כבוד התורה והרבנות מאת החפץ חיים | הרב אמנון יצחק

החפץ חיים מדבר בעניין כבוד התורה והרבנות.

מספרים על רבי ישראל מסלנט, שהתאונן פעם בפני רבי יהושע לייב דיסקין, בכהנו כרבה של קובנה על כבוד התורה כי ירד, וקרנה כי הושפל לנגד עיניו. שכן בשמחת תורה שקודם לכן, בהכרזה על מכירת העליות בבית הכנסת, הציע הוא שני זוזים בעד חתן תורה. ולא נמצא איש שיתחרה עימו להעלות את המחיר. מכאן שכבוד התורה אין לו ערך בעיני הציבור. 

הרגיעו רבי יהושע לייב באומרו: "תנוח דעתך, רבי ישראל. אדרבה מכאן הראייה שכבוד התורה בעירנו עומד על הרמה. שכן לא נמנעו האנשים מלהעלות את מחיר העלייה המכובדת, אלא מפני שאתה רבי ישראל, היית המציע. מפני כבודך שהוא כבוד התורה, לא נמצא איש שיהין להתחרות עמך". 

החפץ חיים היה זהיר מאד בכבוד התורה ולומדיה. שכן הכבוד לחכמים נחלה הוא להם. שנאמר (משלי ג לה) "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ". יקר היה בעיניו כמו כן כבוד הרבנות. הרב בתור הגדול מאחיו, החובה על הציבור לגדלו ולנשאו עליהם ולדאוג שתהיה פרנסתו מצויה בכבוד. כדי שדבריו יהיו נשמעים. פלא גדול! כתוב שמשה רבנו בשעה שיצאו ממצרים, אז הוא דאג שכל אחד מישראל יקח 90 חמורים מלאים כסף וזהב. והוא במקום לאסוף כסף, הוא התעסק בעצמותיו של יוסף. נו! והקב"ה פיצה אותו שגדל לו מחצב של סנפירינון בתוך אהלו וממנו הוא התעשר. איך הוא התעשר? מהסנפירינון הזה 

הקב"ה אמר לו (שמות לד א) "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים". אומרת הגמרא: "פְּסָל לְךָ"- פסולת לך. ומהפסולת של הסנפירינון הוא התעשר. 

והמדרש שואל: למה צריך להעשיר את משה רבנו? מה יש כבר לקנות במדבר? אלא בעל המאה הוא בעל הדעה. אתם שומעים? אם הרב הוא תפרן, אין דבריו נשמעים. "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט טז). וזה כבר מדובר במשה רבנו שעושה אותות ומופתים. אז צריך גם שהוא יהיה עשיר. אם הוא לא יהיה עשיר, לא יחשבו דבריו. ככה אומר החפץ חיים. 

נחזור על דבריו: החפץ חיים היה זהיר מאד בכבוד התורה ולומדיה. שכן הכבוד לחכמים נחלה הוא להם. "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, יקר היה בעיניו כמו כן, כבוד הרבנות. לא של היום, כן?.. להיות רב אמיתי שמחזיק את הקהילה באמת ובדאגה אמיתית. הרב בתור הגדול מאחיו, החובה על הציבור לגדלו ולנשאו. עליהם זה חובה שהיא עליהם ולדאוג שתהיה פרנסתו מצויה בכבוד. כדי שדבריו יהיו נשמעים. 

הרמב"ם בפירושו למסכת אבות פרק ד' לאחר הרחבת הדברים קובע שאין ראוי לחכמים שיקבלו ממון מבני אדם על תלמוד תורה והוראותיה, וכל שכן שאין ראוי לבקשו; מה משה קיבל תורה ונתן אותה בחינם לישראל, אף אתה. "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר" (משלי כג כג). אם אתה צריך לקנות אמת תקנה, אבל אל תמכור. כך הוא פוסק גם בחיבורו, בהלכות תלמוד תורה פרק ג': "כל המשים אל ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את ה' וביזה את התורה וכיבה מאור הדת", 

אשר לחכמי ישראל בדורות הקדומים, התנאים והאמוראים הרי דעתו שלא נהנו מן התורה כלל, אלא עסקו במלאכה לפרנסתם כפי שהרחיב בפירושו לאבות ובחיבורו שם פרק א'. וכך אומר הרמב"ם: "גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים. ואף על פי כן, היו עוסקים בתורה ביום ובלילה". והקשה על זה הכסף משנה: שמצינו בדברי חכמים זכרונם לברכה בכתובות קה' שלתת דורון לתלמיד חכם, הרי זה כמקריב ביכורים. זאת אומרת, יש עניין לתת דורונות, מתנות לתלמיד חכם שהרי זה כמי שמקריב ביכורים בירושלים, בבית המקדש. ומצינו ברבי יוחנן שהיה מפרנסו הנשיא. גם בדברי קבלה מצינו: כי ליושבים לפני ה' יהיה לאכול לשובעה. וראינו כל חכמי ישראל, קודם זמן רבנו ואחריו, נוהגים ליטול שכרם מן הציבור. 

