הלכות המתנה בין בשר לחלב – דיני תבשילים, טעמים בלבד וחומרות על פי ההלכה והזוהר הקדוש

 

- - - לא מוגה! - - - 

אבל,

בזמן הזה, מעיד מרן, נהגנו להחמיר.

לא רק לגבי בשר שיש בו שומן,

אפילו אם יהיה לך בשר יבש לגמרי שאין בו שומן,

גם בו אנחנו מחמירים להמתין שש שעות.

או,

יש לי ביצה של אחמין.

הביצה של אחמין קיבלה טעם של בשר.

אכלתי אותה,

אני צריך להמתין שש שעות עד שאוכל לאכול מאכלי חלה.

זה המנהג להחמיר.

כך מעיד גם הגאון חידה בספרו שיעורי בריכה,

וכך המסקנה למעשה.

בזמנם, כשעדיין לא היה המנהג הזה להחמיר,

אז מעיקר הדין,

אחרי תבשיל כזה,

היה מותר לאכול מאכלי חלב ולא היה צריך להמתין שש שעות.

על זה היה הדין, אם הוא בא לאכול אחר כך גבינה,

הוא חייב באמצע לעשות נטילת ידיים. וזה מה שמרן אמר, בין תבשיל לגבינה, חובה.

אבל לפי המנהג, הדוגמה הזאת איננה,

אלא רק בדוגמה הפוכה, מתחיל לאכול את הגבינה.

ואחר כך עובר לאכול תבשיל שיש בו רק טעם של בשר,

בזה עדיין יש צד לחייב אותו, כיוון שהייתה ממשות של הגבינה,

בזה מים אמצעיים רשות.

בזה מים אמצעיים חובה.

אבל מה שאין כן, עם שניהם לא היה לא גבינה ולא בשר.

אלא

בתבשיל הראשון שאכלתי היה רק טעם של גבינה, ולא נגעתי בגבינה.

אחר כך אני בא לאכול שוב,

בתבשיל השני יש רק טעם של הבשר ואין ממשות של הבשר,

בזה מותר לך לאכול וזה אחר זה,

ואין צורך אפילו בנטילת ידיים. בזה נאמר, מים אמצעיים רשות.

כל זה על-פי הפשט.

אבל על-פי הזוהר,

אדם שאוכל מאכלים של גבינה,

אכל גבינה ממש,

לא כדאי לאכול באותה הסעודה מיד אחרי זה בשר וכיוצא בו.

לא כדאי לאכול באותה הסעודה, יש קטרוג, אם האדם הזה יאכל.

אבל כל מקום שהגמרא חולקת על הזוהר, אנחנו פוסקים מעיקר הדין הלכה כדברי הגמרא,

ולכן זהו הדין, זה מעיקר הדין יעשה כך.

אדם שרוצה להיות חסידה קדישה,

שמה אמר שמואל, ענה בהיים הילתא,

דימה את עצמו כאילו הוא חלילה חומץ בין יין,

כחלב בר חמרה לגבי הבא. אביו לא היה אוכל באותו היום, אני כן אוכל.

באותה הסעודה לא אוכל, בסעודה שחריה אני כן אוכל.

ולכן, בחי גבינה יש לנו צד חומרה בלבד,

אבל אין זה מעיקר הדין.

בין בשר לדגים חובה ליטול, משום דקשה לדבר אחר,

מחמירה סכנתה מאיסורה. מעיין, ביורי דעה, סימן קטז.

דוגמה נוספת

שהגמרא מביאה,

לגבי אכילת

מאכלים של בשר ודגים יחד,

הגמרא בפסחים ע״ו אומרת, אמנם אין בזה דין אכילת בשר בחלב,

אבל יש בזה דין של סכנה, ולשמרתם מאוד לנפשתכם.

הדבר הזה מביא צרעת,

ולכן אסור לך לאכול את שניהם יחד.

אדם שיבשל יחד בשר ודגים ויאכל,

האדם הזה עלול לחלות במחלת הצרעת.

