"אמור אל הכהנים ולאהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", אמר רבי לוי, בשביל יראה שירא אהרן מלפני הקב"ה זכה וניתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות. ואיזו פרשה - זו פרשת המת, שנאמר "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", הדא הוא דכתיב, יראת ה' טהורה עומדת לעד, ויש להבין, מה זכות היא לאהרן ולכל זרעו כמוהו שאסור להם להטמא למתים? מהו הקשר בין יראתו הטהורה לבין המתנה שבפרשה זו על איסור ההטמאות למתים?

אז רבי לוי מלמד אותנו, שאהרן הכהן היה ירא, והיה לו יראה, והוא היה ירא מלפני הקב"ה, ובזכות זה ניתנה לו פרשה זו, איזה פרשה? "לנפש לא יטמא בעמיו", שבזכותו אינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, והכל בזכות יראת ה' הטהורה שהיא עומדת לעד. ונשאלת השאלה, מהי הזכות לאהרן ולכל זרעו שאסור להם להטמא למתים, איזו זכות זו? ומה הקשר בין היראה הטהורה לבין המתנה שבפרשה הזו על איסור הטמאות למתים. 

ונבאר על פי הנאמר בחינוך במצוה ע"ר, שלא יכנס כהן גדול באהל המת ואפילו לשישה מתי מצוה. זה אביו ואמו ואחיו ואחותו ובנו ובתו.

משרשו המצוה, שענין הטומאה להתרחק, ראוי להתרחק מן הכהנים, שהם קדושים, ענין הטומאה ראוי להתרחק מן הכהנים שהם קדושים, שהם עושים מלאכת ה' יתברך תמיד, והכהן הגדול הנבדל מהיות קודש הקדשים, בהיותו קודש הקדשים עם היותו בעל גוף, אע"פ שהוא עדיין בעל גוף, נפשו תשכון תמיד בתוך המשרתים העליונים, הוא נמצא במדרגה של המלאכים. על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טומאה לעולם ואפילו בקרובים, כמו לכהנים הדיוטים שריחם רחמנא עליהם שישפכו נפשם בבית המת כי יחם לבבם על קרוביהם, מה שאינו כן בכהן גדול, כי מרוב דבקות נפשו למעלה יתפשט לגמרי מטבע בני איש, וישכיח מליבו כל עסק עולם הזה הנפסד, ועל חברת הקרוב לא תבהל נפשו, כי כבר הוא נפרד ממנו בעודנו בחיים. יבבי, איזה יסוד מביא פה החינוך. 

אז אומר החינוך שמשרשי המצוה למה לא יטמא הכהן הגדול לנפש? אז הוא אומר, כל ענין הטומאה ראוי להתרחק מן הכהנים, למה? כיון שהם קדושים, במה הם קדושים? הם עושים מלאכת ה' יתברך תמיד, ז"א הם פרושים מהעולם הזה, והכהן הגדול שהוא הנבדל להיותו קדש הקדשים, הוא בעצמו, לכן הוא מתאים להכנס לקודש הקדשים, הוא בעצמו עם היותו בעל גוף, למרות שהוא בעל גוף, נפשו תשכון תמיד בתוך המשרתים העליונים, הגוף שלו פה אבל נפשו איפה? 

על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טומאה לעולם ואפילו בקרובים. ז"א כשהתורה אומרת שאדם יתאבל ויטמא למתים, אז היא חשה, היא מרחמת עליו, כדי שיהיה לו התבוננות בעולם הזה והבליו, כדי שיוכל להתקרב עוד יותר לבורא, אבל אצל הכהן הגדול כיון שהוא בעצמו כבר הופך להיות קודש קדשים, אז התורה לא חשה עליו להתיר לו טומאה לעולם, לעולם, ואפילו בקרובים. כמו למשל שהתורה כן התירה לכהנים הדיוטים פשוטים שריחם עליהם הקב"ה, כדי שהם יוכלו לשפוך את נפשם בבית המת כשיחם לבבם על קרוביהם, אבל זה לא נכון בכהן גדול, כי כהן גדול מרוב דבקות נפשו למעלה, הוא מופשט לגמרי מטבע בני איש, הוא בכלל שוכח מכל העולם הזה הנפסד, מה לו ולעולם הזה בכלל? ועל חברת הקרוב גם להיות בחברת קרוב בעולם הזה, לא במצב מיתה, לא תבהל נפשו, יו, לא ביקרתי את דודה שלי, לא עשיתי ככה, יו זה, ועל חברת הקרוב לא תבהל נפשו כי כבר הוא נפרד ממנו בעודנו בחיים, כבר בחיים הרי הוא תפוס למעלה, הוא בכלל לא חש מהלמטה מה שכולם יו יו יו, אין מה יו יו, הוא למעלה. 

