מי נופל בחלקו של השד | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

ואל אישה בנידת טומעתה לא תקרב לגלות ערוותה.

אמרו חכמים זיכרונם רחב, בשעה שהיה הולך נח ליטע כרם,

פגע בו שידע שם דין,

אמר להא הדין דידי הוא,

היזהר שלא תיכנס בגבולי.

בשעה שהיה הולך עוד נח ליטע את הכרם,

פגע אותו שידע שם דין,

ואמר לו זה שלי הוא,

תיזהר שלא תיכנס בגבולי.

סוד כזה הוא עניין הטבע, כשמתעסקים עם טבע,

אז תדע לך הדין די לי.

אתה הופך להיות חלק של הסטרה האחרה.

הסטרה האחרה יש לו כבר נגיעה בך,

יש לו כבר גישה אליך.

אמר הדין דידי הוא,

היזהר שלא תיכנס בגבולי.

הטבע זה שלי.

היזהר.

כזהו סוד עניין הטבע, נגיעה כל דעו בטבע.

אפילו המעשה של נוח, שהוא מעשה של קודש קודשים,

שוודאי מתאים בתכלית עם כל הסוד שלה, את האלוהים, את הלך נוח.

הרי זה אותו נוח שנאמר עליו זאת.

הלוא היה זה העסק של יישוב העולם.

הוא יוצא מהטבע, אין כלום.

צריך לטוע קצת משהו, לא?

עסק של חסד ורחמים, לדאוג לבאים אחריו.

ועם כל זאת, התורה הקדושה כבר מיילנת עליו

חמש עשרה פעמים והיא.

וקוראים עליו הדין דידי הוא.

עד כדי כך הסכנה בנגיעה

לבד בטבע.

זה צד אחד.

בצד השני, מצינו בהפך לגמרי.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בקידושין ל',

תנו רבנן.

ושמתם,

שמתם.

למה נמשלה תורה כשם חיים?

משל,

לאחד שיקה את בנו מכה גדולה,

והניח לו רטייה על גבי מכתו,

ואמר לו, בני,

כל זמן שרטייה זו על מכתך אכול מה שהנעתך

ושתה מה שהנעתך

ואי אתה מתיירא.

וברש״י,

כל מה שדעתך נוחה הימנו ואפילו דבש

וכל מיני מתוקים שקשים למכה.

זאת אומרת,

האבא אומר לבן אחרי המכה ושם לו רטייה, הוא אומר, כשיש רטייה עליך, על המכה,

אז אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה ולשתות מה שאתה רוצה,

ואל תתיירא.

אפילו דבש וכל מיני מתוקים שקשים למכה.

איך מבינים את העניין הזה?

שהוא אומר לו, ואי אתה מתיירא.

הלא אצל נוח אמרנו,

כי פגע בו ההוא שדה,

השד ההוא, ואמר לו, הדן דידי הוא. למה?

אתה הולך לטה עכשיו כרם, כרם זה טבע.

היזהר.

הנה כי הסכנה גדולה,

גדולה מאוד.

אתה צריך ליירא.

על הנגיעה כלשהי ברא צריך ליירא.

נגיעה כלשהי בטבע. וכאן אתה אומר לי ההפך.

אכול

מה שנאתך

ואפילו דבש

בכל מיני מתוקים, ואין אתה מתיירא.

פליאה.

איך זה תנור הבנן ושמתם? זה סם טעם.

למה נמשלה התורה כסם חיים?

משל לאחד שקל לו מכה והניח לו רטייה על מכתו.

אז אם מניחים לו רטייה על מכתו זה התורה,

אז אתה יכול לאכול לשתות מה שאתה רוצה,

ואל תירא.

בלי תורה, תירא.

כן, אז כבר דיברנו ארוכות ורבות בעניין הטבע וסעיפיו ובעניין הלמעלה מן הטבע וסעיפיו.

יש מישהו תחת הנהגת הטבע

ויש מישהו למעלה מן הנהגת הטבע.

נא לא לישון.

וכי כל אחד בשם קדוש מיוחד.

כל אחד מהם בשם קדוש מיוחד.

הטבע בגימטרייה אלוהים.

הכוזרי אומר זאת.

שתי מידות הם,

שתי הנהגות הם,

וכל אחד עולם בפני עצמו.