כך גם אדם שאוכל בפרוסה מורח גבינה,

על זה שם את הסרדין ואוכל את שניהם יחד. גם בזה מרן כותב בראי דעה בסימן פט שגם בדבר הזה יש חלילה חשש סכנה. ולכן מן הראוי להיזהר בשניהם,

ולא רק שלא יאכל יחד,

אלא גם אם הוא אכל קודם דגים ואחר כך רוצה לאכול בשר,

בינתיים חייב ליטול את הידיים באמצע,

כי השומן השמנונית של הדג נמצאת בידיו והוא עלול, האדם הזה עלול להגיע לידי המחלה,

כי תהיה תערובת בין הדגים והבשר יחד.

אין הבדל מה הוא אוכל קודם, קודם דגים או קודם בשר,

מה שנוח לו שיאכל, בתנאי שבאמצע יהיה נטילת ידיים.

כאן מים אמצעים גם כן חובה ולא רשות בלבד.

אומנם לגבי דגים וגבינה בזה יש מחלוקת.

הרמ״ה אומר שיש שם טעות דפוס בדברי מרן,

וצריך לומר בשר ודגים.

לא זו בלבד, בספר הקנה אומר שכל הסכנה הזאת הייתה רק עד האלף החמישי.

אנחנו היום נמצאים בסוף האלף השישי, ולפי זה אין שום סכנה.

יש אומרים, רק דג שנקרא בינתה,

רק הדג הזה הוא מהווה סכנה, שאר דגים לא,

והדג הזה לא מצוי בינינו.

לכן, בצירוף כל הדברים אין מקום לאסור מעיקר הדין לאכול דגים וגבינה יחד,

בפרט שהפרי חדש והגאון חידה מעידים שהמנהג להתיר.

כל מקום, חומרה, כדאי שאדם יחמיר על עצמו.

מה יקרה אם יאכל את זה בזה אחר זה? שום דבר לא יקרה, ולכן כדאי הדבר להחמיר. כותב בספר שם חדש,

אם אדם אוכל עם חברו אני אוכל גבינה והוא אוכל דגים,

או עני בשר והוא דגים,

יש הבדל בין שתי הדוגמאות.

שם בשר וחלב, בשר וגבינה,

צריך שיהיה הפסק בין שנינו.

אבל בבשר ודגים לא צריך שיהיה הפסק בין שנינו,

האדם הזה ייזהר בלאו הכי. שם אסור לגמרי. פה, על-ידי שטיפה הוא יכול לאכול. לכן החשש הוא כאן הרבה פחות, כך שאין צורך שיהיה הפסק באמצע.

אני עובר לסעיף ג' כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים, בין להקל בין להחמיר,

חוץ מאסח הדעת

שפוסל באמצעים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכים שימור,

וחוץ מניגוב הידיים, שאמצעים צריכים ניגוב כראשוניים.

זאת אומרת,

בדרך כלל משווים את המים האמצעיים למים האחרונים בכל הדוגמאות.

גם לעניין הברכה, אין ברכה על מים אמצעיים,

גם אם האדם הזה אכל קודם גבינה ואחר כך רוצה לאכול תבשיל של בשר שחייב בנטילת ידיים, מים אמצעיים, אין ברכה על הדבר הזה.

הסיבה היא, כותב הרשב״א,

שאין הדבר הזה בגדר הכרח. יכול להיות שהאדם הזה לאור היום הוא מתבונן באצבעות, רואה שהאצבעות נקיות לחלוטין,

אין שום שומן בידיו,

נמצא שבחיי גבינה בדוגמה הזאת אינו חייב בנטילת ידיים.

אז לא שייך לומר, וציוונו על נטילת ידיים.

שם, בנטילת הידיים הראשונה שנתקלה בגלל סרח טומאה,

תמיד אתה חייב בה. אין לך שום דרך להימלט ממנה.

לכן הביטוי, וציוונו על נטילת ידיים, הוא הכרח כמוך.

פה לא. פה אתה יכול להתחמק מנטילה זו עם ידיך נקיות לחלוטין.

ולכן, לא תקנו חכמים ברכה.

כך גם לגבי מים אחרונים, גם כן אין להם ברכה.

בין להקל בין להחמיר לא שייך

לדמות את זה למים ראשונים, אלא רק למים האחרונים.

יש מחלוקת לגבי

רוח רעה שיש במים האחרונים.