כשאחותו של הגאון מוילנא באה לבקר אותו אחרי חמישים שנה, אז אחרי חמישים שנה הוא לא יותר מדקה, פחות אפילו, שלום עליכם מה שלומך תהיי בריאה להתראות בעולם הבא, ביי. זהו. מה עוד יש גלו גלט, מה מה מזג האויר, איך אצלכם איך זה מה זה מה, מה זה מעלה מה זה מוריד, בן אדם מלאך, בן אדם מלאך. 

למדים אנו מכאן, כי כל הענין שצריך להטמא למתים בא כדי שהאדם יתעורר מדמיונו, אדם חי בדמיונות, איזה דמיון? שאם הוא חי ובריא עכשיו כאילו זה ימשך לנצח, הוא מסיח את דעתו מכך שהוא בן תמותה, בכלל לא מעלה בדעתו, וכתוצאה מזה הוא ממעט ומקצר מעבודת ה' יתברך, כי מה בוער, יש עוד זמן, הוא לא הולך למות בכלל, יש לו זמן. אבל אם הוא במגע קרוב עם המת, יתרה שמישהו נפטר והוא נמצא במגע קרוב עכשיו, הוא רואה מול עיניו את קרובו שהיה בעל מרץ וחריצות ואמביציה, היה שקוד על מלאכתו, והיה שקוד על הרמת כבודו, והנה הוא מוטל מת ללא כל תנועה, והשאיר את כל יגיעו ועמלו לאחרים. ונפרד בעל כרחו מתאוות החיים לעולמים, בעל כרחו סילקו אותו מכל הענין. מה נשאר לו רק - רכושו הרוחני, אם הספיק משהו לאסוף זה מה שיש לו. זה הדבר היחיד שמלווה אותו, מגן עליו בעת שיעמוד בדין והדין הוא לא קל בכלל, לא קל בכלל. 

או אז מההתבוננות הזאת שהוא נמצא בסביבת המת, זה נוגע מאד לליבו, ומזה מתעוררת מחשבתו ומגיע לידי חשבון נפש ולהרהור תשובה ולתיקון המעשים ולהתעלות למעלה מדרגתו, זה אם הוא בעל נפש הוא, אם לא אז אולי הוא יוריד כמה דמעות וזה פה ושם כי עכשיו לא יהיה לו עם מי לשבת לאכול געת, אז זה בעיה, אז יש אחד שלוקח מזה את מה שצריך, יש אחד רק אומר, מסכן, מסכן, אויויו, אני אומר לך כמה הוא רצה כך וכך וכמה הוא רצה, על מה מדברים, לא שהוא רצה לסיים את הש"ס רצה זה, הוא רצה לסיים עוד קומה, רצה זה, רצה לנסוע לחו"ל לא הספיק מסכן, כמה הוא רצה. 

נמצא שהחיוב שחייבה התורה להטמא למתים על אלו הקרובים זה בא מזה שהתורה דווקא הקפידה עליהם שיטמאו למתים כדי שיבואו לחשבון נפש, ויפסיקו את המ חשבות וההרגלים שהתרגלו רבות בשנים. הנהגה זו הנהיגה התורה לאלו בעלי הדרגה הנמוכה, לאנשים הזקוקים לאיזו סיבה של תוכחה והתעוררות כדי שיבואו לחשבון נפש, אנשים שאלמלא הלחץ כמו זה שנפטר לו מת והסיבות שהביאו לכך, כי אז היו שקועים תמיד בטרדות ולא באים לידי חשבון. אז מה עושה להם הקב"ה, פסק זמן, שבוע הפסקה, שב ברצפה תקשיב מה שאומרים לך אנשים שבאים, תתחיל לחשוב, תחשוב, תסתכל, זה יכול לקרות לכל בן אדם. 