עיין שם בהרחבה בדברי הכסף משנה. מבאר את העניין הספר "אגדות אליהו" בחידושיו לירושלמי, שבת פרק ו': בזמן חכמי התלמוד כשהיו מוסרים נפשם עליה, על התורה, כדי להשיגה, אף על פי שהתלמידי חכמים היו חוטבי עצים ושואבי מים והיו מלובשים בבלואי סחבות, לא מפני זה לא היו חשובים בעיני המון העם כמלאכי השרת. והיה יראתם עליהם כמורא המקום. והיו דבריהם נשמעים ביִרְאַה שלא ימותו בְעובְרַם על דבריהם. והיו התלמידי חכמים מתעסקים בכל מיני מלאכה, אפילו פחותה, כגון לחטוב עצים וכדומה. 

כי לא מפני זה היו נופלים מכבודם ומיראתם בעיני המון העם, וכל שכן בעיני הבעלי הבתים. ולכך לא היו מקבלים מאחרים, כדי להיותם מלובשים, כדי שיכבדו להם ולא יהיו מבוזים בעיניהם. כי בלאו הכי מוראם ופחדם עליהם. זאת אומרת, הדורות הראשונים בעצם גם אם נראו לא טוב חיצונית, זה לא השפיע המראה שלהם על קבלת דעתם והוראתם בפני המון העם. כי בעיני העם הם היו כמו מלאכי השרת. זה לא משנה איך הוא התלבש.."צ'לבלה", אבל הוא היה מלאך אלוקים. אבל בזמן הזה שאם יהיו תלמידי חכמים עוסקים במלאכות הנזכרות להתפרנס מהם, יהיו בזויים ושסועים בעיני ההמון ואין דבריהם נשמעים כשירצו להפרישם מן האיסור, לא יטו אוזן אליהם. 

אדרבה! מצווה קא עביד לקבל מתנות ולהתפרנס מהסהתפקות. דהיינו שיספקו להם את הדברים. כדי שיוכל ללבוש בבגדים החמודות ושהוצאות על כל כלי ביתו, בגדים נאים, שעל ידי כן הוא חשוב בעיני ההמון ודבריו נשמעים על כל אשר יורה להם מדרכי ה'. וכן היא גם דעת רבי יצחק אברבנאל. רווחת מליצה בפי הוגה דעה שתפילת "הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד", עיקרה בשביל רבנים נתקנה. לאמור שכבודו של הרב מהווה חלק מפרנסתו ובמקרה ששוללים ממנו את כבודו הראוי לו, הרי זה כאילו נטל חלק מחייו. 

מנהגו של החפץ חיים היה תמיד שבבואו לעיר איזו שהיא, היה מבקר אצל הרב מרא דאתרא, משנזדמן לו פעם במקרה לשבות בפרנציס באד, לא יצא מן המלון במשך כל השבת ואף לא הלך לבית הכנסת לתפילה. יען, כי במאנו לבקר אצל הרב המקומי, ובה בשעה גם לא לזלזל בכבוד הרבנות, העדיף לבלי להתוודע בעיר כלל. שמעתם? מסיבות השמורות עימו, הוא לא רצה להיפגש עם הרב. בן אם הוא ראוי, בין מסיבה אחרת. אבל הוא היה צריך להיות בעיר. עכשיו, אם הוא יתראה בעיר, ידעו שהחפץ חיים הגיע לעיר. והרב ישמע ושהוא לא נכנס אליו, אז זה יהיה פגיעה בכבודו וזלזול ברבנות. אז הוא העדיף להשאר ולהסתגר בחדרו ולא להתפלל בשבת עם הציבור, בשביל לא לפגוע לא ברב ולא בכבוד הרבנות. 

מספר הרב נח ליברנס, זה היה הגאב"ד שארשוב בפולין: בתור בן בית ומקורב אצל החפץ חיים ידע שדרכו של חפץ חיים היתה לבלי לנסוע מביתו מיום החמישי אחרי הצהרים ואילך, לרגל קרבת השבת. הוא כבר מקבל מחצי היום ביום חמישי את השבת. הוא לא נוהג לנסוע מאז. והנה בבוקר של יום שישי אחד, באמצע הקיץ, השתוממו כל באי בית המדרש על שום מה לא בא החפץ חיים לתפילה? מיד לאחר התפילה חש רבי נח לברר את הסיבה, משנודע לו כי הרבי נסע לפנות בוקר לעיר אחרת, נכנס משתומם אצל רבי צבי כדי למצוא פשר דבר. 

