האסון שבהרגל

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש.

רש״י אומר,

למה לא יבוא בכל עת אל הקודש?

לפי שגילוי שכינתי שם ייזהר שלא ירגיל לבוא.

כפן שיש גילוי שכינה באוהל מועד,

אז לא ירגיל עצמו לבוא.

הרגילות

זה דבר לא טוב.

כתב החסיד יעבץ בפירושו לאבות,

פרק א', משנה ד',

על הכתוב ביחזקאל מו' ט',

ובבוא עם הארץ לפני אדוני במועדם,

זה כשעם ישראל היו באים לרגל

לבית המקדש.

ובבוא עם הארץ לפני אדוני במועדם,

הבא דרך שער צפון להשתחוות

יצא דרך שער הנגב,

והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה.

לא ישוב דרך השער אשר בא בוא,

כי נכחו יצא.

זאת אומרת, תמיד נכנסים פה, יוצאים שם. נכנסים פה, יוצאים שם.

אם לא נכנסים, יוצאים באותו שער.

הקפיד השם יתברך

שלא יראה השער פעמיים,

פן ישווה בעיניו

לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו.

שמעתם? אם הוא נכנס ושב באותו שער,

זה כבר נקרא רגילות.

הוא יכול להרגיש

שהשער ישווה בעיניו לשער ביתו בקירות הבית, בית המקדש לקירותיו.

כמה רגילות היא סכנה.

וזה היה עוון העגל,

שהיה האוהל בתוכם,

עד שמאסו בו.

ואמרו, עשה לנו אלוהים.

ומשה רבנו, עליו השלום, הרגיש בזה, ונטה את האוהל מחוץ למחנה,

הרחק מן המחנה,

כדי שלא תהיה להם רגילות.

רק מבקש השם,

יוצא מן המחנה ובא אליו.

ההרגל הוא האויב הגדול של כל רגש של קדושה והתרוממות.

בשעה שניצב אדם מול המקום הנעלה והנשגב,

ובנפשו מתנוצצים זיקים של אש קודש,

מתגנב אליו ההרגל ומכבה את גחלי הקודש בזו אחר זו,

עד כי תדעך קליל.

מי לנו גדול מאהרון, קדוש אדוני,

שטרם ייכנס לפני ולפנים,

הרי הוא פורש שבעה ימים פרישה של קדושה,

ואף על פי כן הוזהר בכל חומר הדין ואל יבוא בכל עת אל הקודש.

לפי שגילוי שכינתי שם,

היזהר שלא ירגיל לבוא.

אז אפילו את אהרון הקדוש מזהירים

שלא יהיה רגיל לבוא.

לכן דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש.

מפרש רש״י שגילוי שכינתי שם,

היזהר שלא ירגיל.

למה?

כי ההרגל הוא האויב הגדול של כל רגש, קדושה והתרוממות.

בשעה שאדם ניצב מול המקום הנעלה והנשגב,

ואפילו בנפשו מתנוצצים זיקים של אש קודש,

מתגנב אליו ההרגל ומכבה את גחלי הקודש בזו אחר זו,

עד כי תדעך כליל.

עוד כתב שם, החסיד יעבץ, וזה לשונו.

כי בטבע האדם לקוט בדברים בהתמדתם,

ויבואו לבוז המלמד והתורה עצמה.

טבע האדם, אתם שומעים איזה טבע יש לו?

לקוץ בדברים בהתמדתם.

דבר שהוא מתמיד בו,

הוא קץ בו.

ויבואו גם לבוז את המלמד, בגלל שהוא כבר רגיל בו,

והתורה עצמה.

לכן אמר התנא,

אל יאמר אדם, כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות,

אלא הביא שותה בצמא את דבריהם,

כאילו לא שמעת מעולם.

מה צריך להגיד?

הביא שותה בצמא את דבריהם. אם אני לא צמא, אז אני לא צמא.

