האמת, זה לא מדויק.

אם אתה מברך על פרי אחר, לא על הפירות שהבן שלו קנה,

ברכת בכוונה על פרי אחר והכיוונת לפתור את זה,

אז אכלת גם את זה בצורה נכונה,

גם על זה חלה הברכה,

והיה כאן תיקון מושלם.

אם הייתה כאן איזו נשמה מגולגלת,

הנשמה תוקנה.

אין שום ספק בדבר.

אבל מה נעשה להם?

קח דעתם של האנשים.

דעתו לא נוחה עד שכל הקהל יברכו על זה, גם ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה.

טוב, אין בעיה.

יכולים לצאת ראש עם האנשים האלה.

העצה הפשוטה ביותר היא לא להביא את הכול רצוף,

אלא להביא בזה אחר זה רווח תשימו בין עדר ובין עדר. היינו,

אם את הראשון הביאו בתשע וחצי, סיבוב ראשון,

לא יביאו את השני לפני רבע לאחת-עשרה,

את השלישי בשעה 12.

יהיה, בין אחד לאחד יהיה שעה ורווח זמן.

יש להם רווח של שעה ורווח, עובר שעה ו-12 דקות, זהו זמן עיכול.

בזה פותרים את הבעיה.

ואם גם זה לא מהווה פתרון, אז העצה היא אחרת,

לברך ברכה אחרונה. שייתנו להם בשפע,

יברכו מייד ברכה אחרונה,

ואז בזה פותרים את הבעיה.

הרי כותב הביאור הלכה בסימן קצי,

אדם שאכל שיעור,

אפילו אם הוא חושב, אולי בעוד שעה-שעתיים אני אוכל עוד,

חוששים שמא ישכח את הברכה האחרונה,

ולכן אומרים לו מייד,

תברך בורא נפשות,

אל תעשה חשבון מה יהיה בעוד שעה-שעתיים. כעת אכלת שיעור, סיימת, תברך מייד.

ואז אם הציבור כולו בירך בורא נפשות,

ואם היו עוגות בירכו גם ברכת מעין שלוש,

ואז אפילו אם לא היה שעה ורבע,

אחרי שעה הביאו להם סיבוב שני,

אז יוכלו האנשים הללו לברך שוב, כיוון שהייתה כאן הברכה האחרונה.

אבל אם האדם הזה מצד אחד רוצה שיברכו ומצד שני לא הביא הרבה, הוא נותן לכל אחד רק מישמיש אחד,

אין שניים,

אז איך תוכל לברך בורא נפשות על מישמיש אחד? זה בעיה.

אז תגיד לו לאדם הזה, אתה מסבך אותנו,

לכן יחברו אותו עם עוד אדם כדי שלא תהיה שום בעיה בהלכה.

הסיבה שהקלנו קודם לעניין התה,

שאמרנו שאם יצא וחזר, שיהיה חזור לברך שהכול,

היא משום שאותו ערב

אין הכרח שהם קובעים לשתות.

הקביעות בליל חג השבועות היא יושבים יחד ללמוד.

דרך אגב, אנחנו גם שותים. הגבאים הטובים דואגים לנו להרטיב את הפה, שתייה,

אכילה וכיוצא בזה.

אבל עקרונית,

באנו לאותו ערב בשביל

ללמוד תורה ולא בשביל לאכול.

לכן

הקביעות שם היא לא כל כך ברורה,

זה לא חד-משמעי.

ולכן ישתדל האדם שלא לצאת,

יסדר את כל מה שהוא צריך מראש וישב כל הערב באותו מקום, ישתדל שלא לזוז מהמקום. אדם שמסוגל לזה, בוודאי שרצוי לכתחילה לעשות כן.

מה עם הטירות?

גם אם האדם הזה יצא לשירותים, הרי הוא יצא לכאן, תחת כיפת השמים,

אז האדם הזה,

נכון שהיה אנוס, הוא לא עשה את זה סתם לטייל, אפילו, אחי.

