הלכות שינוי מקום והיסח הדעת בסעודה – דיני ברכות, נטילה, ושמירת רציפות האכילה להלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

הדבר מצוי הרבה אצל אותם האנשים שעובדים בקטיף.

הוא שואל אותך, אני אוכל קצת כאן.

אכלתי בהתחלה שסק כשהייתי בעץ הראשון.

אחרי עשר דקות על העץ השני הוא כבר נהיה עוד פעם צמא והוא רוצה לאכול עוד אחד וכן הלאה.

האדם הזה מסתבך. אם יברך אולי זו ברכה לבת אלה.

אם לא יברך האדם הזה אולי נהנה מהעולם הזה בלי ברכה.

לכן יש עצה פשוטה לייעץ לאדם הזה לפתור את הבעיה.

תגיד לו,

כשאתה נמצא למטה אל תברך ואל תאכל מהפירות שלמטה,

אלא תמיד אתה רוצה לברך ולאכול,

תאכל רק מצמרת העץ.

שם הוא מברך,

ואז

כשהמשיך בעץ השני,

שוב הוא עלה על הסולם, הגיע לצמרת העץ,

משם הוא רואה את המקום של העץ הראשון.

משם יש לך את כל המעלות.

גם הייתה דעתו על כל העצים, וגם הוא רואה את מקומו הראשון.

ותרצה לטבעותה, אני אתיר לו לעשות כך,

ואז יוכל האדם הזה להמשיך ולאכול ולא יצטרך לברך.

אם כן, אתה אומר לו תנאי פשוט,

כדי לא להסתבך בהלכה,

אתה אוכל מכל העצים שאתה רוצה, בתנאי,

אל תאכל מלמטה,

אלא רק כשתעלה לראש הסולם מהפירות שלמעלה.

בדרך כלל הפירות שלמעלה הם מבושלים יותר, טעימים יותר, זו גם עצה טובה בשבילו.

אבל אני לא בא מצד העצה הטובה בגלל הטעם הטוב, אלא מצד ההלכה הטובה שיש בעניין זה,

כי כאן יש תרצה לטבעותה,

גם מחשבתו הייתה בזה וגם רואה את מקומו הראשון, כל שכן אם המקום מגודר,

כל הפרדס שם מגודר,

בזה הוא פותר את הבעיה, ואז לא יצטרך לחזור ולברך.

הלאה, ואחי,

אם האדם הזה לא תמיד יש לו כוח לעלות לראש הסולם,

אז בזה, בחיי גווני, יש לו בעיה, לאדם הזה,

אם יחזור ויברך שוב או לא.

ולכן, כמו שאמרנו, מומלץ יותר לעשות בדרך הקודמת.

אני אסכם את מה שהזכרנו עד עתה,

כדי שנדע איך לנהוג להלכה למעשה.

לכתחילה אסור לאדם לעזוב את המקום, לצאת למקום אחר.

ואין הבדל בזה בין לחם לדברים אחרים.

האיסור נוהג בין בלחם ובין בדברים אחרים.

אומנם הרזה,

רבנו אזרחיה הלוי, בעל המאור,

הוא אומר שבדברים שאין צורך לברך ברכה אחרונה במקומו, כמו אבטיח וכיוצא בו,

מותר לו לעקור לכתחילה.

אבל גם זה לא מוסכם, כי לפי טעם התוספות והראש,

גם בזה יש מקום לאסור.

ולכן, גם בזה צריך להימנע.

אלא אתה רוצה לקום וללכת, קודם כול תסיים.

תסיים, תברך ברכה אחרונה.

אחרי שברך ברכה אחרונה, אתה חופשי, תלך לדרכך לאן שאתה רוצה.

אבל אם יש לו לאדם הזה מצווה,

הוא יוצא לצורך מצווה.

אם זה מצווה עוברת, ודאי שמותר.

אפילו אם זה לא מצווה עוברת,

גם בזה יש צד להקל בדבר.

כשיחזור הדבר תלוי אם הוא אכל לבד או לא.

אם היו עמו חברים,

לא צריך לחזור ולברך שום, כיוון שהקביעות הראשונה נשארה.

