חשבון נפש לקראת יום הדין | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אמרו חכמים זיכרונם לברכה

אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות

מיד היו נגאלים

רואים מזה כוח שתי שבתות

וזכות שמירתם

על כן ראוי להשתדל בשמירת שתי השבתות שלפני ראש השנה ביתר שאת

להרבות זכויות ליום הדין.

השבת שקולה כנגד כל התורה כולה

לכן צריך להתחזק בה מאוד.

הסבא מקלם זיכרונו לחיי העולם הבא היה אומר שכל פרט ופרט הנעשה בשבת

שקול כנגד כל התורה כולה.

התפילה בשבת,

הלימוד בשבת,

כל הנעשה בשבת יש לו כוח השבת ושקול כנגד כל התורה כולה.

ומעתה כמה ראוי להתחזק בזה?

ובגמרא מובאה בקושי התירו לומר שלום בשבת.

בקושי, בקושי.

להגיד שלום בשבת בקושי התירו מרוב קדושת השבת.

מה שאומרים שבת שלום זה בקושי, בקושי.

רק כיוון ששלום זה שם השם, אומרים.

שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול.

רק עניינים של קדושה, תורה.

כתוב שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בעשרה מאמרות.

ויאמר השם

יהי אור, ויאמר השם יקבעו המים, ויאמר השם תדשי הארץ, ויאמר ויאמר עשרה מאמרות.

וישבות ביום השביעים מכל מלאכתו אשר עשה. איזה מלאכה?

דיבור.

מה שהוא אמר. ויאמר ויאמר.

אז ממה הוא שבת?

מאמירה.

אז השביתה בשבת מאמירה. אז בקושי התירו לומר שבת.

שלום.

שלום בשבת.

כתוב שאם משה רבי שמעון בר יוחאי הייתה מרבה לדבר בשבת,

אז היה אומר לה, אימא, שתוכי.

היה משתיק אותה שלא תדבר הרבה בשבת.

למה בקושי התירו לומר שלום?

הרי לנו חומר דיבור בטל בשבת. דברים בטלים.

והפלא, שהדבר הפוך אצלנו.

דווקא שבת זה הזמן שבו מרבים לדבר דברים בטלים.

ובשבת קוראים עיתונים דתיים כאילו,

שלא לדבר על חילונים.

איי, איי, כללה דמילתא זה לעומת זה עשה אלוהים. כאשר תרבה הקדושה, יגדל כוח היצר.

במקום לנצל את השבת ולהרוויח פי אלף כנגד כל התורה כולה,

אז אדם מפסיד כנגד כל זה.

נו, אנחנו כבר סוגרים שבועיים באלול.

ובכל זאת,

יש רפיון שליטה בזמנים האלה, כגון בערב שבת. עדיין

נדחקים עד השבת, עד הרגע האחרון.

ולא מקדימים לקבל את השבת לפני, ברגיעה, בנחת, לא מכינים את השולחן

ביום חמישי.

אצלנו,

מאז שחזרנו בתשובה, שולחן שבת מוכן מיום חמישי.

סלטים,

הכל נעשה ביום חמישי.

משאירים רק את הדגים ודברים כאלה לרגע האחרון, כמו שאומרים לי, יום שישי.

ואז הכל נקי, מסודר, אין לחץ, אין כלום. אפשר לנוח אפילו

לקראת שבת.

מה לחץ? מה שיגעון? אפשר, הכל עם שכל, בשום שכל.

אבל גם עכשיו,

שהשבתות האלה יכולות לתקן את כל השבתות של השנה,

עדיין

לא מנצלים זאת כיוון

שקשה לשנות הרגל רע.

זה יכול לעורר אותנו על המצב.

אם קשה לנו לשנות הרגל רע,

אז ודאי שזה בכל פרטי חיינו.

קשה לשנות הרגלים רעים.

ואפילו חודש אלול,

אין לו כוח לשבור הרגלים רעים.

ואדם מתנהג בחודש הזה כמעט אותו דבר כמו בחודש עמאר.

אז מה עשה באלול?

מה זה אלול בשבילו?

