ברכת המזון במקומה ודיניה: חובת החזרה למקום, ספק ברכות, זמן העיכול והיתרים לשינוי מפני מצווה

 

- - - לא מוגה! - - - 

כל הצרות, כל הדברים שהיו, ברוך השם, שרדנו.

בכל מקום אתה רואה עד כמה הוא החשיב את הדבר,

את המצווה העיקרה הזו,

לברך ברכת המזון במקום שאכל, עד כדי כך

שאפילו היה מותר לו לשקר.

הרי בהתחלה כשהוא אמר, שכחתי עונה של זהב,

הוא לא ידע שיהיה לו נס, הוא באמת ימצא.

והוא באותה שעה שיקר.

הותר לו לשקר, ובלבד שאחזור למקומו הראשון,

וכך המסקנה למעשה.

מזה לומד רבנו יונה בשערי תשובה כלל יסודי.

אמנם התורה אמרה לנו, מדבר שקר תרחק,

אסור לשקר,

אבל לצורך מצווה מותר לשקר.

הדוגמה הראשונה מצאנו בתורה,

מותר לשקר מפני מצווה, מפני דרכי שלום.

ולכן הקדוש ברוך הוא שינה,

שרה אמנו אמרה,

האף אמנם אלד ואני זקנתי, היא לא אמרה ואני זקנתי,

אלא היא אמרה ואדוני זקן על אברהם.

אבל אם ישמע אברהם שהרבנית אומרת עליו שהוא זקן,

הוא אולי יקפיד,

ולכן הקדוש ברוך הוא שינה, אמר, ואדוני זקן.

אחי יוסף באו ושקרו, אמרו לו שאביך ציווה לפני מותו,

אנא סנא פשע עבדי אלוהי אביך כרעה גמלוך.

כל זה לא היה ולא נברא. יעקב אבינו לא ידע בכלל שהם מכרו אותו למצרים,

אלא היה מותר להם לשקר מפני דרכי שלום.

שמואל הנביא שאל את הקדוש ברוך הוא,

איך אלך? ושמע שאול, והרגני.

איך אוכל ללכת

ולמשוח את דוד למלך?

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

התיר לו לשנות מפני דרכי שלום.

עגלת בקר תיקח בידיך, ואמרת לזמוח לה' באתי.

אתה רואה? שלושה ארבעה מקומות

שמפני דרכי שלום מותר.

לא רק המצווה הזו, זו דוגמה,

אלא כל המצוות כולן,

אומר שלמה המלך עליהן,

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בכל המצוות כולן יהיה ההיתר שאמרנו עתה.

ולכן היה מותר לו,

לרבה ברבר חנה, לשקר ולומר ששכחתי עונה של זהב.

ראיה שנייה שמביאים מהמדרש.

המדרש מספר שלפני עקדת יצחק,

אברהם אבינו חשב,

מה אני אומר לשרה?

אם חלילה נברח יום אחד אני ויצחק,

היא מרוב הצער שלה יכולה להתאבד, לחנוק את עצמה.

לכן אברהם אבינו התחכם כדי שהיא תוכל לבלוע את זה.

מה עשה?

אמר לה, תכיני לנו סעודה.

אמרה לו אברהם, מה יום מיומיי?

ענה לה אברהם,

אנשים זקנים כמונו הקדוש ברוך הוא נתן להם בן לעת זקנתם.

לא מן הראוי שנשמח, תעשי לנו סעודה.

טוב, עשתה, הכינה להם.

באמצע הסעודה אמר לה אברהם לשרה,

כשהייתי בן שלוש הכרתי את בוראי.

גם יצחק בנינו גדל ועדיין לא למד את עבודת הבורא.

אנחנו אומרים את זה, את המדרש הזה, רמז בפיוט,

עוקד והנעקד והמזבח ביום ראש השנה.

גדל ולא למד עבודת שחק.

לכן אני רוצה ללכת ללמד אותו. יש מקום שמלמדים שם את עבודת הבורא.

ואז שרה הסכימה שאלך.

איך אברהם אבינו אומר לה בסגנון כזה?

הרי התוכנית הייתה ללכת ולשחוט את יצחק אבינו.

הייתה תוכנית שילמד אותו? הוא לוקח אותו לישיבה? לבית ספר?

התוכנית הייתה שחיטה.

אתה רואה שהיה מותר לו לשנות קצת,

מפני דרכי שלום,

כדי שחלילה לא יהיה אסון לשרה.

לזה התלמד הוא הדין גם לגבי שאר כל המצוות.

ולכן אדם שיש לו לפעמים בעיה קשה או עם המפקד בצבא,

לפעמים הבעיה לא עם המפקד, דווקא המפקד שלו דתי, הכל בסדר.

לפעמים הבעיה היא עם המפקדת בבית.

הוא יותר מדי פוחד מאשתו,

רוצה ללכת ללמוד תורה ואשתו לא מרשה לו.

הוא אומר, תעזור לי, אני רוצה להשין את הילדים.

הוא יכול בקלות רבה לסובב אותה,

לומר לה, תשמעי, החבר שלי נולד לו בן, יש הלילה ברית יצחק.

את זה אשתו מבינה, חייבים ללכת. החבר שלך יש לו בן,

היא לא תשאל דין וחשבון, תלך.

אז בזה אין איסור, מותר לו לשקר, ואלך לחיים טובים ולשלום.

אני חוזר לעניין.

נחלקו בית שמאי ובית הלל לגבי אדם שכבר עזב את המקום.

האם בדיעבד חייב לחזור למקומו הראשון או לא?

יש הבדל כאן בין שוגג לבין מזיד.

בשוגג, לפי דעת בית שמאי, חייב לחזור.

אבל אם הוא לא ידע את הדין,

לא חזר, ברך ברכת המזון במקום שנזכר, בדיעבד יצא.

אבל אם האדם הזה זכר שהוא עדיין לא ברך ברכת המזון, במזיד עזב את המקום והלך.

לא רק לכתחילה אסור לו לברך שם ברכת המזון,

אלא גם בדיעבד, כשהאדם הזה הלך בשאט נפש,

הלך וברך ברכת המזון במקום השני,

לא יצא ידי חוות ברכת המזון, וחייב לחזור.

כך דעת בית שמאי.

אבל לפי דעת בית הלל יורדים דרגה.

בשוגג לא חייב לחזור למקומו הראשון,

אלא רק במזיד חייב לחזור למקומו הראשון.

ואפילו במזיד, אם לא חזר למקומו הראשון, אלא ברך במקום שנזכר,

בדיעבד יצא.

אלה הן הקולות של בית הלל.

תמיד אנחנו יודעים, כשיש מחלוקת

בין בית שמאי ובין בית הלל,

ההלכה תמיד כדעת בית הלל,

כמו שהגמרא אומרת בעירובין יג,

שיצאה בת קול מהשמיים ואמרה שההלכה כבית הלל.

אבל התוספות בברכות נא מביאים בשם סידור

רב עמרם גאון שיש שישה דברים יוצאים מן הכלל שההלכה כבית שמאי,

וזה אחד מהם.

לפי זה, כאן יוצא חומרה שאפילו אם האדם הזה עזב את מקומו רק בשוגג,

לא מתירים לו לברך פה ברכת המזון, אלא אומרים לו שיחזור הביתה ויברך שם את ברכת המזון.

זה הדבר הראשון.

הדין השני, שההלכה כבית שמאי, מותר להשתמש בשמש עם הארץ.

הדין השלישי, קודם כול מכבדים את השולחן ואחר כך נוטלים לו ידיים.

הדין הרביעי,

מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית לא יצא ידי חובת סוכה שמא יימשך אחרי שולחנו.

הדין החמישי, סדין בציצית, בית שמאי פותרים.

הדין האחרון, כמה חוטים יש בציצית?

האם שלושה או ארבעה ההלכה כבית שמאי, שהם ארבעה כפול שתיים, שמונה?

כמה יהיה האורך להלכה, שוב, לא שלושה אלא ארבעה גודלים?

כל הדברים הללו הלכה כבית שמאי וכך אנחנו נוהגים בכל הדברים האחרים.

אלא שלעניין זה בהלכה הראשונה שהתחלתי יש מחלוקת בין הראש והרמב״ם האם ההלכה כבית שמאי או כבית הלל?

