מעשה פטירתו של הרה"ג עבדאאלה סומך זצ"ל | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

ותמות שם, מרים, ותיקבר שם.

אספר לכם מעשה מופת

על קבורתו של הגאון רבי עבדאללה,

סומך,

שנספה במחלת דבר שהשתוללה סביב בגדד.

קצת להכיר

את הצדיק,

הוא נקרא הרב עובדיה אברהם יוסף סומך,

והכינוי עבדאללה סומך

חי

בין השנים 1813 עד 1889,

נפטר בגיל 76,

היה פוסק,

ראש ישיבה,

ומנהיג של יהדות בבל במאה ה-19.

לאחר נישואיו הוא היה עוסק במסחר

כשותף עם סוחר בגדדי בשם רבי משה חבזה,

וזה היה בן לימוד תורה למשנהו.

כשראה שהחינוך ולימוד התורה מתמעט

בקרב הצעירים בבגדד,

החליט לעזוב את חזקי המסחר

ולהתמסר לדור הצעיר.

אסף עשרה אברכים,

לימד אותם במשך ימות השבוע ללא תמורה.

כשראה זאת הגביר הבגדדי,

יחזקאל ראובן,

החליט להקים בית מדרש

שבו יוכלו התלמידים ללמוד באופן מסודר.

רכש הגביר חצר,

הוא בנה בשטחה מבנה שקראו לו בית המדרש הזה, מדרש אבו מנשי,

וזה הפך להיות מדרש בית זלחה,

והקדיש את זה לרב ולתלמידיו,

וכשהוא מקציב לתלמידים משכורות חודשיות,

והרב עבדאללה סומך עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.

הרב שלמה, בכור חוצין,

כתב עליו

שהיה גדול בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים,

השיב עטרה ליושנה, עטרת התורה לישיבת בבל,

אשר הוסרה מאיתה כבר מאות בשנים.

הוא ייסד בית מדרש גדול ורחב והעמיד תלמידים הרבה,

הרביץ תורה בישראל,

וכמעט כל החכמים והרבנים ומורי הצדק

במדינות בבל,

פרס,

מדי,

בארץ הודו,

יצקו מים על ידו ושתו מבאר מים אשר חפר.

רוב ככל אחינו בית ישראל שבמדינות האלו

קוראים לו בשם אסתאי,

דהיינו מלמדים.

כמו ריבי ומורי,

אסתאי,

כדרך שקוראים לרבנו הקדוש בשם רבי סתם.

כתב שוטים ביורי דעה,

בעוד ספרים,

והיה משיב תשובות לכל הקהילות.

ומי תלמידיו,

מי שעמדו מי תלמידיו,

הרב יוסף חיים הבן איש חי,

הרב יעקב חיים סופר,

בעל כף החיים,

הרב אליהו מני,

מגדולי רבני עיראק והרב הראשי של חברון,

הרב יצחק אברהם שלמה מג'לד,

שהיה דיין, שוחט וחכם באשי של בגדד,

הרב שמעון אגסי,

מגדולי רבני בגדד,

הרב יהודה פטאיה המקובל ומחבר הספרים,

הרב שלום דנגור,

כיהן כרב העיר סואץ,

הרב אברהם משה הלל,

הרעאבד וחכם באשי בבגדד,

הרב ששון סמוחה,

דיין וחכם באשי בבגדד,

הרב אלישעד דנגור,

חכם באשי בבגדד,

הרב עזרא דנגור,

ייסד את בית דפוס בבגדד והיה חכם באשי בעיר,

הרב נסים חי,

שוחט מומחה,

הרב, ניסים עיני,

כל אלה

היו מתלמידיו,

וזה מי שהתעסק במסחר,

ועזב את המסחר בשביל להעמיד תורה.

אז היה סיפור מופת איתו,

הוא נפטר במחלת דבר,

נספה,

והיא השתוללה בסביבות בגדד.

אנשי הקהילה ביקשו לטמון אותו בבית הקברות העתיק שבעיר,

אך המשה אסר על קבורתו שם

משום שראה סכנה בקבורת מתי המגפה בעיר.

אולם מפני כבודו של הצדיק הגאון

הרשה משה לקבור אותו בסמוך לקבר יהושע הכהן הגדול,

בחצר שהייתה מקודשת ליהודים,

ולהבדיל, גם למוסלמים.

המוסלמים הפריעו ללוויה,

הם לא רצו,

והייתה שם קטטה,

והמוסלמים מיכו את היהודים, והלשינו על היהודים שהם עשו, הם מיכו אותם, ונהיה סבתוך רצינית עד שהייתה התערבות

של הטורקים בשביל ליישב את הסכסוך בין היהודים למוסלמים.

בקיצור, הצליחו לקבור אותו שם.

אבל אחרי הקבורה קמה התנגדות עזה מצד המוסלמים

לקבורתו של הצדיק במקום שהוא מקודש גם להם.

ולאחר דין ודברים ומריבות

שנמשכו כשלושה חודשים ופיטרו את המושל שם,

שהתנכל ליהודים,

החליט המושל להוציא את גופתו של רבי עבדאללה מקברו, שנוי במחלוקת, זה כבר המושל השני,

שהוא עשה פשרה,

אז להוציא אותו מקברו ולהעביר אותו לבית העלמין היהודי העתיק.

מחוסר ברירה, בי״ג בכסלו,

שלושה חודשים לאחר פטירתו וקבורתו של הצדיק,

רבי עבדאללה סומך,

התקבצו כל יהודי בגדד ובאו לחלוק כבוד לריבם פעם שנייה.

השלטונות

שידעו כי באדמה הלכה של בגדד אין גופה שלא תרכב

אחר שלושה חודשים,

נקטו בכל אמצעי הבטיחות המתאימים,

הביאו רופאים

באמצעי חיטוי רבים וחריפים,

וגם המושל עצמו בא לפקח על העברת הגופה,

כדי שגופה שהייתה נגועה במגפה, שלא תדביק.

הגולל הוסט

והגופה נחשפה,

ורבי עבדאללה סומך, התגלה לעיני הרופאים שלם

כאילו עתה הניחו אותו בקבר.

אפילו התכריכים,

לא נדבק בהם שמץ מן הבוץ הסמיך שהיה סביבו.

והתחריכים נקיים ובוהקים כאילו עטפו אותו עכשיו.

למראה הפלא הזה של הצדיק שלא הרכיב

והערימה לא שלטה בו,

ירד המשל המוסלמי מסוסו

ופקד על כל מלוויו לעשות כן,

ואמר

להלוויה של איש קדוש כזה חייבים ללכת ברגל.

וכך פסעו הוא וכל מלוויו ברגליהם

עד לבית הקברות שברובע היהודי.

דבר הפלא הזה היה לשיחה בפי כול,

ורבים מן השוטרים הערבים שהיו עדים לו התגיירו.

אחד מהם התגייר עם כל בני משפחתו ועלה לירושלים להתגורר בה,

וזקני ירושלים זכו לשמוע מפיו

פעמים אין-ספור את הסיפור שהבאנו כאן.

אשריהם של הצדיקים שבמיתתם נקראים חיים.

רבי חנניהו ברגשי אומר,