אם זה חודש של רחמים, של סליחות, של רצון, של חשבון נפש,

מה הוא עשה בחודש הזה?

אמרתי שראוי היה לבטל עבודה לגמרי

ולהתעסק רק בחשבונות הנפש.

הסברתי בדרשה הקודמת.

כמו שהמדינה מחייבת מאזן

כל סוף שנה בדצמבר

לעשות מאזן בעסקים,

מה הרווחת, מה הכנסת, מה הפסדת והכול, בלדווח.

צריך לעשות מאזן בחודש אלול. רק לא מה שהכנסה אומר,

הקדוש ברוך הוא אומר.

לעשות מאזן.

להתבונן.

מה היו המעשים?

מה היו החסרונות?

מה צריך לתקן במידות, בדיבור, במחשבה?

מה צריך לעשות?

אחרת איך נגיד לקדוש ברוך הוא, נמליךך מלך?

איך נמליך אותו עלינו אם עכשיו שאנחנו בהכנה לקראת לא עושים כלום?

ומה נורא מצב שעבוד כזה להרגלים רעים?

הלא כתב רבנו יונה שאפילו בפרט קל אחד,

אם פרק אדם עולו ממנו, נורא מצבו.

אם פעם אחת רק פרק עול של הקדוש ברוך הוא, פרט אחד בלבד.

וכן, אם חזר על דבר זה,

כשמדבר על פורקי עול שעשה פעמיים נורא מה שכתב, כי חלב אשב על קהוק, סיל שונה בעיוולתו.

והנה כבר חלפו יותר משבועיים כמעט.

באלו.

נו, האם יש בידינו איזו עיצה לשינוי המצב

שנוכל לקוות שבשנה הבאה לא נהיה יותר במצב הזה שבו אנו נמצאים עתה?

ולא דבר קל הוא למצוא עצה לזה.

גם מי שבמשך כל הזמן

עסק בחיפוש עצות,

עדיין זה אינו מוכרח שהוא מצא עצה.

תראו,

בשנה שעברה מן הסתם הבטחנו כמה דברים לעצמנו או לקדוש ברוך הוא. מן הסתם, כן? אחרת עם מה באנו?

אז אם הבטחנו

חודש-חודשיים אחרי, נשארנו באותן הבטחות, באותה טמפרטורה,

באותו חום, לעשות את רצונו באותם הרגשים של ראש אשרה מהיו גיבורים.

אם השתנינו,

הנה מתו.

אם לא השתנינו, פירושו,

פירושו

זה שלא חזרנו בתשובה וחרטטנו.

האפשרות השנייה, שאנחנו חושבים שאנחנו כאלה צדיקים, שאין מה לשנות.

שאנחנו כאלה צדיקים שלא צריך לשנות פשיטה שלא, לא.

מה נשאר? שחרטטנו.

אז עם מה נבוא השנה, עם חרטא חדשה?

שכאילו אנחנו מקבלים על עצמנו ונשאר באותו מצב. אז מה עשינו?

אז איפה העצה?

מה האדם מקבל על עצמו ועומד בזה?

והרי ביום הדין הכל נקבע במשפט.

הכל נקבע במשפט.

בעניין המשפט אינו נתון לשינוי.

אין מקום לחשוב על ויתור כי השם לא מוותר במשפט.

אין ויתורים במשפט.

משפט זה משפט.

הקדוש ברוך הוא מלך אוהב משפט.

ועוז מלך משפט אהב.

והמתנה שהקדוש ברוך הוא חיפש ומצא ליתן אותה לישראל אהוביו

היא המשפט שהוא אוהבו כמו שהביאו חכמים זכרונם לברכה.

נתנו על זה דרשה באריכות בחיפה.

תשמעו אותה.

למה נתן הקדוש ברוך הוא את המשפט

לעם האהוב שלו.

ויותר מזה אמרו חכמים זכרונם לברכה משעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה

מאליה באה טובה לעושה טוב

והקללה לעושה רשעה. זה מאליה באה.

אתה בעצם מזמין לעצמך טובות או רעות, אתה.

המעשים טובים שלך מביאים עליך טובה,

מעשים רעים מביאים עליך את הקללה.