אבל לא, אפילו כשאתה רווה וכבר שמעת את הדברים, ודרשה זאת שמעת שנה שעברה,

אולי לפני שבוע,

עוד פעם לשתות בצמא את הדברים.

אתה חייב,

אחרת אתה תקוץ ותמאס.

זאת אומרת,

אדם צריך שהתורה תהיה בעיניו

במצוות כחדשים בכל יום,

כאילו ניתנו היום בהר סיני.

כל יום זה מציאה חדשה,

כל יום זה חיים מחדש.

זה לא המשך של פעם.

היום נבראת מחדש, קמת, מודה אני לפניך, מלך חי וקיים,

שחזרת בי נשמתי בחמלה,

רבה אמונתך. איזה רבה אמונתך?

מזה שקמתי היום,

עכשיו מתרבה האמונה שתהיה תחיית המתים.

כי אני הפקדתי את הנשמה אצלך,

ואתה חזרת אותו הבוקר. יכול להיות שלא היה מחזיר.

הקדוש ברוך הוא לא התחליב להחזיר לאף אחד שום דבר.

ואם הוא החזיר, זה חיים מחדש.

קיבלת מחדש, זה כאילו קיבלת תורה מחדש, מצוות מחדש, הכל מחדש.

זה לא דומה לאטמון.

לכן אדם לא ירגיל את עצמו.

מסיר אוזנו משמעו התורה, גם תפילתו תועבה.

יש אדם מסיר אוזנו משמעו התורה, למה הוא מסיר אוזנו?

הוא אומר, זה כבר שמעתי, אין פה חידושים,

אני כבר מכיר את זה.

אני יודע מה הוא יגיד עכשיו, תשמע, תשמע מה הוא אומר. הנה, תראה, הוא יגיד עכשיו ככה.

אומר מסיר אוזנו משמעו התורה, מסיבה זו,

גם תפילתו תועבה. הקדוש ברוך הוא אומר לו, גם אני לא רוצה לשמוע את התפילה שלך, שמעתי אותך אתמול, אותו דבר אתה אומר.

אתה גם אומר אותו דבר, אז אני לא שומע. אתה לא שומע את התורה שלי,

אז אני לא רוצה לשמוע את התפילה שלך.

אתה לא רוצה את התפילה שלי פעמיים ושלוש,

את התורה שלי פעמיים ושלוש וארבע,

אז אני גם התפילה שלך לא רוצה.

אז לכן, אדם צריך לשמוע אפילו אלף פעם.

הרי כתוב שאדם ששונה את משנתו 101,

זה נקרא עבדו, זו אותה משנה.

וזה שונה 100 ומספיק לו, זה נקרא לא עבדו.

אז זאת אומרת, אין מצב של רגילות.

אין מצב של רגילות, אסור להיות ברגילות. אם אדם מתרגל,

אז הוא יורד ויורד ויורד ויורד,

אז הוא מידרדר עד מלומדם ועד פחות מזה.

אז אומר החסיד יחבץ,

כי בטבע האדם לקוץ בדברים בהתמדתם,

ויבואו לבוז המלמד והתורה עצמה.

לכן אמר התנא שאל יאמר אדם, כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות,

אלא הביא שוטה בצמא את דבריהם, כאילו לא שמעת מעולם.

וכתוב שאין בית המדרש בלא חידוש,

וגם אם חוזרים על אותו דבר,

אפילו כמה פעמים, תמיד יהיה חידוש בדברים.

פה אמרת משפט ככה, פה הוא שם דגש ככה, פה הוא עשה תנועה ככה.

כל הדברים האלה משמעותיים.

הדברים אף פעם לא אותו דבר, כי האדם מדבר גם עם תוספת ההתרחשויות, ההבנות והעקרות

שנוספו לו מאז שהוא דיבר בפעם האחרונה,

ועכשיו הוא חוזר ומוסיף

עוד דברים מתוך הבנה והכרה אחרת, אפילו יחזור על אותן מילים, זה משהו אחר.

כן מצינו שירד המן לישראל מדי יום ביומו.

מה אמרו?

