החפץ חיים - איש ההלכה | הרב אמנון יצחק

בכל מהותו והלך רוחו, היה החפץ חיים בעל ההלכה. כל ימיו היה שונה הלכות ולא פסק פומה מגרסתן. עד שהיו נערים לו שברי ההלכות לכל סעיפיהן וסעיפיהן. חודר היה עמוק לתוך תוכה של ההלכה, חוקר מקורותיה, מנתח אותה לכלליה ופרטיה, בוחן ובודק בחינה אחר בחינה ובדיקה אחר בדיקה, עד שהייתה עולה בידו הלכה למעשה צרופה ומוזככה. מגמתו "לעסו כשמעתתא אליבא כהלכתא" משתקפת בכל יצירותיו שבספרות התורנית. תורתו הייתה הלכה מתחילתה ועד סופה. ומופיע כבעל הלכה, לא רק בספריו ההלכתיים, כמו: החפץ החיים, המשנה הברורה, אהבת החסד והליקוטי הלכות וכדומה. אלא, אפילו חיבוריו במוסר, במידות ויראת שמים, חדורים הלכה. בכל יצירה שחוללה רוחו כבירה, סלל מסילה לדרך המלך, לשולחן ערוך, למקור ההלכה. סגולה מיוחדת נודעה לו לחפץ חיים שהשכיל לעמוד על אופייה של ההלכה. לברר אותה, ללבן אותה, לתרגם אותה לשפת החיים המעשיים.

אמרה קולעת נמסרה בשמו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל: החפץ חיים מוכיח כי מוסר ומידות הלכה הם. מסכת חייו של חפץ חיים הייתה מבוססת על ההלכות והדינים שבתורת ה'. בשיחותיו המוסריות לפני תלמידי הישיבה, כמו בדרשותיו בבתי כנסת ובבתי המדרש, בפני הציבור בכללו, לא הראה את כוחו בחקירה ופלפול, לא גילה את ידיעותיו ברמז ובסוד, הוא הרצה בפני שומעיו דברים השווים לכל נפש והטיף רק לקיום ההלכה כמו שהיא ותו לא מידי.

מוציאים אנו גם את בעלי המדרש הקדמוניים, כמו: רבי תנחומא בשעתו שהיו רגילים לפתוח בדבר ההלכה, כדורשת דרישותיהם במילא דאגתה. ניתן להניח שמלבד הטעם הגלוי שבדבר ללמד את ההלכה כשהיא כשלעצמה, נתכוונו גם למטרה אחרת- לחנן את העם, להרגיל אותו לרעיון שהלכה ואגדה צמודות זו לזו והולכות יחד שלובות זרוע. שידע ויבין גם המון העם שאהבת ה' ויראתו וכן חוקי המידות והמוסר, על עדני ההלכה הוטבעו ועל כן חייבים בהם כל ישראל כחכם, כהדיוט ואינם בגדר במילי דחסידותא, שרק יחידי סגולה מסוגלים לנהוג בהם.

על פי הרעיון הזה, אפשר לבאר את דברי המדרש שמובאים ברש"י בתחילת חומש בראשית: אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם". ומה הטעם פתח בראשית? משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים. הם אומרם להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה וניתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נתנה לנו. היינו שבא רבי יצחק לבאר: מאחר שהתורה עיקרה הלכה, אם כן היא צריכה להתחיל שדבריה בדבר הלכה ולא לספר את סיפור בראשית. אם זה ספר תורה, ספר החוקים, אז צריך להתחיל בדבר הלכה. ולכאורה אין בה שום הלכה בפרשת בראשית. אבל הוא בא לבאר שגם מבראשית לומדים הלכה. שארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי הדין. כי הבורא שבראה נתנה לאשר ישר בעיניו.