אם אתה שופך את המים האחרונים על קרקע עולם,

המים האלה קיבלו רוח רעה, ומי שידרוך על זה יינזק.

האם גם במים אמצעיים יש את אותו דבר או לא?

לפי דברי הפרישה,

גם במים אמצעיים אם אתה שופך את זה על הרצפה, שורה על זה רוח רעה, ומי שידרוך יינזק.

כדבריו כתבו גם אליה רבה, חכם צמיא, הגאון חידה בברכי יוסף ומגיע עם גיבורים.

לעומתם,

המהרשל, הפרי חדש, הפרי מגדים, כולם הקלו בדבר הזה, אמרו שבזה אין חשש רוח רעה.

ממצא שלעניין זה,

אם אדם יכול להחמיר בקלות, ישפוך את המים בכיור. למה תשפוך את זה על העפר?

מקום שעוברים ושבים.

אילו הייתה קרקע מרוצפת,

שם אין חשש של רוח רעה.

זה לא דומה למים של הבוקר.

שם, נטילת ידיים של הבוקר,

הרוח רעה נמצאת על הידיים,

נוטל את הידיים, ברגע שנטל,

המים האלה קיבלו את הרוח רעה.

תשפוך אותם על מקום מרוצף או לא מרוצף, בכל מקרה יש רוח רעה.

מה שאין כן לגבי מים אחרונים,

אין במים עצמם רוח רעה, רק אם באים במגע עם העפר,

עם קרקע עולה.

כך גם לגבי מים אמצעיים.

אפילו לדעת הפרישה שמשווה מים אמצעיים למים אחרונים,

כל זה בא במגע עם הקרקע העולה, עם העפר.

אבל אם זה היה בכיעור,

בוודאי שאין על זה שום חשש רוח רע,

כלל ועיקר.

דבר אחד שצריך להיזהר בו, במים אמצעיים,

כמו שבמים הראשונים אתה נזהר על הידיים שיישארו טהורות,

כך גם מסיח הדעת יכול לפסול במים אמצעיים,

כיוון שהוא רוצה עדיין לאכול לחם, ולכן צריך להיזהר שידיו יהיו משומרות ונקיות.

דבר נוסף,

ניגוב ידיים אינו חובה במים האחרונים,

אבל במים ראשונים,

אפילו אם נטל ברבעית כדי שלא ימאיס את הלחם, חייב לנגב.

כך הוא הדין גם בדבר הזה.

אם האדם הזה לא אכל בידיים אלא אכל רק במזלג,

לא יהיה חייב בנטילה, אבל יהיה חייב בהחלפת המזלג.

או שטיפת המזלג, או להחליף את המזלג,

אינו רשאי להמשיך לאכול באותה כף המזלג שאכל בהם את הבשר או הדגים, אלא לכל אחד צריך להיות מערכת סכום נפרדת בפני עצמה.

אני עובר לסימן קעד, סעיף א'

יין שבתוך הסעודה מברך עליו בורא פרי הגפן,

ואין הפת פוטרו.

הלחם הוא דבר חשוב.

כל דבר שאני אוכל באמצע הסעודה נחשב כדבר טפל ללחם.

הוא בא להאכל עם הלחם, ולכן כל שהוא עיקר בימו תפילה,

מברך על העיקר ופוטר את התפילה.

ברכתי המוציא לחם מן הארץ על הלחם,

פטרתי את הסלט,

מרק ירקות, כל הדברים האלה, אני אוכל אותם בלי ברכה.

גם לגבי משקים, נראה לכמעט בסעיף זין, גם כן אותו דבר.

אבל יש דבר אחד יוצא מן הכלל,

היין הוא דבר חשוב מאוד.

אני רוצה לשתות יין באמצע הסעודה?

אסור לי לשתות בלי ברכה.

אתה לא יכול לומר, זה באמצע הסעודה, שישתה איך שרוצה,

אלא חייב להפסיק לברך הגפן,

ורק לאחר מכן יהיה רשאי לשתות את היין.

אלא שכותב הצלח

בברכות מ״א,

כל זה כשהאדם הזה סתם שותה יין.

אכל את הלחם לבד ואחר כך שותה יין לבד.