וגם מרן דן בעניין זה בשולחן ערוך מביא לנו את המחלוקת להלכה.

אנחנו מחמירים לכתחילה,

אפילו בשוגג חייב לחזור למקומו הראשון.

אבל

לגבי דוגמה של דעווד,

אפילו אם האדם הזה עזב את מקומו במזיד,

לא מתירים לו לחזור עוד פעם את ברכת המזון,

אלא אם עזב את מקומו במזיד,

וטעה וברך ברכת המזון,

מאי דאבה אבה לא יחזור עוד פעם לברך את ברכת המזון,

כדעת הרמב״ם,

ספק ברכות להקל.

בכל מקום אנחנו אומרים, כשיש מחלוקת

ספק ברכות להקל, גם פה.

מה תאמר הרי האדם הזה אכל ושבע?

ברכת המזון היא דאורייתא,

ובדאורייתא ספק דאורייתא לחומרה?

פה אין ספק בדאורייתא.

גם בית שמאי מודים שמדאורייתא יצא.

מה שאמרו בית שמאי לחזור את ברכת המזון בגלל שעזב את מקומו במזיד,

זהו קנס מדרבנן.

נמצא שהמחלוקת היא מדרבנן, אם לקנוס אותו או לא.

ולכן אומרים בזה,

ספק דרבנן לכולה, ספק ברכות להקל.

לכן אם האדם הזה עזב את מקומו במזיד,

נכון שהיה חייב לכתחילה לחזור למקום הראשון,

אבל אם בירך ברכת המזון במקום שנזכר,

בדיעבד יצא ולא יחזור.

אלא אם כן הוא רוצה לצאת ידי חובה עליבא דקולה עלמא.

העצה היא שייטול ידיים בלי ברכה,

יברך המוציא ויאכל עוד כזית,

ואז

יברך עליבא דקולה עלמא את ברכת המזון כדעת וכדין.

מרן מסיים. באמת דברים אמורים כשאין לו פת עוד לאכול,

אבל אם יש לו עוד פת,

יאכל במקום השני מעט ויברך,

רק שלא יהיה רעב מהאכילה הראשונה.

אם האדם הזה אומר, אם אני ארצה לחזור למקום הראשון זה ייקח הרבה זמן.

הוא כבר נסע לתל אביב,

ועד שיחזור זה ייקח עוד שעה, שעה וחצי,

עד שיגיע למקום שאכל,

האוכל כבר יתעכל ולא נודע כי באו אל קרבנה.

והרי ברכת המזון היא ברכת הנהנין.

אדם מברך על ההנאה שיש לו,

שיש לו אוכל בתוך מעיו.

אז אם עד שיגיע לירושלים האוכל יתעכל,

אז הוא יפסיד את הברכה.

כאן, בדיעבד כזה, אין לו ברירה, לכן יברך במקום שנזכר.

ולא רק לגבי אכילת לחם,

אלא גם אדם שאוכל כזית עוגה חייב לברך ברכה אחרונה, ברכת על המחיה במקום שאכל.

אסור לו לשנות את מקומו,

אלא באותו מקום חייב לברך.

יש שלושה דעות בפוסקים,

האם ברכה אחרונה רק בלחם או גם עוגה,

או כולל גם כל שבעת המינים.

מרן מביא את המחלוקת הזו בשלושה מקומות,

למעלה בסימן קע', קפג',

וכאן אצלנו בסעיף ג'.

אני קורא את לשון מרן בסעיף ג'.

יש אומרים שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם,

ויש אומרים חמשת מיני דגן דווקא.

הרמ״ם כותב, אגב, ויש אומרים

דווקא פת.

הכלל תמיד בידינו כשמרן מביא שתי דעות

ומנסח את הדעות האלה בלשון.

יש אומרים, אחר כך הדעה השנייה, גם כן בלשון. יש אומרים,

ההלכה היא כמו יש אומרים האחרון.

לכן,

גם פה, מעיקר הדין, דעת מרן,

על לחם או על עוגה יש חובה לברך ברכה האחרונה במקום שאכל.

אבל לגבי ברכת על העץ, אין את החובה האמורה.

נכון שלכתחילה עצה טובה מייעצים לו שישתדל לברך ברכה האחרונה במקום שאכל את הענבים,

אבל נפקא מינה לגבי דיעבד.

אם האדם הזה אכל כזית ענבים,

לא ברך ברכה האחרונה במקום שאכל והגיע לכאן.

הוא שואל אותך כאן,

האם אני חייב לחזור הביתה לברך על העץ,

או בדיעבד אני יכול לברך פה?

ודאי שבדיעבד יכולים להקל עליו שיוכל לברך פה את ברכת על הגפן או ברכת על העץ.

לא מדמים את זה ללחם?

בלחם אין מחלוקת. כולם מודים שחייב לברך ברכה אחרונה במקומו, ולכן כונסים אותו גם בדיעבד שיחזור.

אבל לגבי הברכה האחרונה על העץ ועל פרי העץ, כאן הדבר קל יותר.

לגבי בורא נפשות, אין ויכוח.

כולם מודים שלא חייב ברכה אחרונה במקומו.

גם אם יברך במקום אחר, הדבר מותר.

כל מקום, עצה טובה לכל אדם לא לצאת מהמקום עד שיברך.

כי המציאות מראה,

אדם עוזב את הבית ויוצא, אם הוא לא בירך,

הברכה נשכחת ממנו ואינו מברך כלל.

לכן, גם אם קוראים לו דחוף,

נגיד להם עוד דקה.

קודם כל תברך על העץ, נפשות, תברך על מה שאתה חייב,

ואחר כך תרוץ לדרכך לחיים טובים ולשלום,

כדי לא להסתבך ולשכוח את אותה הברכה. זה מה שכדאי מאוד לעשות.

אבל בשעת הדחק אין לו זמן,

המונית הגיעה ואי אפשר לעכב אותה, אחר כך הוא יברח לו.

טוב, אין ברירה, ירד ויברך בורא נפשות,

שם ברכב,

כברכה אחרונה של בורא נפשות,

אליבדיקו לעלמא,

גם אם יברך בחדר אחר או במקום אחר,

גם בזה יצא ידי חובה בדעבה.

אני עובר לסעיף ד'.

אכל ואינו יודע אם ברך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק,

מפני שהיא מן התורה.

הגמרא בעבודה זרה ו' אומרת כלל יסודי שנוגע

לאלפי הלכות שיש לנו.

ספק דאורייתא לחומרה,

ספק דרבנן לכולה.

זאת אומרת, כשיש לך ספק שקול,

אתה לא יודע, אתה מסופק,

אתה הולך לרב, גם הרב מסופק.

אם זה ספק בדבר שהמצווה שלו או האיסור שלו הוא דאורייתא,

ספק דאורייתא לחומרה, צריך להחמיר עליו.

אבל אם זה דבר שכל החיוב שלו או האיסור שבו הוא רק מדרבנן,

ספק דרבנן לכולה. זה הכלל שהגמרא אומרת שם.

וגם פה אצלנו הגמרא בברכות כ'

הביאה דוגמה על ברכת המזון.

אני אכלתי ודאי, שבעתי ודאי.

ברכת המזון, אני לא זוכר אם ברכתי.

כאן יש חובה מצוות עשה דאורייתא ואכלת ושבעת וברכת.

יש מצווה מן התורה לברך ברכת המזון.

ולכן,

אם יש לי ספק אם ברכתי ברכת המזון, אם לאו,

בזה אומרים,

ספק דאורייתא לחומרה, גם מספק

חייב האדם הזה לחזור ולברך את ברכת המזון.

לא אומרים,

יש כאן ברכה, אולי תהיה כאן ברכה לבטלה,

ספק ברכות לעכל.

ספק ברכות לעכל זה כלל נכון לגבי בורא נפשות.

אם יש לך ספק אם ברכת בורא נפשות או לא,

שם אל תברך, תיזהר,

כי בורא נפשות היא דרבנן, וספק דרבנן לכולה.

אבל פה הדוגמה הזו היא הרבה יותר חמורה.