אבל לגבי בעלי עליה המעוררים תמיד את עצמם, הם לא מחכים שיבואו להם סיבות צדדיות כמו נפטרים וזה של צרות ויסורים ומקרים רעים כמו מיתת בני אדם או קרובים, כי הם לומדים מוסר והם חושבים בכל יום מעניני הנצח, ולכן הם טרודים בעבודת ה' ללא הפוגה, הם יודעים ומרגישים כי האדם הוא מוגבל בחייו בעולם הזה, ויבוא יום שיפרד מהעולם הזה מקרוביו וממשפחתו, וכי הרכוש היחיד שיקח עמו המה תורתו ומצוותיו, הם שילווהו בדרך והם יגנו עליו מיד משפטו, ותמיד אבלו בליבו, תמיד אבלו בליבו, תמיד הוא אבל, לא צריך לראות נפטר בשביל להיות אבל, הוא תמיד באבלו. כמו שאמר בחובת הלבבות, הפרוש, האדם בעל המדרגה שנקרא פרוש, פרוש מהבלי העולם הזה ומתענוגותיו, צהלתו על פניו ואבלו בליבו, מה שאתה רואה בחוץ זה לא מה שיש בפנים, את האמת שיש לו על אפסיות העולם הזה, על ההבלים של העולם הזה, זה אצלו בלב, כלפי חוץ הוא מראה לכולם הכל בסדר, מתחבר לכולם, הוא לא רוצה לגרום לאחרים שיהיו במצב כזה ואחר, אא"כ זה תוכחת מוסר וענינים, אבל הוא רואה מתאווה לעולם הזה, כמה מושך את האנשים, כמה מפיל אותם חללים, כמה סוחב את האנשים לשערים לא טובים. אז הפרוש - צהלה בפניו ואבלו בליבו. אייי דוד המלך, דוד המלך ע"ה, ה' אמר לו אתה לא תבנה לי בית, אתה לא תבנה לי בית כי ידיך דמים מלאו, והוא אז הוא התייאש? לא, מה פתאום, מה פתאום, מה פתאום הוא ידע שהוא לא יבנה את הבית, ולמרות כל זאת הוא חסך מפיתו בתור מלך, ואת ההפרשים, את ההפרשים הוא לקח בשביל לתת שיהיה עוד כמה שקלים, כמו שאומרים, לבנין בית המקדש, הוא היה מכין כל מה שאפשר, עצים ואבנים וכל מה שרק אפשר לסייע כדי שיבנו יהיה לפחות את הכל. אתם שומעים דבר כזה? אחד אומרים לו אתה לא תבנה לי את הבית, אז אומר לא צריך, אתה לא רוצה שאני אבנה אז לא. שמע אתה מוכן לתת צדקה, רוצים לבנות את בית המקדש, הגיע הזמן, אני? אני אמרו לי לא לבנות לא מתעסק בזה, עזוב אותי, לא רוצה לשמוע שום דבר, ככה אנשים מסכנים. 

תשמעו את הניחום אבלים שהייתי אצל הרבנים אצל הרב יעקב חי מנוחתו עדן, תשמעו מה הם אומרים, הוא היה צריך לשלם כסף לכל מיני דברים, לא היה מספיק כסף, היה לוקח מהחסכונות של הילדים, כמה אתה יש לך בחסכון? עשרים שקלים - תביא לי אותם, כמה יש לך אתה חמישים שקלים תביא, כמה יש לך מאה אלף כמה תביא את הכסף, צריך לשלם לאברכים, צ'יק לוקח את הכסף מכולם משלם. עוד לפני שהוא נפטר הוא ביקש שיביאו לו את הצ'קים שיחתום על הצ'קים כי צריכים לשלם לאברכים בזמן, אז תביאו לי את הצ'קים חתם על הצ'קים בשביל לשלם בזמן. עשרים וחמש שנה יש לו שטח שלשת אלפים מטר בירושלים, ולא יכול היה לבנות את הבנין, אף אחד מש"ס לא עזר לו לבנות את הבנין, כולם יש להם בנינים, כולם יש להם ישיבות, כולם יש להם הכל, והוא אף אחד לא עזר לו. כמה תלמידים היו לו? אף אחד לא עזר לו. עשרים וחמש שנה. שאלתי אותם, מה הוא ציוה אתכם, מה הוא רצה מכם? אמרו שיבנו את המרכז הזה, אמרתי לו בעזרת ה' אני יעזור בבנין הזה. ועוד דבר זה ההזדמנות לומר, הם צריכים להוציא ספרים, כל ספר הם אמרו לי עולה בסביבות שמונים אלף שקל, כל בן אדם שיוכל לתרום אלף שקל להם שיוכלו להוציא את הספרים שלהם תהיה לו זכות בהעמדת התורה, בטהרה בקדושה באמיתותה בעיונה בדקדוקה במסירות נפשו שהוציא מדם חלבו. כל מי שיתרום להם אלף שקל אשריו ואשרי חלקו ברכתי תלווה אותו, לעשות נחת רוח לנפטר שלא זכה להוציא ספרו בחייו ולא לבנות שום דבר. עכשיו זה הזמן שנחזיר לו על מה שהוא עשה בשביל כל עם ישראל. 