אבל אם לא היו עמו חברים,

אלא הוא אכל לבדו,

בזה יש הבדל אם האדם הזה אכל לחם ועוגות,

בזה שצריך לברך ברכה אחרונה במקומו,

כיוון שאכל בפעם הראשונה כזית,

כשיחזור לא יברך ברכת המזון ולא המוציא, אלא ימשיך לאכול ללא ברכה.

אבל אם האדם הזה אכל אבטיח שתייה וכיוצא בה,

כשיחזור חייב לברך עוד הפעם שהקול או אדמה.

גם בדבר הזה צריך לחזור.

כך גם לגבי אדם שרוצה לאכול,

הוא ונוסע, רוצה לאכול שקדים או לפצח גרעינים,

מסתפק החיי אדם, האם משהו בירך ברשות הרבים ואחר כך עלה לעגלה,

האם זה שינוי מקום ומצריך עוד הפעם לחזור לברך או לא.

העגלה של זמנם זה האוטו של ימינו.

ההבדל גם לא כל כך גדול, אז היו בעלי עגלות עגלונים,

היום לעגלון המודרני קוראים לו נהג.

אם האדם הזה שואל מה עלי לעשות, תגיד לו אל תברך ברחוב.

לא כל כך מברכים.

אלא אם הוא רוצה, שיואיל בטובו להיכנס לרכב קודם כול,

ושם יברך, יפצח את הגרעינים ויוכל להנעתו.

אבל אם האדם הזה טעה, לא עשה כן,

העצה היא, כמו שאמרנו קודם,

שיאמר למי שנמצא שם,

תיקח שקד אחד, תברך ותכוון להוציא אותי ידי חובה,

כדי שאצא ידי חובת הספק של החיי אדם.

אבל אם אין שם אדם אחר, הוא נוסע ברכב לבד,

בזה בחיי גוונה לא יחזור לברך, כמו שאומר שער הציון,

כלל גדול בידינו, ספק ברכות לעקם.

כך גם יש בעיה לגבי אותם האנשים שאוהבים למצוא סוכריות.

אז האדם הזה בבית בירך שהכול על הסוכרייה.

עד שגמר את הסוכרייה הוא הספיק להסתובב בהרבה בתים, בהרבה רחובות. עד שגמר אותה לקח לו הרבה זמן.

אז האדם הזה מסבך את עצמו.

בדאבד לא יחזור לברך, כיוון שדעתו הייתה כך מראש.

אבל לכתחילה,

לא מומלץ, לא כדאי לעשות כן.

אני עובר לסעיף ד'

אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר,

אינו מברך ברכת המזון אלא במקום השני,

כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם.

כותב הסמאק,

רבותינו הקלו לאותם האנשים עוברי דרכים.

היו נוסעים בשיירות

ולא היה להם זמן לחכות ולהתעכב.

אם האדם הזה בכל הרוחה ירצה לעשות תחנה, חנית ביניים,

הוא לא יגיע ליריד, יגיע שם אחרי היריד,

כי היה לוקח להם זמן רב. היו נוסעים על סוסים וחמורים, ויהיה לוקח

שבועות עד שהיו מגיעים למדינה שהיו רוצים.

ולכן, היכדו חכמים,

האדם הזה לא עומד בשעה שאומר המוציא,

אלא נוטלים ידיים, מייד אחרי זה עולים חזרה על הסוס,

ותוך כדי נסיעה

האדם הזה ממשיך לאכול.

מתי מברך ברכה אחרונה? בסוף.

גמר לאכול, תחנה סופית,

שם יברך ברכה אחרונה ברכת המזון.

ושם הדבר מותר לכתחילה.

נכון שבסעיף הקודם למדנו שרק לצורך מצווה מותר לאדם לשנות את מקומו.

כאן זה לא נקרא שינוי מקום.

מתי נקרא שינוי מקום?

ישבתי ואכלתי בחדר הזה, התחלתי לאכול כאן,

קבעתי לאכול כאן,

ואחר כך אני משנה למקום אחר.

אבל האדם הזה, הולכי דרכים,

הוא לא קבע בשעה שברך המוציא,

גם אז לא קבע וידע מראש שימשיך לאכול תוך כדי נסיעה.

ולכן,

משום זה אין צורך לחזור ולברך המוציא,

גם אם לא רואה את מקומו הראשון,

נניח שהאדם הזה בינתיים עלה להר וירד.