כאן ברכת המזון היא מדאורייתא, ולכן ספק דאורייתא לחומרה,

ולכן גם מספק מחייבים את האדם הזה לחזור את ברכת המזון.

יש הבדל בין אם האדם הזה אכל ושבע,

אז הוא חייב מהתורה, כמו שכתוב, ואכלת ושבעת וברכת.

אז חייב לחזור אפילו מספק.

אבל אם האדם הזה לא אכל הרבה,

בסך הכול אכל חצי מנה פלאפל.

חצי מנה, יש שם 40 גרם בקושי כזית,

הוא לא אכל הרבה ולא שבע.

אומנם חייב מדרבנן לברך ברכת המזון גם על חצי מנה פלאפל,

כל זה מדרבנן.

מהתורה הוא לא חייב.

ולכן, אם האדם הזה מסופק, אם יש לו ספק

אם ברך ברכת המזון או לא, מספק,

לא יחזור לברך.

גם בזה אומרים, ספק ברכות לאכל.

אומנם יש בזה מחלוקת.

לפי הזוהר,

גם בכזית יש מצווה מן התורה לברך ברכת המזון,

ואליבדה הזוהר התחייב לברך, גם פה אפילו מספק.

אבל אנחנו פוסקים, כדעת רוב הפוסקים,

שהסבירו את הגמרא, שהגמרא שלנו חולקת, ולכן אם האדם הזה בוודאי שאכל רק כזית לאכל,

ולא שבע, אם יש לו ספק אם ברך ברכת המזון או לא,

מספק אינו יכול לחזור ולברך,

אלא בזה אומרים, ספק ברכות לאכל.

אבל יש לו עצה.

אם האדם הזה רוצה להחמיר, כדברי הזוהר,

יש לו עצה פשוטה מאוד.

אם יש לך ילד בן חמש-שש,

אתה, האבא,

צריך לחנך את הבן,

ללמד אותו גם איך מברכים ברכת המזון.

יש אנשים שחושבים,

את הדבר הזה צריך לעשות המורה. אני שולח אותו לבית-ספר, הוא שולח את החבילה לבית-הספר,

זו העבודה של המורה.

נו, ואתה, בתור אבא,

מה אתה צריך לעשות? להביא לו רק אוכל?

לא כך.

האבא חייב לחנך, לדאוג,

שהבן שלו ילמד איך מברכים ברכת המזון.

אני קורא לבן שלי, אני אומר לו, בוא תלמד,

תשב לידי, אני אומר, ואתה תאמר יחד אתי.

בצורה כזו, לאט-לאט הוא ילמד איך מברכים.

בפרט אם תנגן לו את הניגון שאומרים שם,

אותה מנגינה בדיוק,

לאט-לאט הוא ילמד טוב וידע לומר את ברכת המזון מצוין.

אומר הלקט, אני יכול לעשות כאן העצה כזו.

לומר,

אם לא ברכתי ברכת המזון,

אז אני מתכוון בברכת המזון לעצמי,

ואם ברכתי,

אז זו לא ברכה לבטלה.

אני מתכוון ללמד את הילד שלי איך מברכים ברכת המזון.

ואז אתה מתחיל מההתחלה עד הסוף, אתה אומר שם שמים בצורה ברורה.

אתה לא אומר ה', לא אומר אלוקינו, חס ושלום. אתה אומר שם שמים אדנות, הכול בצורה ברורה,

מההתחלה ועד הסוף.

זה טוב אם הילד שלו ילד טוב, שקט,

הוא יתחיל איתך את ברכת המזון וגם יגמור.

אבל אם הילד הזה שובב,

הוא יגיע, נודה לך, אין לו סבלנות, הוא קם והולך,

ישאיר אותך תקוע בין השמים ובין הארץ. מה תעשה? לא תוכל להמשיך.

לכן, לפני שתתחיל, תגיד לו,

אם תחכה עד הסוף, אני אקנה לך ארטיק בסוף.

צהל בטוח יישב עד הסוף, אין בעיה.

בזה תחנך אותו מצד אחד. מצד שני,

יש לך חברת ביטוח שאין כאן חשש ברכה לבטלה,

אתה מרגיל אותו, מחנך אותו,

אז אין לך חשש.

אז בכל ספק, אפילו בברכות דה רבנן, אתה יכול לחלץ את עצמך מידי ספק.

אבל אדם שאין לו ילד,

אין לו את הברירה הזו, נמצא במקום שאין ילדים,

אז אין ברירה. טוב, מספק, כיוון שהוא לא אכל ושבע אלא רק אכל כזית,

מספק לא יוכל לחזור לברך, ספק ברכות לעכל,

ספק דה רבנן נקולה.

אפילו אם נאמר לי אין ילד בגיל כזה,

אבל יש לי שכן.

לשכנים, ברוך השם, יש ילדים כאלה,

אז אתה יכול לקחת את הילד של השכן.

אין עוון לחנך את הילד של השכן.

כל זה,

כל מה שאמרנו שאם האדם הזה מסופק עם ברכת המזון או לא,

שמספק חייב לחזור משום ספק דאורייתא,

הוא אומר עד ברכת בוני ירושלים.

עד שם המצווה היא מדאורייתא.

אבל לגבי הברכה הרביעית,

ברכת לעד האל אבינו מלכנו,

הברכה הזאת נתקנה לפני 1,850 שנה באבני תקנוהא,

על מה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

הטוב שלא הסריחו והמיטיב שניתן הוא לקבורה,

נמצא שכל זה תקנת חכמים.

אם יש לך ספק אם ברכת ברכת המזון או לא,

אתה לא יכול לספק לומר את הברכה הרביעית,

משום שכאן זו ברכה דה רבנן וספק דה רבנן לכולה.

האמת שיש בדבר הזה מחלוקת בין ספר האשכול הראב״ד

לבין הרמב״ן בחידושיו לשבת דף כג.

גם באחרונים יש מחלוקת עצומה בעניין זה,

מחלוקת הובאה בבאר היטב, משנה ברורה, כף החיים ושאר האחרונים,

בין מערש הלוי, מגן אברהם ושאר הפוסקים.

המתירים לברך נימוקם

אם האדם הזה יאמר את ברכת המזון עד בונה ירושלים ולא ימשיך הלאה.

נכון שהברכה היא דה רבנן,

אבל כאן אתה מזלזל בברכה דה רבנן.

אם יש לך ספק אם לא אמרת בורא נפשות או כן אמרת,

שם אתה נמנע, אתה לא אומר כלום. שוי, אל תעשה, זה קל מאוד.

אתה לא מזלזל, לא אמרת כלום.

פה, בקום ועשה, אתה כן אומר,

עד בונה ירושלים אתה אומר.

למה אתה לא ממשיך?

אתה אומר, זה דה רבנן, כאילו אתה מזלזל בדברי חכמים.

בגלל זה יש מחמירים מאוד בעניין זה.

מה העצה? שוב, אנחנו לא יכולים לומר לו שיברך,

ספק ברכות להקל,

אלא העצה היא שיחפש ילד, דרך הילד

יעלה עליו טרמפ

ודרכו יוכל להעביר את הברכה הרביעית.

תגיד לו, תשמע, אני היום רוצה ללמד אותך את הברכה הרביעית,

תשב לידי, אני אגיע, בונה ירושלים,

אחרי זה אתה ממשיך יחד איתי, תלמד אותו איך אומרים את הברכה הרביעית, ואז תוכל לומר בצורה מושלמת.

אבל אם האדם הזה אין לו ילד, אין לו את האפשרות,

את הדרך הזו, יאמר כך,

ברוך אתה,

יהרהר שם ואלוקינו בלבו, אולי הרהור כדיבור דמה,

וימשיך מלך העולם לעד האל אבינו,

בזה יוכל להמשיך ולסיים את ברכת המזון.

אבל לומר שם שמים בביטוי שפתיים את הברכה הרביעית,

אינו רשאי,

אין לו היתר לעשות כן. כמו שאמרנו קודם,

היות והדבר הזה הוא מחלוקת הראב״ד והרמב״ן,

לכן ספק ברכות להקל,

ואינו רשאי לחזור מספק את הברכה הרביעית.

או, יש עוד עצה.

יש לי ספק

אם בירכתי ברכת המזון או לא.

יש לי דרך פשוטה מאוד להבטיח את עצמי.