ונפשנו קצה בלחם הכלוקל.

ולאחר שפסק המן נרדת,

מי שבאו לארץ,

כתוב וישבות המן ממחרת,

ואוכלם מעבור הארץ,

ולא היה עוד לבני ישראל מן,

ויאכלו מתבואות ארץ כנען בשנה ההיא.

רשי פרש, ולא היה עוד לבני ישראל מן,

לפיכך ויאכלו מעבור הארץ.

שאם היה להם מן,

לא היו אוכלים מן התבואה,

שהמן היה נוח להם.

כל זמן שהיה להם מן,

קראו לו הלחם הכלוקל.

הפסיק המן והיו אוכלים מתבואות הארץ.

הארץ הרגישו את ההפרש וההבדל בין המן

לבין האוכל שהם הכינו בעצמם,

התגעגעו למן,

אבל אין כבר מן.

אז מדייק רשי ואומר,

ולא היה עוד לבני ישראל מן.

אומר רשי, לפיכך, ויאכלו מעבור הארץ,

כי לא היה מן.

לפיכך הם אכלו,

שאם היה להם מן לא היו אוכלים מן התבועה,

כיוון שהמן היה נוח להם.

למשל, אומר לתינוק,

מפני מה אתה אוכל פצעורין?

לפי שאין לי פתחיתין.

למה אתה אוכל לחם כזה?

אין לי לחם לבן, אז אני אוכל לחם שחור.

זאת אומרת, כשהוא אוכל, אוכל בלית ברירה.

לכך נאמר, ולא היה עוד.

מי שפסק המן

לרד, הכירו במעלתו.

אך בשעה שהיה אצלם יום-יום,

מה עשו בו?

אמרו במדרש,

בראשית רבה, פרק יז זן,

מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי,

למה בגניבה?

היא שואלת אותו, למה נבראה חווה מצלע של אדם בעודו ישן?

אז הסיבה שהקדוש ברוך הוא לא ברא את האישה והוא ער,

כי אם היה רואה איך הוא בורא אותה,

את כל הדמים,

את כל העורקים,

את כל הזה,

היה קצבה.

אם אתה רואה, הוא מפרק את האישה לחתיכות ורואה איך היא מורכבת בפנים,

יא בבא, אם מי ירצה לראות אותה יותר.

אז הקדוש ברוך הוא ברא אותם צלע אדם בעודו ישן.

הפיל תרדמה עליו, הביא לו אותה ככה מוכנה, הכל בסדר.

אז היא אמרה, לא, מוסיפה אני על דבריך.

לא רק שאני מסכימה עם מה שאתה אומר, אני גם מוסיפה על דבריך.

אמורה הייתי לנשא לאחי אימי.

ועל ידי שגודלתי עמו בבית,

התקערתי בעיניו.

גדלתי עמו בבית ונהייתי מכוערת בעיניו.

והלך ונשא לו אישה אחרת,

ואינה נאה כמוני.

אני הייתי מכוערת בגלל שהוא היה רגיל בי, אז הוא קץ בי.

אבל הוא לקח אישה פחות נאה ממני.

למה? כי היא הייתה חדשה.

הרגשות שבטבע כנשיאת חן וכדומה דועכים ומתבטלים על ידי ההרגל.

לא זו בלבד, אלא שבמקום החן בא מיאוס בדבר.

ונראה לאדם כמכוער ונפשו קצה בו.

זוהי הסכנה שבהרגל.

וכך מפורש במשלי,

שלמה המלך החכם מכל אדם, אומר במשלי קפה,

הוקר רגליך מבית רעיך,

פן נשבעך ושנאיך.

אפילו לחבר הטוב ביותר

מהווה ההרגל סכנה עד שיהפך לשונא,

עד כדי כך קצה נפשו של האדם להרגל.

אל תרגיל את עצמך לבוא לבית רעיך תמיד.

תרחיק את עצמך,

שיהיה פסקי זמן,

שתהיה חביב עליו.