אז ברגע שהוא יורד מההר הוא כבר לא רואה את המקום הראשון שברך המוציא, אפילו אחרי קבע שדעתו מעיקרה הייתה על זה,

לכן אין בעיה.

אבל אם האדם הזה אינו בחזקת הולכי דרכים,

אלא האדם הזה בסך הכול רוצה לטייל להנאתו,

הוא לא הולך לפרנסה,

הוא לא הולך לצורך מצווה,

אלא האדם הזה ביום שבת לוקח גרעינים ורוצה לטייל להנאתו ולפצח גרעינים.

אז בזה אין שום מצווה ושום חובה,

ולכן הדבר חמור יותר בעניין זה, ואמרנו קודם,

שלא כדאי לעשות כן לכתחילה.

אבל עבר ועשה כן,

בירך בורא פרי האדמה ברחוב וכיוון לפתור את כל מה שיאכל ברחוב, הנה חנמה,

אין צורך לחזור ולברך אפילו אם האדם הזה יסתובב,

הגיע לרחוב אחר ולא רואה את מקומו הראשון אפילו אחי,

גם בזה, גם בדבר הזה אינו צריך, אינו זקוף לחזור ולברך

פעם שנייה.

כמו גרעינים, כך הוא עדין גם בסוכריה,

כמו שכותב האיגרות משה בחלק ב' סימן נז',

הוא משווה את שני הדברים,

מביא כמה ראיות לדבר ואומר שבזה לא יצטרך לחזור ולברך שוב.

בבקשה.

אני קורא סימן קענח, סעיפה.

יש אומרים ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם, ויש אומרים דווקא מיני דגן, אגב, יש אומרים פת לבד.

אדם שאכל כזית צריך לברך ברכה אחרונה,

היינו ברכת המזון או ברכת מעין שלוש.

השאלה היא, החייב לברך דווקא במקום שאכל או גם במקום אחר,

אם בדיעבד שאינה מקומו יכול לברך במקום השני.

יש בזה מחלוקת בראשונים.

דעה ראשונה, דעת הרמב״ם והרשב״א,

שכל שבעת המינים טוענים ברכה אחרונה במקומם.

אכלתי כזית, ענבים או צימוקים.

אסור לי לברך ברכה אחרונה במקום אחר, אלא אני חייב לחזור למקום שאכלתי.

דעה שנייה,

דעת רשב״ם,

שרק לחם או עוגה מני דגן חייבים ברכה אחרונה במקומם, אבל על פירות של שבעת המינים לא צריך לברך ברכה אחרונה במקומם.

דעה אחרונה,

דעת הרמה בדעת הגאות מיומנויות, שדווקא בלחם.

אבל ברכת מעין שלוש, בכל מקום שתברך זה טוב.

מרם הבין את דברי הגאות מיומנויות אחרת. הוא הבין שגם הוא סובר כדעת רשב״ם,

שלא רק לחם אלא גם עוגות,

גם מיני דגן. לכן, אדם שאכל יטריות וכיוצא בזה,

כשמברך ברכה אחרונה, חייב לשבת במקום שאכל.

אינו יכול לעבור לחדר אחר או למקום אחר ולברך שם את הברכה.

הכלל בידינו תמיד,

כשמרן מביא שתי דעות, יש אומרים ויש אומרים,

ההלכה היא כדעת יש אומרים האחרון. ופה, בסעיף זה, מרן כתב, יש אומרים האחרון,

שדווקא מיני דגן. היינו להפוקה,

שאין חיוב מעיקר הדין בשבעת המינים.

אבל דווקא מיני למעשה גם במה שלמדנו אתמול אמש בעניין

אדם שיצא החוצה, שינה את מקומו וחזר.

תוספות הראש והרמה כתבו שכל דבר שטעון ברכה אחרונה במקומו,

כיוון שהאכל כזית אינו חייב לחזור ולברך עוד פעם בורא פרי העץ.

אם כן, לא רק לגבי לחם או עוגה,

אלא עליבת הרמב״ם והרשב״א יהיה גם את הכולה בעניין זה.

כך באמת אמרנו, חששנו משום ספק ברכות להקל,

כמו שכתב הבן איש חי.

אבל מעיקר הדין, פה אצלנו, החיו דווקא בלחם או עוגה, דווקא במיני דגן,

ולא בדברים אחרים.

אני עובר לסעיף ו.

מי שנזכר בתוך הסעודה, שלא יתפלל.