אני קונה עוד חצי מנה פלאפל, אני אוכל עוד.

תעשה נטילת ידיים בלי ברכה,

תברך המוציא, תאכל,

ואז אתה מברך את ברכת המזון על בטוח, בוודאי.

מה שהיה היה, לא חשוב. אם כן בירכתי, לא בירכתי.

כעת אני בוודאי אכלתי עוד כזית לחם,

ואז אני מברך את כל הארבעה ברכות בצורה ודאית.

אם האדם יכול, זה הכי טוב.

אבל לפעמים, או שאין לחם יותר,

החנות סגורה, או שהוא שבע, הוא לא מסוגל להכניס עוד כזית.

אשתו עשתה חמין על הכיפאק,

האדם הזה לא מסוגל אפילו חצי כזית לאכול.

אין ברירה.

שם יסמוך על עיקר הדין, ועיקר הדין, כמו שאמרנו,

עד בונה ירושלים חייב לחזור.

אחרי זה, משם והלאה, יאמר שם ואלוקנו בהרהור.

מחלוקת נוספת יש באחרונים בין הפרי מגדים להלכות קטנות, הלקט.

אדם שאכל ביום שבת אכל כזית לחם.

אחרי הכזית לחם אכל חמין.

גמר את הסעודה, ברוך השם, הוא שבע.

ואחר כך הסתבך,

יש לו ספק אם ברך ברכת המזון או לא.

הוא בא לשאול, אני אברך או לא?

אומר הפרי מגדים שלא יברך.

כאן, מה שהוא שבע, הוא לא שבע מהלחם.

הוא שבע בעיקר מהחמין. אשתו עשתה חמין מצוין, וזה היה העיקר.

הוא אכל בסך הכול כזית לחם, כזית זה דרבנן.

כל מה שהתורה אמרה לברך ברכת המזון,

ואכלת ושבעת וברכת,

כל הדוגמה היא ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם.

היינו צריך לאכול ולשבוע מהלחם.

כאן הוא לא שבע מהלחם, כאן הוא שבע מהחמין.

ולכן, לפי דבריו,

החיוב שלו בברכת המזון הוא מדרבנן,

ואם יש לו ספק אם ברך או לא,

ספק דרבנן לכולה, לא יהיה רשאי האדם הזה לחזור ולברך את ברכת המזון.

אבל, הלקט אומר שצריך לברך.

הוא אומר, סוף-סוף האדם הזה שבע.

מה אכפת לי אם הוא אכל הרבה לחם או קצת? הוא שבע וצריך לברך.

בית מנוחה וגזע ישי אומרים פשרה.

הוא אומר, אם הוא אכל כזית זה דרבנן,

אם הוא אכל כביצה 58 גרם לחם וסבע מהחמין,

חייב מדאורייתא. ואז הוא יכול לחזור גם מספק.

המסקנה היא, אפילו אם האדם הזה אכל רק כזית לחם

ואחר כך אכל חמין ושבע,

ויש לו ספק אם ברך ברכת המזון או לא,

אומרים לו שיחזור ויברך עוד הפעם את ברכת המזון,

כי יש לנו כאן

ספק ספקה להחמיר במצווה דאורייתא.

הספק הראשון,

אולי האדם הזה לא ברך ברכת המזון.

אם כן, בוודאי שצריך לברך מדאורייתא, מדרבנן, כולם יודעים שחייב.

הספק השני,

אולי ההלכה כדברי הזוהר הקדוש, שאומר שגם בכזית לחם חייב מדאורייתא.

ממילא,

כאן האדם הזה בוודאי אכל כזית,

אם כן, ספק דאורייתא לחומרה.

זה הספק ספקה שיש לנו כאן בעניין זה.

אתה מצרף לסניף גם את דברי הלקט שאומר,

כזית ואוכל אחר,

השביעה הזו היא שביעה שמחייבת מדאורייתא ברכת המזון.

לכן גם בחיי גוונה מחייבים אותו לחזור מספק. נמצא בסיכום,

אם האדם הזה אכל ביום שבת כזית לחם,

ואכל גם חמין ושבע, ואחר כך יש לו ספק.

אם בירך ברכת המזון או לא, יברך ברכת המזון מספק.

זה יכול לקרות גם בחתונה.

הרבה פעמים יש שם מנה ראשונה דגים, ומנה שנייה בשר,

ולכן הוא לא אכל הרבה לחם, אכל רק כזית.

בסוף יש לו ספק אם הוא בירך או לא.

שוב, גם בזה מספק אומרים לו שאחזור ואברך.

אבל

לא כדאי שהאדם הזה יוציא אחרים ידי חובה.

בזה לא מייעצים לו.

הדוגמה היא כך,

אחד מהחברים שלו בא מוקדם.

הוא גם לא אכל באותו יום ארוחת בוקר, הוא בא לאולם רעב.

הוא בא מוקדם,

התחיל לאכול מהראשונים,

אז הוא אכל הרבה לחם בהתחלה. היה שם סלטים, סלט מיונס ודברים אחרים,

הוא אכל הרבה לחם.

אחר כך הביאו גם מנה שנייה, השלישית, והוא אכל גם אותה.

אבל הראשון הזה שאכל,

שאל אותו, ממה אתה שבע בעיקר?

הוא אומר לך, תראה, אני אכלתי שתי חלות,

אז בוודאי שהוא שבע על-פי רוב מהלחם.

השני בא מאוחר, השני בא בתשע וחצי,

אז בקושי הוא אכל כזית, כבר הביאו את המנה הראשונה ושנייה,

כך שהוא שבע בעיקר מהדברים האחרים.

אז לפי הפרי מגדים,

אם האדם הזה, השני, חייב רק מדרבנן,

הוא לא יכול להוציא את הראשון שחייב מדאורייתא.

לכן,

יותר טוב שכל אחד ואחד יברך בפני עצמו,

ולא כדאי להסתבך ולברך בצורה שאחד יוציא את השני.

רק בדיעבד, אם האדם הזה טעה וברך, שוב,

יש גם בזה ספק ספיקה כדי לומר שבדיעבד יצא.

אבל ברור הדבר שלכתחילה לא כדאי,

לא רצוי ולא כדאי שיעשה כן כלל ועיקר.

אני עובר לסעיף ה' עד אימתי יכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו,

וכמה שעורו כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה.

ומשעה שהתחיל להיות רעב,

אף-על-פי שלא נתעכל עדיין לגמרי,

כן נתעכל לגמרי דייננן לה,

וכן נמא לעניין אכילת פירות ושתיית יין.

אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות, יברך,

אם אינו יודע לשער אם נתעכלו.

בברכת הנהנין יש לנו ברכה לא רק לפני,

אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה,

לא רק לפני שהאדם אוכל צריך לברך המוציאים,

מזנות, עץ אדמה או שהכול,

אלא גם לאחרי האכילה יש לנו מצווה וחובה לברך.

אם זה בלחם,

ברכת המזון מדאורייתא,

ואם זה בשאר הדברים,

מדרבנן אתה חייב לברך,

ברכה אחת מעין שלוש, או בורא נפשות.

על מה הברכה?

על הנאת מעב.

אדם שהוא רעב,

הבטן ריקה, ביטנו מקרקרת, מרגיש לא טוב, לא נוח.

אכל ושבע, ברוך השם, בטן מלאה,

מרגיש מצוין, נהנה.

על מה הברכה?

על הנאת מעב.

אדם שהוא רעב,

הבטן ריקה, ביטנו מקרקרת, מרגיש לא טוב.

לא נוח.

אכל ושבע, ברוך השם, בטן מלאה,

מרגיש מצוין, נהנה.

על ההנאה הזאת צריך להודות להשם ברכת הנהנין גם לאחר האכילה.

וכמו שאמרנו,

באכילת לחם, כששבע זה מדאורייתא, בשאר הדברים זה דרבנן.

יש לנו דבר אחד יוצא מן הכלל,

ברכת הנהנין,

שמברך ברכה ראשונה ואין ברכה אחרונה.

כגון,

האדם הזה לוקח בשמים,

מברך בורא עצה בשמים.

טוב, גמרת,

למה לא תברך אחר כך ברכה אחרונה? על כל דבר יש ברכה אחרונה, למה כאן אין?