באין דרך זו של התנחומא, סיגל לעצמו גם החפץ חיים בדור האחרון. ספרים רבים כתב על ערכי המוסר והמידות. רעיונות נעלים מרובים הביע על הוד והדר שבעיקרי היהדות. השתמש בפסוקי מקרא ומאמרי חכמים זכרונם לברכה, שלכאורה מעטה ההגדה עוטה עליהם. אבל הנקודה המכריעה והמשכנעת מהווה תמיד הנקודה ההלכתית, בבחינת יתד וממנו לא תזוע. כאשר הוא מאריך בדברים על מעלת השבת וקדושתה, הרי הוא מציג בסופו של דבר את הראיה המכרעת שמאחר שהתורה מחמירה בעונשו של מחל שבת ומעמידה אותו במדרגה אחת עם עובד עבודה זרה לדונו בסקילה, חמורה מכל העונשים. ומאחר שהרמב"ם פוסק להלכה: שהמחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות לכל דבר. שחיטתו נבלה, מגעו ביין עושהו נסך, ולעניין עירוב צריך לשכור ממנו רשות. אין לך מופת חותך גדול מזה על רום ערכה של השבת. כאשר הוא מרחיב את הדיבור על חומר האיסור של גניבה, כאשר הוא מציין שעל הגנבה הוזהרנו בעשרת הדברות ושהגונב מחברו, לא כלפי חברי בלבד חוטא, אלא גם כלפי הקב"ה. כאשר הוא מביא הוכחה לדבריו אלה מזה שביום  הגדול והקדוש, יום הכיפורים, בתפילת הנעילה, האחרונה לתפילות היום והנרגשת ביותר שבהם. אין אנחנו מזכירים את הציווים להימנע מכל חטא ועוון ופשע, אלא רק למען נחדל מעושק ידנו. מן הגזל. לאחר כל זאת, אין דעתו מתקררת עליו, עד שהוא משתית את דבריו על בסיס הלכתי, שכן מוציאים אנו שהתורה הורידה את הגנב מקדושתו של ישראל והתירה לנמכר בגניבתו לשיא שפחה כנענית ולהוליד בנים אשר לא לו יהיו, אלא עבדים לה' עד עולם.

מרבה היה החפץ חיים לדבר על נושא של "כל ישראל ערבים זה בזה". היה מזכיר את האחריות המוסרית הרובצת על איש ישראל בעד רעהו. כפי שנאמר ונשתנה בדברי חכמים זכרונם לברכה פעמים אין ספור. אך כאן שוב בא החפץ חיים ומתאים עקרון זה בנימוק הלכתי: שאם הזהירה התורה שאסור לו ישראל להתעלם בשעה שהוא רואה שור אחיו או חמורו טועה, קל וחומר שאסור לו להתעלם בשעה שהוא רואה את נפשו של אחיו טועה. בשנת תר"א פרצה מחלוקת בישיבת חפץ חיים נגד המנהל הרוחני. הדבר הכאיב מאוד לחפץ חיים והוא נקט מיד באמצעיו המיוחדים. נכנס לישיבה שבידו ספק "היד החזקה" להרמב"ם. ודיבר לפני התלמידים דברי כיבושין. לשיא השכנוע הגיע כאשר פתח את ספר היד החזקה והצביע על הנאמר שם בפרק ג', מלכות תשובה שהוא מדבר תחנונים: בני היקרים, ראו גם ראו שהרמב"ם פסק להלכה שבעלי לשון הרע, הם מאלה שאין להם חלק לעולם הבא. הלא תחוסו אפוא על נפשותיכם. פסק דינו של הרמב"ם היווה בעיניו את הנשק החדיש והיעיל ביותר.