אבל אם האדם הזה אין לו סלט,

הוא אוהב לאכול לחם עם יין,

שם את הלחם בפה,

על זה שופך מעט יין, וזה נבלע טוב, זה טעים בשבילו,

הרבה יותר טוב מהסלט שאשתו עושה.

אז האדם הזה שותה את היין ממש כלפתן ללחם.

אין לך תפל גדול מזה,

בזה גם היין יהיה דינו כמו הסלט.

כמו שעל הסלט אתה לא מברך בורא פרי האדמה,

ותפל הלחם המוציא פתר,

גם ביין יהיה אותו כלל ואותו דין.

היינו, אמר המוציא פתר גם את היין הזה.

מתי אם כן הגמרא חייבה יין שבתוך הסעודה מברך עליו?

כל זה, כשהאדם הזה אכל, גמר את הפרוסה,

עכשיו אני בא ושותה כוס יין להנאתי.

בזה אני חייב לברך בורא פרי הגפן. אני עובר לסעיף ב'

יין פוטר כל מיני משכין.

הגאה אפילו מברכה ראשונה.

הגמרא שם, בברכות מא',

מביאה שתי דינים.

הדין הראשון, לחם פוטר את כל המאכלים.

כמו שאמרנו,

כל שהוא עיקר ואימו תפילה, מברך על העיקר ופוטר את התפילה.

דין שני,

יין פוטר כל מיני משכין.

למה? כי היין הוא המשקה החשוב ביותר,

יותר מכל המשקאות האחרות,

ולכן ברכת בורא פרי הגפן שברכתי על היין פטרה את כל מיני המשקים.

ואז אני לא צריך לברך שהכל נהיה בדברו על המשקה השני.

כך גם לגבי ברכה אחרונה.

היינו, אני מברך על הגפן,

ברכה אחת מעין שלוש,

לפטור את הרביעית יין ששתיתי.

אני לא יכול לברך אחר כך בורא נפשות רבות על הרביעית מים ששתיתי,

אלא על הגפן פטר גם את הברכה האחרונה של המים או המיץ,

גם מברכה ראשונה וגם מברכה אחרונה.

את שתיהן ביחד הוא פטר לגמרי מכל וכול.

את דברי הגמרא העסיקו להלכה רוב הפוסקים,

אבל לא כל הפוסקים.

התוספות בדף הקודם אמרו שההלכה היא יין לא פוטר כל מיני משקים,

אין ההלכה, כן, זה לא דומה ללחם.

גם הרמב״ם השמיט את ההלכה הזאת, כנראה הוא סובר כדברי התוספות, כמו שכותב ערוך השולחן.

אבל כלל גדול בידינו,

ספק ורחות להקל, ובפרט כאן, בעניין זה,

שממש רוב ככל הראשונים,

מהרם,

המרדכי, כולם הלכו בעקבות דברי הגמרא,

ולא הבדילו בין יין לבין לחם.

כמו שלחם פוטר את הכול, הוא עדין גם בזה,

גם מרן פסק כדברי הראש והטור,

וגם מרן אומר, יין פוטר כל מיני משקים,

וכך ההלכה למעשה, קיבלנו הוראות מרן וספק ורחות להקל.

אבל יש לנו ארבעה מחלוקות באיזו צורה היין פוטר שאר משקים.

האם מדובר דווקא בסעודה,

או גם שלא בשעת הסעודה?

לפי דעת המרשם ודעת תורה,

רק אם באמצע הסעודה שם הוא פוטר, שלא בשעת הסעודה, לא.

נכדו, הרב שבדרון,

חולק עליו, אומר לו, גם שלא בשעת הסעודה,

אם כעת אני לוקח כוס יין ושותה בקבע,

גם בזה יכול לפתוח.

וכך ההלכה.

לא רק בסעודה, אלא גם שלא בשעת הסעודה, פוטר.

בעיה שנייה, עולה תמיד אומר,

דווקא אם אני שותה בקבע,

מה זה שתייה בקבע?

אנחנו לא רגילים הרבה לשתות יין בזמן הזה,

אלא אנחנו אוכלים דברים אחרים ושותים כל המשקאות המזויפות.