אז כל אחד יקח לתשומת לבו, ואם הוא לא יכול בעצמו אפילו פחות מזה, ואם לא - יגיד לאחרים. עד שיוכל לזכות לראות בחנוכת הבית הזה, מרכז התורה, הוא הוא שהתחיל את השיעורים בירושלים ואחריו התחילו אחרים, ואז עשו את מוסיוף ואז עשו את היזדים ונהיה שיעורים בכל ירושלים הידועה והמפורסמת בשיעורי תורה כמעט 24 שעות וכו' וכו'. זה הכל הוא. אבל אין מי שמוקיר ואין מי שמייקר, ככה זה העולם, עולם החרתות. 

אבל בעלי עליה שמעוררים תמיד את עצמם אינם מחכים שיבואו להם סיבות צדדיות של צרות ויסורים ומקרים רעים, כמו מיתת בני אדם או קרובם, כי הם לומדים מוסר וחושבים בכל יום בעניני הנצח, יודעים ומרגישים כי האדם הוא מוגבל בחייו בעולם הזה, ויבוא יום שהוא יפרד מהעולם הזה, מקרוביו וממשפחתו, וכי הרכוש היחיד שיקח עמו המה תורתו ומצוותיו, הם שילווהו בדרך, והם שיגנו עליו ביום משפטו. ותמיד אבלו בליבו, תמיד, לא צריך מקרים כאלה בשביל שיהיה במצב שצריך להגיע אליו. כמו שאמר בחובת הלבבות, הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בליבו. 

וכיון שאדם זה מעורר תמיד את עצמו, הרי למותר הוא להביא עליו גורמים אחרים להתעוררות, לא צריך, הוא כבר מעורר את עצמו בכל רגע, ואין עליו מהחיוב להמצא קרוב למתים בשביל להתעורר, כמו שאמרו, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, לא צריך הוא, ולכן הקפידה התורה שדוקא כהנים ההדיוטים - הפשוטים, הם יטמאו לקרוביהם, כי אין מעלתם ודרגתם גבוהה כל כך שהם יוכלו מעצמם להתעורר ולפחד על אחרית וקץ חייהם, אבל הכהן הגדול שהוא מרומם מעם, ותמיד עסוק במחשבות גבוהות, הוא מופרד מחברת בני אדם, הוא מובדל בקדושתו ומחשבתו, הוא אינו צריך לסיבת המתים כדי שיעורר עצמו לזכור את יום המוות. 