עולם הטבע והעולם שלמעלה מן הטבע.

וכשם שעולמות שונים הם,

כן, הדרים בהם שונים הם.

דרי מעלה למעלה מן הטבע, ודרי מטה הם עם הטבע.

מישהו הולך רק עם הטבע, הוא נקרא דרי מטה.

מהדיירים של מטה.

מישהו הולך בהנהגת למעלה מן הטבע, הוא נקרא מדרי מעלה.

שני עולמות שונים הם.

והוא אשר אמר הכתוב בדברים ד', אשר חלק ה' אלוהיך אותם

לכל העמים תחת כל השמיים.

זה עולם הטבע.

עולם הטבע הוא דירתם של אומות העולם.

ואתכם לקח ה'

הוא העולם של למעלה מן הטבע.

זה דירתם של ישראל, וזה האקלים של כלל ישראל.

למעלה מן הטבע.

והנה טבע העולם,

ודאי שם קדוש הוא.

היקפו גדול ורב מאוד מאוד.

חזק ותקיף ללא כל הזזה ממקומו.

שהרי כן נאמר על המאור הגדול לממשלת היום,

את המאור הקטן,

הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים.

ממשלה ממש,

כפשוטו.

זאת אומרת, הקב' הוא נתן אותם לממשלה, ממשלה ממש.

עד שמצינו,

שנאמר על אברהם אבינו, על ראש השלום,

כבר אברהם אביכם ביקש לבוא לידי מידה זו, ולא הנחתי אותו.

הנה מידה שלמה ומקפת, די גדולה להשתרע באדם הגדול בענקים, זה אברהם.

גם נוח,

גם כל גדולי האומות בה התכוננו.

כי הטבע,

עם חוזק ממשלתו ותוקפו,

ועם כל היקפו,

סוף סוף ממנו מתגלה,

על ריבונו של עולם.

מאיפה אתה מגלה את ריבונו של עולם?

מתוקפו של הטבע.

השמיים,

מספרים כבוד אל,

ומעשה ידיו,

מגיד הרקיע,

בורא השמיים

הוא האלוהים יוצר הארץ,

ועושהו כוננה אני אדוני ואין עוד.

זאת אומרת,

ועושה,

יוצר הארץ ועושה הוא, כוננה אני אדוני ונעו.

הלא במו עיניך

אתה רואה איך שהלבנה מקבלת אורה מהשמש.

ומה תחשוב על מקור אור השמש?

אין ברנש חשוד לשטות כזו חוץ מהמדענים,

כי השמש היא עצמה של האור.

שהשמש היא עצמה של האור, והיא מפיקת האור.

כלומר פרשו החכמים, זכרוננו וסנהדרין,

קופיון

על הפסוק לאור חיציך יהלכון,

שזה מדובר על זריחת השמש בכל יום.

דלא נפקא עד דמחלה, היא לא יוצאת עד שהוא מכה בה,

מזרז אותה כביכול להוציאה.

וכן אנו אומרים בתפילה, תתברך אדוני אלוהינו על כל שבח מעשי ידיך ועל מאורי אור שעשית,

המה יפארוך סלע.

ואנחנו אומרים, המאיר לעולם כולו בכבודו.

כבודו הוא עצמות האור.

המאיר לעולם כולו לא בשמש,

בכבודו.

אז מי מאיר? מי עצמות האור? כבודו הוא עצמות האור.

הנה כי גם מטבע אנחנו רואים את עצמותו ידברך שמו,

שהוא מאיר לעולם כולו.

ומה זה שנאמר על זמן לעתיד לבוא?

לא יהיה לך,

לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם,

ולנגה הירח לא יאיר לך,

ויהיה לך השם לאור יומם.

זאת אומרת, מה אנחנו רואים? שלא נצטרך לא שמש ולא ירח, מה השם יאיר לאור יומם.

והאם עכשיו חלילה השם לא מאיר,

רק לעתיד לבוא?

אלא הוא הדבר.

כטבע,

כלמעלה מן הטבע.

אורו יתברך,

הוא הנותן חיים לכל חי ודין. בין בטבע,

בין למעלה מן הטבע, בין היום,

בין מאחרית הימים.

אורו יתברך,

הוא הנותן חיים לכל חי ודין.

אלא מה?

אז מה זה טבע ומה זה למעלה מן הטבע?