היה כאן הפסק,

ולכן כשהחזור יברך עוד הפעם שהכול נהיה בדברו על התה.

יש לו, לאדם הזה, עצה לצאת לדחובה לבדי כל העלמא.

העצה היא כך,

באתי בתשע וחצי,

הביאו לי לשתות כוס תה ראשון.

ואני מודע לבעיה, למחלוקת,

מה אני עושה? אני אומר, לפני שאני מברך שהכול,

אני מכוון בברכה הזאת לפתור רק את הכוס הזה בלבד.

זהו.

כוס אחד, הוא הראשון והוא האחרון.

ואז יצא וחזר,

אז יוכל לעשות לכתחילה כדעת מרן, כי היה לו כאן כוונה נגדית

שלא לפתור את שאר הכוסות.

כי אין מה שמרן כתב למעלה בסימן קעד סעיף ד',

שם הבאנו כמה וכמה דוגמאות לעניין הזה.

כך הוא עדין גם פה.

גם בדבר הזה יוכל לעשות את העצה האמורה.

מרן מסיים בסוף סעיף ב'

אדם שרוצה לאכול תאנים,

הוא נמצא בשדה,

אכל במזרחה של תאנה זו,

ובא לאכול במערבה, צריך לברך.

מרן ממשיך בסעיף ג'

אמורל יש מי שאומר שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן לאילן,

כיוון שבירך על אילן אחד,

אין צריך לברך על האחרים,

והוא שבשעה שבירך היה דעתו לאכול מאותם האחרים.

אבל מגן לגן צריך לברך, אפילו אם הם סמוכים,

ואפילו אם כשבירך תחילה היה דעתו על הכול.

מרן מנסח כאן את ההלכה בלשון יש מי שאומר שהמחשבה שחשב לפני כן,

לפני שהתחיל לברך,

חשב גם על הגן הזה וגם על הגן השני, מועילה.

ואילו בסעיף הקודם כתב בסתם שאם אכל בצד אחד של האילן עובר עכשיו בצד השני של התאנה, צריך עוד הפעם לברך העץ.

למה שמה צריך ופה לא?

יש כמה הסברים, ויש נפקא מינה גדולה ביניהם.

ההסבר הראשון,

כיוון שהאדם הזה כיוון, לכן לא צריך לברך.

שם, בסעיף ב',

בשעה שבירך העץ, הוא לא חשב ללכת לצד מערב,

אלא הוא חשב לאכול תאנים רק מצד מזרח.

כשראה שהתאנים כאן לא מבושלות 100%,

אז הוא מסתובב, אמר, אולי בצד מערב יותר טוב.

לכן צריך לחזור לברך,

כיוון שלא היה בדעתו.

הסבר שני, שם העץ נמצא בשדה מקום שאין גדר.

פה מדובר בגן שיש בו גדר.

אם כן, זה כאילו חדר אחד והוא עובר מפינה לפינה בחדר השני.

כמו שאמרתי, יש מחלוקת בדעת מרן.

הדרן נוקט

שדעת מרן, כמו שכתב בסעיף ב',

שצריך לחזור ולברך,

ומה שכתב כאן בסעיף ג' בשם אורחות חיים,

הוא כתב את זה בשם יש מי שאומר, ומרן עצמו לא סובר כך.

אם כן, לדעת מרן צריך לחזור לברך,

ואם הוא יעבור לאכול מהעץ השני צריך לחזור לברך, ואם לא יברך, הרי הוא נהנה מהעולם הזה בלי ברכה.

כך מסביר הגרח בדעת מרן.

הדבר מצוי הרבה אצל אותם האנשים שעובדים בקטיף.

שואל אותך, אני אוכל קצת כאן?

אכלתי בהתחלה שסק כשהייתי בעץ הראשון.

אחרי עשר דקות על העץ השני הוא כבר נהיה עוד פעם צמא והוא רוצה לאכול עוד אחד, וכן הלאה.

האדם הזה מסתבך. אם יב...