אבל אם תבוא אליו כל יום או כל יומיים,

הוא יקוץ בך, הוא ישנא אותך,

הוא יחפש עצות איך לא תבוא. היום אני לא פה, מחר אני לא שם,

עכשיו אני נוסע, בדיוק אני יוצא.

וככה תתחיל לשמוע ממנו, תבין שאתה הגזמת כבר.

יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו,

כיבדוני ולבו רחק ממני.

בתהי רעתם אותי מצוות אנשים מלומדה.

ההרגל מרחיק את האדם מן הבורא,

הפה והשפתיים ממשיכים בהרגל,

אולם ההתלהבות והלהט

וההרגש

בכל הקרוי לב נעלם ואיננו.

וזו עיקר עבודת האדם,

לחדש את הרגשות מדי שעה ולשמור על הלב שלא יצטנן בעבודת השם.

ולא תהיה יראתו מצוות אנשים מלומדה.

או כמו שכתוב, האנשים הקופאים על שמריהם.

אל תשמחי או יבטיני כי נפלתי קמתי

כי אשב בחושך אדוני אור לי.

מכאן הנביא אומר בפרק ז׳

אמרו חכמים זיכרונם לברכה אלמלא נפלתי לא קמתי

ואלמלא ישבתי בחושך לא היה אדוני אור לי.

רק על ידי החושך רואה האדם אל נכון את האור הגדול

שזכה לו מלפנים. עכשיו הוא יודע להעריך.

כשהוא נמצא בחושך

עכשיו הוא מעריך את האור.

כי בשעה שהיה האור בתוקפו לא הכירו ולא החשיבו מפני ההרגל.

מכאן שיש איזו מעלה גם בתקופות שנקראים בין הזמנים.

שעם ההפסד הגדול שיש לבן ישיבה בזמן החופש,

עם כל זה מתבוננו בריקנות ובחושך אשר בבטלה של בין הזמנים.

הוא מכיר בנפשו מה היה לו בזמן ששהה בישיבה.

איזה אור גדול היה נסוך שם.

מתוך כך חוזר לישיבה ברגשות מחודשים ורעננים ובלעד קודש,

בבחינת כי ישבתי בחושך אדוני אור לי. זה נכון להתחלה שבאים,

אבל אחרי שבוע ושבועיים, שוב פעם,

הרוטינה חוזרת,

ההרגל חוזר ומשבש הכול.

עבודה קשה זה להיות חדש בכל יום.

לבוא מחדש על הזכות שאני חי מחדש ויכול לעבוד את הבורא מחדש,

זה עבודה קשה שאדם ירגיל את עצמו כל פעם להיות חדש.

אמנם סכנה גדולה טמונה בפרק זה של בין הזמנים

לבין הישיבה.

כמו שמצינו ברבי אלעזר בן ערך,

גדול תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי,

שהיה מכריע בכף המאזניים כנגד כל חכמי ישראל,

שהוא היה כמעיין המתגבר,

פרשו הראשונים,

שהיה ליבו נובע דברי תורה כמעיין שנובע מה הם חיים מעצמו.

ולמרות כל זאת,

כיוון שנמשך אחר יין ורחיצה,

נעקר כל תלמודו.

הוא הלך שלושה-ארבעה חודשים.

ושהה במקום

שיש שם יינות משובחים,

יש שם רחיצה ויש שם ספה,

וכל הדברים הנפלאים לכאורה של הגוף,

איי איי איי, נעקר לו התלמוד, נשכח ממנו הכול.

כי הדר חזר אחרי זמן,

קם למקרה בספרה, עלה לקרות בספר התורה.

בעל למקרה, בא לקרוא את הפסוק, החודש הזה לכם,

אמר,

החירש היה ליבם.

אתם שומעים? עד כדי קריאה.

אמר שע כתב,

זיכרונו לברכה,

ונפל טעות זה מפיו לפי עניינו.

למה מן השמיים נתנו לו להשתבש בצורה כזאת,

שיגיד ככה, החירש היה ליבם.