זה גם מה שנאמר על אהרן ע"ה, כיון שירא מהקב"ה שהיה אדוק, תפוס כל כך בקב"ה, מרומם ומנושא מכל חושי העולם הזה, הפריש עצמו והתייאש מכל התענוגים החומריים, ומחשבתו מהלכת תמיד במרומים וברעיונות שמימיים, אכן זכה לפרשת שלא להיטמא למתים, הוא זכה לא להיטמא למתים, הפרשה הזאת על שמו, ולא נאמרה למה? בגלל שהוא היה מורם מעם, הוא לא צריך את זה, הוא לא צריך את ההתעוררות הזאת, הוא הגיע לדרגה שאינו צריך לסיבות ולמעוררים המזכירים את המוות ואת הנצח, שכן מחשבה זו והרגשות האלו הוא קנה בנפשו מעבודת עצמו, הוא השכיל כבר לנטוע בתוכו את ההרגשה הזאת, לנטוע, כבר נטועה בו, ואם כן אסור לו להטמא למתים, כי מעצמו מתעורר לרעיון הנצח והסוף המוגבל של חיי עולם הזה, ופרשה זו אינה זזה מכל הכהנים הגדולים שבכל הדורות שיהיו בהתרוממות מעל הסיבות הטבעיות. ז"א כאילו בכל דור יש רק בן אדם אחד מורם מעם שלא צריך...

עזוב אהבת הברואים ואהוב הבדידות. במקום ללכת לחתונה עם זמרים פסולים וריקודים מעורבים, או בישיבה מעורבת, כדאי שתשאר בבית ותתבודד ותחשוב כמה אנשים טיפשים ומאבדים את עולמם. רק עצם זה שיש עכשיו חתונה כזאת, אתה צריך לשבת בבית לבד ולבכות, איך אנשים אהבלים ועוד מחפשים היתרים ויש שנותנים להם גם. אז תשב תתאבל על כולם. עזוב אהבת הברואים, אהוב הבדידות, ככה אומר בעל חובת הלבבות הקדוש. 

ועד כמה גדולה ומועילה ההתבודדות, אפילו לאנשי המעלה, אפילו לנביאים, אפילו לנביאים, ההתבודדות כמה היא מועילה, רואים מדברי הזוהר הקדוש פרשת בשלח אל אלישע, אלישע הנביא, נביא כבר. כתוב "ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה", מאי השנה הכא דאמר איש האלהים, כד הוה במטא אלישע, למה כשהוא נמצא בעיר אתה קורא לו אלישע? ולמה התורה קוראה לו עכשיו שהוא לא נמצא בעיר, קוראה לו איש האלהים. 

אלא הכא ודאי, אלא כך הוא הדבר בודאי, איש האלהים פה זה ודאי, למה? דהכא הוי חזא דוכתא ולא במטא, ולא בשעתא דהוי בני נביאי קמי, דוקא פה עכשיו שהוא חוץ לעיר הוא רואה את מקומו מבחינה רוחנית, אבל לא בעיר, ולא בשעה שבני הנביאים לפניו, אפילו שבני הנביאים לפניו זה מוריד אותו מהמדרגה. ההתעסקות עם בני אדם היא משפיעה, והוא יוצא מחוץ לעיר ואז הוא רואה דוכתי. אפילו נביא וקדוש כמו אלישע, אם הפריש את עצמו להתבודד בהר כבר הוסיף מעלה לעצמו ונקרא איש האלהים, יותר ממה שהיה בעיר מעורב בין הנביאים. ז"א אפילו חברת הנביאים לא עוזרת לו, הפוך, מה שהוא מתבודד עוזר לו לעלות עוד יותר. אנחנו, אם נתבודד נרד מדרגה, כי נכנס למחשבות חרבתיתא, אבל אם נהיה בחברת החכמים אז יש סיכוי אולי עוד שנתאזן לכמה זמן. אבל אצל בעלי המעלה זה בדיוק הפוך. 

מצינו בירושלמי בנזיר, על רבי זעירא, סרע בדיבורי, הוא היה מספיד את אחד המתים ותוך כדי ההספד הוא נפל על הרצפה, אתון בעיא מיזקפוני ואשכחוני אין, נכנסו רצו להקים אותו, מצאו אותו חלש ומחמת חולשה נפל, לא יכול לעמוד על הרגליים. אמרו לו, מהו אחי, מה זה? מה קרה? אמר לון דתני נן, והחי יתן אל ליבו, אנחנו למדנו שנינו, החי יתן אל ליבו, עכשיו אני מספיד, אני מדבר על המת, נתתי אל ליבי בשביל מה באנו לכאן, הרי באנו בשביל לתת על ליבנו את ענין המיתה, דכתיב "והחי יתן אל ליבו", ומרוב העיון ומרוב שימת לב לדברים נחלש כל כך ונפל. לא יכול להחזיק מעמד.