וגילה לו האחרון: בחודשים האחרונים קיבל החפץ חיים בקשות מכמה יראים ושלמים שבעיר השכנה: 'שיבוא להשפיע שיבנו מחדש את המקווה, שהוא חרב מאד. ויעורר את הציבור בדבר טהרת המשפחה, שהשמירה הוזנחה בה!'. עניין שבשבילו החפץ חיים מזדרז תמיד לפעול במסירות נפש. אבל החפץ חיים לא נסע למרות זה שהיהודים תבעו ודרשו זאת ממנו ללא הרף. הדבר היה בעיני לפלא בעיני הכל. איך כביכול החפץ חיים משתמט ממצווה רבתי כזו?! שלא צריך לדבר מה החיוב של טהרה בישראל. ומה הסיבה היתה? היות ולחפץ חיים היתה באותו פרק ביקורת חריפה והקפדה כלפי הרב המקומי, מעתה לבוא העירה ולבלי לבקר אצל הרב, יש בכך משום עלבון לכבוד הרבנות. ולבקר אצל הרב לא אבה אז בשום אופן, שכן היה עלול הדבר להתפרש כאילו מסכים הוא לשיטתו. לפיכך, הוא נמנע מלנסוע. 

אתם שומעים? מדובר על טהרת המשפחה! וסיפרתי פעם: ששלושה מגדולי ישראל לא הסכימו להיות במעמד אחד עם רב חשוב ספרדי מאותה סיבה: שלא יהיה הצדקה לשיטתו בהלכה. מפי בעלי העגלות של אותה העיר שעברו דרך ראדין, בחוזרם עם חביות השכר המרוקנות שלהם, נודע לחפץ חיים שרבם נסע במקרה להבראה. לפיכך, נזדרז ונסע עימהם לשם מיד בטרם בוקר. אז הוא ניצל את הידיעה שהתברר לו שהרב לא נמצא בעיר, למרות שזה היה אחרי חצות היום של יום חמישי, בשישי בבוקר הוא נסע והזדרז! כי כה נשגב היה בעיני החפץ חיים כבוד הרבנות, עד שנכון היה בעיניו להתעלם בגלל זה לרגעים מעניינים כה חשובים כטהרת המשפחה. 

הרבנות היא סלע גיברלטר של היהדות. ללא רבנים, מדריכים ומורי דרך, היה עם ישראל אובד את דרכו בחיים ואת קיומו. הודות לרגש הכבוד העמוק המושרש בעם כלפי סמכות הרבנות, נשארה היהדות עד היום כח יוצר ומשפיע בעולם הרוח והמחשבה. הרבנות תומכת את כח סמכותה על התורה, על המסורת היהודית עתיקת היומין. מקור יניקתה היה והווה הר סיני. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה". אנשי הכנסת הגדולה מסרו את התורה לתנאים. התנאים לאמוראים והאמוראים לרבנן סבוראי, רבנן סבוראי לגאונים. הגאונים לראשונים, הראשונים לאחרונים. עד לאחרון שבאחרונים. 

שרשרת בלתי פוסקת של נציגות תורתית. ואכן אומר התלמוד: "עד שלא שקעה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי". בטרם נדם קולם של הנביאים הופיעו התנאים והחכמים מפרשי התורה שההשגחה הועידה אותם להיות מנהיגיה נושאי סמכותה של היהדות. בגלות היו גופים מייצגים אלה של העם היהודי אף נהנים מהכרתם והגנתם של הממשלות והשלטונות שתחתיהם חיו. הסמכות האוטונומית של הנשיא בארץ ישראל ושל ראש הגולה בבבל, נמשכה כמעט כל זמנם של חכמי המשנה והתלמוד ואף לאחר מכן בזמן הגאונים. בערך 500 שנה. תקופה של מאות שנים רבות, שהיה נשיא בישראל, היה ריש גלותא והיתה סמכות יהודית שנתקבלה אצל אומות העולם. 

הרבנות... כשאני אומר "הרבנות" זה לא של היום. לא להתבלבל! כי השם אותו הדבר. 

הרבנות הפעילה את סמכותה בכל מקום שיהודים התיישבו בו; בבבל, אפריקה, ספרד, צרפת ואשכנז. בכל מקום שרק דרו בו היהודים. בקהילות מסודרות. ועורק היהדות דפק פה פחות או יותר באורח תקין. נוצרו תקנות, מנהגים וסדרים על ידי גדולי הדור והמנהיגים הרוחניים, שהיו מבוצעים תוך יראת כבוד ונשמרים על ידי הכל. די להזכיר את תקנות רבנו גרשום מאור הגולה; איסור נשיאת שתי נשים, הצורך בהסכמתה של האישה לגט, שנשמרות עד היום כאילו ניתנו מסיני. כפי שאפשר להיווכח מהספרים העתיקים, בייחוד מהשאלות והתשובות של הראשונים; כמו הרשב"א, הריב"ש ואחרים. 