אבל מי שרוצה לראות את הדוגמה,

שילך לטייל בבית מרזח,

שם הוא רואה את השתיינים,

הם מתנחלים שם,

הם לא באים לשתות חצי דקה ויוצא החוצה.

בעל החנות רוצה שיסתלקו משם,

אבל הם יושבים ככה שתיית קבע.

בזה שתית יין, זה המוביל,

ומאלף פתר גם את שאר המשקאות.

אבל אם זו הייתה שתיית ערי, הביאו לי עכשיו יין, דרך אגב, ברכתי הגפן,

זה לא פותר את שאר המשקאות. הביאו לך כוס תה, קפה, ערק,

או דבר אחר,

תברך שהכול.

אבל רוב הפוסקים הלכו בעקבות כנסת הגדולה שאמר שאין הבדל אם הדבר הזה הוא ערעי או קבע.

גם אם שתיתי את היין לא בקבע,

גם בזה ההלכה היא שיין פותר כל מיני משקיעים.

להלכה.

לכתחילה, כדאי הדבר, שאם האדם הזה רוצה לשתות ולפתור,

למה לא לעשות את זה שתיית ערעי?

תשב,

תואיל בטובך לשבת,

תקבל על עצמך להתנחל באותו מקום לפחות כמה דקות ותשתה ברצלות, תשתה לאט-לאט בהנאה, תיהנה מהחיים,

ואז עליבדי כול עלמא תוכל לפתור גם את שאר המשקים.

בעיה נוספת, המהרן והמרדכי אומרים,

מתי יין פותר כל מיני משקים?

היה לפני היין והיה לפני הכוס בירה.

אז המשקים האחרים היו פה, פותר.

עליו, אחי, לא פותר.

שוב, גם בזה רוב הפוסקים חלקו על זה.

והוכיחו מדברי מרן נקמן בסימן לרשת ג' שמרן לא סובר כדברי מרדכי,

בין אם היו המשקים לפניו בין לא היו לפניו, יין פותר.

שוב המסקנה היא,

אם אדם יכול להחמיר בקלות רבה,

אז כדאי שלא יתחיל ביין עד שאשתו תגמור להביא לו את כל הבר,

להביא לו את כל המשקאות שהוא מתכונן באותו ערב לגמור.

אחרי שהכל מונח על השולחן,

גמרת להביא? זהו.

עם היין,

ובזה הוא פותר את כל המשקאות, עליבתי כולנו.

אם האדם הזה שותה יין בקידוש,

הן אם זה בליל שבת והן אם זה ביום שבת,

אחר כך רוצה להמשיך ולשתות עוד,

באמצע הסעודה, עוד יין.

האדם הזה רגיל דרכו בקודש,

לא להתחיל רק בקידוש,

אלא להמשיך גם בסעודה לשתות יין,

ובין יין ליין הוא רוצה גם איזה כוסית ערק,

שוב הערק הזה,

לא צריך לברך עליו שהכול נהיה בדברו.

כך כותב מגן אברהם, גם בסימן קעד וגם בסימן רעב העתיקו אותו כל הפוסקים להלכה,

בתי-כהונה, רבי עקיבא איגר ושאר כל האחרונים,

בזה אין ויכוח, הלבד יקול עלמא.

אם האדם הזה ירצה לשתות כוס קפה וחלב או דבר אחר לפני נטילת ידיים, לפני שיתחיל עם הסעודה, הוא רוצה לפתוח את המעיים, שהכול יתחלק יותר טוב,

אז הוא שותה קודם כול כוס קפה וחלב.

רשאי, למה לא, שיהיה לו לבריאות והוא לא זקוק לברך שהכול נהיה בדברו, משום שהיין פתר.

שוב, יש מחלוקת

מה יהיה לגבי השומע.

אני לא קידשתי, בעל-הבית קידש,

אני יצאתי ידי חובה בשמיעה.

כלל גדול בידינו, שומע כעונה.

גם אם אני לא שתיתי מהיין ולא טעמתי כלום,

אפילו אחי אני יצאתי ידי חובה.

אבל אני לא שתיתי כלום מהיין. האם בכל זאת

זה פותר את מה ששתה, קפה וחלב, או לא?

דעת רוב הפוסקים שלא פותר.

כך דעת הרב בית שערים.