סיכום יפה לדמותו של החפץ חיים כבעל ההלכה, נתן אגראי קוק הכהן בערכתו, וכך הוא כותב: יצירתו הקדושה הראשונה, שעל שמה נקבע שמו הגדול לדורות, הוא הספר המקודש "חפץ חיים" הכולל הלכות איסור לשון הרע ורכילות לפרטיהן, באופן מעובד ומדויק, עם מבוא נפלא ורב ערך וכולו הוא הלכות פסוקות, מבוססות על יסודות חזקים ממקורות התלמודים: הבלי, הירושלמי, התוספתא, הספרה והסיפרא ודברי הראשונים עמודי ההוראה, ואם זה ביאור ערוך במשא ומתן, ישר, להראות את המקורות שמהם שאב את כל דבריו על פי יסוד ההלכה. לא הלך בעניין הזה, המכאיב כל כך את חוש במוסרי לסגנן את הדברים שבתצורה של הטפה מוסרית, כי אם הכל העמיד על היסוד ההלכה המאוששת. רק במקומות מטעים מאוד נמלט מהלב הקדוש, איזה ביטוי מוסרי נגד העיוות הלשוני הנהוג בעולם לדאוננו הגדול. אומנם, זמן הגון אחרי אשר נתפשט הספר הקדוש הזה בכל חוגי התלמוד ההלכתי. רצה לו לנכון לפרסם גם ספר מוסרי, מלא מוסר טהור. תורת אמת ויראת שמים ברורה שהוא מיוסד בעיקרו על הצד המוסרי הטהור של הניקיון הדיבורי, זוהו הספר "שמירת הלשון". שכל הגה ממנו מזכירנו את קדושת בעלי המוסר הקדמוניים, גדולי הנשמה, גאוני וצדקי הדורות. קדושת החסד שהייתה כל כך מושרשת בלבבו, גרמה לו לחבר את הספר המצוין "אהבת חסד". ממש באותו צביון של הספר "חפץ חיים".  הלכות קצובות, ברורות ומאוששות על כל ענפי החסד. גם הוא שולחן ערוך מדבר בקצה הילכתי מדוייק, יחד עם זה חיבר ספר מיוחד בתורת המוסר של החסד. ליבו פחד מאוד לשלומה של היהדות במקומות הרחוקים, אשר הישוב היהודי לא נסתדר שם עדיין, ובינת לב מיוחדת נודעה לו כמה הם גדולים הם הניסיונות למהגרים החדשים בנוגע לשמירת יהדותם במלואה. לשם כך הופיעה ממנו הספר "נידחי ישראל". כולו מלא הלכות מפורטת, הדרושות לתשומת לב המיוחדת, לפי תנאי החיים החדשים של הקיבוצים המתחדשים במרחק. כוונה לקיבוץ אנשים. לחזקם ולעודדם ולמלאם אומץ רוח להתגבר על כל המכשולים ולהגן בכל עוג על שלמות יהדותם. ועין הטובה והקדושה הזאת, חדרה לראות את הנעשה במחנה הצעיר ובחורי ישראל, אשר נלקחו לצבאות הממשלות. אצל הגויים. והם מוכרחים שם לחיות חיים רחוקים מכל מהות היהדותית והם צריכים הדרכה מיוחדת , באיזה אופן, להעמיד את היהדות גם במצב של לחץ והכבדת עול זר הרודה בהם בחוזקה. לשם כך חיבר את הספר "מחנה ישראל". ובכל משך הזמן הקשיב את הד החיים הישראלים המלאים על-פי התורה והמצווה, שהם חיי היהדות הקבועים, התמידיים שאינם רשומים לפרטיהן בחלק אורך חיים. והוא מצא שאם כל מה שנאבד החלק הזה ונתפרש לפרטיו על ידי גדולי הדורות שעסקו בו בכל-כך קביעות, עדיין הוא צריך  מרובה פרטיו ברור והכנענה. לשם כך חיבר את ספרו "משנה ברורה" וביאור הלכה על שולחן ערוך, אורך חיים, שגם הוא קבע לו כבר נחלת עולמים בתור ספק פוסק, מבוסס שהלכה כמותו בכל מקום.

וכאשר תבוא הגאולה במהרה בימנו ויבנה בית המקדש, הלא אז צריכה היא כל תורת הקדשים להיות ברורה ומחוברת ובפרט אצל הכהנים. והלימוד הזה בצורתו ההלכתית המחוברת, ראה אותו צדיק שהוא עזוב מאוד. על כן, נטע ידו הגדולה חיבר את הספר ענקי "ליקוטי הלכות", על סדר קדשים כולו כמתכונת הלכות רב אלפסי, אלפסי הריף, על התלמוד.