ועמד והתפלל,

אפילו אם אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל,

שחייב להפסיק ואי-אפשר לא לאכול עד שיתפלל,

אם כל זה לא הווה הפסק.

אדם שהיה באמצע הסעודה ונזכר שלא התפלל,

קם, התפלל.

ההפסקה הזו שהתפלל באמצע אינה חשובה כהפסק.

לא רק אם היה לו עוד זמן,

כך שהתפילה לא הייתה בהכרח.

אפילו אם האדם הזה נזכר ברבע לשמונה שעדיין לא התפלל מנחה,

יש לו בסך הכול כמה דקות כדי להתפלל.

תגיד, כאן בעל כורחו זה היה הפסק שהיה אסור לו לאכול עד שיקום מייד ויתפלל,

אף-על-פי-כן

אין התפילה חשובה כהפסק.

מייד כשמסיים את התפילה, גומר עלינו לשבח ורוצה להמשיך באכילתו.

אין שום בעיה,

יכול להמשיך לכתחילה מבלי לברך את ברכת המוציא.

יש מחלוקת אם ייטול ידיים,

מחלוקת בין המגן אברהם והעניין הבא,

אם חייב ליטול ידיים או לא. כדאי שייטול ידיים,

אבל ללא ברכה. אדם שישן בתוך סעודתו שנת ערעי,

לא יהווה הפסק, אגב, וכן אם יפסיק בשאר דברי רשות,

כגון שהוצלח לנקבה וכיוצא בזה.

אדם שנרדם באמצע הסעודה,

יש הבדל בין שנת קבע לשנת ערעי. בשנת קבע זה בוודאי נחשב להפסק,

ולכן לאחר שהתעורר ורוצה להמשיך בארוחתו,

חייב לקום ליטול את הידיים נטילה גמורה בכלא,

מבלי לברך על נטילת ידיים.

כמו שכתבו המהרשל והטז בסימן קסד סעיף ב',

אחר כך,

כשיגש ללחם, יברך עוד הפעם המוציא,

כי השינה באמצע הייתה שנת קבע,

ולכן מחייב אותו לחזור לברך המוציא.

אבל אם האדם הזה לא ישן שנת קבע,

אלא אם לנעליים הוא שכב וישן,

או שהוריד את ראשו על השולחן, ישן שנת ערעי בצורה כזו,

אין השינה חשובה כהפסק,

ולכן לא רק שאת נטילת הידיים ייעשה ללא ברכה,

אלא גם לא יברך את ברכת המוציא.

ימשיך לאכול לחם ללא ברכה.

הדבר הזה מצוי הרבה גם בליליהו שענה רבה ובשבועות,

בשבוע הבא, בעזרת השם,

הרבה אנשים, מחמת העייפות,

הוא לא מצליח לחזק מעמד,

ואז הוא נרדם קצת,

ישן חצי שעה, שעה,

אבל לא הייתה שנת קבע.

שנת קבע, פירוש הדבר שהאדם הזה חלץ את הנעליים, השתטח, ישן.

פה בבית-הכנסת, גם אם הוא נרדם,

אבל היה עם הנעליים.

והגמרא אומרת, אדם שרוצה לטעום טעם אחד מ-60 במיטה,

שישן עם נעליים.

אז הוא מרגיש

הוא ישן ולא ישן, ככה הוא כבול, אסור כזה.

זה לא שינה,

זה נחשב לשינת עריים.

בעריים אין כאן היסח הדעת, ולכן אם אחרי שקם ונטל את הידיים הוא רוצה להמשיך לאכול עוגות, הוא אכל קודם כזית עוגה וכעת רוצה לאכול עוד,

אין בזה חשש שיהיה הדבר מותר לכתחילה.

אומנם הרב כף-החיים אמר שיש מחלוקת בין מרן לשאר הפוסקים,

אבל אין הכרח שיש מחלוקת.

ולכן הסיכום להלכה,

שההבדל בין שנת קבע לשנת ערעי הוא רק לגבי דין ברכת המוציא,

שבשנת קבע צריך לחזור ולברך המוציא, בשנת ערעי לא,

אבל לגבי דין נטילת ידיים, בין בזה ובין בזה, חייב ליטול את הידיים בכלא נטילה גמורה,

אבל לא יברך על נטילת ידיים, כלל גדול בידינו.