היתה בימיהם הסמכות הרבנית תקיפה עד מאד. בהתקיים בכל עיר גוף שמתפקידו היה לפקח שהתקנות והגדרים שנוצרו לאור דרישות הדור והזמן, לא יוזנחו ושמצוות התורה תשמרנה כראוי! דורות רבים חלפו עד שפולין וליטא הפכו מרכזים לתורה והשתלמות יהודית. כשגורשו היהודים מספרד והיהדות שגשגה בפולין התקיים "ועד ארבע הארצות". מורכב מגדולי הרבנים והפרנסים. נציגות זו נהנתה מהכרת הממשלה שהעניקה לה סמכות אוטונומית מלאה בשטח החיים הדתיים. משנת תקכ"ד כאשר לפי צו של הסיים הפולני בוורשה, בטל ועד ארבע הארצות ואילך, אז היו הירידים משמשים בתור נקודות מרכז לכינוסים מעין אלה. 

וידוע שהאסיפה האחרונה מסוג זה, התקיימה בזמנו של רבי חיים מוולוז'ין, ביריד של זלבה. ברוסיה הצארית, היתה כידוע לקהל הסמכות המשפטית לגבי החיים היהודיים הדתיים, והרבנות כתמיד ניצלה את סמכותה והשפעתה לטובת העם. לרגל התככים הזדוניים מצד אלה המכונים "משכילים כלליים", ביטל ניקולאי הראשון את שלטון הקהל. ברם, באופן רשמי או בלתי רשמי, היו הרבנים מוכרים תמיד בתור נציגיה האמיתיים של היהדות, בתור נושאי דגל התורה ומפרשי עקרונותיה ורעיונותיה. הם היו גאון ופאר עדותיהם. העם ראה באישיותו של הרב התגשמות של הנאֶה והנאצל ביותר שבחיי היהודים. 

העם דאג שהרבנים יחיו בכבוד ויהיו מובטחים בפרנסתם, שלא יהיו כפי שהתבטא החפץ חיים באחת מקריאותיו: חייהם תְּלֻאִים להם מִנֶּגֶד... (ע"פ דברים כח סו) למען יוכלו להתמסר באין מפריע לעבודתם הקדושה ויכַּבדו על פני העם. אם כי החפץ חיים באופן אישי, מעולם לא אבה לשמש ברבנות, הרי למרות זה היה כל ימיו הסנגור הגדול והחזק ביותר של הסמכות הרבנית. בלב ונפש חיפש דרכים ואמצעים לשמור על העמדה המסורתית של הרבנות, שלומדות עמוקה ומסועפת, שזורה במגמות נעלות ומידות נאצלות ביותר של יראת ה' ואהבת הבריות תהוונה סגולותיו הראשיות של כל רב. 

אתם שומעים מה הוא ביקש? בלב ונפש חיפש דרכים ואמצעים לשמור על העמדה המסורתית של הרבנות. מהי עמדה המסורתית של הרבנות דאז? שלומדות עמוקה ומסועפת, לומד'ס, כן? שזורה במגמות נעלות ומידות נאצלות ביותר של יראת ה' ואהבת הבריות! תהוונה סגולותיו הראשיות של כל רב. מציין היה בתור עד ראיה כי הצעדים הראשונים שהובילו לחורבנן הרוחני של קהילות ישראל הפורחות שבגרמניה; היו הדרישות: 'שרבנים יהיו מצוידים מלבד בלומדות וצדקות - גם במידה ניכרת של 'השכלה כללית'! 

זה מה שדוחפים לנו כל הזמן "ליבה" וכל הדברים האלה. ודיברנו על זה בהרחבה בכמה דרשות אחרונות, הנה זו באה ומשלימה. 

אז הוא עֵד: שתחילת החורבן שהתחילו לערב השכלה עם הלימוד התורני. הדבר גרם לידי כך: שהעלימו עין במקצת מלמדנותו של הרב ולאחר מכן חדלו לגמרי לחפש אחר רב למדן וירא שמים! עם הארצות בברק שטחי של היהדות כביכול תפסה שם, לדאבון לב של השכלת תורנית רצינית ועמוקה ושל מידות ומוסר יהודי אמיתי. 

אמרנו: שאם רב צריך להיות גם דוקטור אז אם דוקטור צריך להיות ליד הרב, אז הרב חולה. 