בסופה של הקדמתו לספר "חפץ חיים" מעיר המחבר. בא להפליא בעיני הקורא הדבר: מאחר שהספר מיוסד כולו על עיקרי ההלכה, משום מה הוא מסתמך על הספר "שערי תשובה" לרבנו יונה? שמשתייך לספרי המוסר. התשובה על כך היא: כי בספר שערי תשובה ובמיוחד בענייני לשון הרע, נדיר הוא מאוד שרבנו יונה יחרוג בדרישותיו מעבר לתחומי ההלכה. כלומר, הוא לא דרש יותר מכפי שקובע הדין. ואומר היה בשם הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, ספרי המוסר השונים אינם שווים לכל נפש. לאחד מתאים הספר "ראשית חוכמה", בעוד שלשני מתאים הספר "שבט מוסר", או "חובת הלבבות", או "מסילת ישרים" וכדומה. אולם ספר אחד ישנו שהוא מתאים לכל איש יהודי, בכל הזמנים ובכל התקופות עד ביאת גואל צדק, הלא הוא ספרי "שערי תשובה" לרבנו יונה.

(שעתיים בתענית דיבור, שלושה חודשים וחצי שעה. רבנו יונה, שלושה חודשים).

ההסבר לכך הוא פשוט, כיוון שהספר "שערי תשובה" מיוסד בעיקרו על ההלכה ומחברו נמנה על גדולי הפוסקים בראשונים. וההלכה הלא אינה משתנה לעולמים ואינה מוציאה שום אחד מישראל מן הכלל.

בשיחותיו לפני בני הישיבה, היה החפץ חיים מחזיק בתמידות את הספר "שערי תשובה" ט=ועליו הייתה דרכו לבסס את דבריו. היה קורא פעם שמשיהו מן התלמידים היה מכין לפני ספר מוסר אחר. והיה החפץ חיים דורש להושיט לו במקומו את הספר "שערי תשובה". כפי הנראה, הסתגל החפץ חיים לדרכו של אחד מכמה איזה, גם בסדר יצירותיו הספרותיות. ידוע הוא שרבנו יונה הראה בראשונה את חזותו כבעל הלכה ולאחר שנתבססה סמכותו ההלכתית, גילה את כוחו כמטיף ומוכיח בענייני הנפש. אף החפץ חיים כן. תחילה הופיע עורו בעולם, בעולם ביצירה הלכתית ואחרי שנתבצר מקומו בעולם הלמדני בתור בעל ההלכה, הראה את כוחו הגדול בתור מטיף ומוכיח לעם בענייני מוסר ויראת ה'.

סיפרנו פעם שהוא רצה להוכיח בבית כנסת אצלו, אבל זה לא הלך. אז הוא אמר: "אין נביא בעירו". אז הוא אמר הוא ילך לעיירה אחרת ושמה הוא ניסה, קיבץ אנשים, דיבר. הוא לא ראה שזה השאיר רושם, אז הוא אמר אנשים בכפרים הם פחות... אולי נלך לעיר, אנשים יותר... הלך לעיר, נכנס לבית הכנסת הגדול, ביקש לדרוש, דיבר, ראה זה לא עוזר. אמר אולי העיר הזאת כך, ננסה עיר אחרת. ניסה בכמה מקומות ראה שלא צלח שום דבר. אמר אם אני לא מצליח, אני אחזור ללמוד. חזר למד. אחרי שנהיה מה שאמרנו, אחרי זה הוא נדרש ונתבקש בכל מקום. המקומות היו מלאים, מפוצצים וכל מה שהוא הסביר וכו' נכנס לתוך הלבבות וכן הלאה.

אף הוא כרבנו יונה בשעתו הפליא לעשות שבכל לקחיו המוסרים נושבת ההלכה הפשוטה והבהירה, אין בהם חריפות הפלפול וחידודו, רחוקים הם מעיוני הפילוסופיה ומונחיה, הבנויים על דמיונות והשערות. אף אין בהם מרזי הקבלה וסודותיה. רק הלכות פסוקות שנויות כאן שמהוות מקור לחיים זכים ובריאים ונחוצות כאוויר לנשימה. רבים מגדולי האחרונים שהשתמשו בספרי ההלכה של החפץ חיים כבסיס נאמן לפסקיהם ותשובותיהם בחיבוריהם השונים. יש לציין  את הגאונים: רבי חיים חזקהו מדיני, בספרו "שדה חמד", רבי חיים לייב מישקובסקי בספרו "פני האריה החי", רבי משה מרדכי אפשטיין בספרו "לבוש מרדכי", רבי חיים עוזר גרודנסקי בספרו "אחי עזר" ועוד.