אלא שהטבע הוא בבחינת משקפיים שנתונים על עין של הרואה.

אשר ראיית הדבר באה ודאי מן העין ולא מן המשקפיים

העין היא הרואה

אבל זוהריה של העין השלוחות על הדבר הנראה במשקפיים אינן באות

אין ראייה ישרה מן הרואה לנראה זה אור חוזר

כן הטבע בהנהגת הטבע

הטבע הוא יתברך ויתעלה במשקפיים הוא משקיף

יהיו הטבעים הכי נעלים, הכי זקים

אבל אם רק ההנהגה תחת טבע מתהלכת

הרי זה כבר בחינת משקפיים

אין עצמיות האור זהרורית כאן

ולא עצמיות

הנה רב החילוק

בין רואה בעצמיות העין

ובין הרואה במשקפיים

רב החילוק בין רואה בעצמיות העין מי שרואה בעיניים בלי משקפיים לבין מי שרואה דרך המשקפיים

משקפיים מתקלקלים בנקל

אבק אפילו הכי קל

אפילו חוט הסערה שעוברים דרך פני העין

במשקפיים נאחזים ומלכלכים את הרעות.

וכבר עבודת ניקיון צריך לנקות את המשקפיים.

וזה קורה לעיתים תכופות מאוד.

כמעט בכל רגע צריך לנקות את המשקפיים שמקבלות אבק כלשהו.

אבל לא כן בעצמות העין, העין לא מקבלת כל עפר, משומרת היא מכל אבק

ומכל לכלוך.

בכל מקום ובכל מצב

הולך אתה בעיניך ואין דבר.

סוד הדבר כך רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה בבריאה

כדי שיהיה מקום חלוט לחטא.

במשקפיים לפעמים רואים מטושטש.

זה העין רואה אבל היא רואה דרך משקפיים. כשרואים דרך משקפיים לפעמים רואים מטושטש, רואים לא חד, רואים לא ברור.

הקדוש ברוך הוא רצה שיהיה טבע ויהיה למעלה מן הטבע. למעלה מן הטבע זה עצמיות.

טבע זה דרך המשקפיים.

דרך המשקפיים משלומם עם אבק.

האבק גורם טשטוש.

זה מה שנותן חלוט לחטא,

כדי שיהיה בחירה.

אחרת אם הכל יהיה ברור,

הכל יהיה נהיר, לא תהיה בחירה.

על כן ברא טבע בבחינה של הסתר פנים,

אור כהב ולא בהיר,

מקום לאפשרות של טעויות,

מקום חלוט לחטא.

עד שמצינו גם במלאכים,

שירדו לזה העולם, חטאו באומרם כי משחיתים אנחנו,

אנחנו, תעלו בעצמם אנחנו,

וניתחו במחיצתן 138 שנים.

ויהיה הטבעים הכי זקים,

הכי קרובים,

זה עדיין מקום חלוט לחטא.

ומה לנו יותר מנוח הצדיק,

שנאמר עליו את האלוהים מתהלך נוח,

הנה המהלכים שלו היו הילוך אחרי האלוהים. כל מה שהוא הלך, הוא הלך אחרי האלוהים.

זו הדרגה הכי קרובה לאלוהים.

וכשאחל נוח,

וייטע כרם,

כבר אמרו עליו הדין דידי,

הוא כבר נמצא בסוד הטבע.

תיזהר,

יזדהר בך דלא תעול לחלקי לגמרי, תיזהר שלא תיפול בחלקי לגמרי,

כך אמר לו השד.

הוא כבר אבד מעמדו,

ויצא מזה מה שיצא,

ויתגל בתוך אה הולו,

וישכר ויתגל.

זה סוד הטבע והסכנה הכרוכה בו.

אחרת, בתכלית,

זה העולם שלמעלה מן הטבע.

זה סוד הקדושה, זה סוד העצמות,

והעצמות כבר אינו מקבל כל קלקול.

תורה היא בסוד הקדושה ודאי,

והיא בסוד העצמות.

ישראל ואורייתא וקודשא בריחו חדו.

על כן נאמר,

כל זמן שהרתיה זו על מכתך,

כל זמן שהתורה הקדושה זו הרתיה על מכתך,

אכול משענתך ושתה משענתך.

ואי אתה מתיירא,

כי העצמות לא מקבל כל קלקולים בשום אופן.