בדברו אודות ישיבות ולימוד התורה, היה החפץ חיים מציין תמיד בצער, כי הרבנות בדורות האחרונים נחמסה מאחת מפעילותיה שהוסיפו לה כבוד רב וחיזקה בהרבה את סמכותה. בדורות הקודמים היה אומר: היה רב משמש על פי רוב גם בתור ראש הישיבה שבעירו או עיירתו. כפי שמוכח מהחתימות במכתבים, פסקים, תשובות והסכמות של גדולי הרבנים שבדורות הקודמים. איך היו חותמים תמיד? אב"ד ור"מ. אב בית דין ור"מ. תמיד היו כותבים "רב מורה צדק". כפי שהוא מצטט מפנקסים עתיקים באחת מספריו. והיתה קיימת אז תקנה: 'שכל רב מחויב לנהל ישיבה, שהיא תהיה מוחזקת על ידי קהילתו!'. 

שואף היה החפץ חיים משחר נעוריו לראות בחידושו של מצב נאה שכזה בחיי הכלל היהודיים. וזה מופיע בספרו "חומת הדת" פרק א'. החפץ חיים לא הסתפק ביצירת והחזקת מרכזי תורה בשביל בחורים ואברכים, משתדל היה להשפיע לאברכים המצטיינים שבין מקורביו ומיודעיו: שיקבלו על עצמם את עול הרבנות. 

יושב פה רבי אהרן כהן שסבו היה רבי ומורי, והוא לחץ עליו שילמד רבנות. ומכולם הוא ביקש: 'שילמדו רבנות, שלא תהיה עם הארץ! תלמד רבנות, תבחן, שתדע!'. אני מקווה שהוא ישלים את הרצון של הרב המנוח. 

"אם לא אתה מי איפוא?" היה שואל החפץ חיים. ככה טען כלפי הגאון רבי איסר זלמן מלצר, מי שהיה אב בית דין ור"מ בסלוצק. ואחר כך ראש ישיבת עץ חיים בירושלים. שאז הוא נמנה עם העילויים המפורסמים שבישיבתו ובזמנו למד בחברותא עם בנו של החפץ חיים הגאון רבי אברהם זצ"ל. ואם כי הוא עצמו גמר תחילה בנפשו לבלי להיות רב, היה בכל זאת חוזר על המענה שענה גאון וצדיק הדור רבי ישראל מסלנט לגאון הנודע רבי מאיר מיכל רבינוביץ, שהתנצל לפניו: 'כי הוא פשוט חושש מהיות רב, מיראתו את האחריות שברבנות!' - "אלא מי יהיה רב? זה שאינו ירא?!" 

אתה אומר שאתה לא יכול לקחת את הרבנות כי אתה ירא מגודל האחריות, אז מי ייקח את הרבנות? מי שאינו ירא מאחריות? אדרבא! מי שירא צריך לקחת את האחריות. החפץ חיים היה נד בייחוד לעובדה שאם כי בעיירות הקטנות שבליטא מצא רבנים שהם גדולים בתורה, הרי בהרבה ערים גדולות שברוסיה שמלפנים היתה תופעה כזו מן הנדירות. הודות לעזרתו מינו הרבה ערים גדולות רבנים גדולים. "אם אין תורה מרובה שם בכמות, תהיה לפחות מרובה באיכות!". ככה היה טוען החפץ חיים. 

מספר הרב בנימין מרקוס שבחודש אדר, שנת תרנ"ד, בהיותו לומד באיישישוק, עלה ברגל ביחד עם בחור שני - ראדינה, על מנת להתוודע לחפץ חיים. הצדיק קיבלם כדרכו בחביבות, נוד נד להם על שבחרו לעשות דרכם ברגל במזג האוויר רטוב שכזה ופקד עליהם: "למען ה'! לבלי יחזרו רגלי אלא יסעו". לאחר מכן שאלם למקומות מוצאם? השיב לו הבחור השני שמוצאו מפלך וילנא. בעוד שהרב מרקוס השיב שמוצאו מפלך חרסון. 

"אם כך", העיר לו החפץ חיים: "הרי מחויב הנך ללמוד בהתמדה יתרה בהרבה על של חברך. שכן הוא מוצאו מוילנא, מקום שמצויים בו לומדים רבים, ואילו אתה מוצאך מפלך חרסון, מקום בו מספרם של לומדי תורה זעום הוא עד מאד! עליך אם כן אפוא למלא את החסרון. חרסון אותיות חסרון". במכתב שפרסם החפץ חיים בכה' סיון, תרפה', על מנת להגן על כבוד הרבנות בשעת בחירת רב, מדגיש הוא בין השאר: "הנה מוסד הרבנות יסוד ההוראה בישראל נערץ ונקדש מדור דור. הרבנים הם המורים אשר יורו את העם הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ (שמות יח כ), בכל מילי דמתא עליהם רמיא, כל ענייני העיר והאחריות מוטלים עליהם. לשאת בעבודת הציבור, לגדור גֵדר ולעמוד בפרץ ולשמור משמרת הדת. העיקר הגדול לכהן פאר ברבנות הוא ידיעת התורה בכל מקצועות ההלכה ו"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהלים קיא י). 