כבר הוזכר שבקיץ תרע"ה, קבע החפץ חיים את סדר הלימוד בישיבתו במסכת חולין, תוך נימוק שלרגלי הפורעניות המתרחשות לבוא, ואין אדם יודע להכין זה עלול להתגלגל. יש לכל אחד ואחד לדעת הלכות איסור והיתר על בורין כדי להורות הוראה לעצמו ולאחרים. דבר זה היה נגד הנוהג המקובל בישיבות הגדולות שהורגלו לקבוע את סדרי הלימודים במסכתות של סדר נשים ונזיקין בלבד. ולפי כך, היו בישיבה שבראדין , כאלה שהיססו מלמלא אחרי הוראת  החפץ חיים. משנודע הדבר למנהל הגאון הגדול, הצדיק רבי צבי לוינסון, הגיב על כך בתוכחה חמורה באומרו: "הלא כבר הורה הזקן ומי שאינו מציית להוראתו דינו כזקן ממרה". באסיפת רבנים אחת בפולין, הריב בנפשו אחד מהנאספים להביע דעה, בניגוד לדעתו של החפץ חיים. עמד הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל והצהיר: "דברי החפץ חיים בימנו, הם כדברי הראשונים. שאין לאל ידי האחרונים ואפילו הגדולים, לחלוק עליהם". בולטת במיוחד הערצתו והכרתו של החפץ החיים בתור פוסק האחרון, ביחסו של גאון דורנו, רבי אברהם ישעיהו קרליץ ועל חזון איש. "החפץ חיים הוא מגדולי הדור בתורה", אמר לרבי יוסף אליהו הענקין, מגדולי הרבנים באמריקה בפגישתו עימו בשנת תרע"ד, ככה אמר החזון איש על החפץ חיים. כמו כן, אמר רבי מרדכי שולמן, ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק: "בהירותו של החפץ חיים בלימודו ומסקנותיו להלכה, הם מעין אלו שרבי עקיבא איגר", זצ"ל. החפץ חיים הוא מהבודדים שבין גדולי האחרונים שחזון איש משתמש בקטעים מספריהם, כדי לבסס את יסודותיו המוצקים בהלכה. הוא מונה את החפץ חיים בשורה אחת, עם גדולי הפוסקים המוקדמים שהוראותיהם נתקבלו בכל תפוצות ישראל. ככה אנחנו  מוציאים אותו מתבטא באיגרותיו: "ומי לא יחת להורות היתר באיסור סקילה, שהבית יוסף החמיר והמשנה ברורה החמיר. ניקו ענן ונתיר"?. האם מישהו מאתנו יכול לעמוד ולהתיר במקום שהבית יוסף מרן והחפץ חיים במשנה הברורה החמיר, אנחנו יכולים להתיר משהו? "...סוף דבר ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, כמו מרן הבית יסף והמגן אברהם והמשנה הברורה, היא הוראה מקוימת, כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית ואין שום צד כולה בזה". כך אומר החזון איש.

בכל הגה שיצא מפיו של החפץ חיים, ראה החזון איש הלכה מקוימת, שהיה אור לנתיבתו בכל אשר פנה. באחת מאיגרותיו לאמו מציין החזון איש: ולא מצאתי לנכון להרבות עליו בבקשות, ושמחתי למה שהיה מורגלה בפומי דחפץ חיים, זכרונו לחיי העולם הבא,  שמבן- אדם אין מרבים לבקש". אחת מהאמרות של החפץ חיים עמדה נר לפני החזון איש ולעמו הוא אומר בפרוש. כנראה היא ביקשה שיפציר בפני משהו באיזה עניין, אז הוא אמר לה כבר מורגל בפיו של החפץ חיים שמבן אדם אין מרבים לבקש. אמא שלו אומרת לו והא אומר לה מה אמר החפץ חיים.