הגדר של ברכה וקללה

הוא מונהג מן השמיים כמו טבע לשמור את התורה

והקללה

היא לעוזבים אותה.

וזה לא בא מידו של הקדוש ברוך הוא.

אז מה שייך ויתור בזה?

אם השם אמר כלל

מי שנוגע בחשמל מתחשמן

מה אתה רוצה? שהקדוש ברוך הוא התערבי יהפוך את מה שהוא קבע בשביל שאתה תוכל לעבור עבירה?

אם אתה נוגע בחשמל תתחשמן. אם אתה עושה עבירה אתה תיענש.

מה אתה רוצה?

שהוא יבטל את העונש מהעבירה כדי שתוכל לעבור אותה?

הרי הוא עשה את חוק הטבע הזה בשביל שאתה תימנע, בשביל שתיזהר. מי רוצה להתחשמן?

אבל אם אתה רוצה להתחשמן אז מי ימנע אותך?

אז מה שייך ויתור? אין ויתור. איזה ויתור? על מה אתה מדבר?

מה שאתה מזמין, תקבל.

עושה טוב יקבל טובה, עושה רע יקבל רעה.

אוטומט, הוא-הוא-הוא הזמין את זה.

וכמו האדם נמצא במסעדה, נתנו לו תפריט,

הוא אמר זה, זה, זה. הביאו לו. מה אתה מתפלא?

מה אתה מתפלא? זה מה שהזמנת.

הכל נגזר בראש השנה.

גם החיים עצמם,

אף על פי שאנחנו לא חושבים כך,

החיים עצמם נידונים ונגזר דינם בראש השנה.

אני חוזר עוד פעם על מה שאני נוהג לומר.

כתוב שנפתחים שלושה ספרים, אחד מהם של רשעים גמורים,

שהם נחתמים לאלתר למיתה. משמע,

שאנשים בראש השנה היו צריכים ליפול כמו זבובים בבית הכנסת ולמות.

למה? כתוב שרשעים מתים לאלתר.

הרי חלק רשעים וחלק צדיקים, לא כולם צדיקים.

אז איך הם לא מתו במקום?

נשנה זה.

אומר הרמב״ם והרמב״ן, הם כן מתים במקום.

נגזר עליהם שיורידו להם חמש שנים מהחיים.

זה מיתה, לא?

אם מורידים לבן אדם חמש שנים, זה מיתה.

רק מה?

מתחילתו נקבע שהוא יהיה שמונים ושבע שנים.

הורידו לו חמש, ואחר כך שבע, ועוד שתים עשרה, ועוד שלוש, ועוד שתיים, ועוד חמש, ועוד זה, ועוד זה. בגיל 43 הוא מת.

אז חושבים, היי, תאונה, מסכן, איזה תאונה.

למה יצא באותו... מי בגלל... לא! כל שנה הוא מת.

כל שנה הורידו לו, עד שלא נשאר לו.

כתוב, רשעים לא יחצו ימיהם. מה פירוש? הם לא יגיעו למחצית ימיהם. זאת אומרת, היה צריך להיות להם

יותר ממה שהם חיו.

שמונים ושבע,

ארבעים ושלוש, מת.

חצי ימיהם.

איפה הלכו החצי?

איפה הלכו החצי?

כל שנה הורידו לו,

כי הוא לא חזר בתשובה.

זה שאדם צועק,

חטאנו, עבינו, פשענו,

הקב' ברוך הוא לא מתפחד משטויות.

מעשים, הקב' ברוך הוא רוצה לראות את המעשים.

מעשים.

הכל נגזר בראש השנה, גם החיים עצמם.

מספרים על הגאון רבי ישראל סלנטר,

שהיה המעריך ביותר בתפילת ראש השנה במילים

זוכרנו לחיים.

היה מעריך בזוכרנו לחיים.

כי לא פשוט הוא להרגיש שהחיים עצמם נדונים בזה הרגע, בזה היום.

אריכות יותר צריך כדי לבקש זוכרנו לחיים.

אבל החוצפה זה שאנחנו אומרים זוכרנו לחיים,

אל מלך עפץ בחיים.

ומה אנחנו אומרים לו? בשביל מה אנחנו רוצים חיים? למענך.