יעקב אבינו אמר,

הבה את אשתי, כי מלאו ימיי ועבוה אליה.

והוא לא קלקל אותו כל דהוא.

לא, כלום לא נתקלקל.

מה יכול לקלקל? אכילה או שתייה?

להפך, מצינו בנזיר שנקרע חוטא על שציער עצמו מן היין.

זאת אומרת,

אתה יכול לשתות יין אם אתה בבחינת עצמות והוא לא יחזיק לך.

לא כמו נוח שהיה בבחינת טבע,

אבל אם אתה בבחינת תורה,

אז אתה יכול לשתות, והפוך, אם אתה מונע את עצמך מן היין, נקרע חוטא על שציער עצמו מן היין.

וכתוב, כל המנסח יין נגרונו של תלמיד חכם,

כאילו נסחו על גבי המזבח.

אם הנהגה בסוד הקדושה הולכת,

אין דבר שיגרום קלקול,

כי העצמיות אינה מקבלת שום קלקולים

על הכתוב

בשיר השירים, סוגה בשושנים,

הרי חתן

נכנס לחופה.

הרי חתן נכנס לחופה.

אמרה לו,

טיפת דם כחרדל ראיתי.

הרי הופך פניו לצעד האחר,

ולא נשכו נחש,

ולא עקרב עוקצו.

איזה כוח זה.

וצריכים להבין זה גם כן על דרך דברינו אלה.

היה פעם אתלט ידוע,

קראו לו זישה ברייטברג.

הוא הראה את גודל גבורותיו.

מסופר כי הניח עצמו על הקרקע עם גבו נגד מסמרים מחודדים,

והרסו עליו אבנים גדולות עד לרסיסים דקים,

ובשרו לא נתקר כלום.

לא נשארו כי עם איזה רשמים אדמדמים לבד ולא יותר.

איך מכנים עובדה כזאת?

איך זה מסמרים חדים לא דוקרים בשר ודם?

אין זה אלא כי התעבה כתפו,

והייתה לו כתף אחרת לגמרי.

דרך אגב, ביוטיוב יש דברים כאלה שאפשר לראות, שאנשים עומדים על חרבות ממש,

שוכבים על שתי חרבות במצח ובבטן,

ושוברים עליהם אבן גדולה,

שוברים עליהם אבן גדולה, והם לא נתקעים בחרב.

ממש כמו זישה ברייטברג.

אז איך זה מסמרים חדים לא מדקרים בשר ודם? אין זה כי התעבה כתפו,

והייתה לו כתף אחרת לגמרי.

כתף משונה מכל אדם. כתף כזו שמסמרים חדים לא נוקרים אותה.

כציור הזה הוא סוד עניין של סוגה בשושנים.

סוד הכלל ישראל הוא שהן דבוקין לו.

ישראל מאורייתא וקודשא בריך הוא חדו.

חדו זה סוד של עצמות.

ועצמות היא מציאות כזאת שאינה מקבלת שום קרקורים.

עצמות היא כתף כזו שלא נחש נושכו ולא עקרב עוקצו.

ודאי אין כל ביאור לפליאה נוראה כזאת של טיפת דם כחרדן ראיתי,

ותכף הופך פניו לצד אחר.

אבל כן הוא, כאן הוא הסוד של כלל ישראל.

סוד של עצמות.

נוח,

תקשיבו טוב עכשיו,

והכלל ישראל הם במדורים נפרדים.

נוח עם כל גדולתו

בעולם הטבע משכנו.

טבע לא רק שהיא נדקרת מנשיכות נחשים ועקרבים,

אלא גם שהיא עצמה מתהפכת לנחש הנושך ועקרב העוקץ.

אבל כלל ישראל עם קבלת התורה,

משכנם במדור אחר לגמרי.

מדורם הם בעולם של למעלה מן הטבע לכל אשר בשם ישראל יכונה.

אבל כל זה בתנאי שרטיה זו על מכתו,

היא מדרכיה תורה דרכיו,

כי אז אכול משנאתך ושתה משנאתך,

ואי אתה מתיירא.

אה, תשמעו עכשיו דבר לא הייתם מאמינים שיגידו עליכם עם הרתיה הזאת על ידכם.

מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון

שלא יכולת לעמוד

על ציוויך שעה אחת,

והרי בניך ממתינים לעורלה שלוש שנים.