שם,

אחרי שגמר להריח,

גמרנו, ההנאה נגמרה, זה לא נשאר בבטן.

גמרנו.

סיימת את ההנאה, התחלת וסיימת,

ולכן שם לא שייך לברך ברכה אחרונה,

אלא רק לגבי דברי מאכל וכיוצא בזה,

רק שם שייך לברך ברכה אחרונה.

אם זה כל היסוד,

כל הרעיון של חיוב ברכה אחרונה בברכת הנהנין,

מזה נבין את דברי הגמרא בברכות נא,

שהאדם שאכל ולא ברך,

לא ברך ברכת המזון או ברכה אחרת,

הוא לא יכול לברך לעולמי עד את הברכה האחרונה.

נניח, האדם הזה חזר בתשובה כעת.

בא, שמע דברי מוסר, דברי אלוקים חיים, חזר בתשובה.

עכשיו הוא אומר, תראה, כל מצווה שיש אני מוכן לעשות.

מה חובתי ואעשנה?

הוא אומר לך, אני בבוקר אכלתי ארוחה דשנה ולא ברכתי ברכת המזון.

אני יכול כעת,

בשעה תשע, לברך ברכת המזון או לא?

תגיד לו, אדוני, לא, אל תברך ברכת המזון.

אסור לך.

למה?

אין לי ספק, זה בוודאי, אני אכלתי ושבעתי, בוודאי לא ברכתי.

אבל מהבוקר עד עכשיו

עברו תריסר שעות ויותר,

בוודאי מה שאכל, האוכל במעאב כבר התעכל.

אז ההנאה שאמרנו,

ברכת הנהנין שהאוכל נמצא במעאב והוא שבע מזה ונהנה מזה,

ההנאה עברה.

כמו שהוא לא יכול לברך המוציא לחם מן הארץ על מה שאכל בבוקר,

כי זה נגמר,

וצריך לברך עובר לעשייתן,

גם פה.

אם עדיין הוא היה שבע, אז היה הווה אמנה להגיד לו שיברך.

אבל כאן בוודאי שהאוכל במעאב יתעכל,

ולכן אסור לו לבוא ולברך את ברכת המזון. כך גם לגבי דברים אחרים,

הן לגבי בורא נפשות או ברכה אחת מעין שלוש.

אם האדם הזה יודע בוודאי

שעבר זמן,

ומה שאכל כבר התעכל במעאב,

נשרף במעיים, ולא נודע כי באו אל קרבנה,

בזה בחי גוונה,

לא יברך ברכה אחרונה.

השאלה היא,

כמה זמן לוקח כדי שבאמת האוכל הזה יתעכל במעאב?

זה לוקח עשר דקות, חמש שעות?

מהי ההגדרה?

יש בזה מחלוקת ראשית ותוספות,

וגם בפוסקים יש כמה וכמה דעות.

נאמר את הסיכום להלכה בקצרה.

אם האדם הזה אכל שני שזיפים, אכל מעט פירות,

כאן זה מתעכל מהר מאוד,

ולכן עד חצי שעה האדם הזה יכול לברך את ברכת בורא נפשות.

עברה יותר מחצי שעה,

כבר האדם הזה לא מרגיש כלל ועיקר הנאה מאותם השזיפים. גמרנו, שכח מזה.

ולכן לא יוכל לברך ברכה אחרונה.

מועדין בשתייה.

האדם הזה שתה רביעית בבת-אחת של מים,

ואחרי שתה רביעית

לא בירך בורא נפשות.

אחרי חצי שעה הוא כבר נעשה צמא עוד פעם.

הוא הולך לברז, ממלא עוד כוס,

ואז הוא נזכר,

אני לא בירכתי בורא נפשות על הכוס הראשון.

הוא לא יכול כעת לברך עוד פעם בורא נפשות. למה?

כי עבר כדי עיכול,

והראיה לדבר שעבר כדי עיכול,

הנה האדם הזה צמא, הוא צריך עוד פעם לשתות.

ולכן,

וחיי גוונה, אי-אפשר להתחיל לו לברך עוד פעם בורא נפשות.

אבל אם האדם הזה לא אכל שניים או שלושה שזיפים,

האדם הזה, ברוך השם, אכל בלי עין הרע תריסר שזיפים,

ולא בירך בורא נפשות.

אפילו אחרי שעה הוא עדיין מרגיש הנאה במעב.

יש לו, ברוך השם, הנאה בבטנו.

בוודאי, בלי ספק,

שהאדם הזה יכול לברך ברכת בורא נפשות.

לעניין זה ההגדרה,

עד שבעים ושתיים דקות, שעה ושתים עשרה דקות,

יהיה רשאי לברך ברכה אחרונה, בורא נפשות, או אם זה פירות אחרות, על העץ ועל פרי העץ.

ואם זה סעודת קבע,

האדם הזה, ברוך השם,

אכל ושבע ודשן, אכל הרבה לחם.

בזה, עד שש שעות האדם יכול להרגיש

שהוא שבע.

האדם הזה הוזמן לסעודת חתן מקלה,

אכל ארוחת צהריים, שעה,

גמר את הסעודה בשתיים.

קראו לו ברגע האחרון והוא רץ ושכח לברך.

עד שמונה בערב הוא יכול לברך את ברכת המזון,

כי עדיין האוכל נשאר במעב ולא התעכל.

את ההגדרה הזו שאמרתי,

כך כותב יד אהרון בשם הרופאים,

כי זה עניין של מציאות.

ומי כמו הרופאים יודעים את המציאות,

כמה זמן עדיין האוכל במעיים וכמה זמן האדם הזה מרגיש

שהוא שבע מחמת אותו האוכל.

אבל זה לא כלל במאה אחוז

לגבי כל האנשים,

אלא זה ממוצע.

אדם בגיל העמידה, בממוצע אלה הן ההגדרות בערך פחות או יותר.

אבל יש לפעמים דוגמה יוצאת מן הכלל.

אפילו אם האדם הזה בא לשאול אותנו אחרי שבע שעות

שהוא עדיין לא בירך ברכת המזון,

אני אוכל להתיר לו לברך. כגון

אדם זקן בן 90 אכל ארוחת צהריים ושכח לברך ברכת המזון.

אתה שואל אותו, אכלת ושבעת? הוא אומר, בטח,

לא רק אז אני הייתי שבע, גם עכשיו אני שבע מאוד מהאוכל.

הסיבה היא שהמעיים שלו כבר עייפות. 90 שנה עובדים קשה,

המנוע הזה זה מודל 1800. זה

לא מודל חדיש

ומודל 86. ולכן, אצל הזקנים, בפרט זקן מופלא כזה,

האוכל נשאר לפעמים יומיים עד שמתעכל.

אז אם הוא אומר לך, מה שאכלתי בשעה 1400,

כעת בשעה 0900 אני עדיין אשבע מזה,

הוא מדייק ב-100%. אל תחשוב שהוא מגזים.

אין השבע מרגיש בצערו של הרעב, יש גם הפוך.

אנחנו הצעירים לא מכירים במה שיש אצל הזקנים. אצלם יש ברכה, ברוך השם,

וזה נשאר במעיים שלו הרבה זמן.

לכן, אפילו אחרי שבע שעות, ובוודאי שבע,

נוכל להתיר לו לברך את ברכת המזון.

לעומת זה, יכול להיות דוגמה הפוכה.

אני אכלתי עם הבן שלי יחד ארוחת צהריים,

והוא מסכן שכח לברך את ברכת המזון.

הוא בא אלי אחרי חמש שעות, הוא אומר, אני לא בירכתי את ברכת המזון.

אני שואל אותו, אתה שבע או רעב?

הוא אומר, אני רעב כאילו לא אכלתי.

וזו אמת.

הנערים האלה, המנוע שלהם חדיש.

כל מה שנכנס בפנים נשרף מהר מאוד.

הנערים האלה, בגיל הצמיחה,

המעיים שלהם מעכלים מהר מאוד.

אתה רואה, אחרי חמש שעות הם באים לאמא, אמא, אני רעב, אני רוצה לאכול.

למה הוא רעב? אני גם אכלתי. למה אני לא רעב?