ספק ברכות לאכול. אמנם, לפי דעת מרן בסימן קסד סעיף ב',

אם הוא ישן שנת קבע או שהלך לשירותים וחזר,

שבוודאי ידיו טמאות, צריך לחזור ולברך שוב על נטילת ידיים.

אבל המרשל והטב חלקו על מרן ואמרו שלא.

הסיבה היא,

רבותינו חייבו לברך פעם אחת בסעודה על נטילת ידיים.

אם לאדם הזה הייתה בעיה טכנית והלך לשירותים או ישן, זו בעיה שלו.

אבל איך יאמר, וציווינו על נטילת ידיים פעמיים.

מי ציווה אותך פעמיים על הנטילה הזאת?

ולכן,

משום זה, כלל גדול בידינו, כמו שאמרנו קודם, ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן,

וכן שווה אל תעשה. יעשה נטילת ידיים גמורה בכלי, אבל לעניין ברכה לא יברך על נטילת ידיים. אני עובר לסימן קעט, סעיף א', גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, אינו יכול לאכול ולא לשתות

עד שיברך ברכת המזון.

הגמרא, בברכות מ״ב, אומרת

אדם שסיים את הפעודה וגם נטל את ידיו מים אחרונים.

לאחר מכן נתחרט,

במקום להמשיך ברכת המזון הוא רוצה להמשיך ולאכול,

או להמשיך ולשתות יין. קודם הוא שתה יין, הוא רוצה להמשיך לשתות עוד יין,

ואחר כך בסוף לברך ברכת המזון.

אסור לו,

משום שהאדם הזה נטל את הידיים. אם כן,

יש כאן הפסק סילוק גמור,

ולכן חייב לחזור שוב ולברך שוב.

צריך עוד הפעם לברך,

המוציא לחם מן הארץ,

ורק אז יהיה מותר לו להמשיך ולאכול,

או אם הוא רוצה לשתות יין, יחזור עוד הפעם ויברך שוב ברוע פרי הגפן.

אבל אם הוא אוכל ללא ברכה, הרי הוא נהנה מהעולם הזה ללא ברכה.

בזה אין שום ספק,

כשעשה מים אחרונים אין לך סילוק גדול מזה.

נחלקו הפוסקים,

אם האדם הזה לא נטל את ידיו מים אחרונים,

אלא

ביקש שיביאו לו כוס יין כדי לברך עליו ברכת המזון,

בלשון חכמינו בארמית,

הב לן ונבריך.

אם אמר הב לן ונבריך,

חווה אסח הדעת

ואסור לו לשתות, אלא אם כן נברך עליו את אכילה.

ואכילה דינה כשתייה להראש,

אבל לרבנו יונה והרן אכילה שאנה.

כשאפרפי שסילק ידו מלאכול ואפילו סילקו השולחן אם רצה לחזור לאכילתו, אין צריך לברך פעם אחרת שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מהאכילה.

בדבר השני היינו שהוא רק אמר,

תביאו לנו כוס יין ונברך עליו ברכת המזון,

בזה יש הבדל בין אכילה לשתייה.

היינו, בשתיית יין, אם הוא רוצה להמשיך ולשתות, אין מחלוקת.

כולם מודיעים, גם רבנו יונה והרן מודיעים,

שצריך, חייב לחזור ולברך עוד פעם מגפת.

אבל השאלה היא לגבי אכילה.

לפי דעת רבנו יונה והרן, למרות שאמר האדם הזה, תביאו לנו ונברך,

פעמים רבות האנשים נמשכים מסעודה קטנה, שאכל קודם, מסעודה גדולה.

נדמה לו שהוא שבע, אחר כך הוא חשב פעמיים, הוא רואה שעדיין הוא רעב, עדיין הוא צריך לאכול.

ולכן, לפי דעתם, זה לא נקרא סילוק גמור,

אין כאן ניסח הדעת גמור,

ויכול מייד להמשיך ולאכול מבלי לברך שוב את ברכת המוציא.

אבל, לפי דעת הרמב״ם והראש,

צריך לחזור ולברך עוד הפעם המוציא לחם מן הארץ.

מרן כאן, בסעיף זה,

כתב את דברי הראש והרמב״ם, דעה ראשונה, רבנו יונה והרן, באחרונה.