אלוהים חיים. אנחנו לא רוצים בשבילנו את החיים, מה פתאום?

רק בשביל לעבוד אותך, הכל זה רק למענך.

איזה שקרן.

ואחרי זה, מה עושה? הכל למענו.

בשנה הבאה הוא יבוא עוד פעם אחר תזאת.

אריכות צריך לבקש זוכרנו לחיים.

אבל אנחנו מתהלכים בהרגשה כאילו השנה טובה כבר נתונה לנו.

נובשים בגדים חגיגיים, הכנו תפוח בדבש, הכנו שולחן יפה,

הזמנו אורחים.

אחרי התפילה רוצים הביתה, איזה יופי, איזה שולחן, איזה וואי וואי וואי וואי. כאילו בטוח השנה,

סימנה מלטה היא.

הכל טוב, נהיה לראש,

לא נהיה לזנב, יטמו חטאנו, הכל, הכל אנחנו פשש.

איי, איי, איי, אצל אנשים שעברו כבר כמה וכמה פעמים את יום הדין, ראש השנה,

נוצרת הרגשה כאילו יום הדין לא נורא כל כך.

לא נורא כל כך.

אפשר לעבור אותו, אפשר להמשיך לחיות,

אבל צריך לדעת שמזה שממשיכים לחיות,

זה לא ראייה שזכינו לחיים.

אומנם לזכות לחיות את השנה הבאה זו הבקשה הראשונה,

אבל זה לא סוף עדיין.

אפשר לחיות שבעים שנה,

אבל את בשרו הוא אוכל רחמנא לצלן.

כשיגיע יומו הוא יישאר ערום וריק מכל מצוותיו,

כי פה בעולם הוא אכל שכריו בחיים חיותו.

לא חוכמה, זה שנותנים לו לחיות זה כי משלמים לו כבר את העולם הבא עכשיו.

לא יהיה לו עולם הבא.

אז הוא חושב, אבל אני חי.

לא, אתה חי על חשבון העולם הבא שלך.

משלמים לך עכשיו מעט זכויות שיש לך פה.

אתה תישאר ערום ועריה.

הבקשה שלנו שאנחנו מבקשים זוכרנו לחיים, מה זה?

לזכות לחיים במתנה מהשם יתברך.

במתנה.

אנחנו רוצים

חיים במתנה מהשם.

לא חיים בשכר המצוות שעשינו.

אבל כדי לזכות לחיים במתנה צריך לצאת זכאי ביום הדין.

אם לא יוצא זכאי ביום הדין,

איך תקבל מתנה חיים? על מה?

אתה לא זכאי.

אתה לא זכאי לחיות בכלל.

אז איך תקבל מתנה?

על מה?

הגאון מווילנה אמר

כל עמל אדם לפיהו

שהלוואי ויספיק

כל עמל אדם בתורה ובמצוות למה שהוא אוכל בפיהו.

אם

אתה אוכל, אכלת ארוחת צהריים?

הלוואי שהלוואי שהתורה והמצוות שקיבצת מהבוקר יספיקו בשביל שתוכל לאכול אוכל.

אתם שומעים כזה דבר?

איי איי איי, בזה היא תורץ מה שכתוב אפיקורוס כגון האומר,

מאי אהנולן רבנן

לדידו קארה?

לדידו טאנה?

מה זה אפיקורוס?

אחד שאומר

מה מועילים לנו החכמים?

הדתיים האלה.

הם יושבים, קוראים לעצמם, שונים לעצמם. מה?

הם לא פרודוקטיביים.

הם לא יצרניים.

הם לא עושים כלום.

לא צבא, לא עבודה, לא כלום. יושבים, קוראים כל היום. מה מועילים?

אלה הרבנן.

הוא אומר, הן הוא רבנן. אלה הרבנים.

זה אפיקורוס.

מה דינו?

אין לו חלק לעולם הבא.

בגלל שהוא אמר כמה מילים?

אין לו חלק לעולם הבא.

לעומת זאת,

רוצח,

יש לו חלק לעולם הבא.

חכמים לא שללו ממנו את העולם הבא.

רוצח.