לאחר המלחמה העולמית הראשונה, כאדר נשאר החפץ חיים נקוע ברוסיה התחת שלטון הבולשביקים, פנה במברק את ידידו הנאמן, הגאון רבי חיים עוזר גרודנסקי, בבקשה שידאג להוציאו מרוסיה. שכן יש בדבר משום פיקוח נפש. המברק נתקבל בערב שבת. אותה שעה נמצאו בביתו שלרב חים עוזר החזון איש יחד עם גיסו רב הפעלים, הרב הגאון רבי שמואל גריינימן. הורה רבי חיים עוזר לרב גריינימן שיצא במוציאי שבת לוורשה כדי להשתדל בהעברתו של החפץ חיים מרוסיה. ואז העיר החזון איש אם נפסק במשנה ברורה על מקרה מסוים שהוא פיקוח נפש, אנו מחללים עליו את השבת. ואילו אם בעל המשנה ברורה קובע את מצבו בפיקוח נפש, אין לנו להתחשב בהוראתו? מיד הסכים לו רבי חיים עוזר ועוד באותו לילה, בליל שבת יצא הרב גריינימן לדרכו חילל את השבת עליו.

החלטתו של החזון איש להעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, הושפעה לא מעט מתשוקתו ומאמציו של החפץ חיים להעלות ארצה לישראל. במאמצים האלה, ראה גם סניף להכרעת ההלכה, בדבר ישוב ארץ ישאל בזמננו וכל הוא כותב: ומצוות ארץ ישראל הוכרעה על ידי הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים, וידוע עד כמה שאף החפץ חיים זכרונו לעולם הבא, לעלות. לעומת זאת, את ארץ פולין מקום ישיבתו של החפץ חים, החשיב החזון איש כארץ ישראל לגבי ארצות הגלות האחרות. כפי שהוא כותב: "כי ארץ פולין אשר הישיבות קבועות בה והחסיד החפץ חיים שליט"א שוכן בה ושאר גדולי התורה והיראה, דינה כארץ ישראל ושאר מדינות כחוץ לארץ". בשנת תש"ו ביקר אצל החזון איש, איש אחד מחרפי הרבנים בחוץ לארץ, המחשיב את עצמו כבן עזאי בשעתו.  תוך משא ומתן של הלכה, הסתמך כדרכו גם בספריו על הכרעתו של המנה הברורה. הגיב האורח אגב חורפה, הלא בעל המשנה הברורה היה בעל הבית, ואין מביאים ממנו ראייה להלכה. השיב לו החזון איש: מיניה וביה. אומנם כן, בעל המשנה הברורה היה בעל בית, בעל בית בהלכות שבת, בעל בית בהלכות יום טוב, בעל בית בהלכות קריאת שמע ותפילה, בעל בית בהלכות תפילין, בעל בית בהלכות קדשים, בעל בית בכל חדרי התורה ששלט בהם שלטון בלי מצרים! תורתו שלמה ומוזוככה. לאחר המלחמה העולמית הראשונה, ששקטה הארץ והישיבות שבו למקומותיהם מגלותה ברוסיה, חזר ונפתח גם כולל האברכים בקובנה סלובודקה. על עשרה ראשונים של חברי הכולל המחודש, נמנה גם נכד אחיו של החפץ חיים. הרב רבי דוד הכהן ליבוביץ, כאשר חזר גם החפץ חיים מגלות רוסיה בקיץ תרפ"א, בא אליו רבי דוד לבקרו. כמובן שבישר לו שהתורה חזרה לאכסניה שלה ופתיחת הכולל מחדש ושגם הוא נמנה על חבריו. שאל החפץ החיים לסדרי הלימוד ורבי דוד השיב שקבעו לימודיו מסכת שבת ושהלימוד בחבורתא מועיל בהרבה לברור ההלכות  הברורות שמסכת זו דנה בהן. תמה החפץ חיים ואמר: רבי דוד יקירי, הלא עלייך להתבונן שאין אנו רחוקים עוד מימי הגאולה ושבמהרה יבוא משיח צדקנו. כאשר תתגשם תקוותנו זו, שיבנה במקדש והכהנים ישובו לעבודתם, הלא יבואו לשאול שאלות בהלכות קודש ומקדש. אתה, רבי דוד הלא כהן הנך. ולכן סומא עלייך ביתר שאת ללמוד, לדעת את ההלכות המרובות של ענייני קדשים ולשתלם בהם, כדי לדעת להורות הלכה למעשה. ככתוב:"יורו משפטייך ליעקב ותורתך לישראל". השיב לו רבי דוד בתמיהה תחת תמיהה: בהלכות שבת מה תהיה עליהן?  האין אנו זקוקים לדעת את ההלכה למעשה בענייני שבת המרובים? הלא הלכות שבת ול"ט מלאכות על כל פרטיהן ודקדוקיהן כהררים התלויים בסערה? החפץ חיים השיב לו בפשטות: בשביל הלכות שבת יש משנה ברורה. יכול היה רבי דוד בעצם להוסיף לשאול: הלא גם בענייני קדשים מצוי בידנו הליקוטי הלכות של כבודו. שלפי עדותם של גאוני אותו הדור הוא הפלא ופלא. קיצור הלכות בלשון צח ונקי ובעיון ישר מאוד. ולא העתיק הסוגיה כדרך מקרה וכמקצר בעלמא, רק ביגיעה רבה ובעיון גדול, העתיק תמצית הסוגיה סולת נקייה על פי הלכה ברורה. בכל דבריו מאירים ומזהירים. באשר הגאון הרב המחבר יצא לו מוניטין בעולם בחיבוריו הקודמים ובפרט בספר משנה ברורה על אורך החיים. אשר כל רועהו יכיר עוצם יגיעתו לאמיתה של תורה. התאמץ והניף ברוחו לסדר קיצור הסוגיות וללקט פנני הלכות היוצאות מן הסוגיות והרמב"ם ושאר הפוסקים. והוסיף כמה הערות וחידושי הלכות מאשר זכה ממעל מתנות כהונה. כמו שאמר הרב רבי שלום מרדכי הכהן מברז'ן. "מלבן ההלכה בדרך הישר ובנקיות ישרה", כמו שאמר עליו רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים. "והוא טוב למצוא מסילות בסדר ההלכה", כמו שכתב עליו רבי חיים הלוי סולוביציק מבריסק. אבל ידע רבי דוד להבין בין ברור הלכה לפי מתכונתו של משנה ברורה, לבין זה של ליקוטי ההלכות, אשר עם כל הכשרת הקרקע מצד המחבר להקל על הבנת העניינים, בכל זאת לאו כל אדם זוכה לרדת לעומקם של דברים מבלי עמל ויגיעה.