הרבנים נבחרו לכהן במשמרתם לכל ימי חייהם! וידעו כי בטוחים הם במעמדם ולא יהיו חייהם תְּלֻאִים מִנֶּגֶד ויהיו דבריהם נשמעים. ומאז ומעולם היו לתפארת בישראל ובחוכמתם וצדקתם השפיעו על מהלך העניינים הכלליים והפרטיים ויהיו לנושאי דגל התורה האמיתיים. ראוי לציון שהסמכות הרבנית נשאה תמיד אופי פרטי יותר מאשר חֵברותי. אפילו בזמנים שהסמכות הדתית היתה מרוכזת בגוף רשמי, כמו "ועד ארבע הארצות" וכדומה, הוכרה למעשה באופן בלתי רשמי אישיות מפורסמת זו או אחרת בתור סמכות שלה ציית כלל ישראל! 

השוני הוא בזה: שבעוד שלפנים היו הנשיא בארץ ישראל הגאון או ראש הגולה בבבל, מנהיגים נבחרים שנבחרו או מונו למשרתם, הרי בדורות המאוחרים זכו יחידי סגולה שבעולם הרבני בתוקף גדלותם להיות מנהיגיה הבלתי מוכתרים של היהדות. 

מפורסם הסיפור אודות הגאונים רבי עקיבא איגר ורבי יעקב מליסא, שכל אחד מהם העריך את חברו כגאון הדור ונהג בו כבוד כראי לרבן של כל בני הגולה. אירע ושניהם נזדמנו לפונדק אחד. בהתפללם שניהם ביום השבת באותו הבית כנסת, נכבד ראשונה בעלייה הגאון רבי עקיבא איגר ואחריו הגאון מליסא. מיד לאחר זה, עוד טרם נסתיימה התפילה, עזב רבי עקיבא את בית הכנסת ופנה לאכסנייתו בהתנצלו: "שאיננו מרגיש טוב!" עם תום התפילה, מיהר רבי יעקב לאכסניה ומצא את רבי עקיבא שוכב על המיטה כשהוא חש בראשו. מיד הבין שהדבר נגרם לו עקב צערו על פחיתות כבודו של רבי יעקב מליסא שקראוּ לתורה רק אחריו, בעוד שלדעתו גדול הוא ממנו. 

אמר לו רבי יעקב: "לא ביכֵּרוך על פניי, אלא בשביל עירך פוזנה שהיא גדולה הרבה מליסא עירי". מיד נחה דעתו שלרבי עקיבא ורוחו שבה אליו. ככה הוא פייס אותו. ''לא! לא! אל תחוש בראשך, זה לא בגלל שכבדו ביכרו אותן, מלשון לבכר בכור, בגלל שאתה יותר גדול ממני. זה בגלל שהעיר שלך יותר גדולה וחשובה מהעיר שלי שהיא קטנה". 

אז הוא נרגע. ''אהה ברוך ה' לא לקחתי את כבודו של הגאון''. 

רבים בדורנו עודם זוכרים את המנהיגות הבלתי מותחרה של רבי יצחק אלחנן וסרמן זצ"ל, בפני החלטותיו ופסקיו נכנעו הכל. גאוני הדור כרבי חיים סולובייצ'יק ורבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, היו אומרים ביחס לפסקיו של רבי יצחק אלחנן: "כבר הורה זקן!" או "הלכה כמותו בכל מקום". ידוע שרבי חיים סולובייצ'יק פנה פעם אל רבי יצחק אלחנן בדבר שאלת עגונה מסובכה וביקשו להשיב תשובתו במברק במילה אחת בלבד; "מותרת" או "אסורה". מבלי לציין בהוראתו נימוקים או ראיות והוכחות. אתם מתארים לכם דבר כזה? פסק דין בלתי מנומק! והוא סומך עליו במאה אחוז. תגיד לי רק בקיצור מותרת או אסורה. 

בפני מקוריו הטעים רבי חיים כי אם יהיו למראה עיניו של מקורותיו ונימוקיו של רבי יצחק אלחנן, עלול הוא בתורה למדן, להשתדל לדחותם על יד ראיות ופלפולים אחרים. ככה הראש של הגאונים עובד. לעומת זאת בלעדיהם לא ישאר במוחו שום פקפוק! בשעה שרבי יצחק אלחנן ורבי איצלה מוולוז'ין נוסעים היו לפטרבורג להשתדל למען אחיהם, אם כי באופן רשמי לא נבחרו על ידי כלל ישראל, מרגשים היו הכל כי הם הינם הנציגים האמיתיים והנכונים של העם. 

גם היום בדורנו, ההנהגה הרוחנית היא לא אלה שנבחרים בבחירות כאלו או אחרות או ממונים על ידי כאלה ואחרים... אלה לא נחשבים כלום! מי שנחשבים זה אלה שלא נבחרים ולא מוצגים ברבנות הרשמית או באחד מהתפקידים האלה. 