אל תשווה. הגיל זה אחרת לגמרי.

להבדיל, התינוקות לעומת זה,

הם קמים כל שעתיים-שלוש בלילה, רוצים אוכל, צועקים, בוכים.

מה קרה? למה?

גם אני אכלתי אתו ארוחת ערב, למה הוא צריך כל שעתיים-שלוש אוכל?

לא, הוא מעכל מהר מאוד.

ולכן,

לנער כזה, אפילו אם הוא אחרי גיל בר-מצווה,

אם אחרי חמש שעות הוא יאמר, אני לא רעב,

אתה יכול להאמין לו במאה אחוז. הוא לא רעב,

ויכול להיות שאי-אפשר להתיר לו לברך את ברכת המזון. אלא,

אתה רעב, בבקשה, תאכל מייד.

שיאכל,

ואחרי הסעודה הזו יברך ברכת המזון ויחווה לפתור גם את הסעודה הקודמת,

זה מה שאפשר להגיד לו לעשות.

אבל להתיר לו לברך, להגיד, עדיין לא עברו שש שעות,

זה גוזמא, זה לא מדויק,

כי כאן, בחיי גוונה, האדם הזה אצלו, במציאות, בפועל, חלק מזה יתעקל.

דבר נוסף שדנו לאחרונים, אדם שאכל אחרי כל האוכל, הקיא את הכול.

לא הרגיש טוב, או מחמת סיבה אחרת,

הקיא את הכול.

האם יברך ברכת המזון אחר כך או לא?

לגבי מצוות,

אם האדם הזה אכל כזית מצה ואחר כך הקיא,

קיים את המצווה מדאורייתא.

אבל לגבי ברכת המזון,

כאן האדם הזה אכל רק כזית והקיא,

לא יברך,

כי חלק מהכזית פלט,

אין לו במעיים כזית, ודאי שאסור לו לברך ברכת המזון,

זה ברכה לבטלה. בזה אין ויכוח.

הוויכוח, המחלוקת באחרונים, אם האדם הזה אכל הרבה,

אכל ושבע.

האם נאמר שנכון שהוא הקיא,

אבל אולי חלק נשאר, אולי מכל מה שאכל,

חלק יצא החוצה, כזית נשאר? זה הוויכוח שיש.

ולכן הוא צריך לשער בעומד יפה, לדעת

אם באמת הוא הקיא את הכול או לא.

יש לפעמים שהאדם הזה הרגיש בחילות נוראות,

והוא הקיא לא רק את מה שאכל באותה ארוחה, אולי גם מה שאכל בארוחה הקודמת.

אז בזה ודאי שאין לו מה לברך.

צריך לשער בעומד יפה,

הפתרון הקל ביותר והפשוט ביותר,

שייקח כזית לחם, אברך ומוציא,

ואז יוכל לברך את ברכת המזון, לפתור את עצמו, אליבא דקולי עלמא.

אבל לפעמים האדם לא מרגיש טוב. אחרי הכאה אין לאדם תיאבון, כולו מרגיש חמיסות ואין לו חשק לאכול. הוא לא מסוגל לאכול דבר כזה. טוב, מי ספק? אומרים,

ספק ברכות להקל,

ולא יכול לחזור לברך את ברכת המזון.

כי כאן אין חיוב מדאורייתא, הוא בוודאי לא שבע,

כל השאלה אם אחרי ההכאה הוא יכול לברך או לא,

זה ספק בדרבנן, וספק בדרבנן לכולה.

ולכן לא יוכל האדם הזה לחזור שוב ולברך.

כותב המגן-אברהם בסימן קובצדי,

אדם שאכל כזית

ואין בדעתו לאכול עוד,

חייב מייד לברך ברכה אחרונה.

אסור לו להתעכב. הוא לא יכול לומר, אני אברך אחר כך,

כי הניסיון מראה,

אם הוא אומר, אני אברך אחר כך, הוא ישכח אחר כך,

ואז לא יברך כלל.

לכן, גמרת לאכול, אין בדעתך לאכול עוד,

תברך מייד ברכה אחרונה.

אם זה בורא נפשות על העץ, על המחיה, ברכת המזון, מייד, איך שהאדם הזה גמר, יברך.

זה הדבר הטוב ביותר,

גם בסעודות גדולות.

אומנם, מגן-אברהם אומר שבאותן מסעודות גדולות של חתן וכלה,

אפילו אם ישבו ואכלו ארבע-חמש שעות, זה לא נורא,

כי לא עובר כאן כדי עיכול,

כי ממשיכים להביא להם פרפראות, מעדנים,

אז הוא לא נשאר רעב.

אחרי חמש שעות הוא שבע ויכול לברך.

אבל,

כל מה שהרב מדבר כדי לומר שאין כאן עקירה

של ברכה אחרונה על הכזית הראשונה.

אבל לגבי החשש השני שאנחנו אומרים,

בוודאי שיש חשש.

פעמים רבות לאנשים אין סבלנות

לשבת עד ברכת המזון בשעה 2300 ולשמוע אז שבע ברכות.

יש הרבה אנשים גרים מחוץ לעיר,

האוטובוס האחרון שלהם זה ב-1000,

אז הוא כבר ב-0930-1500 הוא עוזב את האולם.

ואז האדם הזה אכל ושבע, ולא ברך ברכה אחרונה,

לא אמר ברכת המזון. זה לא טוב.

הרבה פעמים הם לא מתכננים את זה, אלא כל זה בשכחה.

לכן, עצה טובה לבקש

מבעלי השמחה, תלך לאבא של החתן ותגיד לו.

למה לכם להתחיל לרקוד כעת ובסוף ברכת המזון?

תעשה הפוך.

קודם כול, תברכו בנחל את ברכת המזון ותגידו את כל שבע הברכות. כולם יזכו לשמוע,

בין אלה שגרים בירושלים ובין אלה שחושבים לנסוע.

זה הדבר הטוב ביותר.

אחרי שיגמרו את שבע הברכות, תרקדו עד שתיים בלילה, אף אחד לא יפריע לכם.

זה הדבר הטוב ביותר. זו העצה טובה, שתמיד כשאדם עושה סעודת מצווה כדי לזכות את האנשים שחלילה וחס לא יקרה להם תקלה כזו,

שישכחו את מצוות ברכת המזון,

לכן עדיף יותר לעשות כך.

ואני עובר לסעיף ו',

שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון בכזית.

הדין הזה אומנם הובא במשנה בברכות מ״ה לגבי דין זימון. כתבו התוספות

אין הבדל בין זימון לברכת המזון, אלא מה שטוב לגבי זימון,

בכמות שאפשר לזמן ולומר לברך שאכלנו משלו,

אותה כמות גובה כדי לברך עליה את ברכת המזון.

יש מחלוקת שם בין רבי מאיר לרבי יהודה.

תמיד ההלכה כרבי יהודה, פה לא, פה הלכה כתנקמה,

שיברך ברכת המזון על כזית.

השאלה היא, האם המשנה כשאמרה לברך ברכת המזון על כזית,

זה מדרבנן או מדאורייתא?

לפי דעת הזוהר הקדוש,

כבר בכזית יש מצוות עשה מן התורה.

הובא דברי הזוהר בספר משכנות יעקב.

כך כתבו גם הרבה ראשונים להלכה.

לעומת זה,

דעת רוב הפוסקים שכזה את זה רק מדרבנן.

כך כותב ספר הבתים בשם רוב הגאונים ורוב הפוסקים.

כך דעת

הרמב״ם והראש.

הרייף, דעתו שכזה את זה מדאורייתא. הוא הולך

עם הצד השני.

אבל,

יש לנו רוב בניין ורוב מניין.

רוב הפוסקים, דעתם,

שהיא תזרק מדרבנן.

אומנם ערך השולחן כותב שרוב הפוסקים סוברים שזה מדאורייתא.

הוא הולך בשיטת החינוך שקבצה זה מדאורייתא.

אבל ייתכן אולי שאינו ראה את ספר הבתים שהעיד בשם רוב הגאונים ורוב הפוסקים

שכזה את זה רק מדרבנן.

ולכן ההגדרה היא

אם האדם הזה אחרי שבע ממילא יברך ברכת המזון מדאורייתא, ולא רק בוודאי אלא אפילו מכוח ספק.