לפי עניינו שנעשה לי בו לב אבן,

וחירש מלהבין.

אחרי אשר היה ליבו כמעיין המתגבר,

כשהיה מחובר לחכמים,

עזב את החכמים והלך לו להנות את גופו,

זה מה שעלתה לו.

אתם שומעים מה זה?

אדם שהגיע לרמות כאלה שהכריע את כל חכמי ישראל.

אדם שהיה כמעיין המתגבר, זאת אומרת, התורה שלו הייתה לשם שמיים.

כמו שאומר רבי מאיר,

שמי שזוכה ללמוד תורה לשם שמיים,

הוא זוכה להיות כמעיין המתגבר.

כל מי שלא זוכה להיות כמעיין המתגבר,

הוא עדיין לא הגיע לתורה לשם שמיים. והוא הגיע.

אבל מה שהוא פרש

והלך להנות את גופו,

נעקר ממנו כל תלמודו.

מי לא יראה מהפסק בלימוד התורה אם ההפסק מזיק כה נורא עד שהופך את הלב הנובע נחלי תורה ללב של אבן וחירש.

הזמן ענה אנחנו אזובי קיר.

ולא רק מי שפוסק מלימודו כך,

אפילו מי שהפסק חיבור חכמים,

דהיינו הוא לא בעל הישיבה,

לא בעל הכולל,

אף זו כן.

אלעזר בן ערך.

בואו ראה כיצד נהג רבי עקימא

בשובו לביתו לאחר 12 שנים שלמד תורה ברציפות.

אני אומר לאנשים, תלמדו שעתיים

תורה ותעני דיבור, אומרים לי, אה, הגזמת.

12 שנים רצוף.

12 שנים רצוף.

למד תורה,

וכשהגיע הביתה, שמע מאחורי הבית

שאמר רשע אחד לאשתו,

תראי איך בעלך עזב אותך ולא שולח מכתבים, לא בא, לא אכפת לו, אבא שלך צדק, שהדיר אותו מנכסיו,

את רואה, לקחת אותך מארץ,

ככה עבד עבודה רצינית.

מה אמרה לו?

אמרה לו,

יצאי את לי לבית תרתי עשרה שנין אחרי נתה.

אמרה לו, אם היה שומע לי,

היה הולך עוד 12 שנים נוספות.

אמר, רבי עקימא הועיל ונתנה לי רשות,

אני חוזר בחזרה.

הסתובב מעלך.

לא נכנס, לא אמר שלום, יישר כוח אשרייך,

תדעי לך שאני כך וכך ואני כך וכך.

ועל מי הוא מדבר?

על מישהו מעריך אותה לאין-שיעור שאמר, כל התורה שלי ושלכם, שלה היא.

תראו, יש לי סרטון קצר שאני מדבר על רבי עקיבא ומסביר את זה.

מרגש מאוד.

מכל מקום,

חזר עוד 12 שנים אחרות.

וקשים הדברים להולמם,

אחרי פרידה של 12 שנה מאשתו, שהשאיר אותה ענייה,

בלי נכסים, בלי רכוש, בלי כסף. אבא שלה עשיר, גדול מאוד,

הדיר אותה ואותו מנכסיהם,

לא נתן להם כלום, לא תמך בה, לא שום דבר, מופקרת,

בלי שום דבר, בקושי יכולה לחיות,

אומרת עוד 12 שנים.

היום בעל עוזב את הבית, חודש, כבר שולחת לו בית משפט, מזונות,

ישר.

והיא אומרת שילך עוד 12 שנים.

והיא הלכה אחריו

בעוני ובמצוקה.

עזבה חיי עושר.

למה לא נכנס רגע קט לשמח את ליבה?

והרי כבר ברור לו שהיא לא תעכב אותו מלחזור לתורתו עוד 12 שנה, כי היא אמרה,

אם ישמע לי,

ילך עוד 12 שנה.

איפה הכרת הטוב?

כמו שאמר רבי עקיבא אחר כך, שלי ושלכם,

שלה היא,

אלא על כורחנו.