הוא מסביר את הכלל, דווקא אם האדם הזה שתה מהיין.

מה בכך שהוא יצא ידי חובת הקידוש מדין שומע כעונה?

כאן זה לא רק שמיעה,

כאן זה דומה לכלל.

כל שהוא עיקר ואימו תפלה, מברך על העיקר ופותר את התפלה.

אתה גם שותה את העיקר, את היין, וגם את התפל, לכן זה פתר.

אבל אם העיקר חסר מן הספר, חסר מן הבטן,

הוא בכלל לא שתה מהיין.

אם כן, מה שייך שיפתור את המים או החלב.

לכן, בזה העצה היא. אתה רוצה לפתור?

אנא תואיל בטובך, תטעם מהיין של הקידוש.

קשה לך? אתה לא יכול?

להלכה אומרים לו שצריך האדם הזה לברך שהכול נהייה בדברו על אותו המשקה.

מחלוקת נוספת יש.

רבי עקיבאיגר פוסק את דעת בתי-כהונה שרק בקידוש,

שייך הכלל הזה שיין פוטר כל מיני משקין.

אבל אם זה בכוס מצווה אחר, כגון כוס ברכת המזון,

גמרתי את ברכת המזון, ברכתי על יין הגפן כדת וכדין ושתיתי.

אחר כך אני רוצה לשתות כוס קפה.

לפי דעת הרב, צריך לחזור לברך שהכול.

למה?

כי כאן זה דבר שלא בא בשביל תענוג וכיף בלבד, אלא בעיקר בשביל מצווה.

כוס ברכת המזון.

או נאמר,

נתנו לי לברך את ברכת אשר קידש ידיד מבטן.

אז ברכתי גם על היין ושתיתי.

אחר כך מכבדים אותי, תשב,

תתכבד, תשתה בירה, ערק.

אני בעצמי שתיתי מהיין. אפילו הכי אומר הרב,

רבי עקיבאיגר, שצריך לברך עוד הפעם שהכול.

שם אתה ברכת על היין בשביל ליהנות, בשביל כיף?

זה כוס מצווה של המילה, של הברית.

אותו דבר גם בחתונה.

אבל הגינת ורדים חולק.

הוא אומר, אין הבדל בין זה לבין זה.

גם כוס ברכת המזון, אם ברכת עליו הגפן, ואחר כך אתה רוצה לשתות כוס קפה,

לא צריך לברך שהכול, יין פוטר כל בני משקיעים.

ככה העתיקו להלכה נביא שלום והגאון רבי ירום בן שמעון בספרו נהר מצרים.

אלא שנביא שלום מצא דרך לצאת ידי חומה לבדי כולי עלמא.

הדרך היא שתיתא רבעית יין מהכוס ברכת המזון.

קודם כול, תברך ברכה אחרונה על הגפן.

גמרת, סיימת את הפרשה של היין, עכשיו תתחיל פרשה חדשה, תתחיל לשתות, קפה, ערק, מה שאתה רוצה.

מזל, לבדי כולה עלמא, תוכל לברך ברכת שהכול.

לכמה נראה, תכף, בסעיף ד', שבכל מקום שיש מחלוקת,

ואני רוצה לצאת ידי חובה לבדי כולה עלמא,

זה לא נקרא גורם ברכה שאינה צריכה, אני לא בא חלילה לצחוק, לעשות צחוק משם שמים.

כוונתי טובה, לצאת ידי חובה לכל הדעות,

לכן רשאי לברך ברכה אחרונה, כמו העצה שאמר נווה שלום,

וכך גם אעתיק להלכה נהר מצרים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

בעיה נוספת יש.

אם האדם הזה אומנם שותה כוס יין בקידוש,

אבל יותר הוא לא שותה.

האדם הזה לא חסיד של הבקבוק ואינו רגיל לשתות יין.

האדם הזה לא שותה יין בסעודה,

אבל רוצה לשתות לפני נטילת ידיים כוס קפה וחלב.

האם יין פוטר או לא פוטר?

לפי דעת

הרב בתי כהונה,

כל אליהו, כף החיים, לא פוטר.

בזה, כיוון שאין יין בסוף,

אז משהו שותה בקידוש, נגמר, גמרנו.