יכול שיהיה לו עולם הבא

אפיקורוס, אין לו חלק מהעולם הבא מה, חכמים ככה?

מה, בגלל שהוא דיבר עליהם, אז ככה הם עושים? אומרים שאין לו חלק מהעולם הבא?

לא.

נחזור לגאון.

הגאון אומר,

כל עמל אדם לפיהו,

הלוואי שהאדם,

התורה והמצוות שלו יספיקו למה שהוא אוכל בפיו.

אם ככה לפי זה, לא יישאר לנו שכר לעולם הבא.

אם הלוואי שיספיק,

משמע שזה לא כל אחד מספיק.

ואם יספיק, אז זה רק לאכול.

ממה יישאר לו לעולם הבא?

ממה יקבל העולם הבא?

הוא מסתפק אם יספיק.

ואם יספיק,

אז הוא אכל.

ומה עם עולם הבא?

מאיפה יהיה עולם הבא?

אלא הגמרא אומרת,

שבכל יום בת-קול יוצאת ואומרת,

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני.

אז הגמרא מגלה לנו שבזכות צדיק יסוד עולם,

כל העולם ניזון.

כל העולם ניזון בשביל, אל תקרה בשביל, אלא בשביל,

בצינור, השפע של חנינא בן דוסא,

יורד שפע לכל העולם, כל העולם ניזון בזכות הצדיק הזה.

הצדיק הזה די לו בקו החרובין מערב שבת, ערב שבת.

עכשיו,

אז אם כל העולם ניזון, אז גם אני ניזון.

אז אני לא אוכל,

אני לא אוכל על חשבון התורה והמצוות שלי.

למה?

למה? כי אני ניזון בשביל של חנינא בני,

עוד צדיק אחר,

נכון?

אבל האפיקורוס, מה הוא אומר?

מה יענו לרמבנן? מה הם מועילים?

אז הוא לא יכול ליהנות מהצינור

של רבי חנינא בן דוסא. אז ממה הוא אוכל?

מקצת זכויות שיש לו.

אפיקורוס זה לא דווקא כופר כמו לפיד.

אז זאת אומרת, אז הוא אוכל בשכר הזכויות,

ואז לא נשאר לו כלום.

אז אין לו חלק מהעולם הבא.

זה לא עונש ולא קללה, זו מציאות. הוא אכל בשרו בחייו.

זה שהשאירו אותו בחיים,

הוא אכל בשרו בחייו, אל תהיה מבסוט שאתה עוד שנה ועוד שנה.

ואתה רואה את הטיפלוני נפטר, וצדיק ההוא נפטר,

וזה נפטר, ואתה חושב, הנה אני ממשיך.

לא!

אתה פה אוכל את בשרך.

לך לא יישאר כלום.

זה כמו פרה שמשוויצה,

ואומרת, אני, נותנים לי לאכול יותר,

אתם נותנים לכם פחות, ואותי לוקחים כל פעם לאחו לטייל,

וזה, ואני אוכלת,

והיא לא מבינה שזה מפטמים אותה בשביל שעוד מעט תבוא,

שחיטה,

שיהיה הרבה בשר,

יהיה הרבה קילו למכור,

והיא חושבת שמפנקים אותה.

ככה הרשעים חושבים, נותנים להם, מפנקים אותם,

אוכלים את בשרכם!

זה כמו כלב

שמצא עצם יבשה לגמרי, אין בה כלום לחלוחית.

מרוב שהוא התלהב, היה רעב,

נשך את האצבע שלו,

וזב דם, מתערבב עם העצם, והוא אוכל ומבסוט עם האצבע שלו, עם העצם, עם הכול.

ממה הוא אוכל? הוא אוכל את עצמו.

אותו דבר, מה שאדם זוכה לעוד שנה, תיזהר, הלו, אל תחשוב, הרי אתה יודע שאתה לא צדיק.

אז בזכות מה אתה חי?

על חשבונך.

פחד, פחדים.

הבקשה שלנו לזכות לחיים במתנה מהשם יתברך.

לא בשכר המצוות שעשינו.

וכדי לזכות לחיים במתנה צריך לצאת זכאי בדין.