משמע,

שמרן סובר שצריך לחזור ליטול את הידיים אבל לא יברך עוד הפעם המוציא לחם מן הארץ,

כי דרך האדם להימשך מסעודה קטנה לסעודה גדולה,

ואין כאן סילוג גמור,

ולא יחזור לברך שוב המוציא.

אבל, לקמאן בסימן קב״ד משמע שמרן סותם להלכה,

שם מרן שם כדעת הרמב״ם והראש, שחייב לחזור ולברך, כמו שכותב שם הביאור הלכה.

אפילו להלכה לדינה,

ספק ברכות להקל אומרים אפילו נגד מרן, ולכן המסקנה למעשה, אנחנו פוסקים כדעת רבנו יונה והרן,

שרק אם האדם הזה אמר, הב לם ונבריך, ורוצה לחזור ולשתות יין,

יחזור ויברך הגפן.

אבל באכילה לא.

אפילו אם אמר הב לם ונבריך, עדיין רשאי להמשיך ולאכול לחם,

מבלי לחזור ולברך המוציא.

יש הבדל בזה בין אכילה לשתייה.

כל זה, כל הדוגמאות הללו,

כשהאדם הזה סמוך על שולחן עצמו,

הוא מחליט והוא אומר והוא עושה הכול.

אבל אם האדם הזה אורח בבית אחרים,

מי שסומך על שולחן אחרים, אפילו אמר הוולן ונבריך,

לא אבייסח הדעת עד שיאמר בעל-הבית.

הסיבה היא, האדם הזה קשור בדעת בעל-הבית.

הרי הכלל הוא, כל אשר יאמר לך בעל-הבית עשה,

הוא צריך לציית לדברי בעל-הבית. כך הנימוס, זה הדרך ארץ.

ולכן,

אפילו אם האדם הזה חשב שיש רק מנה אחת,

חשב שבעל-הבית הכין לו רק דגים.

ולכן אמר הוולן ונבריך.

אחר כך אומר לו בעל-הבית, לא, יש לנו עדיין בשר.

ולא נעים לו לסרב לבעל-הבית,

יכול מייד להמשיך ולאכול ואינו צריך לחזור,

לא ליטול ידיים וגם לא לברך שובה מוציא, אלא ממשיך ואוכל ללא ברכה, בלשון הגמרא,

עתקא דבעל-הבית תמכנא.

אבל כותב עצמי מגדים,

כל זה כשהאדם הזה יושב קרוב לבעל-הבית,

ואם לא יאכל, בעל-הבית יפציר בו, ידרוש ממנו בחוזקה שיאכל.

אבל אם האדם הזה יושב רחוק,

כמו שהיום, בזמן הזה, יושבים באולם,

אומנם האוכל לא שלי,

כל זה של בעל-הבית, על הכיסח בו,

אבל אם תאכל או לא תאכל,

בעל-הבית לא שם לב לבדוק מי אוכל ומי לא אוכל. תאכל, תאכל, לא תאכל, לא תאכל, אף אחד לא מקפיד היום על מי שלא אוכל ממילא,

באותם האולמות אין דין התקה דבעל-הבית סמכן.

ולכן,

אם באמת אמרתי הב לן ונדריך,

קל וחומר אם האדם הזה עשה בפועל מים אחרונים חובה,

בוודאי שאם ירצה להמשיך לאכול,

חייב לחזור עוד הפעם ולברך שוב את ברכת המוציא לחם מן הארץ,

ואינו יכול לסמוך על מה שיש שם בעל-הבית.

אלא אם כן הוא יושב בשולחן הנשיאות ליד החתן והכלה,

ברגע שהוא לא אוכל, בעל-הבית מרגיש,

ואז הוא בא, מבקש ממנו, מפציר בו.

לכן, בחיי גוונה, הנה חנמי, יש צד להקל.

אבל כשיושב רחוק מהחתן והכלה,

יש אולם ענק ויושב באיזה מקום שהוא,

כן תאכל, לא תאכל, את מי זה מעניין?

לכן, בין לגבי אכילה ובין לגבי שתייה,

בכל מקרה, אם היה כאן היסח הדעת גמור,

חייב לחזור שוב ולברך המוציא, או לגבי שתייה.

האדם הזה לא סועד שם, אבל שתה כוס מיץ.

אחרי חצי שעה הוא עוד פעם צמא, רוצה שוב לשתות.