ועכשיו, יש לך דבר חדש.

כיוון שאין המשך ליין, אם כן צריך לברך שהכול נהיה בדברו על החלב.

אבל שוב, גם זה לא מוסכם לשאר הפוסקים.

לפי דעת גינת ורדים ושאר האחרונים, גם בזה לא צריך לברך שהכול.

וכך פוסק האבא בחווה דעת חלק ה',

שגם בזה לא יברך שהכול נהיה בדברו על הכוס קפה וחלב,

למרות שאין דעתו לשתות יין בסעודה.

אם הוא שואל מה כדאי לעשות לצאת ידי חובה עליבא דקולה עלמא, תגיד לו, עצה פשוטה.

לפני שאתה מתחיל, סברי מרנן,

תכוון שאתה שותה קצת יין גם בסעודה.

ואז

יש לך בהתחלה יין,

באמצע הסעודה מעט יין, באמצע יש כוס קפה וחלב,

בין אם זה לפני נטילת ידיים או אחרי נטילת ידיים.

תשתה כמה שאתה רוצה, עליבא דקולה עלמא,

אתה פוטר את הבעיה מכל וכול.

נמצא שיש כמה וכמה מחלוקות אם יין פוטר או לא פוטר.

וכדאי שאדם יעשה את הכול בחוכמה,

יכלכל מעשיו במשפט.

אם הוא זוכר מעיקרה את הבעיות, יתנה מראש, יפתור את הבעיות.

יגיד לפני כן, אני מכוון לפטור את כל המשקין. תכוון בעדי, הכוונה כזאת,

זה הכי טוב, זה מצוין.

הביאור הלכה אומר עוד דבר.

מתי יין פוטר מיני משקין?

אם האדם הזה שתה בקביעות,

היינו שתה רביעית, או לפחות כמנוע דוגמה.

אבל אם האדם הזה לא שתה הרבה, סך הכול שתה 2-3 גרמים,

זה ברכה לבטלה, זה לא שייך לומר, שזה יפתור דברים אחרים.

בקושי שתית 4-5 גרם מהיין, זה יפתור את הערק והקוניאק וכל הדברים שתשתה?

אבל הרב עצמו בשער הציון לא אמר כך.

אלא אפילו אם האדם הזה טעה מהקידוש רק כמה טיפות,

גם זה בדיעבד פוטר את שאר המשקיעים.

אחינו האשכנזים,

יש הרבה מהם שפוסקים כדברי הביאור-הלכה ואומרים לכתחילה,

אם לא שתית רביעית יין,

תברך שהכול נהיה בדברו על הבירה או על הקפה.

עד כדי כך.

אנחנו חוששים מאוד, כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

ולכן אנחנו חוששים מאוד בדבר הזה,

ואפילו אם לא טעם הרבה,

גם כן פתר היין את כל שאר המשקין,

ולא יחזור לברך על שאר המשקין.

אבל אם האדם הזה שואל מה כדאי לעשות,

אומרים לו, אם כבר אתה שותה, אז כבר, תשתה הרבה.

אתה לוקח כוס יין, אומר סברי מרנן,

שותה את הרביעית יין, אחר כך אתה בא לשתות שאר מיני משקין,

הלוואה לכול העלמא. בזה פתרת את הבעיה,

אתה יכול אחר כך לשתות את שאר המשקין בלי שום חשש,

אתה לא צריך לברך כלל.

אני עובר לסעיף ג'

אם אין לו אלא כוס אחד,

מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו.

המשנה בברכות נא מביאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל,

האם ברכת המזון טעונה כוס או לא.

מה הפירוש?

אני יכול לקחת, לפני שאני מתחיל את ברכת המזון,

לקחת כוס יין,

לברך את ברכת המזון,

וידי תופסת את כוס היין,

אני מסיים את ברכת המזון.

אומר עוסיף שלום ממרומיו, גומר, סב עם הרנן,

מברך בורא פרי הגפן ושותה את כוס היין.

בזה קיימתי מצוות כוס ברכת המזון.

השאלה היא האם יש חובה לעשות מצווה זו או לא.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל,

מחלוקת גם בפוסקים.

המחלוקת היא מתפצלת לשלושה דעות.