צריכים לומר כי ידע רבי עקיבא את הסכנה הכרוכה בכניסה הביתה.

אפילו אם ייכנס לרגע אחד בלבד,

מי יודע אם יוכל להמשיך באותה מידה שהייתה בו כל 12 שנה.

כי הפסק כלשהו גורם לירידה.

בעיקר הסכנה שבירידה

הוא שאין האדם מרגיש בכלל בירידה.

אם אדם מפתח געגועים,

כבר התורה שלו לא תהיה אותו דבר.

וסבור שעדיין הוא במעלתו הקודמת.

בירידה שאין האדם חש בה,

היא גוררת ירידה וירידה.

ועוד ירידה עד הידרדרות אל התהום.

כי אדם לא מרגיש שהוא ירד.

לעומת זאת, כשמרגיש אדם עוצם ירידתו על ידי חטאיו,

שוב סכנה בדבר.

ליפול לידי ייאוש, גם זה בעיה.

אם בן אדם מרגיש כבר שהוא ירד מאוד מאוד על ידי חטאיו,

יש בזה גם סכנה.

מה הסכנה? הוא ייפול בייאוש.

על כן צריך אדם להשתדל בכל כוחו להרגיש.

כי על ידי החטא הוא יורד ממדרגתו,

ועל ידי זה יימנע מן החטא. אם החטא הוא הגורם, אז צריך לעצור בחטאים.

ואם נכשל חס ושלום,

ידע,

כי חלה בו ירידה.

זה ברור, אם הוא חטא, אז חלה בו ירידה. יראת שמיים נפקעה.

אבל לא יאבד עשתונותיו,

כי אז הסכנה גדולה כפליים.

ולא ימצא דרכו לשוב.

וצריך למצוא עצות ותחבולות לשמור את עצמו שלא ליפול לגמרי.

והעצה לשמור על קו המשקולת,

זה כמו שתמיד אמרנו, לימוד המוסר.

בלי ללמוד מוסר בוקר וערב,

במינימום שעה,

אין מה שיחזיק את הבן אדם.

הנה, נקודות להתעוררות,

להתבונן, להכיר, מה זה כוחו של רגילות.

מה הכוח הזה? כמה הוא משמיד את האדם?

עד שאדם עושה הכל מלומדה, אין לו חן ואין לו תחושה של תאווה, הוא לא מתאווה ולא כלום.

זהו.

זה כאילו נדוש, בא ככה כאילו סדר יום קבוע וכו' וכו'.

שום התלהבות.

זה גומר על הבן אדם, זה מוריד אותו לאט לאט לאט לאט, עד שפתאום יום אחד הוא מוצא את עצמו שהוא לא מוצא עניין בעניין,

הוא מחפש דברים חדשים.

לכן, אדם צריך להתחדש בכל יום ולהבין מה גודל המתנה שהוא קיבל יום חדש.

אל תראה את החיים כרצף,

אלא שכל יום זו הזדמנות מחודשת

לצבור הון עתק של מצוות.

כל יום זו הזדמנות מחודשת, כל יום זה בפני עצמו.

תחשוב כל יום שכאילו היום זה היום האחרון.

מה הכי נכון לעשות ביום האחרון?

ללכת לטייל?

מה?

לחכות ככה בחנות, שם להסתכל על כל מיני דברים?

או לאסוף כמה שיותר מצוות, כי תכף יוצאים.

תכף האוטו השחור מגיע ולוקח את הבן אדם.

אז צריך לראות מה אפשר להספיק, עוד לחטוף.

מסופר על אחד מהצדיקים שהיה גוסס ובאו כל בני המשפחה.

ניפרד ממנו. אז הוא ראה את אחד הילדים הקטנים אוכל תפוח לפניו.

אז העיניים שלו דבעו.

אז שאלו אותו, למה אתה בוכה? מה ראית? אתה מתאבל לתפוח?

אז הוא אמר לו, שתי הברכות שבו, אני כבר לא אוכל לברך.