לסיכום: השתלשלותה של ההלכה וסידורן ניתנים להתחלק לשלוש תקופות: תקופה המשנה, תקופת התלמוד, תקופת השולחן ערוך. תקופה המשנה נחתמה בימי רבנו הקודש בארץ ישאל. תקופת התלמוד נחתמה בימי אחרוני האמוראים בבל ותקופת השולחן ערוך נחתמה בפולין. עם חורבנה הובאו לידי סיום בגמר המשימה שההשגחה העליונה הטילה כנראה על היהדות הפולנית, שכלולו של השולחן ערוך והשלטתו בחי העם, תקופת השתלטותו של שולחן ערוך על חיי אומה, החלה בקרקיו ולובלין, ע"י רבנו הרמב"ן, זצ"ל. ונסתמה בעיירה קטנה בקרבת העיר ווילנה, ראדין. בית היוצר של הספר משנה ברורה שהנה הוא קיים הספר הנפוץ היותר בספרות של ההלכה. מחברו של המשנה הברורה, מורנו ורבנו רבי ישראל מאיר בן אריה זאב הכהן, הידוע בשם "חפץ חיים", היה בין האחרונים בין בעלי ההלכה שקמו לעל ביהדות הפולנית. עימו, נסתיימה תקופת תורנית מפוארה של ישוב תוסס. כש-400 שנה היווה את המרכז הגדול ביותר ליהדות הגולה. משנתנו הברורה בהלכה ניצחה ונשתרשה באורך ה חיים המסורתי של האומה, בכל תפוצותיה. כולם מוזמנים להתחיל ללמוד!