צד אחד, מחייבים,

מצד שני, פותרים.

הפשרה באמצע, אם יש לך זימון שלושה ויותר,

תעשה כוס ברכת המזון, אם לא, לא.

מרן מביא דוגמה מוחשית, נפקא מינה למעשה.

אכלתי ושבעתי.

יש לי עכשיו כוס יין אחת.

אני קצת צמא.

האם כדאי לשתות מייד את היין?

אם תאמר, יש חובה לעשות את ברכת המזון דווקא על כוס יין.

אומרים לו לאדם הזה, לא, לא, לא, לא. אל תשתה את היין, תחכה.

תשאיר את זה, אם כבר, אז כבר.

תשאיר את זה, תברך על זה את ברכת המזון.

אבל אם תאמר, לא, אין חובה.

ברכת המזון, אין חובה שיהיה על היין. אתה רוצה, תעשה. אתה לא רוצה, אל תעשה.

יהי נכון אומר, רשאי לשתות מייד.

מרן פוסק לקמן בסימן קפ״ב שברכת המזון אין חובה לברך על כוס יין.

אבל למרות שאין חובה, מצווה יש.

ולכן מרן כתב, אם יש לו רק כוס אחד לא כדאי לשתות מייד, אלא אומרים לו, אדוני, תחכה,

תברך על זה את כוס ברכת המזון,

זה עדיף יותר, כדאי להחמיר,

כי גם בית הלל וגם בית שמאי, כולם מודים מצווה מהאיכה.

גם בליל פסח

אנחנו אומרים, אם אדם שתה את כל ארבע הכוסות רצוף,

ידי יין יצא, ידי ארבע הכוסות לא יצא. למה? תקנו רבותינו ארבע כוסות על הסדר.

כוס ראשון קידוש,

כוס שני אגדה, כוס השלישי כוס ברכת המזון.

תגיד, למה? הרי ההלכה היא שברכת המזון לא טעונה כוס.

אם כן, אם הוא הקדים, שתה את זה קודם, תגיד, יצא.

אלא ודאי, מצווה ודאי שיש. וכיוון שיש ארבע כוסות,

אז רבותינו שילבו את זה, אם כבר, אז כבר,

יחד עם ברכת המזון.

ולכן,

בכל השנה כולה, אם האדם יכול להחמיר, בפרט כשיש להם שלושה או מניין, יש שם עשרה,

אז כדאי להשתדל.

נניח שיש הרבה ישיבות או מקומות עבודה שאוכלים ארוחת צהריים יחד,

ויש שם מניין לאנשים כשרים שיושבים ואוכלים יחד ארוחת צהריים,

אם אפשר שהוד מעלתו האפנדי בעל בית-החרושת יתרום להם בקבוק יין פעם בשבוע.

בקבוק יין יכול להספיק לשבוע שלם,

כי הוא לא חייב לקחת כוס גדול, כוס אחשוורוש.

ייקח כוס יין שיש בו בקושי 100 גרם,

יספיק להם לכל השבוע, רק שישמרו את זה בכספת,

שלא יגמרו מהר את היין.

בזה יהיה להם מצווה, יעשו דבר שהוא חשוב מאוד וטוב מאוד. ואם בעל הבית טמא הוא לא מוכן לתת,

אז אולי ינסו לבקש מוועד העובדים, אולי ימצאו איזה קרן לארגן להם בקבוק יין,

או שאחד החברים יתרום להם,

אחד החברים יביא בקבוק,

אולי האחרים ילמדו ממנו, כל אחד יביא לפי התור שלו בקבוק בשבוע,

בזה יוכלו לקיים מצווה למהדרין, זה דבר טוב,

כדאי מאוד ורצוי מאוד,

אבל אין הדבר חובה.

אומנם בראשית חוכמה דן לגבי השתיינים,

אלה שנמשכים אחר היין, אז הוא אומר שאפילו כוס ברכת המזון לא כדאי שהם יעשו.

טוב,

זה האנשים האלכוהוליסטים שיש פחד שהוא יימשך אחר היין. הוא גמר אמנם את כוס ברכת המזון,

אבל הוא לא מסוגל לראות שהבקבוק עדיין לא ריק.