זה סוד הרתיה,

התורה הקדושה.

מרגע שניתנה התורה הקדושה,

יש לעם ישראל כוח למעלה מן הטבע.

בטבע אפילו האדם השלם ביותר, אדם ראשון, לא יכול להחזיק שעה.

סוד הטבע, כמה הוא מושך.

אבל אם יש תורה,

אדם מתאבל לאכול כבר מהפירות

שהוא נטע,

שלוש שנים הוא לא נוגע, ועוד תלך עכשיו...

ירושלים, ושיהיה פרי הילולים, והיה.

זה סוד של כלל ישראל.

אתם רואים מה הדרגה שלנו לגבי נוח?

זה נקרא בן נוח

ובן ישראל.

זה סוד של כלל ישראל שזכו לדרגתם עם קבלת התורה.

אדם הראשון לא עמד שעה אחת,

וכלל ישראל ממתינים לעורלה שלוש שנים.

ובמדרש בשיר השירים כתוב, סוגה בשושנים.

אלו דברי תורה שהם רכים כשושנים.

אתה שומע למה אני אומר את זה ככה, כשושנים?

אמר רבי לוי,

בנוהג שבעולם,

אדם נושא אישה בן שלושים שנה, בן ארבעים שנה,

וכשמוציא את סיעותיו הוא בא להזדקק לה.

והיא אומרת לו,

כשושנה אדומה ראיתי, פורש מנמיה.

מי גרם לו שלא יקרב לה?

איזה כותל ברזל ביניהם?

איזה נחש נשכו שלא יקרב לה?

דברי תורה שרקים כשושנה,

שנאמר ואל אישה בנידת טומעתה לא תקרב.

וכן מי שהביאו לו תמחוי של חתיכות.

אמרו לו, חלב נפל שם.

אופ!

משך ידו ולא טעמו.

איזה אשגוחי זה.

זה זה?

לא, אל תאכל,

אל תיגע.

מה זה? שטראוס מה? הופ! לא לגעת.

מי גרם לו שלא לטעום?

איזה נחש נשכו ואיזה עקרב עקצו שלא יקרב ויטעם אותו?

דברי תורה שרקים כשושנה,

שכתוב בה כל חלב וכל דם לא תאכלו.

זה הכול.

שורה אחת.

ותראה

איזה כוחות מקבל הבן אדם להתמודד מול טייבס.

שורה אחת.

כוחות נוראים ונפלאים.

שחכמים, זיכרונם לברכה, כל כך השתוממו עליהם,

אשר באומות העולם

לא תימצא ולא תמצא כוחות חזקים כאלה.

אמרי עכם ישראל לא מינטרי שבתא.

הם לא מאמינים שישראל שומרים שבת.

אין אף מאמינים לכזאת.

מה, יכול להיות שבן אדם יעבור וימצא איזה אוצר ולא ירים אותו?

לא יכול להיות שיהודים שומרים שבת, איזה דברים. זה יכול להיות.

מה, הם יכולים להתגבר על הטבע, לראות מציאה כזאת גדולה ולא לגעת בה בשבת?

הם לא מאמינים שישראל שומרים שבת, סתם מצגות, הם אומרים.

זה יסוד של כלל ישראל שזכו לדרגתם זו עם קבלת התורה,

ולהם כל הנחשים והעקרבים לא יגיעו.

לא כלום עוקצם,

כי יש להם שכם אחר כמו זישה ברייטברד.

על שלמה המלך עליו השלום אמרו חכמים, זכרו לברכה,

כשנתן הקב' תורה לישראל נתן במצוות עשה ומצוות לא תעשה.

עמד שלמה המלך

והחכים על גזירתו של הקב' ואמר.

למה, אמר הקב' לא ירבה לו אנשים,

לא בשביל שלא יסור לבבו?

אני ארבה וליבי לא יסור.

אמרו ריבותינו, באותה שעה עלתה יוד שבירבה,

ונשתתחה לפני הקב' ברוך הוא ואמרה,

ריבונו של עולם, לא כך אמרת?

אין אות בטלה מן התורה לעולם?

הרי שלמה עומד ומבטל אותי.

משם היום יבטל אחת,

ולמחר אחרת,

עד שתתבטל כל התורה כולה.