אבל לצערנו רק בודדים יוצאים זכאים בדין.

כמה אנשים עושים תשובה אמיתית ונשארים בה?

כמה?

אז זוהר הקדוש מסביר למה יש יומיים ראש השנה.

יש דינא קשיא ודינא רפיא.

הסברנו בשנה שעברה השנה, גם נסביר.

היי, בדין הראשון יוצאים הצדיקים.

בדין השני אף אחד לא יוצא.

מצד עצמו היה צריך למות.

אז בזכות מה הוא נשאר?

אם יש לו איזו שייכות לצדיקים שהם עושים את רצון הבורא והוא צמוד אליהם או עושה משהו למענם או שיש לו איזו שייכות אליהם,

אז זו זכות שנותנת לו בכלל להישאר בחיים.

זה בקצרה אני אומר.

אבל מעטים אלה שיוצאים זכאים בדין.

קשה מאוד מצבנו.

כפי המתברר בתורה ובספרים הקדושים,

רחקנו מלהיות זכאים בדין.

אחת היא לנו, כך משמע מדברי הגאון רבי ישראל סנטר,

כי לזכות בדין הוא רק על ידי שנמצא חן בעיני השם יתברך,

שנזכה ל'וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון'.

מה כתוב?

ב'חנותי

אני אחון'

את מי? את אשר אחון עוד בעתיד.

זאת אומרת, אני יודע שהוא לא הגון והוא לא יישאר

כמו שהוא מדבר עכשיו.

ואני אחון אותו עוד פעם.

אבל הוא מצא חן בעיניי. מאיזה סיבה הקדוש ברוך הוא מצא חן בעיניו?

אז אנחנו צריכים, סייעתא דשמיא,

שאנחנו נמצא חן בעיני השם, זו תהיה זכות. כי לצאת זכאי, בתור זכאי,

בכוח העבודה העצמית שלנו,

קשה מאוד. רחקנו, רחקנו מזה.

אומר רבי ישראל.

רק מה?

על ידי שנמצא חן בעיני השם יתברך ונזכה,

אם נזכה למחנותית אשר אחון,

אף על פי שאינו הגון.

אבל זה לא דבר פשוט למצוא חן בעיני השם יתברך.

צריך לטכס עצות לזה.

אז חכמים אמרו לנו כמה דברים.

כל שרוח הבריות נוחה הימנו,

רוח המקום נוחה הימנו,

אז עלינו לשים לב שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו,

שנקבל כל אדם בסבר פנים יפות,

זה עצה ליום הדין.

עצה ליום הדין.

למה? כי בזה זוכים לרוח הבריות נוחה הימנו.

אה,

איזה אדם נפלא.

איך הוא מקבל אנשים?

איזה הארת פנים?

איזה סבר פנים יפות? תראה איזה זה.

לא קפדן ולא זה.

תראה איך הוא מקבל את כולם, באהבה, בחיבה, וזה, וזה.

אה,

אז זה גורם מה?

נחת רוח לבריות.

כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו.

ובמה יתרצה העבד אל אדוניו?

עוד עצה.

במה יתרצה העבד אל אדוניו?

יש לנו אדון, אנחנו עבדים שלו, ואנחנו מפירים

את העבדות.

אם לא בשברון לבב, בשברון לבב צריך לבוא שבור לפני הקדוש ברוך הוא. לב נשבר ונדכה,

אלוהים לא תבזה.

לכן אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

כל שנה שרשע בתחילתה, ענייה, רשע, רש,

ענייה בתחילתה מתעשניים לצופה. אם אתה בא כעני,

שואל כדל,

כמי שאין לו זכויות, כמי שאין לו כלום,

ואתה יודע שערכך דל באמת, לא שאתה משחק ואתה כאילו אתה...

אתה באמת התפרן שבתפרנים, אין לך עם מה לבוא.

אתה יכול להביא לנו עשר מצוות שלך שהיו לשמה שעוברות את כל המבחן? עשר, תביא לנו, רק עשר.

מכל השנה.

אתה יכול להביא תפילה אחת שאתה אמרת מהשם שפתי תפתח

עד עושה שלום.