שתי ברכות. תפוח, אפשר לברך שתי ברכות. ברוך אתה שהם בורא פרי עץ ובורא נפשות רבות.

את זה כבר לא יהיה לי.

שתי ברכות.

הייתי יכול עוד לברך.

הגאון מווילנה, לפני שיוצא מן העולם, מחזיק בציציותיו,

ובוכה גם כן.

שואלים אותו, למה אתה בוכה? הוא אומר, אני עוזב עולם שבפרוטות מעטות אפשר לקנות מצווה שבזכותה כתוב וראיתם אותו,

זוכים לקבל פני שכינה.

בזכות הציצית, כשאדם יוצא מן העולם, רואה פני שכינה.

ובעולם זה שהייתי בו,

אפשר בפרוטות לקנות מצווה כזאת.

אתם מבינים למה שופר מחלק הרבה ציציות?

ג'מבורי בורנטו.

בכל אופן, יהודים יקרים,

צריך לדעת, הרגל

זה אסון.

אבל אם אדם מרגיל את עצמו בטוב,

דהיינו,

שהוא מתעצם כל פעם ומוסיף ומוסיף, מתרגל להוסיף כל פעם, זה טוב מאוד.

להתרגל ולרדת זה לא טוב.

רבנו סעדיה גאון

היה כל יום מוסיף ומוסיף וחוזר בתשובה על יום אתמול.

כי אתמול הוא הכיר את הקדוש ברוך הוא פחות, אז הוא עבד אותו פחות. היום הוא מכיר אותו יותר,

אז הוא חזר בתשובה שאתמול הוא עבד אותו פחות ממה שראוי לו.

הוא לא התרגל.

הוא תמיד הוסיף, הוסיף, הוסיף.

אפילו אהרן הכהן מזהיר, הקדוש ברוך הוא,

שלא יבוא בכל עת אל הקודש, שלא יתרגל,

שלא יתרגל, לא לבוא בכל עת.

ראינו שאפילו חברים טובים, לא לבוא כל יום, לא לבוא כל יום.

למה? הוא ישנא אותך בסוף.

ראינו שאפילו בית המקדש, לא להיכנס ולצאת באותו שער,

כי יחשוב שזה בסוף קירות ביתו.

ראית?

הלוך חזור,

כבר עלול לחשוב קירות ביתו.

תראו מה זה הרגל.

אז תיכנס פה, תצא שם.

זאת אומרת,

ההרגל הוא אסון.

אם בן אדם לא מתרגל בהרגלים שהם טובים,

דהיינו להרגיל עצמו לעלות, לעלות, לעלות, לעלות, לעלות, לעלות.

אבל אם הוא רגיל ועושה את הדברים, דש בהם,

וחוזר עליהם בלי מחשבה, בלי שימת לב,

זה הופך להיות מלומדה.

ועל זה השם אומר,

על כן הנני אוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא.

זאת אומרת, יקבלו מכות קשות ונוראות על הרגילות, כאילו עובדים אותי לצאת ידי חובה, להתפטר,

לזרוק ולהשליך את העול מעליהם, להתפנות לענייניהם.

אדם צריך כל הזמן להתחדש,

כל הזמן לעשות פרויקטים חדשים,

כל הזמן לעשות מבצעים חדשים,

כל הזמן להתחדש,

לא להישאר באותו מצב. תמיד לעלות, לעלות, לעלות. השאיפה היא כל יום לעלות.

מי יעלה בהר השם ומי יקום?

לעלות ולקום, לעלות ולקום, לקיים את הדברים ולהתקיים בהם, להמשיך הלאה, הלאה, הלאה, לא לעמוד.

מעלין בקודש

ואין מורידין.

יהי רצון שהדברים יהיו לתועלת, אמן ואמן. רבי חנני אומר, כשהוא אומר,

ראשו הקודש ברוך הוא זוכר ישראל,

אבי כוח ירבו על העם טרו משמאל שנה אמור אדונו וסלמאנצית גו ירדיל, טרו ויעדיל.