אמר לה הקב' ברוך הוא,

שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין,

בקוצה ממך איני מבטל.

ומה כתוב בו בסוף? ויהי לעת זקנת שלמה, נאשב עטו את לבבו.

כבר.

נוראים הדברים,

ועד כמה הם מגיעים.

מדובר בחוכמתו של שלמה המלך עליו השלום.

תקשיבו מי זה שלמה המלך? רבויסי.

הנה על אדם הראשון אמרו חכמים, זיכרונם וברכה,

כי אמר הקב' ברוך הוא למלאכים,

כי חוכמתו מרובה משלכם.

ועל שלמה המלך עליו השלום נאמר, ויחכם מכל האדם,

מהאדם הראשון הוא גם היותר חכם.

הכוונה בזה על חוכמת התורה,

וגם על חוכמה זו אמרו.

שלמה,

ואלף כיוצא בו יהיו בטלין,

וקוצא ממך איני מבטל, אפילו קוץ של יודן לא מבטל.

ולא אהיה לו כלום.

ויהי לעת זקנת שלמה,

נשב יטעו את לבבו.

זה כי מציאות העצמות

של הלמעלה מן הטבע זה דווקא בלא ירבה.

הלמייסה של התורה,

ולא החוכמה של התורה.

תורה זה בשביל לקיים את המעשה שבתורה, לא רק החוכמה של התורה.

לאדם יש חוכמה ומתפלפל ודורש, הוא עושה מה שהוא רוצה. לא.

צריך לקיים את המעשה של התורה, מה שהיא אומרת, ולא חוכמת התורה בלבד.

וגם איטי אל,

גם החוכמה בדרגה הגבוהה הזו של איטי אל, ככה היה אומר שלמה המלך, איטי אל.

עדיין אינה אלא בבחינת משקפיים.

זה עדיין משקפיים.

וגם שם עדיין במצב יש קבלת קלקולים,

כמו שכתוב, ונשב יטום את לבבו.

זה יסוד הדברים.

טבע הוא בבחינת משקפיים

ולא עצמות.

ויהיו אפילו הדרגות הכי קרובות,

בבחינת איתי אל.

טבעיים,

הכי זכים והכי גדולים.

אם הם רק תחת עולם הטבע,

כבר ממין של מקבלי קלקולים.

ויש סוד הקדושה,

שהוא סוד התורה,

סוד העצמות,

ועצמות אינה מקבלת קלקולים.

זה סוד התורה.

הוא סוד עניין הרטייה על מכתך.

אכול מה שהנעתך

שתה

מה שהנעתך

בעולם אחר מושבך,

למעלה מן הטבע,

שכם אחר לך,

כמו זישה ברייטברד,

ואי אתה מתיירא.

זאת אומרת,

צריך להיות בחינת עצמות ולא בחינת טבע. כשנכנסים בגבולי הטבע,

שם מסתבכים. בא השד ואומר לך,

אדן די לי, אדן דידי.

זה משלי, אני כבר זה.

תיזהר שלא תיכנס בגבולי,

כי שם אני שולט,

ואפילו אם תהיה שלמה המלך,

אתה תחטא בגדול.

אפילו שאתה בדרגת איתי אל.

אתה יכול להיות נוח.

את האלוקים אתה הולך נוח, בקרבה הכי גדולה לכז ברוך הוא.

אבל רק ויטע,

ויטע כרם.

אפילו עם כוונות קדושות זה כבר סקונה.

אז צריך לדעת, אבל אם זה הולך עם טוירה,

הכל הולך מכוח הטוירה.

מה למייסה של הטוירה?

אז אתה דבק בעצמות.

כי קודשא בריחו וישראל ואורייתא אחדו.

אם אתה דבק בעצמות,

אתה בסוד הקדושה, אתה לא יכול להיפגע מן הטבע.

הפוך.

אתה מעלה את הטבע.

לכן המנסח יין מתוך גרונם של תלמידי החכמים, כמנסח על המזבח.

ולכן נזיר

נקרא חוטא,

בגלל שהוא מונע את עצמו מן היין במדרגת התורה, אבל

אם זה לא מדרגת התורה, וזה לא אלמייסה של התורה, אתה נופל בטבע,

ושמה כבר השדים מחכים לך.

ולמייחד אני אומר לך שאומר,

רוסו גובל וגובל ישראל.