כשכיוונת בכל הברכות, תביא לי אחת.

תפילה אחת שלא סטית במחשבה אפילו פעם אחת.

תביא לי ברכת המזון אחת כזאת,

שאמרת אותה עם כל הכוונה בדיוק,

והבנת מה אתה אומר בכלל.

אנחנו דלים בראשים.

באנו לפניך לא כאילו דלים, דלים בראשים.

אז כשאדם בא במצב כזה של שברון נבב,

והשנה מתחילה ברשות כזאת,

אז היא תתעשר בסופה.

הוא ירוויח מזה.

ופרשו הראשונים שבזכות שברון נבב בראש השנה,

העמידה ביום הדין לפני כס המשפט בשברון נבב,

אפשר בזה לזכות לחן

בעיני השם יתברך ולרחמים ממנו.

ואנחנו מבקשים בקשה מיוחדת בפינו.

ותננו

לחן

ולחסד

ולרחמים בעיניך ובעיניך ורוענו.

ולזה צריכים אנו כדי לזכות ביום הדין.

שהשם ייתן אותנו לפניו לחן,

חסד ולרחמים.

אתם יודעים, יש לנו ילד קטן נגיד,

והוא עשה משהו, שבר איזה משהו,

אבל הוא בא

כפוף ובוכה, מפחד, מפחד שלא ירביצו לו משהו כפי שאני לא, אני לא, אני לא, אני לא, טוב, טוב, טוב, טוב, אל תבכה, אל תבכה, בסדר, די,

נשבר, אבל פעם הבאה תיזהר, טוב?

טוב, מותק, בוא, מותק, בוא, מותק.

ככה עושים לו.

אם תבוא ככה, כמו ילד קטן, אמיתי, אבל, מפחד באמת,

אז זה ייתן חן, חסד ורחמים.

אבל אם אתה בא בעל ג'הוו, כי קנית בגד חדש, כולם אתה מסתכל על עצמך ואתה מבסוד, וזה,

ומקבעת חדשה מסדר כל הזמן, וזה,

חולם על התפוח, ושטויות.

אז מה פשוט הוא

שלא ראוי לנו ללכת בלב שקט ובוטח לקראת יום הדין? אוי ואבוי אם אדם הולך בלב

שקט ובוטח ביום הדין.

אדם שכל התקווה שלו בדין, שימצא חן בעיני השם,

כי מצד עצם הדין מצבו קשה מאוד,

אז איך הוא לא ייגש בשברון לבב לפני הקדוש ברוך הוא?

הגאון רבי ישראל סבנתר

זועק

שאין לנו עצה אחרת,

אלא יום יום יום יום יום יום עד ראש השנה ללמוד מוסר, מוסר, מוסר, מוסר.

אני נותן שתיים-שלוש שיחות כל יום מוסר,

חייבים לשמוע את כל השיחות שנתתי.

מתחילת אלול אני נותן רק מוסר על ראש השנה,

באלול.

בשביל שאולי מכל זה יתפוס מישהו משהו,

הוא יוכל לזכות בדין.

למה? כי הלב עקשן

וקשיות עורף

וגאווה שרוחה.

ואדם חולם חלומות שהוא יעבור את זה,

אבל הוא לא מבין, אתה תעבור, יכול להיות.

אבל אתה תאכל את בשרך, לא יישאר לך כלום לעולם הבא.

אז הוא זועק, זועק, רבי ישראל, רבי ישראל זועק,

אין עצה אלא לקבוע עצמו יום יום ללימוד המוסר. ועוד,

חיזוק בתפילה,

זו עצה נכבדה.

להבין את פירוש המילות,

להסתכל בזמירות,

להבין מילה מילה, איזה ספרי מוסר חיים.

כל דברי דוד המלך

הבוחר בשירי זמרר.

הקדוש ברוך הוא אומר, תתבונן,

למה אהבתי את דוד המלך?

תראה, תראה מה הוא אמר, איזה תהילות הוא אמר, תראה.

זה הכנה להגיע לתפילה ככה, כמו שצריך.