מעניין שלאחר פטירתו של רבי יצחק אלחנן ז"ל, שעולם הלומדים הרגיש עצמו מיותם עקב היעדרו של גאון הדור! נוצרה תנועה מנוהלת על ידי הגאון הצדיק רבי אליעזר שולביץ מיסדה ומנהלה של ישיבת לומז'ה, לארגן מניין של גדולי אותו הזמן, למלא את פעילותו של הרב הקובנאי ז"ל. אתם שומעים? כנגדו, כנגד רבי אלחנן שחסר, צריך מנין עשרה של גדולי הדור, שישלימו. מי שהיה פוסק הבלתי מותחר שבדור, רב אלחנן. קרן מיוחדת כמעט והיתה מובטחה על מנת לספק לגדולי הדור שבמוסד זה פרנסה בכבוד, כדי לשחררם מעול הרבנות. למען יוכלו להקדיש את כל כוחותיהם לטובת הכלל, בתור הגוף המוסמך של מורי הוראה לכלל ישראל להשיב על שאלות שונות, כשהם מחולקים איש איש למקצוע מיוחד שבו התמחה. 

אתם שומעים? הוא הכיל את הכל! והיו צריכים מניין, שכל אחד התמחה במקצוע אחר ביהדות. מעניין גם זה שבשעה שהשלטון הרוסי כפה על ניתנה היהודיים את קיומה של רבנית כפולה רשמית ורוחנית, לא הכירה עם מעולם ברב מטעם הממשלה בתור מנהיג. 

זה מה שאנחנו קוראים היום "רב מטעם", כל אלה שממונים "רב שכונה", "רב עיר", "רב ראשי", וכל אלה זה רב מטעם. מטעם הציונות, מטעם הממשלה, מכל טעם שלא יהיה... זה נקרא 'חסר טעם!'. 

הרב הרשמי היה בעיניו פקיד ממשלתי בלבד. אף היתה זו שיטה אצל רבים מגדולי הדור לבלי לאפשר להיבחר למשרה זו לאדם שמתגדר בלומדות או ביראת שמים, כדי שהניגוד בינו לבין הרב האמיתי יהיה גדול. והעם לא יערב אי פעם את התחומים! 

עכשיו מובן למה הרב אלישיב בחר ברב מצגר. 

אף אחד לא הבין 'מאיפה הביאו אותו? איך מביאים רב כזה ועושים אותו כאילו הוא רב ראשי לישראל ודברים כאלה?!' 

אלה מאי? הנה כתוב פה הגדרה. הגדרה כתובה: "שיטה אצל רבים מגדולי הדור היתה לא לאפשר להיבחר למשרה זו, שזה מטעם הממשלה, כל משרה שהיא, אדם שמתגדר בלומדות או ביראת שמים. אדם כזה צריך להיות רב אמיתי. כדי שהניגוד בינו לבין הרב האמיתי יהיה גדול והעם לא יערב אי פעם את התחומים! תמיד ידעו זה "רב מטעם", זה משכורת וכבוד וזה רב אמיתי שהוא לא מטעם. 

כשסיפרו לפני גאון הדור רבי חיים סולובייצ'יק: 'אודות הניצחון שנחל גדול מסויים שלא אפשר שבעירו יבחר רב רשמי חופשי בדעות, אלא למדן ובן ישיבה לשעבר'.

העיר רבי חיים סולובייצ'יק: "מתיירא אני כי דבר זה עלול בסופו להוות ניצחון, לא ליהודים החרדים, אלא חלילה להפך!"

ודבריו נתאמתו לבסוף כדברי נבואה מציאותים! כי אם אתה לוקח אחד שהוא מוחזק כאילו בעיני הציבור לתלמיד חכם באמת והוא נהיה "רב מטעם" אז אחר כך הוא נמצא בכל מיני טקסים - שלא יעלה על הדעת שהוא יהיה שם!

הוא יכול אפילו לקבל אפיפיור ולשבת בצד לימינו לשמאלו ועוד לתת לו "מי שברך...!" לעובד עבודה זרה!! וגם לשמוע שירת נשים וטקסים והכל, ואירועים מעורבים, וזה חורבן הדת!

כי אומרים: 'אם הרב הראשי עם הגלימה הוא יושב במצב כזה, מי אני? ודאי שלי מותר!'...

ההשגחה מסייעת בידינו! ואם מעשינו הם באמת לכבוד שמים, היה החפץ חיים ממחיש את זה במאורע דלהלן: כשהגאון הנודע רבי אברהם שמואל מאיישישוק מחבר ספר "עמודי אש", כיהן כרב בראסיה, פלך בקובנה, אירע שבבוקרה של שבת אחת, הקדים הרב הראשי שבמקום... הרב הראשי זה "מטעם", שנפשו חשקה לשחק בתפקיד רב הקהילה, לבוא לבית הכנסת והתיישב במקומו הקבוע של הרב שבכותל המזרח ליד ארון הקודש! הציבור ביֹראו מפניו לפי הכלל של "הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת", הבליג בכל כוחותיו על קצפו התוסס.