אבל לגבי כזית, נכון שחייבנו אותו כל זה אם בוודאי לא בירך.

אבל אם יש לו ספק, כיוון שהמצווה היא רק מדרבנן,

ממילא אומרים בזה ספק דרבנן לכת.

ואם יש לו ספק לא יוכל לחזור לברך מספק אלא אם כן יביא איזה ילד, כמו שאמרנו פעם,

ילמד אותו את ברכת המזון, וגם הוא, דרך אגב, יצא בזה ידי חובה.

הלא וכי לא.

גם לגבי זימון,

אם אכלו כזית יכולים לזמן, הלא וכי לא.

הרבה פעמים האדם הזה, הוא בעצמו אכל כזית,

אבל השלישי שבהם לא אכל כזית.

הילד שלו לא אוהב לאכול, הוא מסכן,

עושה עם צום.

תן לו גלידה, ארתיק, שוקולד, זה כן, זה כמה שאתה רוצה,

בלי גבול,

אבל לאכול לחם ורמינן.

אז לכן,

אם הילד הזה באמת לא אכל כזית, היזהרו שלא יעשו זימון,

כי כאן צריכים שלושתם לאכול כזית, ורק אז יהיה לזמן.

ברכת המזון נאמרת בכל לשון, לכן אנשים שאינם דוברי עברית ומסוגלים לברך את ברכת המזון רק בשפה אחרת מעיקר הדין,

מתירים לו לתרגם את המזון,

יתרגמו לו את זה, ויברך את ברכת המזון בשפה שהוא מבין.

אדם בא לברך את ברכת המזון,

ולכתחילה חייב לא רק לבטא בשפתיו, אלא גם להשמיע לאוזניו.

בדיעבד, אם האדם הזה לא ישמיע לאוזניו אלא רק שפתיו נעות, כמו שאמרה חנה,

רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, בדיעבד יצא.

אבל אם האדם הזה גם את שפתיו לא נענע, אלא רק הרהר במחשבתו,

גם בדיעבד לא יצא ידי חובם.

הרהור לאו כדיבור דמך.

ולכן מן הראוי שהאדם הזה יהיה זהיד,

שיבטא תמיד בשפתיו את ברכת המזון.

הדבר קורה אצל אנשים עמי ארצות שאינם יודעים הלכה,

והרבה פעמים הוא נמצא במסעדה או במקום אחר,

ויש שם עני דתיים,

והוא מתבייש להיראות כדתי.

אז לברך את ברכת המזון, הוא יברא בביטוי שפתיים,

יראו אותו מברך, יצחקו עליו, מה, נהיית דוס?

אבל הוא מערער את זה, אז הוא אומר לעיקר הלב.

וזה לא מדויק,

העיקר הלב, אבל פלוס,

צריך גם שיהיה ביטוי שפתיים, להשתמש גם בשאר הכלים לעבודת הבורא יתברך.

ולכן גם בדעה זה אכל ושבע,

וערהר את ברכת המזון בלבו,

לא יצא ידי חובה, וחייב לעזור ולברך.

כך הוא הדין גם.

בכל הברכות כולן אסור לאדם להרבה מחשבה, אלא צריך לבטא בשפתיים.

אבל

שם יהיה הדין שונה לגבי דעבד.

פה, אם החמרנו בברכת המזון שהיא דאורייתא,

אבל אדם שהרהר את ברכת בורא נפשות שהיא דרבנן,

בדעבד יצא ידי חובה, אולי ההלכה הרהור כדיבור דמה.

אבל בתפילה אין לך בעיה.

אתה מחייב אותו לחזור,

למרות שתפילת מנחה היא דן,

הוא יכול לומר קודם תנאי, אם אני חייב יהיה לשם חובה,

ממלאו לנדבה, אין לו חשש וחצלה.

זה הפתרון, זו העצה הייעוצה לגבי תפילה.

אבל אם קראת קריאת שמע במקום לומר בפה הרהר במחשבה, גם בדיעבד לא יצא,

וחייב לחזור ולקרוא שוב את קריאת שמע מההתחלה ועד הסוף.

יוצא מן הכלל, אדם חולה.

רביד המלך אמר, אמרי האזינה אדוני בינה הגיגי.

כשאני יכול, אמרי האזינה.

אני אומר בפה.

אבל אם האדם הזה מסכן חולה,

לא יכול,

בינה הגיגי.

הקדוש-ברוך-הוא מקשיב לתפילה גם אם נאמרת במחשבה או בהרהור,

כיוון שזה לא מסוגל לבטא בפה, בשפתיים,

ולכן בדיעבד גם מחשבה תופסת.

מקום שני, שהמדרש מדייק,

אמרו בלבבכם על משכבכם. המילה אמרו בלבבכם באה ללמד את הכלל הזה, שבדיעבד ההרהור בזה תופס.

כך גם,

לא רק לגבי הרהור בדין ברכת המזון או ברכת שום, אלא בתפילה ובכל הברכות כולן.

לכן, אדם שלא מסוגל שיהרהר, יעשה את המחול,

ורחמנה ליבא בעי, אנוס רחמנה פטרי.

אבל כל זה,

במה דברים אמורים אם האדם הזה עדיין לא מרגיש טוב?

אבל אם האדם הזה אחרי חצי שעה התאושש

ובא ושואל, תראה,

אני לפני שעה ברכתי בהרהור.

עכשיו אני יכול לומר בפה,

האם עלי לחזור את ברכזון או לא?

יש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים, ומחלוקת גם בדעת מרן אם חייב לחזור שוב או לא.

בתפילה אין לך בעיה,

יעשה תנאי לנדבה ואחזור.

אבל לגבי ברכות, במה שאי-אפשר להתיר לו לחזור לברך?

יש לנו כאן ספק ספקה, אולי הרהור כדיבור דמה, ואולי בעוף

ההרהור כדיבור,

ולכן אינו רשאי לחזור שוב ולברך. אומרים,

מה שאמר קודם בדיעבד מהתפס,

כיוון שזה במקום אונס, והיה לו היתר על-פי הדין.

לא רק באונס כזה, אלא הפוסקים ישתמשו בזה גם בכל אונס אחר.

יש מחלוקת בפוסקים,

ואני לא יכול לברך, אני לא יכול להיכנס בספק ברכה לבטלה.

גם את זה אנחנו מחשיבים כאונס,

ולכן זה יהיה רשאי לברך.

היינו במחשבה, בהרהור, יהרהר שם,

ובזה יצובא.

הטז ישתמש בעצה הזו אדם שקם בלילה וקשה לו לטול את הידיים.

בקיץ אין בעיה, תטול את הידיים, תברך כהוגן, הכול בסדר.

בחורף המים קרים.

אם אני אטול את הידיים וארצה אחר כך לחזור לישון,

לא אוכל להירדם.

אכן אומר אתה אז למעלה בסימן רב שרשאי האדם הזה לברך בהרהור.

אלא שיש חולקים ואומרים, כאן זה לא נראה.

אין לדמות דוגמה ראשונה של חולה אל הדוגמה הזו.

אלא,

אפילו אם האדם הזה יברך

כיוון שידיו נקיות,

אומנם יש על ידיו רוח רעה,

אבל אין לכלוך וזוהר,

זה עדיף יותר שייבטא בשפתיים, ללא נטילת ידיים,

מאשר יהרהר,

וככה למעשה זו הדרך עדיפה יותר על הדרך השנייה.

לפעמים יש לו בתי מים,

אז הוא יוכל להוציא מעט מהמים החמים של התרמוס, למזוג אותם וייטול במים. הוא יוכל אחר כך לחזור לישון, זה לא יפריע לו. לפעמים יש לו עצה,

אבל לפעמים אין,

ולכן הצמא ישתמש בדרך השנייה, שאמרנו, היא עדיפה על הדרך הראשונה.

האדם שיודע לברך ברכת המזון יכול לצאת ידי חובה גם מאחרים,

ולכן אם האמא שלו אישה זקנה ולא יודעת לקרוא,

לא יודעת לברך,

מן הראוי שכל פעם שהיא אוכלת עם בנה,

תשים לב, תקשיב ותשמע את ברכת המזון, ממנו תצא בזה ידי חובה.