ואחר כך, כשאתה עומד לפני מלך מלכי המלכים,

ועיניך נשואות לבית המקדש, לקודש וקודשים,

וכאילו אתה עומד לפניו,

ואז אתה פותח ומדבר מול הקדוש ברוך הוא, נמצא סנטים מלידך, סנטים, והוא שומע ומקשיב ומסתכל,

מה אתה רוצה?

אתה הראש שלך ישר בשוק, ישר בעגבניות, על המחיר, לא עלה, קנית, לא קנית, מה עוד צריך לסדר, מה חובות, מה צריך...

עד שהגעת לבית המקדש, ונכנסת לפני ולפנים, ואתה עומד לפני השם, אתה מדבר איתו על העגבניות.

נו.

וזה ככה שלוש תפילות, 365 יום.

ואתה לא יכול להביא תפילה אחת שמאה שם שפת היעד עושה שלום, אתה היית פיקס מההתחלה לסוף.

זה כמו האדם רוצה לקבל שטח מראש העיר, וקבע פגישה, וקבעו לו לעוד שנתיים,

והוא בא בזמן והכל, והכין את עצמו וסידר את הכל, ובסוף דיבר איתו על הא ועל דה וזה פה ושם,

בסוף הוא אומר לו, נגמר הזמן.

רגע, רגע, עוד לא דיברתי איתך על השטח שאני רוצה, הוא אומר לו, אדוני, נגמר הזמן. נתתי לך זמן, חיכיתי לך שנתיים, באת? יופי. ישבנו, מה דיברת? על מה שאתה רוצה.

מה שאתה רוצה שמעתי,

אבל שטח לא ביקשת, אז מה אתה רוצה ממני?

בן אדם רוצה עולם הבא, רוצה זה, רוצה זה, רוצה זה,

וכשמגיע לזה, שוכח הכול.

בן אדם חולה, אפילו רפאה, הוא לא יודע לך דרך.

כי הוא ממהר קופת חולים.

אז צריך גם חיזוק בתפילה.

חיצה נכבדיי,

יש בכוח התפילה לחזק את יסודות האמונה.

והחיזוק במקצת אפילו מיסודות האמונה, דבר גדול מאוד הוא.

שהרי חבקו כעמידן על אחת,

בצדיק באמונתו יחיה.

למסקנה היהודים יקרים, שתי שבתות נותרו.

בשבת אנחנו יכולים לקבל פי אלף.

היא שקולה כנגד כל התורה.

כל פרט שבא זה כנגד כל התורה.

בזבוז של השבת זה קטרוג גדול מאוד, ובפרט שתי שבתות אחרונות של אדם,

שאלמלא שאמרו ישראל שתי שבתות היו מיד נגענים.

תארו לכם מה הכוח של זה.

אז שתי שבתות, לעשות אותן לתפארת, מהתחלה עד הסוף. לסתום את הפה, תענית דיבור. תענית דיבור. לסתום את הפה עד מוצאי שבת.

רק דברי תורה.

שקט.

אפילו הקדוש ברוך הוא שבת ממלאכה.

איזה מלאכה?

מויאמר ויאמר ויאמר מעשרה מאמרות שבראת העולם.

שקט.

ולעשות מצוות, חסדים, לנצל את השבתות

ובתפילות, להתכוון והכול.

להקדים לקבל את השבת. מיום חמישי לערוך את השולחן.

כל הבישולים והכל מה שאפשר לגמור, לפני לגמור.

להשאיר רק קצת מה שצריך להיות טרי וכו', זהו.

כל השאר לגמור, שלא יהיה גם מחלוקת ולא לחץ ולא צעקות ולא זה.

ולא להיכנס לאמבטיה ברגע האחרון ויש תור.

להיות חכמים, לראות את הנולד.

שתי השבתות האלה, לעשות אותן פיקס. יש כוח בשבת להגן לאין שיעור.

ושאר הדברים שדיברנו,

תחזרו עליהם שוב ושוב, תשמעו את הקלטת, שוב ושוב.

ויהי רצון שבעזרת השם יהיה לתועלת, אמן ואמן.

רבי יחנניהו ברגשי אומר,

אכסו הקדוש בנו חול זו כל ישראל,

אבי כבר מותנו שמול שנעמור אדוננו.