שוב, אם לא תשתה את הכוס הזה, בעל-הבית יבוא להתחנן לך, תעשה טובה, תשתה. לא.

מי שרוצה, לוקח, מי שלא רוצה, לא לוקח.

לכן, גם בחיי גוונה, אין את הכלל התקה לבעל-הבית,

ולכן חייב לחזור שוב ולברך עוד פעם.

דברי עשרים מגדים הובאו להלכה בדברי המרשם בדעת תורה,

והוא מציין עוד דוגמה נוספת לדבר, כגון,

האדם הזה יושב בבית ואוכל,

והגברת הביאה לו מנה ראשונה.

הוא חשב, זהו זה,

זה הכול, לא פחות ולא יותר.

הוא בא ואמר, הו לן ונבריך.

אשתו פתאום הביאה לו גם בשר, אומרת לו, זה לכבוד יום ירושלים, עשיתי היום שתי מנות.

לא אומרים לזה, התקה דבעל-הבית, לכבוד הוד מעלתה, הגברת,

אנחנו נמשיך לאכול ללא ברכה.

זה לא כך,

כי שם הבעל לא חייב לאכול לפי הוראות הגברת.

שם, כשאדם אורח בבית אחרים,

שייך לומר,

התקה דבעל-הבית, כי מה שאומר בעל-הבית הוא חייב לשמוע,

כל אשר יאמר לך בעל-הבית עושה.

אבל אם הגברת אמרה,

הוא רוצה, שומע, לא רוצה, לא שומע,

אין כאן את הכלל העתקה לבעל-הבית,

ממילא חייב לחזור ולברך. כך הוא הדין גם לגבי דוגמה הפוכה.

אם האישה חשבה לסיים את הארוחה, לא חשבה לאכול יותר,

אחר כך בעלה מבקש ממנה.

היא לא חייבת לשמוע, היא רוצה, שומעת. אין כאן דרכי נימוס, היא לא אורחת בבית.

לא אכפת הרבה לבעלה אם היא כן תאכל את המנה השנייה או לא תאכל.

לכן, גם בחיי גוונה תחזור ותברך.

כך הוא הדין גם לגבי בנים,

גם לגבי בנים,

הילדים, הרבה פעמים,

כשהם נמצאים בבית, באים לבקר את ההורים,

אז אם ההורים מגישים להם מנה,

האימא לא מקפידה, אתה רוצה, תאכל, יש ברוך השם משפה, לא רוצה, אז תאכל.

הילד הזה מרגיש לעצמו כמו בבית, והוא לא בגדר אורח. לכן, גם בזה, אם באמת הוא אמר, רב דן ונבריך נמלח,

צריך עוד הפעם לחזור שוב

ולברך עוד הפעם.

אלא אם כן הבן הזה לא גר לידם,

הוא גר בבני-ברק, בא פעם בשנה לבקר,

ואז האימא מחשיבה אותו כמו אורח. נותנים לו כבוד ומכבדים אותו ממש כמו אורח, ושם, לא נעים לסרב,

יהיה לו דין אורח, ואז גם אם האדם הזה אמר חזרה ונבריך,

עדיין יהיה רשאי לכתחילה להמשיך ולאכול מבלי לברך.

כל זה לגבי הבן.

אבל הכלה לפעמים היא מתביישת מחמתה, מחמיה,

והיא נמצאת שם על תקן של אורחת.

יכול להיות שאצלה יהיה כולה,

אפילו אם אמרה רב דן ונבריך,

עדיין יכולה להמשיך ולאכול אם ביקשו ממנה.

כך גם הפוך, אם האדם הזה הלך אצל חמיב,

יש אדם שעדיין שם הוא מתבייש, אצל חמיב הוא נמצא על תקן של אורח.

הוא לא נמצא כמו בבית,

ולכן שם גם יש את כל גיני הנימוס, כל אשר המלך בעל-הבית עושה.

ואז, אפילו אם האדם הזה אמר רב דן ונבריך,

עדיין אם חמיב מבקש ממנו שימשיך, יש עוד מנה,

הנה חנמה,

יוכל האדם הזה להמשיך ולאכול מבלי לחזור לברך.

מרן מביא עוד דוגמה, שגם היא היסח הדעת.