אם היא לא אתה,

היא נמצאת לבד, בדרך כלל כדאי שיקליט לה את זה.

אמנם היא קלטת פצים ידי חובה. אם היא תפתח את זה כל פעם ותשמע, זה לא שווה כלום,

כי רק אדם בר-חיובה שמשמיע ממנו ידי חובה.

הפלסטיק הקלטת אינה בר-חיובה. אני לא יכול לצאת ידי חובת ברכת המזון, אבל

זה יועיל לה שתוכל לומר מלה במלה עם מה שמוקלט, זמורי דרך.

זה הפתרון כדי לצאת ידי חובה.

אדם שאכל וגם שתה האכילה,

היה באיזה חתונה או במקום אחר,

גמר בקבוק קוניאק, עכשיו הוא שומע.

אף-על-פי-כן, תיתן לו סידור שיברך ברכת המזון.

אסור לשיכור להתפלל על דין תפילה קל יותר.

התורה יודעת שהדרך היא לשתות באמצע האכילה, ואכלת ושבעת וסתם אכילה ושביעה, יש בה גם שתייה כזו.

ואפילו אחי התורה אמרה, וברכת את השם אלוהיך.

מכאן למדנו שגם שיכור יכול לברך את ברכת המזון, צריך לעכב אותו.

באמת דברים אמורים בשיכור רגיל, אבל אם השיכור הזה הגיע עד כדי כך, נהיה מסלול כמו לוט,

בבחינת לא ידע בשוכבה ובקומה,

זה דינו כשותה גמור.

נצטרף למניין.

אפילו אם התחתן עשה חתונה,

היא לא מקודשת,

זה אפס.

האישה הזו נהיה כמו שהייתה,

כי באותו רגע היה שיכור כמו לוט,

אז לא ידע מה שהוא עושה,

המקח ומימקו לא שווה, כל מה שעשה,

הכול אפס.

ולכן צריך להתייחס לזה בהתאם לכך כאדם משוגע,

ואפילו אם ברך ברכת המזון, לא יצא. אחר כך אם התאושש,

ומיהנו, אחר כך קם,

צריך להגיד לו,

אם לא עבר שש שעות מזמן האכילה, אנא ברכת המזון.

אבל אם האדם הזה שתה קצת,

אצלו בקבוק 7.7 לא נעשה כמו לוט, היה קצת מבסוט מהחיים, היה שרעי,

מיילל מוולט, אני יודע, לא היה עד כדי כך שיכור,

ולכן בזה יצא.

אין הבדל בדברים האלה בין שתיית אל

משקאות חריפים לבין אדם שהשתמש בסמים.

יש נרקומנים, לצערנו, הם מכורים לזה. שוב, גם שם יהיה אותו כלל.

אם הוא היה נרקומן מכור עד כדי כך,

לא היה יודע, או לא היה בהכרה,

אפילו אם ברך זה לא שווה כלום.

אבל אם לקח מנק ועישן סך הכול נשיפה אחת מהחשיש,

וזה לא השפיע עליו הרבה, הוא עדיין בהכרה.

קצת הוא מתנדנד, אבל לא הרבה.

אז בזה בוודאי שיוצא ידי חובת ברכת המזון, דינו כך לכל דבר,

ויכולים גם לצרף אדם כזה למניין.

אני דיברתי כשהשיכור הזה שתה אחרי שאכל כזית לחם.

אבל היה נורמלי, התחייב כבר.

מה ששתה באמצע, אז זה לא מקלקל.

לכן, בזה חייב. אם הוא באות, אז זה מקלקל בינתיים.

תן לו להתאושש,

תכניס אותו לחדר התאוששות,

יצא משם, תן לו לברך.

אבל אם האדם הזה לא התחיל כך,

אלא קודם כול התחיל עם השתייה,

לפגע בלחם, קודם כול גמר בקבוק,

נהיה שיכור כמו לוט ממש,

ואז התחיל לאכול, אני מסכים עם בעיה יותר חמורה.

בבעיה הזאת דנו גדולי הפוסקים,

הגאון רבי עקיבא איגר, בינה.

האם צריך גם לאכול במצב של חיוב או לסבוע?

נראה את זה תכף לקמן בסימן קפו, סעיף ב'.

תכף אני אגיד לו.

לפי רבי עקיבא איגר, חייב,

לפי האמרי בינה, פתור.

דנו בזה גם גדולים, הגאון רבי יוסף חיים,

הר-צבי, הרבה מהאחרונים דנו, וזו בעיה חמורה.

ולכן צריך להראות אנשים כאלה שאסור לעשות כן.

הנביא צועק כנגד השכרות,

מחזר סימן כה כתב, שאסור ליהודי יר השמים להשתכר,

זה גורם לאדם לחטוא מדחי אל דחי,

ולכן צריך מאוד מאוד להיזהר שלא יגיע למצב הזה. והאזהרה היא לא רק על השוטה אלא גם על המשקה.

יש אנשים שבאים לחתונה, הם רוצים שיהיה שמח.

איך עושים שמח?

זה לא בא לבד.

לפעמים יש תזמורת טובה, יש חברים של החתן, בחורים צדיקים, מראי שמים, רוקדים, הכול בסדר.

לפעמים כולם יושבים לאכול, מה עושים?

יש שם איזה אדם שאוהב את השתייה, אוהב את הטיפה המרה,

ומערבבים לו קצת,

קצת קוניאק,

קצת בירה לבנה, קצת ערק,

תערובת כזו, בקבוק שלם.

גם רבע כוס כזה,

אמרנו, האדם הזה נהיה מסטוי לגמרי,

ושיהיה שם שמח באמת.

אז האנשים האלה הם רשעים גמורים שצחוק מהאדם הזה.

הם רוצים לצחוק על חשבון אדם אחר, זה נקרא מלבין פני חברו ברבים.

היית מסכים שיעשו לך דבר כזה?

שייתנו לך ככה לשתות וכולם יהיו מסביב, יעשו.

לפעמים לא מסתפקים במועט,

קוראים גם לצלם להנציח את המאורע, לא?

נו, זה יפה.

ככה עושים לחבר?

אתה אוהב את חברך, תעשה לו דבר כזה?

ואהבת כמוך?

זה מוכיח שאין לו לא אהבה ולא יראת שמים.

ולכן, אם רואים חבר'ה כשגע איזה מישהו,

תגידו, אדוני, זה לא צחוק.

אתה עובר כאן על איסורי דאורייתא, תעזוב אותו. אפילו אם הוא אוהב את הטיפה המרה,

הוא שתה כוסית מספיק. אל תעשה יותר מדי צחוק.

אסור לגרום עון לאנשים מסוג זה,

וזה לא חשוב אם זה בחתונה או במקום אחר.

יש אנשים עם מצבים חזקים.

אפילו אם הוא שותה, הוא נשאר צלול בדעתו.

אולי הוא נעשה עלי, שמח,

אז הוא ירקוד,

יאמר שירים יפה. טוב, למה לא? שירקוד, תן לו שירקוד, יאמר, אבל הוא נשאר שפוי.

הוא לא יעשה שטויות, הוא לא יעשה דברים בטלים.

אדם כזה, שתות שיהיה לו לבריאות.

אבל רוב האנשים לא כך. רוב האנשים שותים מהיין, נעשים הרבה יותר גרוע מנוח.

ואז מי יודע מה יהיה באחריתו?

איך יצטרכו לגרור אותו לבט? הוא יגיע באמבולנס או צריך להביא לו מסוק? מי יודע מה יקרה?

אז למה תעשה כל לעבדיך? למה תעשו די דבר כזה?

ולכן צריך להזהיר את אותם האנשים שלא יעשו כדבר הזה.

כל שבין לו גם שהוא מאבד מצוות עשה דאורייתא, מאבד את מצוות ברכת המזון. אדם כזה בוודאי לא יברך ולא יעשה את המצווה,

ולכן אסור להם לעשות כדבר הזה.

אדם שאמר כמה או התפלל,

ואחרי התפילה התברר שהמקום לא היה נקי,

היה שם צואה.

במה דברים אמורים? אם לא היה צריך להעלות בדעתו, במחשבתו, שהמקום אינו נקי.