הציבור רתח ממעשי העוולה הזו, שהרב הרשמי מטעם בא וישב בכיסאו של הרב האמיתי של הקהילה בבית הכנסת. כשהרב רבי אברהם שמואל מאיישישוק, מחבר הספר "עמודי אש", הגיע לבית הכנסת, הרגיש בזאת, פנה מיד בלי אומר ודברים אל מאחורי הבימה והתיישב שם. נקל לשער באיזו אווירה התפלל הציבור באותה שבת. לאחר קריאת התורה הכניס החזן את ספר התורה להיכל, תוך שוכחו לקרוא את תפילת "הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים" (תהלים קמד י) בשביל הצאר ומשפחתו! שכח. היו נוהגים להגיד את זה שמה מפני יראת המלכות, שכח. הרב הרשמי, כפי הנראה מהיותו מופתע מניצחונו - לא הרגיש בזאת. כי כל הזמן הוא ישב כמו טווס! שהוא הצליח לשבת על כסאו של הרב ולהוכיח מרות.

פתאום זינק אליו חייל ניקולאיוי זקן בצעקת חמס: "משום מה הרשה לדלג על התפילה לשלום הצאר?!". נתפס הרב הרשמי בקלקלתו. למה? זחה דעתו והוא יושב על הכיסא והוא לא שם לב שדילגו על התפילה הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים שזה ברכה שמיועדת לצאר ולא השמיעו, והיה שמה אחד מהחיילים האלה שהם של ניקולאי,

והוא צעק: "איך מרשים לדלג על התפילה לשלום הצאר?!" ופה היה נוכח הרב "מטעם", בטרם הספיק הרב להתנצל לפניו, כיבד אותו בסטירות לפני כל הקהל!!! והתחולל רעש עצום.

עוזריו של "הרב מטעם" הזעיקו את המשטרה שאסרה את החייל הניקולאיוי באשמת 'הפרעת הסדר הציבורי והתנפלות על פקיד ממשלתי'. עכשיו מתברר: זה לא רב, זה 'פקיד ממשלתי'.

והרב הנעצר, תקיף היה והצטעק בקול: "כי כל מה שיעלה לו הדבר הוא לא ירשה שיזלזלו בכבודו של הקיסר הרוסי שאותו הוא עבד בנאמנות 25 שנה!". מוכן לשבת בכלא! אבל אני לא אשתוק ולא אבליג.

לשמע הטענות האלה נדהם הקצין לגמרי. הוא הודיע על כך לקצין המחוז וזה העביר מיד דין וחשבון למושל המחוז אודות התקרית.

מושל המחוז קרא לחקירה את הרב ואת החייל הניקולאיוי. כששמע את הטענות הנגדיות של האחרון, שאל את הרב: "כיצד הרשת פשע כזה?"

התנצל הרב: "שהוא לא שמע, כי ישב רחוק מהבימה".

איי מחריט!

בהללו את החייל על נאמנותו ואהבתו ל'אבא מלכא'.

שמעתם איך הוא קרא לצאר? "אבא מלכא". אתם מכירים קרייזי אחד שאומר "אבא, "אבא'לה", "אבא שלי".

פקד מושל המחוז על הרב: "כי מהיום והלאה כדי למנוע טעות דומה, פסק הלכה; הרב ישב תמיד סמוך לחזן. ליד הבימה". איזה פאדיחה! עכשיו כבר אין לו סיבה להיכנס לבית הכנסת בכלל. כי הוא נהיה 'שמש של החזן' לשמור עליו שיגיד הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים...

"דבר זה", סיים החפץ חיים: "צריך ללמדנו להסתכן תמיד בשביל כבוד הרבנים! שזה יסוד התורה והיהדות".

לא רבנים כאלה... אתם רואים איך החייל הניקולאיוי דאג לצאר, ככה צריך לדאוג לרבנים האמיתיים: שלא יפגעו בכבודם!

אגב, כדאי לציין את צערו הגדול של החפץ חיים על המצב הירוד של החיים היהודיים הדתיים מעבר לים, באמריקה ועוד. תובע היה מגדולי הרבנים: "על שום מה אינם נוסעים לאמריקה? במטרה האחת לחזק את היהדות שם!"

וכך הוא אמר: "אלמלא הייתי צעיר יותר כי עתה ביקרתי באמריקה זה חמש פעמים!!!".

אבל האמריקאים תפרנים, אין להם כסף בשביל להזמין את הרבנים האמיתיים שיתנו להם דרשות אמיתיות.

הבנתם?

טוב!