אפילו אם האדם הזה לא אמר את המילים, הב לן ונבריך,

וגם לא עשה עדיין נטילת ידיים מים אחרונים,

אבל לקח את הכוס של ברכת המזון,

גם לקיחה זו נחשבת היסח הדעת, כמו שמשמע מדברי רבנו ירוחם.

ולכן, מרן פסק בסעיף ג' אם לקח את כוס יין בברכת המזון, אין לך סילוק גדול מזה.

יש לנו דוגמה, עתקה דבעל-הבית גם בליל פסח,

אבל שם התוספות אמרו, עתקה דרחמנה, סמכנן, היינו.

אדם שאמר הוולן ונבריך רצה לברך בברכת המזון ונזכח שעדיין לא אכל את האפיקומן,

יכול אחר כך להמשיך ולאכול את האפיקומן מבלי לחזור לברך המוציא.

כאן אתה אומר, לא נעים לסרב לבעל-הבית, אני חייב לשמוע לו.

גם בליל פסח אתה חייב לשמוע לפקודת חכמינו דברי השם יתברך,

ולכן צריך לאכול את האפיקומן שהוא זכר לקורבן פסח,

ואין צורך לחזור לברך המוציא.

אלא אם כן התחיל לברך ברכת המזון,

סיים, יחזור עוד הפעם ויברך המוציא ויאכל עוד.

אבל אם עדיין לא התחיל ברוך אתה השם,

לא התחיל את ברכת המזון, אלא רק אמר רב נמי נבריך,

עדיין אין כאן סילוג גמור, זו הקולה שיש בליל פסח,

וזה נלמד מדברי התוספות בסעיף ב' כאן,

הוא הדין לשם.

כשאדם נכנס לבית חברו,

ויש שם חבורות הרבה שאוכלים,

וכל אחד מושיט לו כוס,

יש מי שאומר שמברך על כל אחד בורא פרי הגפן, כי בכל פעם הוא נמלח.

אם האדם הזה נכנס לבית חברו,

ויש שם הרבה קבוצות, והוא אהוב על כולם, כל קבוצה נותנת לו כוס,

אז גם בדבר הזה,

כל פעם שהוא בא לשתות, שוב הוא נמלח.

הוא בעצמו אינו אורח ששייך לומר בזה את הכד הבעל-הבית,

ולכן, בחיי גוונה, צריך לחזור ולברך.

אני עובר לסעיפים. הקוראים בבית בעל-הבית לאכול מיני פירות, ומביאים להם בזכר זה, אינם צריכים לברך אלא על הראשון. האדם הזה נמצא בבית בעל-הבית, הוא אורח.

הביאו לו צימוקים, ברך עליהם העץ.

אחר כך מביאים אגסים,

וכן, על זה הדרך, מביאים עוד כמה וכמה סוגים פירות שברכתם כעין הצימוקים, בורא פרי העץ.

מרן מבין מדברי התוספות בברכות מ״ב שאין צורך לחזור לברך. ברכת העץ הראשונה פתרה את הכול,

כעין מה שאמרנו למעלה. כך גם דעת הריף ורוב הפוסקים.

אומנם דברי מרן כאן אינם מוסכמים, הטז חולק על מרן.

הוויכוח הוא על הגרסה בתוספות שם,

זה עיקר הוויכוח,

אבל כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

א. קיבלנו הוראות מרן, ומרן אומר שאם בירך העץ על הענבים,

גם אם לא היו לפניו האגסים, הרי בעל-הבית הוא שמארח.

לא רק בסעודה יש את הכלל התקה לבעל-הבית,

אלא גם בפירות גם כשאין סעודה,

ולכן לא יחזור לברך.

כותב הגאון רבי יהודה עיא של ספרו מטה יהודה שיש גם מנהג שלא לברך. נמצא גם כבנת הוראות מרן, גם מנהג שלא לברך כדברי מרן,

ורק כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

אומנם יש הטוענים שהכלל ספק ברכות להקל נאמר רק לגבי ברכה אחרונה, בורא נפשות.

ולא נאמר לגבי הברכה הראשונה העץ,

כי אם האדם הזה לא יברך,

הרי הוא נהנה מהעולם הזה בלי ברכה, ומאז תשוא הטענה שלהם.

אבל אין ההלכה כן.

את הסברה הזו כתב המאירי בברכות ל' בשם התוספות.